יש הרבה משותף ליותר מ-200 העובדים שפוטרו לאחרונה ממפעל פולגת בישראל לבין יותר מ-20,000 הפועלים שפוטרו לאחרונה ממפעל פולקסווגן בגרמניה. כולם פוטרו מאותה סיבה רשמית: התייעלות. וכולם פוטרו מאותה סיבה לא רשמית: תחרות לא הוגנת עם כוח העבודה בעולם השלישי. לצרכן הישראלי יותר זול לרכוש טקסטיל מיובא מהמזרח ואילו ליצרן מכוניות באירופה יותר משתלם לשלם למפעל במדינת עולם שלישי שייצר חלקים אלה עבורו. התוצאות הן תחרות בין מדינות עולם שלישי להזמנות כאלה שמובילות להורדה מתמשכת של השכר של עובדי הכפיים שם, אך גם אבטלה גואה במדינות מערביות כמו ישראל או גרמניה, שבהכרח נלווית אליה ירידה ב"ערכם" ובשכרם של הפועלים שעדיין לא פוטרו באותן ארצות. בניגוד לנתונים אלה, מהתיאוריה של סחר החוץ משתמעת רווחה מקסימלית לכל אזרחי המדינות הסוחרות. מה השתבש?

סחר חוץ בעידן הפוסט תעשייתי
מ-win-win ל-lose-lose

כשהקפיטליזם היה בחיתוליו, מדינות רבות חששו מסחר החוץ. לחשש הזה היה אפילו שם – מרקנטליזם. מרקנטליזם הוא האמונה שבין מדינות שוררת תחרות על משאבים וצרכנים, הדומה לתחרות שבין בעלי עסקים פרטיים. לפי אותה טענה, סחר עם מדינה בה כוח האדם יעיל יותר, עלול ליצור תלות של המדינה המייבאת במדינה המייצאת וגם ירידה בביקוש המקומי לתוצר המקומי בשל העלייה בביקוש למוצרים המיובאים. ירידה בביקוש תוביל למיתון, עוני ואבטלה.

אלא שחשש זה נמצא משולל יסוד, כאשר נסתבר שסחר בין מדינות הביא דווקא להגברת הצמיחה הכלכלית אצל המדינות הסוחרות, גם הפחות יעילות שבהן. לתופעה זו היה הסבר תיאורטי מפורט. התיאוריה הקלאסית של סחר החוץ מניחה שתמיד ישתלם למדינות לסחור אלה עם אלה, אפילו אם אחת מהן פחות יעילה מהאחרת בכל ענפי הייצור. טבעו של סחר החוץ גורם לכל מדינה להתמחות בתחומי התעשייה שהיא טובה בהם ולרכוש את שאר המוצרים ממדינות אחרות: לכל מדינה ישתלם לייצר רק את הדברים שהיא מייצרת הכי טוב כל עוד היא יכולה לקנות את שאר הדברים ממדינות אחרות. חבל למדינה לבזבז כוח אדם שיעילותו מקסימלית ב"ייצור" תפוזים למשל, על תעשייה בה הוא יהיה פחות יעיל כמו ייצור מכוניות. אם המדינה תוכל לנתב את כוח האדם הזה לייצר יותר תפוזים ולקנות את המכוניות ממדינה אחרת, המתמחה בייצור מכוניות, היא גם תחסוך כסף ברכישת מכוניות זולות יותר וגם תרוויח כסף מכך שהיא תייצר עוד תפוזים שערכם עולה על המכוניות שיצרה קודם לכן בחוסר יעילות. כמובן שגם המדינה המייצרת מכוניות תרוויח מהגדלת קהל הלקוחות. זאת ועוד: אפילו אם כוח האדם של מדינה נתונה אינו יעיל בכל תחומי התעשייה ביחס למדינות אחרות, עדיין ישתלם למדינות האחרות לסחור עם אותה מדינה כי אז כוח האדם של אותן מדינות יתפנה לייצר בענפים בהם יעילותו מקסימלית.

סחר חוץ נתפס אז כמצב של win-win, כלומר מצב בו כל השחקנים מרוויחים, כולל אלה שאין להם יתרון על שחקנים אחרים. לאורך המאה ה-20, סחר החוץ אכן היה מנוע חשוב מאוד בצמיחתן הכלכלית של מדינות רבות. המסקנה של התיאורטיקנים של סחר החוץ היתה הסרת כל המכסים והפיקוחים על הסחר. אלא שדווקא בשנים האחרונות, בהן באמת מתחילים להוריד את הפיקוח על הסחר במדינות השונות, אנחנו רואים לכאורה את קימתו לתחיה של המרקנטליזם: בניגוד לתיאוריה הקלאסית, סחר החוץ, במיוחד עם מוצרים שיוצרו במזרח הרחוק, נתפס כאחד הגורמים לאבטלה במערב ולשחיקת שכרם של עובדים בכל העולם. במקום שכוח העבודה בישראל ובמערב ינותב לתחומים שהוא מומחה בהם, הוא מנותב אל לשכות האבטלה או תעשיית השירותים. ברצוני לטעון שהסיבה לכך איננה סחר החוץ כשלעצמו, אלא תופעה שחלה בעשורים האחרונים בכלכלה המערבית והיא מעבר מכלכלה תעשייתית לכלכלה פוסט תעשייתית.

