פלישת הצבא לכלא יריחו מהווה ביטוי פיסי להפעלת הכוח הלא חוקי של ישראל כלפי הרשות הפלסטינית. סוגיית האסירים היא שסתום הלב של העם הפלסטיני ואחזקת האסירים שפעלו נגד ישראל (עבור ממשלת ישראל הם מחבלים ואסירים ביטחוניים – עבור הפלסטינים הם אסירים פוליטים), היא אולי הסוגייה המורכבת ביותר ביישום ההסכמים עם ישראל על ידי הרשות. התמונה של חיילים ישראלים שיורים על בית הכלא הפלסטיני הוא ביטוי עילאי לקעקוע של סמכות הרשות בכלל ואבו מאזן בפרט.
במדינת השב"כ והחיסולים של מופז, קשה לדבר על חוק. לא על החוק הישראלי האוסר על עונש מוות ובוודאי שלא על החוק הבינלאומי. אפשר לדבר על כוח שמופעל מחוץ לחוק, במרחב העל חוקי של הכוח המוחלט. יש מגוון של הגדרות לריבונות, אולם הקיצונית ביותר היא זו של קרל שמידט הגרמני, שכתב את "התיאולוגיה הפוליטית" ב-1922. הוא מגדיר שם את הריבון "כמי שמחליט על קיומו של מצב החירום", State of Exception, למעשה המצב שבו החוק מושהה ואין הפרדה בין חוק לבין עובדה.
מבחינת החוק הבינלאומי, לישראל אין ריבונות על השטחים הכבושים, אלא שליטה בפועל של כוח כובש, מתוך בחירה פוליטית מודעת. לי נדמה כי הפלישה ליריחו מייצרת ריבונות כפולה מסוג חדש, ריבונות של מצב חריג.
אחת מהסמכויות החשובות ביותר של הריבון, לדעתם של רוב ההוגים של תורת המשפט, מהובס, דרך בנטהם והארט, היא הסמכות להעניש. הסמכות והלגיטימציה לשלילת החירות מבטא את כוחה של החברה כלפי היחיד להחליט מהי עבירה, מהם הערכים שעליהם החברה מבקשת להגן ומהי פגיעה בערך מוגן המצדיק את שלילת החירות, הפעלת הכוח האלימה והקיצונית ביותר במשטר שאיננו מכיל את עונש המוות.
ההסדרים הביטחוניים של הסכמי אוסלו יצרו אמביוולנטיות וטשטוש של "הסמכות להעניש" של הרשות ביחס לעם הפלסטיני. למעשה, כאשר הרשות מחזיקה אסירים ביטחוניים שפעלו נגד ישראל, אשר נתפסים על ידי רוב הציבור הפלסטיני כאסירים פוליטיים, אין הסכמה חברתית בדבר הערך המוגן שעליו נענשים האסירים. הערך המוגן העומד בבסיס הענישה הזאת, היא כיבוד ההסדרים הביטחוניים עם ישראל.
הפלישה לכלא יריחו מפרה את האיזון העדין הזה ומסכלת את עצם קיומו של הערך המוגן של כיבוד ההסכמות הביטחוניות. כאן ממשלת ישראל מכריזה על ריבונות כפולה, הריבונות על השטח – פלישה שמטרתה היא תגמול ונקמה והריבונות של הסמכות להעניש.
במקרה הזה גם לא מדובר בפעולה מתוך כורח או צורך של הגנה עצמית. אין טענה שרוצחי רחבעם זאבי מהווים סכנה מיידית וודאית לביטחון. הטענה היא טענה של נקמה. בני איילון הטיב לבטא זו היום כשאמר "הפעולה הזו משיבה את כבודינו (הישראלים). כוחות הצבא פועלים כרגע לא בחסותו של החוק, אלא בחסותו של אל הנקמות".
גיורגיו אגמבן בספרו State of Exception כותב "שהמצב החריג הוא קו הגבול שבו ההגיון והפרקטיקה של המציאות מטשטשים ומייצרים את המרחב של האלימות הטהורה, נטולת הגיון נורמטיבי.
