יש לשער כי לא מעט אנשי שמאל בישראל מתחבטים בשאלה מה צריכה להיות דרכם אל מול ניצחון תנועת החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. שהרי אין מחלוקת על כך שאמנת החמאס הרואה בין השאר בפרוטוקולים של זקני ציון מסמך שניתן להסתמך עליו והאידיאולוגיה הדתית שמטרתה להשליט משטר הלכה מוסלמי, עומדים בסתירה יסודית לזו של אנשי שמאל, בין חילונים בין דתיים, שנאבקים על משטר חילוני, דמוקרטי בו הדת מופרדת מהמדינה.

האם עלינו לתמוך במדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל לסרב לנהל מו"מ עם ממשלה פלסטינית בראשות או בהשתתפות החמאס? האם עלינו לתמוך בכוונתה של ישראל לחנוק את הרשות כלכלית? לעצור הזרמת כספים? למנוע מפלסטינים עבודה בישראל?

כמי שחתום על עצומות בינלאומיות התומכות בהטלת חרם על ישראל בגלל משטר הכיבוש והאפרטהייד, יטען הטוען, האם אין סיבות טובות לחרם דומה על הרשות בגין האידיאולוגיה של תנועת החמאס, משזו הפכה למפלגת שלטון?

תשובתי – זה לא אותו דבר. אני ממשיך לתמוך בחרם על ישראל לאור מדיניות הכיבוש והאפרטהייד, כפי שתמכתי בשעתו בחרם על דרום אפריקה.

אילו היינו חיים במציאות של שתי מדינות עצמאיות החיות בשכנות כתוצאה מהסכם שלום, ובחירות במדינה הפלסטינית היו מביאות לניצחון החמאס שהאמנה שלו מדברת על חיסולה של ישראל, ניתן היה להבין תגובה ישראלית שקוראת לחרם.

אולם במציאות של כיבוש ישראלי אכזרי בן קרוב ל-40 שנים, שתרם תרומה משמעותית לניצחון החמאס, כיבוש שממשיך מדי יום לגבות מהעם הפלסטיני קורבנות קשים, אין איש השמאל יכול להיות שותף למדיניות החרם של ממשלת ישראל.

קצת מוזר לשמוע מפי דוברי ממשלת ישראל את הטיעון כי משעה שהושבע הפרלמנט הפלסטיני החדש בו יש לחמאס רוב, הפכה הרשות הפלסטינית "לישות טרור". מדינת ישראל, בכל הקשור לעם הפלסטיני, היא ישות טרור מזה כמעט 40 שנים, מאז תחילת הכיבוש ביוני 1967, והמחמירים יכלילו גם את הגירוש הגדול של מאות אלפי פלסטינים ב-1948 כחלק ממדיניות הטרור הישראלית.

לכל היותר ניתן לומר כי עתה, עם ניצחון החמאס, ניצבות שתי ישויות טרור אחת מול השנייה, ישות הטרור של המדינה הכובשת, ישראל, והישות המייצגת את הטרור הנגדי של עם כבוש שעדיין נלחם על חירותו.

נציגי החמאס מדברים עתה בשני קולות. יש כאלה הממשיכים בנאומים חוצבי להבות על חיסולה והיעלמותה של מדינת ישראל, בדרך כלל בפני קהל האפוף התלהמות דתית, כמו הופעתו של חאלד משעל בסודן או נציג אחר של החמאס בפני קהל אנשי חיזבאללה בלבנון.

אולם יש לא מעט נציגי חמאס, בעיקר חמאס פנים, שמאז ניצחונם בבחירות מיתנו בצורה משמעותית את התבטאויותיהם. איסמעיל הנייה, המוזכר כמועמד לראשות הממשלה הפלסטינית, כבר נתן מספר ראיונות לטלוויזיה הישראלית, והוא נשמע לא רק לא מתלהם, אלא גם אומר לא מעט דברי טעם בגנות הכיבוש. לשאלת ההכרה בישראל, נושא שחוזר שוב ושוב בכל שיחה וראיון עם אנשי חמאס (גם בראיונות שנערכו עם אסירים בבתי הסוהר בישראל) הם אומרים כי יש כאן העמדת דברים על הראש. "ישראל כבר הכירה בנו? האם אנחנו צריכים להכיר בכובש שלנו, או שמא סדר האירועים הנכון צריך להיות שקודם כל הכובש יכיר בזכויותינו לחיות במדינה משלנו?" אי אפשר לומר שדברים אלה הם חסרי הגיון.