הכלכלה התעשייתית היא אותה כלכלה שמתמחה בייצור המוני של סחורות, שמאופיינות בחומר גלם רב יחסית, והסתמכות על טכנולוגיה מסורתית. כלכלה זו הסתמכה על כוח אדם רב ולא מיומן. עם הזמן גדלה מידת הטכנולוגיה ביחס לחומר הגלם והדבר הוביל לביקוש של מספר עובדים קטן ומיומן, במקום מספר עובדים גדול ולא מיומן. הכלכלה הפוסט תעשייתית היא כלכלה שמסתמכת על ידע ולא על חומר. היא מאופיינת במספר מועט של עובדים מיומנים מאוד. כאשר מנוע הצמיחה המרכזי של מדינות הופך להיות ענף שדורש מעט עובדים משכילים; מרבית העובדים שאינם משכילים הופכים להיות מיותרים.

ההוגים הקלאסיים שפיתחו את התיאוריה של סחר החוץ, לא הביאו בחשבון את התפתחותו של העידן הפוסט תעשייתי. קודם לכן אמרתי שסחר החוץ מאפשר לכל מדינה לרכז את תעשייתה בתחומים בהן היא מתמחה ולרכוש את שאר המוצרים ממדינות אחרות. אבל מה קורה כאשר התחום בו מדינה מסוימת מתחמה בו, הוא תחום בו מרבית כוח העבודה חסום מלהשתלב בו?

ישראל למשל, פועלת לפי תכתיבי התיאוריה: לפי נתוני הלמ"ס בישראל יצוא הטכנולוגיה העילית (היי-טק) מהווה 45% מכלל היצוא ומצוי בעלייה. לעומת זאת, יצוא סחורות בטכנולוגיה מסורתית, הדורשת את כוח האדם הרב ביותר, מהווה 9% בלבד מכלל היצוא ומצוי בירידה. גם הצריכה המקומית כבר לא זקוקה לתעשיית טכנולוגיה מסורתית מקומית, כי סחורות אלה אנחנו מייבאים בעיקר מארצות המזרח. עכשיו אנחנו מבינים מדוע מפעלי מכוניות נסגרים בגרמניה ומפעלי טקסטיל נסגרים בישראל. לא כי הביקוש ירד, אלא כי יותר משתלם לייצרם במזרח הרחוק.

במלים אחרות, סחר החוץ במתכונתו הפוסט-תעשייתית מביא את מדינות המערב להתמחות בתחומים שדורשים כוח עבודה מיומן מכדי שרוב האזרחים ישתתפו בו, ואילו את מדינות העולם השלישי הוא מביא להתמחות בתחומים שדורשים כמות גדולה מאוד של עובדים לא מיומנים ובשכר רעב.

עם כל שנה שעוברת, גדל אחוז הטכנולוגיה העילית בתל"ג הישראלי. במלים אחרות, בכל שנה קטן הצורך בכוח אדם רב ולא מיומן על מנת להצמיח את המשק. די בנתונים האלה כדי להסביר את המתאם השלילי שאנחנו רואים בין צמיחה כלכלית לבין צמצום פערים בחברה: בשנים האחרונות, לנתוני הצמיחה נלוו גם נתונים של עלייה בעוני. הנתונים האחרונים על ירידה באבטלה מחווירים לעומת העלייה בשיעור העובדים העניים, העובדים במשרות חלקיות והעלייה החריפה בשיעור המובטלים הכרוניים. כל זה אופייני למדינה בה מרבית הציבור פשוט אינו נחוץ לשם צמיחתה הכלכלית.

אותו ציבור מופנה ללשכות האבטלה, אך בעיקר לתעשיית השירותים הצומחת. תעשייה זו מאופיינת בעקומות ביקוש גמישות במיוחד (כלומר מצב בו עלייה זעירה במחיר תגרום לירידה משמעותית בביקוש), בשל הערך הנמוך שהציבור מעניק לה ביחס לתעשיית הסחורות. מצב זה מחייב את המעסיקים בתעשיית השירותים לשלם לשכיריהם את המינימום האפשרי. השכירים נאלצים להסכים לתנאים האלה, כי הם יודעים היטב שהאלטרנטיבה היחידה היא האבטלה, או עבודה אחרת, באותם תנאים בדיוק. במצב בו המובטלים הרבים מתחרים אלה באלה, גם על המשרה הנחשבת בזויה ביותר, אין ברירה אלא לקבל כל הצעה שהמעסיק יכול לתת.

