"טבח" – במאים: מוניקה בורגמן, לוקמן סלים, הרמן טייסן
הטקסט העברי באדיבות פסטיבל קולנוע דרום, מכללת ספיר

זה העיגול. זה העיגול. הם עמדו סביב, במעגל. בקצות העיגול. ככה. כולם עמדו במעגל. כולם. שישה או שבעה לוחמים עמדו מאחוריהם. היו הרבה לוחמים. שישה או שבעה. הם ירו בהם. הם ירו בגבר אחד ואמרו למי שעמד מאחוריו: תזרוק אותו לבור. הוא זרק אותו לבור. אז היה תורו, וכך הלאה וכך הלאה. כך קרה הטבח.

משנת 1970 ארגון אש"ף משתמש באדמת לבנון כבסיס לאמונים צבאיים נגד ישראל.

ביוני 1982 פלש הצבא הישראלי ללבנון והכריח אלפי לוחמי אש"ף לעזוב את המדינה.

באוגוסט 1982 ראש הצבא הפרו-ישראלי, באשיר ג’ומייל, נבחר לכהן כראש ממשלת לבנון.

ב-14 בספטמבר נרצח ג’ומייל. ב-16 בספטמבר התרחש טבח בדרום ביירות.

סברה ושתילה

יום שלישי חל ב-14 בחודש. יום רביעי היה 15 בחודש ויום חמישי 16 בחודש. למחרת עזבנו. ביום חמישי כולנו הגענו למגורי החיילים. מארון אמר לנו… זה היה בערך… כשקיימנו את הפגישה זה היה בערך בשתיים בצהריים. הוא אמר: אנחנו הולכים… לסברה ושתילה. הסיסמה שלנו היא… צעירים ומבוגרים, תינוקות בזרועות אמם… בלי רחמים! צעירים ומבוגרים, תינוקות בזרועות אמם, זהירות! אנחנו עומדים לתקוף!

היינו כ-25 אנשים. כלי הנשק שלנו… לכולנו היה קלצ’ניקוב. לחלקנו היה אם-16. לכולנו היו רובי קלצ’ניקוב ורימונים. זה הכול. היו לנו גם קצת בי-7 אבל לא השתמשנו בהם. לא הזדקקנו להם.

הגענו לשגרירות כווית. מאחורי שגרירות כווית היו סוללות. הלכנו לאורך הסוללות וביניהן עד שהגענו לחומה גדולה. בחומה היתה פרצה במקום אחד. משם חדרנו. שם התחלנו.

נכנסו. חלקנו פנינו שמאלה, אחרים פנו ימינה. כל 25 האנשים התחלקו לקבוצות. נכנסנו בהדרגה. שאלתי אותה: "גברתי, מי את? של מי האצבעות ששרטו את צווארך?" היא אמרה: "תקשיב לי, אני אספר לך איך החלה הזוועה. אבי נשחט בידי פושעים צמאי דם. הם היו מורעלים בסמים. גברים חמושים פלשו לביתנו. הם כיוונו את הנשק שלהם אל אמי. הם חשקו בצמידי הזהב שלה, לכן כרתו את שתי ידיה…" שכחתי את השאר, אבל זה שיר נפלא.

הפקודות שקיבלנו היו ברורות. אמרו לנו: תיכנסו לשם ותהרגו את כולם. אני לא יודע אם אני מסוגל להסביר את זה. היינו אמורים להיכנס לשם ולהרוג. אתה שואל שאלות שאין לי תשובות עליהן. אתה שואל אותי למה עשיתי את זה. אני לא יודע מה לענות.

כולנו נכנסנו לשם במטרה להרוג את כולם. כל אחד ואחד מהם. צעירים וזקנים. בזמנו, אם אדבר בנימה אישית, חשבתי לעצמי שהילד הזה יוכל להרוג אותי בעתיד ועדיף שאני אהרוג אותו קודם. לאשה הזאת יהיו ילדים והם יגדלו. לא! עדיף שאהרוג אותה קודם. אולי לאיש הזה יהיו ילדים, עדיף שאהרוג אותו קודם. כך חשבתי בזמנו.

אני אדבר רק אם תבטיחו לי הגנה.לא אדבר בפומבי אם יוכלו לזהות את הפנים שלי. אם אדבר ולא אקבל הגנה ויזהו אותי ברדיו ובטלוויזיה חיי וחיי משפחתי יהיו בסכנה. יש לי 4 ילדים. אני פוחד שמישהו יהרוג אותם ברחוב. אתה רואה אותי יושב כאן, אבל אני בוער בפנים. תאמין לי, כשאני אומר לך שאני בוער בפנים. אני אמנם יושב כאן, אבל אני מזיע כמו סוס. קל לך לומר: ספר לי מה היה. במשך 20 שנה לא דיברתי על זה עם איש. עכשיו אני מדבר על זה, אבל זו הפעם האחרונה. אני אשב כאן ואתה תשב שם. אתה יושב שם ושואל את השאלות שלך בנחת. אני עונה לך, אבל אני בוער בפנים. שנינו יושבים כאן יחד אבל אנחנו לא מרגישים אותו דבר.