לדידי, יש בהחלט מקום לדרוש מהחמאס לשנות כמה סעיפים באמנה, לא רק בגלל ישראל, אולם עניין ההכרה ב"זכות קיומה של ישראל", הוא לא קריטי בעיני. די לי אם הם אומרים, וזה נשמע יותר ויותר מפיהם, שישראל היא עובדה פוליטית קיימת ו"ואנחנו מכירים בעובדה זו". אני גם יכול לחיות עם דברי רביחי רנטיסי מעזה, בן דודו של ד"ר רנטיסי, מנהיג החמאס שהוצא להורג ללא משפט בידי יחידות החיסול של צבא הכיבוש הישראלי, כי הודנה עם ישראל יכולה להימשך עשרות אולי אף מאות שנים, ובמקביל מותר לחלום "שבעוד אלף או אלפיים שנים" פלסטין כולה תהיה תחת שלטון האיסלאם. חלומות כאלה יש גם למקבילי החמאס היהודים בישראל.

האיסור שהטילה ישראל על חברי הפרלמנט מעזה ומשכם להגיע לישיבת הפתיחה ברמאללה, היא קטנונית ואווילית. כך גם החזקתם במעצר בישראל של 13 חברי פרלמנט שנבחרו בבחירות האחרונות. זהו ביטוי לכוחנות קולוניאלית. אל לנו לשכוח כי לפלסטינים יש סיבות מצוינות לעצור לא מעט חברי כנסת ישראלים, בעיקר אלה מהשטחים הכבושים שהם משתתפים פעילים בפשעי מלחמה.

התוכנית הישראלית להפעיל על הפלסטינים "דיאטה כלכלית", כביטויו הציני של דב וייסגלס היועץ של שרון ואולמרט, ראויה לגינוי. מדברים אלה יכול מאן דהוא לקבל את הרושם שעד כה סייעה ישראל לשפע כלכלי בשטחים הכבושים. מצבם של הפלסטינים הוא גרוע עוד בטרם החלה "הדיאטה". ישראל מציקה ונוגסת בפלסטינים שנים. האבטלה גואה, ההכנסה לנפש מדרדרת לנתוני עולם שלישי, רמת התזונה נמוכה, שירותי הבריאות קורסים, ילדים פלסטינים רבים סובלים חרפת רעב, וישראל הקולוניאלית רוצה "לעשות להם דיאטה". נבזות שלא תאמן.

הניסיון הישראלי להשוות בין ניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני לניצחונו של היטלר "בבחירות דמוקרטיות מלאות" (סיסמא עליה חוזרים כתוכי מנהיגי הימין הישראלי בנימין נתניהו מהליכוד ואביגדור ליברמן מ"ישראל ביתינו"), היא שטות והבל, ומוכיחה על בורות היסטורית. מצע החמאס חמור דיו כמו שהוא, אבל אין לתנועה תוכנית להשמיד את יהודי העולם, את הצוענים, את המפגרים. זה ממש מגוחך להעמיד את החמאס כסכנה קיומית לישראל שעה שמנהיגיו הם שעומדים בפני סכנת חיסול מצד ישראל. החמאס והרשות הפלסטינית הם ננס צבאי אל מול מכונת המלחמה האדירה של ישראל עם 200 פצצות אטום. הסכנה היא שבישראל ישתלטו פונדמנטליסטים על מאגרי הנשק האדירים של ישראל ויסכנו את כל העולם.