אם הכלכלה התעשייתית היתה מאופיינת בשכר גבוה יחסית לעובדים הלא מיומנים שנבע מכך שבעלי התאגידים היו תלויים בעובדים האלה גם כדי לייצר את תוצרתם וגם כדי לצרוך אותה, הרי שהכלכלה הפוסט תעשייתית מאופיינת בשכר השואף למינימום האפשרי, כאשר מדובר בעובד חסר מיומנות ושואף למקסימום האפשרי, כאשר מדובר בעובד מיומן (מאחר שעובדים אלה מעטים ותפוקתם גבוהה, התחרות עליהם רבה מאוד). הכלכלה התעשייתית היתה מאופיינת באיגודי עובדים אשר ניהלו משאים ומתנים קיבוציים על השכר. הכלכלה הפוסט תעשייתית פעלה בהצלחה לשבירתם של איגודי העובדים, כי הופחתה משמעותית עמדת המיקוח של פועלים לא רצויים. במצב הזה כולם מפסידים מלבד קומץ בעלי התאגידים: לפועלים-עבדים במזרח אסיה, אשר הקבלנים המעסיקים אותם יורידו בשכרם עד כמה שאפשר כדי שתאגידי המותגים במערב יעניקו להם חוזים וכן גם לפועלים-מובטלים במערב, אשר כשאין בהם צורך, שכרם יורד או שהם לא מועסקים כלל. אפילו העובדים של תעשיית הטכנולוגיה העילית יוצאים נפסדים למרות שכרם הגבוה, שכן השוק הזה יודע תנודות רבות והם הראשונים לסבול מכך. רבים מהם מתפקדים כחגורות שומן עבור תעשיית ההיי-טק, אשר שוכרת ומפטרת אותם לפי צורכי השוק. כשהם מועסקים, הם סובלים משעות עבודה לא הגיוניות ופעמים רבות נקראים לעבוד ללא תאום מראש.

* * *

המצב שתואר במאמר הוא דוגמה נוספת המראה כיצד התנהגותם האנוכית של יצרנים שמעדיפים לייצר במקום הזול ביותר וגם התנהגותם האנוכית של צרכנים, שמעדיפים לצרוך את הסחורות הזולות ביותר, מובילה לנזק לכלל החברה. אך חמור מכך: במצב הזה, לפועל הישראלי הלא מיומן אין כל תקווה. ככל שהכלכלה הישראלית תהיה תלויה יותר בענפי הטכנולוגיה העילית כמקור לצמיחה כלכלית, כך תישחק הרווחה שנהנה ממנה ציבור העובדים בישראל. רעיונות דמגוגיים לצמצם את מדיניות הרווחה, תוך נסיון נואש להגביר את המוטיבציה לעבוד, שקול במצב הזה לשמן נחשים. הוא רק יגביר את יאושם של העובדים ויכפה עליהם לעבוד בשכר מביש בתעשיית השירותים. מיותר לציין שגם הנסיון האכזרי במסגרת תוכנית ויסקונסין לכפות על מובטלים לעבוד בלי שכר תוך איום בשלילת הקצבה, הוא דוגמה נוספת לכישלונה של הגישה הליברלית להתמודד עם המצב הזה ויש לפרשו בגדר נסיון לפתור את הבעיה שיצרו כוחות השוק על גבם של חסרי המזל האומללים ביותר.

פתרון אפשרי לבעיה הזאת יכול להיות פתיחת שערי האוניברסיטאות לכולם, בלא המגבלה של שכר הלימוד היקר. מאחר שהתנאי להשתלבות בתעשיית הטכנולוגיה העילית הוא השכלה גבוהה, יש למדינה אינטרס כלכלי ראשון במעלה לסבסד הכשרה מקצועית בתחום הזה. אך חובה עלינו למצוא גם פתרונות שהם מעבר לשוק, וכאן נחוצה התערבות ממשלתית לחיזוק העובד מול המעסיק, במקום החלשתו, פיקוח על הצמדת השכר לפריון בעבודה (בניגוד להשלמה עם שכר מינימום שרירותי); כמו כן, העלאת המכסים על סחורות שיש להן תחליפים יעילים בארץ עשויה אף היא לעזור. פתרונות אלה עשויים להישמע קיצוניים מדי לאוזניים ליברליות שכן חלקם נוגדים את רעיון היעילות הכלכלית. אבל עלינו לזכור שגם אם נייצר ונייבא באופן היעיל ביותר, לא יהיה לזה כל ערך אם יותר מדי אזרחים יהיו מובטלים ועניים מכדי לצרוך את אותם מוצרים שייצרנו ביעילות מרבית. לעתים עדיף משק בתעסוקה מלאה פחות יעיל, מאשר משק באבטלה שיעילותו מושלמת. תקופה זו היא בדיוק הזמן להבין שהשוק כבר לא מסוגל לספק את צורכי מרבית האזרחים. במצבים אלה על החברה לפעול פעמים רבות בניגוד למגמות "הטבעיות" של השוק "החופשי".

Share on Facebook