בכלא יריחו עכשיו נפתח חלל אלוהי, תיאולוגי, שבו לא פועל החוק, אלא אלימות טהורה, חסינה, שאין לנו האזרחים, כל שליטה עליה. דבריו של שר הביטחון הפכו להיות החוק עצמו (Force of Law). אולם את מחירו נשלם בגופינו. הגוף הפיסי והגוף הפוליטי – ה-Body Politic.
לא הצלחתי למצוא באתר זה דברי הספד למילושוביץ, המנהיג הקומוניסטי שמצא את מותו בנסיבות מסתוריות בשבוע שעבר. האם מק"י מתכננת לפרסם הספד שכזה, או שמא ממשיכה להתרחק מכל מה ש"נגוע" בקומוניזם אמיתי, מעמדי-פועלי.
כל מה שכתבה יעל ברדה נכון במידה והרשות והסוהרים הזרים אכן מבצעים את ההסכם.
ברגע שהרשות התכוונה לשחרר את האסירים (כך למיטב הבנתי אמר אבו מאזן בעצמו) הרי שההסכם הופר, ו "הערך המוגן של כיבוד ההסכמות הביטחוניות" (כפי שכתבה יעל ברדה) הריהו בטל ומבוטל, שהרי הרשות לא מבצעת את ההסכם.
לכן אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מי שמפר הסכם בעצמו שלא יצעק "חמאס" (תרתי משמע…)
פרדי, שלום,
נא לפנות למק"י בקשר לשאלות לגבי עמדותיה.
ישראל תיאמה עם האמריקאים והאנגלים דבר הנוגע לפלשתינאים כדי להראות לחמס מי הבוס.
הפילפולים המשפטיים לא נוגעים בעובדה שהחזקים מתעמרים בחלשים.
זאבי היה מוטציה ציונית והוא דגל בכיבוש חזק ובטרנספר רך.
אם הפלשתינאים היו משחררים את רוצחי זאבי לא הייתי נחרד.
מדהים איזה מעמד הגמוני קיבלו הטיעונים והטרמינולוגיה של ארה"ב וישראל, עד כדי כך שדנים בכליאתו, אפשרות שחרורו וחטיפתו של אחמד סעדאת במונחים של "כיבוד הסכמים בטחוניים".
אחמד סעדאת הוא מהפכן סוציאליסט וגיבור של המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. וכמובן, הוא אחד ממנהיגי העם הפלסטיני. סעדאת נעצר על-ידי הרשות, לפי דרישת ישראל, בדרכו לישיבה של העווד הפועל של אש"ף, וכך מצא את עצמו עצור במשרדיו של ערפאת בשעה שצבאות הכיבוש צרו עליהם. אחמד סעדאת נשפט בהליך משפטי חופז ומגוחך ונידון לשנת מאסר, לאחר סיום תקופת המאסר הוא פשוט נשאר בכלא וזו היתה הסיבה שהתכוונו לשחררו.
הרעיון שלפושעי הכיבוש, אשר מרשיעים פלסטינים על סמך הודאות שניגבו בעינויים ומתגאים בפשעי המלחמה שלהם, יכולה בכלל להיות זכות לחטוף את אחמד סעדאת, או מאג’ד רימאוי, או חמדי קוראן, או כל פלסטיני אחר, מכלא אריחא או מחוצה לו, הרעיון הזה הוא בגדר אבסורד גמור.
מי שמתעניין בהסכמים, שיראה בבקשה הסכם אחד שבו ישראל מחוייבת לכלוא רוצח פלסטינים אחד (נניח אפילו לא משרי הממשלה, סתם איזה מתנחל שרצח שכן שלו), ואז אולי אפשר יהיה לדון על אפשרות חטיפתו של הרוצח הזה ושפיטתו ברשות.
וכך פותחת יעל ברדה: "פלישת הצבא לכלא יריחו מהווה ביטוי פיסי להפעלת הכוח הלא חוקי של ישראל כלפי הרשות הפלסטינית"
– הפעלת כוח לא חוקי? בניגוד לאיזה חוק תקף?