מדיניות החרפת המצור על הפלסטינים עלולה להוביל להגברת שפיכות הדמים. זה הזמן להאזין לדברי התבונה של הדלאי לאמה, חתן פרס נובל לשלום, הממליץ לישראל ולחמאס להידבר ביניהם, כי כל הידברות טובה ממלחמה. כמה מרענן לשמוע מנהיג דתי שלא קורא לשרוף ולהרוג בשם הדת, אלא רואה ברעיון אי האלימות את הבשורה לאנושות.

אילו הייתי דתי, אין ספק שהייתי שוקל להסתופף תחת מטרייתו של האיש המקסים הזה.

בושה וכלימה

המנהיג הטיבטי הדלאי לאמה מבקר עתה בישראל כאורח אוניברסיטת בן גוריון. ממשלת ישראל מחרימה את הביקור. איש מטעמה לא נפגש עימו מחשש לתגובה סינית. יצוא הנשק הישראלי לסין המדכאת את העם הטיבטי יותר חשוב מתמיכה במנהיג שנאבק לשחרור עמו הקטן מעולו של כובש אכזרי. ממשלת סין הקומוניסטית, כמו ישראל בפלסטין, מנסה למחוץ את העם הטיבטי הקטן ולהנציח את הכיבוש בעזרת מדיניות התנחלויות והעברת אוכלוסיית העם הכובש לשטח הנכבש.

זה לא יפריע למנהיגי ישראל להטיף מוסר "לכל העולם ואשתו" על ששתקו לנוכח גורלו המר של עם קטן.

ישראלים שוחרי זכויות אדם חשים בימי אלה בושה כפולה ומכופלת.

טיבי פה טיבי שם

בבחירות הקודמות שנערכו ב-2003 היו לא מעט אנשי שמאל שנמנעו מלהצביע חד"ש בגלל הברית עם ד"ר אחמד טיבי. האיש אינו סוציאליסט, אינו איש שמאל, ולכן הם סברו לא היה מקום לשריין אותו ברשימה.

ראשי חד"ש טענו אז, כי הברית עם טיבי חשובה, כי בכל זאת הוא לא כל כך רחוק בעמדותיו מאלו של חד"ש, גם אם אינו סוציאליסט.

עתה התברר עד כמה המתנגדים להכללתו של טיבי בחד"ש צדקו. הוא מקפץ בקלילות מברית עם קומוניסטים לברית החדשה עם התנועה האיסלאמית, שם הוא קיבל מקום שני.

מתברר כי גמישותו יכולה אולי להשתוות רק לזו של הקוסם הודיני.

חזרה לקריקטורות

בטורי הקודם כתבתי כי פרסום הקריקטורות המלגלגות על הנביא מוחמד לא היה מעשה נבון, יחד עם זאת סברתי כי הם נהנים מהגנה על חופש הביטוי. ההפגנות האלימות בעולם המוסלמי, כולל איומים על חייהם של הציירים, חרגו הרבה מעבר למחאה לגיטימית.

אחת ההשלכות של אלימות זו, יצירת חשש בקרב קריקטוריסטים להביע את עמדותיהם.

החשש הזה מתממש. כידוע בקיץ תתקיים בגרמניה אליפות העולם בכדורגל. נבחרת איראן נמנית עם הנבחרות שהעפילו לגמר. העיתון היומי הגרמני היוצא בברלין "טאגסשפיגל" פירסם לפני מספר ימים קריקטורה בה נראים שחקני כדורגל איראנים עם חגורות נפץ על מגרש הכדורגל ולידם חיילים מצבא גרמניה. הכיתוב היה: "מדוע יש להציב חיילים גרמנים באליפות העולם בכדורגל".

ממשלת איראן מחתה ופנתה לממשלת גרמניה שתתנצל. הקריקטוריסט, קלאוס שטוטמן, קיבל איומים על חייו ונאלץ לעזוב את ביתו למקום מסתור. הוא טען שהקריקטורה היתה בכלל ביקורת על ממשלת גרמניה שרוצה לערב את הצבא במשימות שמירה בנושאים אזרחיים. יש בגרמניה ויכוח על כך, והמתנגדים טוענים כי הדבר מנוגד לחוקה.

