באחד האמשים האחרונים אחרי שיחה ארוכה עם חבר מנורווגיה, התקשר חבר מישראל. סיפרתי לו על החבר מנורווגיה שנורא מתגעגע לארץ, אז הוא אמר: "אוי כמה אני רוצה להתגעגע לארץ". באופן אישי אני לא סובל מהבעיה הזאת. אני, כל הזמן מתגעגע לארץ.
אני מתגעגע לארץ שבה קמפיין "איפה הבושה" לא מתחיל מעיתונאי מושחת.
ארץ שלא צריך לשאול בה איפה הבושה כי היא לא מסתתרת.
מתגעגע לבושה, ל"מה השכנים יגידו", כי זאת בושה למנכ"ל שהעובדים שלו מרוויחים 3,300 שקל והוא מרוויח פי מאה. כי הוא מכיר את השכנים ואין חומה ומצלמות טלוויזיה בינו לבינם.
זאת בושה ששכבת הניהול הדקה בראשות חברות ישראליות מרוויחה יותר מכל העובדים בחברות האלו. כי המנכ"ל צריך להתבייש לנסוע ברכב שעולה כמו 300 משכורות.
מתגעגע לארץ פחות פלסטית, פחות "ריאליטי" כי טלוויזיה זה בידור והחיים שלנו לא.
אני מתגעגע לארץ שלמנהיגים שלה יש משכנתא כמו לאחד האדם, מנהיגים שבאים מהעם, לא מהאלפיון העליון ולעת פרישה חוזרים אל העם לאותו המקום.
מנהיגים שהלכו לפוליטיקה כדי לשפר את מצב הארץ, לא את מצבם הכלכלי.
מנהיגים שלא הלכו לפוליטיקה כדי לעשות כסף והם פורשים כדי "לעשות לביתם".
ארץ בה טוֹיְטֶה חסידים יש רק בברסלב או בחב"ד וזאת איננה תופעה המונית והם לא מקבלים 40 מנדטים בסקרים.
אני מתגעגע לארץ עם אחריות חברתית, ארץ בה אבטלה היא סיבה טובה להחליף שלטון.
מתגעגע לארץ מורכבת מהרבה אינדיבידואלים חשובים, שיודעים לחשוב גם על אחרים ואינם מקדשים את האינדיבידואליזם.
ארץ שיש בה אידיאולוגיה, לא רק "מה זה ייתן לי?"
מתגעגע לארץ בה בתי משפט מענישים על פגיעה בנפש יותר מאשר על פגיעה ברכוש.
ארץ שמחוקקת חוק יסוד זכויות חברתיות לפני חוק כבוד האדם וחירותו. משום שבריאות, דיור, חינוך ופרנסה הן זכויות בסיסיות ובלעדיהן לאדם אין כבוד.
ארץ של סולידריות חברתית, שבה עובדים לא מוכרחים להגיע עד שביתה רק כדי לקבל את זכויותיהם הבסיסיות. וכאשר כלים כל הקיצים והעובדים יוצאים לשביתה, אני מתגעגע לארץ בה עובדים אחרים מצטרפים אליהם בכדי שלכולם יהיה צדק חברתי.
ארץ בה ברור שאסור לחוקק חוקים נגד זכות השביתה וזכויות פועלים אחרות כי זה נגד העם שרובו פועלים. אני מתגעגע לארץ בה חבֵרות שווה יותר מכסף.
ארץ בה פיטורי ייעול זה כשמפטרים מנהלים, כי מפעל או ארגון לא מפסיד בגלל הפועלים אלה בגלל המנהלים.
מתגעגע למדינה אחראית לאזרחיה ודואגת לשלומם, לא כזאת שמנסה רק להתחמק ולהפריט את האחריות. כזאת שמתביישת בסחר אדם, שלא קונים ומוכרים בה נשים כמו היו אופניים. שאנשיה לא גרים בקופסאות קרטון ואוספים ארוחת ערב בין דוכני השוק בלילה. שאינה גוזלת בחסות מושל. שחיי אדם יקרים בה – כל אדם – גם אם הוא מתפלל לאלוהים אחרים. שאת תורת המוסר לומדים בה בקורס מבוא למינהל עסקים.
ארץ בה הנאנס/ת לא אשם/ה. שיודעת כי ענייה נוצרו בידיה, לא בידי אלוהי הפרוטסטנטים.
שזוכרת את התרבות שלנו ואת דברי הנביאים.
אני מתגעגע למדינה שהיתה כאן ושאולי היתה רק אשליה, כן בדיוק זאת שאריק אינשטיין שר בגללה.
היתה ארץ כזו. קראו לה ברה"מ. זה לא כל כך הצליח אם אני זוכר נכון.
כל הכבוד עמית. כתבה מצוינת, אני שותף לגעגועים כמעט במלואם.