אולי זו הייתה פעולה לא מוסרית. אולי הייתה זו פעולה תכסיסנית, מתגרה, מנצלת. אבל לא היה בה הפרה של חוק.
אבל, בעצם גם יעל יודעת זאת: "במדינת השב"כ והחיסולים של מופז, קשה לדבר על חוק. לא על החוק הישראלי האוסר על עונש מוות ובוודאי שלא על החוק הבינלאומי."
– כלומר: המערכת הנורמטיבית של קבלת ההחלטות המדיניות, הפוליטיות, המשפטיות- היא שורש הבעיה אליבא דברדה. מכאן, שהביקורת שלה כלל לא תואמת את הרטוריקה שלה. שהרי לפי ברדה, הריבונות, היא היא שורש אם כל חטא. אלא מה? ברדה לא טרחה להסביר את הסיטואציה במכלול הקיים: שהרי מדינת-ישראל היא מדינה סוברנית-ריבונית על-פי אמות-מידה בינ"ל, ומה הרשות? מה ממשלת החמאס? האם הפעולה חדרה לריבונות כלשהי? [והתשובה היא כידוע-לא]
צריך לומר אמת: דעתם של אנשים שונים היא חשובה, אולם מדינה ריבונית הכפופה למערכת משפטית בולמת, מאזנת ומרסנת פועלת במרחב לגיטימי. ואילו ברשות אין רשות שופטת, אין הפרדת רשויות מהותית. אין לגיטימיות חוקית לשחרורם של "אסירים פוליטיים" מכוח הפרה בוטה של הסכמים בינ"ל חתומים.
מערכת המשפט הפלילית בעולם האנגלו-סקסי וגם בעולם המוסלמי מכירה בפעולות גמול כדבר לגיטימי. ואכן תחושת הצדק האנושית מושגת לעיתים דווקא על-ידי פגיעה בחירויות כאלה ואחרות של פרטים שונים. אין זה הופך את המעשה לטוב, לצודק, לנכון. אך גם אין זו ענישה קולקטיבית-לאומית.
"…שהמצב החריג הוא קו הגבול שבו ההגיון והפרקטיקה של המציאות מטשטשים ומייצרים את המרחב של האלימות הטהורה, נטולת הגיון נורמטיבי."
– במזרח התיכון לא קיים "הגיון נורמטיבי" [ע"ע מתאבדים]. בסכסוך הישראלי-פלסטיני אין שני ריבונים. זהו לא מצב חריג, אלא זו מציאות של התכתשות אסטרטגית וטקטית במרחב מלחמה קיימת. ואפשר להשליך ערכים סובייקטיביים מאוד יפים, שהם אנגלו-אמריקאיים, אך לא ניתן להתכחש לעובדה הקיימת- שהם פשוט לא מתאימים למציאות.
המאמר הוא דוגמא טיפוסית לטעונים סותרים של "אנשי שמאל" מסוימים. מצד אחד גינוי של שיטת החיסולים כי היא גזר דין ללא משפט ומצד שני כאשר ישראל תופסת ועוצרת את המחבלים התמרמרות על "הפגיעה בריבונות הפלשתינית". המסקנה היא שלישראל אסור להעניש את הרוצחים אלא אם כן הם מסגירים את עצמם. זו כמובן טפשות לשמה משום שלכל מדינה יש סמכות לפעול כנגד מי שבצעו מבצעים ומבטיחים להמשיך ולבצע פשעים נגד אזרחיה. ישראל נמנעה לפעול כנגד המחבלים למרות חסר שביעות רצונה מתנאי הכליאה שלהם והיא פעלה רק כשראש הרשות הכריז שלא יתנגד לשחרורם. זו אגב צביעות שיגרתית של "השמאל" אשר קורא לרוצחי אזרחים לוחמי חופש ואילו למי שמגן על אזרחים קורא פושעי מלחמה.