לקלאוס שטוטמן זה לא עזר. בין אם שטוטמן המציא את הפרשנות בעקבות האיומים על חייו ובין אם לאו, קנאי האיסלאם הבינו את הקריקטורה כביקורת עליהם והם מבקשים את חייו.

מה שהתחיל עם מוחמד, ממשיך למחוזות אחרים. הקנאים הדתיים פירשו לא נכון את ההבנה לרגשות המוסלמים שביטאו רבים במערב בעקבות הקריקטורות על מוחמד.

צריך לעמוד על משמר חופש הביטוי.

דרך אגב, צריך לשחרר גם את דייוויד אירווינג האנגלי הכלוא באוסטריה באשמת הכחשת השואה.

פירותיה הבאושים של ההפרטה

חברת "ביזנס דאטה ישראל" (בי.די.איי) פירסמה את מדד הריכוזיות במשק הישראלי, ומהממצאים עולה כי בשנת 2005 גדלה הריכוזיות במשק הישראלי. 18 המשפחות השולטות במשק הישראלי מחזיקות ב-32% מהכנסותיהן של 500 החברות המובילות במשק. הכנסותיהן של אותן 18 משפחות הגיעה ב-2005 ל-196 מיליארד שקלים שהם 77% מהתקציב הממשלתי בסך 256 מיליארד שקלים.

ההפרטה, שמטרתה הרשמית היא להרבות תחרות, משיגה את ההיפך. כתוצאה מההפרטות צוברים הטייקונים עוד ועוד רכוש שהיה שייך לציבור.

18 משפחות אלה, שכל אחת שווה מיליארדים רבים, מבטאות את הפערים הנוראים שהתרחשו בישראל בין העשירים לעניים.

התומכים בהפרטה טוענים ש-18 משפחות שולטות זה יותר טוב מהמצב שהיה לפני שנים כאשר הממשלה, ההסתדרות ומשפחת רקנטי היו שלושת הגורמים השולטים במשק.

תומכי הפרטה כמו העיתונאי נחמיה שטרסלר מ"הארץ" שואלים האם אנו רוצים לחזור לאותם ימים בהם שלטה ההסתדרות? והתשובה שלי, כן.

אין פירוש הדבר שאני רוצה לחזור גם לקלקולים, והם היו. אבל אני בהחלט רוצה לחזור למצב בו רמת השוויון בחברה הישראלית היתה הרבה יותר גבוהה, העובדים נהנו מיותר זכויות, העבודה המאורגנת שלטה בכיפה ועוד.

המציאות הוכיחה כי לא היה כל צורך למכור את בנק הפועלים למשפחת אריסון. הבנק פעל מצוין גם כשהיה בשליטת ההסתדרות וגם כאשר היה בשליטת הממשלה.

האלטרנטיבה אינה בין משק ביורוקרטי מולאם בנוסח ברית המועצות לבין משק מופרט בו שולטות מספר משפחות שמשלמות לעובדים שכר שמשאיר חור נקוב בכיס וכל אימת שיש משברון קטן זורקות עובדים לרחוב.

יש אפשרות אחרת של משק בבעלות ציבורית שרווחיו חוזרים לציבור במקום לכיסיהם של מיליארדרים.

לצערי אין היום אף מפלגה, גם לא חד"ש, שבמצעה יש סעיף ברור המדבר על ביטול ההפרטות כמו זו של בנק הפועלים או בזק, והטלת קנסות (בנוסף למיסוי כבד) על משפחות כמו אריסון, בגין שוד כספי ציבור.

במקביל למשק הציבורי יש בהחלט מקום גם למשק פרטי אבל מוגבל ביכולת השליטה שלו. המצב האידיאלי הוא חקיקת חוק הקובע כי אדם בודד או משפחה אינם יכולים להיות בעלים של יותר מחברה אחת. או אז לפחות תהיה תחרות כמו שצריך, ולא כמו היום שהריכוז בידי טייקונים יוצר אי צדק חברתי שלא לדבר על הצרכן שנפגע הן ברמת השירות והן בכיסו מחמת מחירים מופקעים.

Share on Facebook