הייתי מוסיף עדו געגוע ברשותך, געגוע לתקופה שבה מראש פינה עד קרית שמונה היתה תחנת דלק אחת ולא למצב הנוכחי שמראש פינה עד חצור (1.5 ק"מק"מ) יש שבע תחנות דלק!, לגליל שבו מי התהום של מעייננות רא שפינה אל זוהמו ל אלף שדננה מחילחחול סולר אתה יודע מאיפה למקום שבו במקום לבנות סנטר מפואר -מקדש מעט לתרבות הצריכה- בצומת ראש פינה, היו נוטעים באותו מקום בדיוק גן ציבורי, מדשאות, ובריכת שכשוך סמלית, מקדש מעט לרוח האדם…
דני אני מסכים עם כל דבריך
לגבי המרכז המסחרי בראש-פנה הצורך במרכז הזה קם והיה כאשר מדינת ישראל החליטה שהיא מפסיקה להיות אחראית לפיתוח ולשרותים המוניציפליים.
לכן אנחנו רואים היום מועצות (כמו של ראש-פנה) שמושכות אליהן מרכזי מסחר ותעשייה כדי שישלמו ארנונה – כך הרי הגליל מיושרים ומפנים מקום למבנים מכוערים וכך הריאה הירוקה של ישראל מתכסה בטון ואספלט.
צריך רק לברר האם ילדינו ונכדנו יוכלו לראות טבע בישראל או שיצטרכו לנסוע לחו"ל גם בשביל זה.
גם אני. היטבת להביע.
אתם בטוחים שאתם מתגעגעים לדבר שהיה קיים ? לא בבית ספרנו זה בטוח…
איפה היתה הבושה כשהטילו ממשל צבאי על ה"אזרחים" הפלסטינים ?
איפה היתה הבושה כשקנסו בקנסות מגוחכים את מבצעי הטבח בכפר-קאסם וסגדו לגיבורי קיביה ושאר פעולות הרצח ?
איפה היתה הבושה כשתקעו את המזרחים במעברות ואחר כך בעיירות המספקות כוח עבודה זול לקיבוצים אשכנזיים ?
איפה היתה הבושה כשפלוגות הפועל הביצו לכל מי שהתבטא נגד הלשטון וכדי לעבוד במגזר הציבורי היית צריך להיות חבר מפא"י ?
אז נכון, פעם הגטו הציוני האשכנזי ידע להתאחד סביב האינטרסים של עצמו וקראו לזה "סולידריות", זה כל מה שהיה.
נראה לי שבלי כוונה תיאר הכותב את נורווגיה של 2006, שהוא מזכיר בתחילת מאמרו, ולא את ישראל של 1966 שכנראה התכוון אליה. אבל בכל מקרה נראה ששתי המדינות האלה פחות גרועות מישראל של היום, שלא להגיד יותר טובות.
בנוגע למעברות, זה מה שקורה כשציבור של חצי מליון קולט עולים בכמויות.
הרשה לי לנפץ לך מיתוס, לא רק מזרחיים היו במעברות. סבא וסבתא שלי, אשכנזים שניהם, הגיעו לארץ ב-1950וישבו גם הם במעברות. וכשיצאו משם הם לא קיבלו שום שיכון בעיירת פיתוח, אלא גרו בשכירות שנים על שנים (אבא שלי הספיק לעבור 27 דירות עד גיל 28). הם קנו דירה הרבה אחרי שאבא לי התגייס, ביפו ג’, דרך אגב, ועבדו עד גיל 85 כי לא יכלו להרשות לעצמם לפרוש.
והם לא היחידים. האזן לשיר "שרליה" של חוה אלברשטיין.
נועה
עמית שלום הגעתי למשפטים אלו שכתבת לאחר שהאזנתי לך בתוכנית רדיו סיקרן אותי מי הבחור ?
אכן לא טעיתי אני רוצה לשתף אותך בשמחת הגילוי שלי יש עוד ועוד אנשים שחושבים כמונו ואני בטוח שלא בעוד הרבה זמן יקרה כאן משהו,כי במקביל לתרבות הכלום שצומחת ליד תוכניות ה"ווקומאייטי" אנשים לשמחתי מתחילים להכיר בעובדה שאנחנו הולכים ודועכים בתור חברה חושבת חיה ומתפתחת .אני חושב שזה הזמן שבו צריך לאחד כוחות לא חסרים ארץ פורומים בזרם הזה ואם להגיד את זה בצורה בוטה לא צריך אפיחו ליישר קו ולתאם ציפיות אנחנו במצב שבו צריך קודם לצאת לרחובות להחזיר שלטון לאזרחים ולנשל את השלטון מכוחו צריך לזכור שהם שם א ך ו ר ק בזכותנו לטוב ולרע אנו הצבנו אותם שם לנו יש את הכח להוריד אותם לא בבחירות אלא באקט שלא משתמע לשתי פנים פעולה חד משמעית להושיב בכסא מועצת זקנים ולא גמלאים ….שאותם מעניין באמת מה יהיה כאן ולאן אנו הולכים קבוצה של באלאדים להם איכפת והם נקיים מאינטרסים ואולי זו תמימות אבל אני חושב שבאופן מפתיע ייעלמו גם שליש אינטריגות פוליטיות לכשזה יקרה .
אולי אני חולם אבל במציאות כזו כמו שהיא בנתיים עדיף להשאיר עניים סגורות ולטוות את הדרך ……….
התרגלנו לחיות עם פיגועים מלחמות שחיטויות הטרדות תמיד ממשיכים ביום שתהיה החלטה אזרחית זהו עכשיו עוצרים זה יתחיל