בהמשך לתגובתו האחרונה של יורם:
היום התפרסם שבית משפט פסל, למעשה, הסכם שנחתם בין חברת טלפוניה סלולרית לבין נערה בת 16. נראה לי שלהסכמים בין מדינת ישראל ל"רשות הפלסטינית" יש תוקף דומה.
ודרך אגב, "אריחא" = יריחו.
באילו מובנים, לדעתך, החזית העממית לשחרור פלסטין היא ארגון סוציאליסטי? כיצד מתיישבות פעולותיה הטרוריסטיות במהותן לאורך השנים עם הסוציאליזם? האם גם אתה סוציאליסט?
מה זה טרנספר רך?!
גיא
דבר מעניין הוא כיצד גם הכותבת וגם כל המגיבים מתעלמים באלגנטיות מעובדה אחד חותכת:
מי שלא כיבד את ההסכם זו הרשות הפלסטינית.
האסירים עמדו לצאת לחופשי בניגוד גמור להסכם.
לכן כל הדיבורים על "שליטה בפועל של
כוח כובש" או "הפרת את האיזון" אינם רלוונטים.
הביקורת מריכה להיות מופנית לרשות הפלסטינית שביטלה את ההסכם כאילו לא היה.
נורא נחמד שהדיון הגיע לפסים סוציאליסטים,
אבל זו התעלמות מהענין המרכזי שמעקר את הביקורת על הפעולה.
וליורם בר-חיים: זה בכלל לא משנה אם ישראל חתמה או לא על "הסכם אחד שבו ישראל מחוייבת לכלוא רוצח פלסטינים אחד".
כאן היה הסכם ספציפי שלא כובד.
נקודה.
אני מודה לכל מי שטורח להוכיח את טענתי. אכן היה הסכם ספציפי ואכן לא היה ולא יכול היה להיות הסכם כמו זה ש"ביקשתי" לראות. הווה אומר, ההסכמים אינם אלא ביטוי למאזן כוחות שהיה ברגע מסוים בין ישראל לרשות ומי שמאשים את הרשות ב"הפרת הסכמים" דורש ממנה נאמנות למאזן הכוחות הזה.
אגב, זה גם לא נכון שהופר הסכם (על ידי הרשות), סעדאת נשפט ותקופת מאסרו נגמרה (מזמן) ולכן היתה כוונה לשחררו. מי שטוען שלפי ההסכם היה סעדאת אמור להישפט למאסר ארוך יותר, הריהו מודה בגלוי שמאחורי ההסכמים בין ישראל לרשות לא עומדת שום כוונה לאפשר עצמאות פלסטינית, בכלל זה עצמאות של מערכת המשפט, ואכן לא היתה כוונה כזו.
אבל כן היתה פה הפרת אמון מצד הרשות, היא מעלה באמונו של העם הפלסטיני כשהסכימה בכלל לעצור ולכלוא פעילים נגד הכיבוש לפי תכתיב ישראלי.
"לכל מדינה יש סמכות לפעול כנגד מי שבצעו מבצעים" – כן, יש לה סמכות בתוך הגבולות שלה, אם מדינת ישראל רוצה להגן על עצמה היא צריכה להציב גבול ולשמור שם, לא בתוך הרשות!
אתה יכול לתאר לעצמך מצב הפוך? אתה יכול לדמיין שפלסטינים נכנסים לכאן ושולפים מצה"ל את כל החיילים ש"בצעו מבצעים"?
ועוד משהו, זה שהפלסטינים בכלל עצרו אותם זה הרבה יותר ממה שאנחנו עושים. מישהו בכלל יודע מי רצח את השייח יאסין (מנהיג פוליטי שנרצח כשהוא זקן וחולה) למשל? או כל שאר החיסולים? מישהו פה שוקל בכלל להעמיד למשפט או לכלוא את האנשים האלה? להפך! הם גיבורים, אז מי שצבוע פה זה אתה ולא "הצביעות השגרתית של השמאל".
למי שלא הבין… המזימה ללכוד את סעדת קשורה במאבק כוחות הרשע נגד הסוציאליזם, שכן הוא הוביל תנועה סוציאליסטית מהפכנית שאו-טו-טו איחדה את המוני הנדכאים היהודים והערבים לקראת הסתערות על הבורגנות הציונית הדכאנית, בדרך לשחרור כל המזרח התיכון משליטיו הריאקציוניים והפרו-אימפריאליסטים. כל הדברים האחרים זה רק כדי להסוות את הרקע המעמדי.
אני לא מבין מה רוצים כל מגני הפעולה ביריחו,
במקרה זה הרשות גם לא כיבדה את סעפי ההסגרה בהסכם אוסלו, גם הונתה את העולם בכאילו מעצר, גם לא הגנה על חיי המשקיפים הבריטים
אמריקנים, וגם תיכננה לשחרר את הרוצחים?
מה עוד צריך לקרות כדי שתהיה לצהל לגיטימציה
לפעולה.
יעל ברדה חוזרת באופן חלקי ביותר על טיעוניו של פרופסור יהודה שנהב שכתב בחודש שעבר על קרל שמידט ואגמבן במוסף ספרים של "הארץ". אלא שיהודה שנהב לא התחמק מהגדרת המצב הקונקרטי של חשיפת הפלסטינים כאן לאלימות לא חוקית במסגרת החוק, בהגדרת השליטההישראלית כקולוניאליזם. ואם נקבל הגדרה זו הרי שא-פריורי כל מה שעושה ישראל לפלסטינים הוא פשע מלחמה. רצח גנדי למשל היה תגובה של לוחמים אנטי קולוניאלים (ואין זה מעניין כלל אם הם סוציאליסטים או לאומנים), על רצח מנהיג פוליטי שהיה ראש ארגון החזית העממית. ובעניין הזכות להגנה עצמית, זו אינה חלה על יישות קולוניאלית בשום מצב, לכן אני מצפה שבמאמרי המערכת של הגדה השמאלית ישמע גם קול למען שחרורם המיידי של אחמד סעאדת וחבריו שהם אסירים פוליטיים.
הפעולה הזו בשטחים הייתה פעולת ראווה שנועדה לצרכי בחירות, דומה למה שפרס עשה למשל בשעתו בלבנון. תמיד מוצאים סיבה לוהטת מ’צדק’ לפי ההגיון הקולוניאליסטי של אמהות הכיבוש, להפגנת כוח, ביצים, נחישות, מבצעיות, עליונות ושאר התניות מבנה אצל דינוזאוריות ציוניות.
הפעולה הזו ביסודה היא פעולת תעמולה פנים ישראלית, שעושה שימוש במרחב המייצר תודעות ודימויים דרך הפילטר התקשורתי הציוני,מרחב השטחים. המרחב הזה מגדיר את השיח הפנימי הישראלי והפלסטינים הם רק חומרי הבניין, הטיט והלבנים, האובייקטים של התודעה המול טלויזיונית שורצת הסלונים.
מתי טועמים ישראלים את נתזי התבלין של מציאות המרחב הזה? כשהיא מיובאת לישראל – כשהבן מת בפיגוע, כאשר קסאם נופל על הבית, כשפלסטינים מבצעים סיכול ממוקד בשר לענייני טרנספר.
די לאפרטהייד
הפסקה הבאה במאמרך הינה חשובה ביותר: "אפשר לדבר על כוח שמופעל מחוץ לחוק, במרחב העל חוקי של הכוח המוחלט. יש מגוון של הגדרות לריבונות, אולם הקיצונית ביותר היא זו של קרל שמידט הגרמני, שכתב את "התיאולוגיה הפוליטית" ב-1922. הוא מגדיר שם את הריבון "כמי שמחליט על קיומו של מצב החירום", State of Exception, למעשה המצב שבו החוק מושהה ואין הפרדה בין חוק לבין עובדה".
ביטויי המפתח כאן:
1) המרחב העל-חוקי של הכוח המוחלט [דהיינו, כוחניות שאינה מסוייגת על ידי חוקים כלשהם, ולכן שרירותית, דהיינו מתפעלת מיידית כל גחמה, יצרי דורסנות או אינטרסים הן של העצמה וכמובן – תחזוק הכוח הגס והברוטלי, תחזוק ה"מחייב" הטלת אימה וטרור]
2) הזמינות לריבון להחליט על מצב החרום [ שבישראל, בהתאמה עם 1), הינו מצב חירום מתמיד]
זו פסקה חשובה שכן היא מבהירה דבר מה מרכזי לגבי השרירותיות ההרמטית המופעלת בכל מרחב הקיום הישראלי, לא רק בדיכוי העם שנושל בכוח וערמה מאדמתו.
כך, תקנות שעת החירום המנדטוריות הושארו למעשה על כנם, עד ימינו. אלא שלמרחב ה"חופש" של העריצות השרירותית, המרחב נטול החוקים וכללי הרגולצייה, עשוי להיות בעל אפקט משכר וממכר, עקב הקלות הבלתי ניסבלת של פריסת מרחב הפריעה וזמינות האמצעי הזול והפשוט לבצע זאת.
וכך, לרבים בצמתות כוח בישראל, הופכת מנטליות (והפעם יש לשים לב למעבר ממצב משפטי-מדיני למערך מנטלי שגור, ברמה הפסיכולוגית) "תקנות החירום" לסוג של טבע שני, אימוץ ראייה כוחנית ההופכת סדרי עולם וחוקיו על פיהם. כאן מדובר איפוא בערך מוסף, של פיתוח הרגלים, או מעין רפלקס מותנה המועד בכל רגע לנהום/לשאוג בפראות, להפרע ולפרוע סתם כך מתוך כל גחמה מזדמנת, צרות עין, שנאת מצויינות וכשרון או סתם קנאות (תכופות מלסתמת ומנכסת), וזאת תוך פוזה חקיינית וריקה המאמצת אוטומטית את המנטליות והלוגיקה של "תקנות החירום". אימוץ זה, שלרוב אינו לעניין, יכול למשל להתבטא בסתם נימה צדקנית המדגישה "נחיצות" כלשהיא, ללא הנמקה, או תוך הנמקה רופפת. לוגיקת תפעול המערך המנטלי של "תקנות חירום" ישלים, לכשעצמו, את מה שלא עושה ההנמקה, ומבטל למעשה את הצורך בה.
וכך איפוא, ואחשוף את המקרה הפרטי שלי כדוגמא, קיימת הקפדה גדולה כיום, מצד אלה הדואגים כיום להשתיקני, לא להעלות לאתרים ציבוריים ולו מאמר יחיד שלי מבמת "מאמרים" למשל. — קישור —.
זאת לאחר השתקתי ההרמטית והשרירותית בתקופה האחרונה ב-NFC, אתר רוטר ואתר אימאגו, והשארתי ללא במה למעשה. זאת כאשר ב-9 או 10 המאמרים שפירסמתי ברוטר בזמנו, תוך השעתיים הראשונות היו קוראים זאת מספר שיא של 11 אלף איש בקרוב. ויש גם אינדיקציות לכך שלאחר פירסום מאמר שלי ב-NFC , עלה מספר הצופים פר נקודת זמן לעיתים בכמה אלפים.
כבר כתבתי במקום אחר כי המשתיקים והפורעים כלפי, מגלים בנושא הקפדה על כל פרט זערורי, הדומה להקפדתו של סוחר סמים לשקול כל מיליגרם הרואין.
כתבה בהארץ: בעלי דעות חריגות מושתקים בגסות רוח
— קישור —
התופעה של השתקה אינה פרנוייה, אלא מציאות קשה בישראל הפרוטו פאשיסטית. ההשתקה כמובן חמקנית, ותכופות למושתקים, מבחינת הוספת חטא על פשע (ולעיתים זה הצד המשלים של פשעים נגד האנושות ), מולבש אחד מהשניים: אם המושתק מימין, מדביקים לו בגערה בעניין קובלנתו על השתקה, תאוריית קונספירציה פרי דמיונו (מורשת הזלזול המקובל) ואם הוא משמאל, מודבק לו דימוי של עוכר ישראל. גישתי היא קצת מעבר לשמאל ולימין.