טבח

מה אתה רוצה? איך אתה רוצה את זה? איך אני… נתחיל בהתחלה? בהתחלה, החבר שלי ואני רבנו עם אקדח. בהתחלה השתמשנו באקדח. ואז: נצור אש, קרב, נצור אש, קרב. אחר כך כלי הנשק השתכללו. הם היו נגישים יותר ויותר. כל אחד הקים לו כנופיה משלו. גם לי היתה כנופיה משלי. כולנו עבדנו באופן עצמאי.

נשלחתי לכלא בגין רצח והשתחררתי. כך התנהלה המלחמה. ככה זה היה. ב-1975, כשפרצה מלחמת האזרחים בלבנון, חיו במדינה כ-300,000 פליטים פלסטינים, בין הים התיכון לסוריה ולישראל. אש"ף הצטרף למלחמה שבה אנשי צבא מקהילות דתיות, קבוצות וכנופיות נלחמים על עליונות… הפלסטינים חדרו לאזורנו בתחילת המלחמה. ירינו בהם. היו נפגעים בשני הצדדים. עשינו מה שהגברים המבוגרים עשו. חיקינו אותם בהתלהבות. בקושי התגלחנו. היינו ילדים והיינו מאוהבים במלחמה. העתקנו את סגנון הירי מסרטים כגון איש החוק. ו… צפינו בסדרה רין טין טין וראינו מערבונים.

חשבנו שהאנשים יקומו שוב. לא הבנו שבאמת הרגנו אותם. חיי נעו סביב הרחובות, והאקדח שלי… לא היה לי קשר למשפחתי. חייתי ברחובות. נלחמתי בקרבות ירי וישנתי ברחוב. הכרתי אנשים מיד. בלילה שמרתי. בזמנו, הפלסטינים הגיעו עד מרייה. ירינו בהם ברובי ציד וגנבנו את כלי הנשק שלהם. כל מי שהיה לו מזל והחזיק כלי נשק היה קשוח אמיתי.

בתחילת המלחמה צלף ירה בי. הוא פגע בי ברגל. הכדור נכנס מכאן ויצא משם.

יש לך צלקת?

-כן, יש לי. הנה. הכדור נכנס לכאן ויצא מאחור. לקחו אותי לבית חולים. אבי חיכה לי שם. הוא אמר: אל תפחד. תשמור על האקדח שלך. אני נותן לך את האקדח הזה במתנה. תשמור אותו אצלך. תחלים ותמשיך להילחם.

לקחנו סמים. גלגלנו ג’וינטים ברחוב. הסנפנו דברים, לקחנו כדורים. המוח שלי נדפק. אחרי כן אמרו לי: אתה ירית בו ובו. לא האמנתי להם. בזמנו לקחנו כדורים וסמים שעכשיו אי אפשר יותר להשיג. למשל, נובריין, מנדרקס, אל-אס-די, מוטורון. זה מה שלקחנו אז. עכשיו רויפנול באופנה. זאת אומרת, זה מה שלוקחים בימינו. הכדור הזה לא חזק כמו הסמים שלקחנו אז. בהשפעת הסמים לא ידענו מה אנחנו עושים.

רצתי ממתרס למתרס. הפעלתי מטען טי-אן-טי, קשרתי אותו בחוט וברחתי. יריתי במתרס והם שכבו מאחוריו. רצתי יחף על זבל ולכלוך. טמנתי את הפצצה. ברגע שהם הופיעו פוצצתי את חומר הנפץ. נהניתי מזה. הייתי לוחם, אבל פחדתי כשראיתי את אבי. פחדתי ממנו פחד מוות. הוא עודד אותי, אבל אני פחדתי ממנו. הוא היה האדם היחיד שפחדתי ממנו. עכשיו הוא מת. אם הוא היה חוזר הייתי מרגיש אותו דבר. הוא היה מכה אותי כל הזמן כשהייתי ילד.

ובכל זאת אהבת אותו?

-כן, אהבתי אותו. אבא הוא דמות מופת לבניו. אבא שלי, למשל, לקח סמים. הוא היה מהמר. הוא רצח אנשים. למדתי ממנו כל מיני דברים. שנאתי שהוא הימר ולקח סמים. בגלל ההימורים והסמים… אם הוא היה מפסיק, הכול היה אחרת עכשיו. אלו שני הדברים ששנאתי אצלו ולא שום דבר אחר. הייתי גאה בו, איזה גבר הוא. הוא היה יכול להקיף רחובות ברצועות ביטחון ביום, לא רק בלילה.

ספר לי על ילדותך בבית ועל השכונה שלך.

אני בא ממשפחה רגילה. משפחה טובה למדי. אנחנו שמונה אחים. אנחנו חמישה בנים ושלוש בנות. משמעת היתה דבר חשוב בבית. אני בעד משמעת בבית. כשהתבגרנו אף פעם לא התנגדנו לאבי או סתרנו את דבריו אף שכל אחד מאיתנו פיקד על מאה אנשים. כשחזרנו הביתה מבית הספר בערבים אבא היה אומר כל הזמן: לכו להתאמן. היינו מתאמנים עם הפלנגות ליון קובס. כך נקראו הצעירים.

תעשה מה שהבוס אומר לך, לא משנה מי זה. שים לב למה שהבוס אומר לך. תקשיב לו. הוא היה ילד. הוא ואחיו היו איתי. לימדתי אותם איך להתנועע. תיזהרו מהצלפים! אם הם יתפסו אתכם, הלך עליכם! לימדתי אותם הרבה דברים. מי שרוצה להילחם צריך להיות חזק ואמיץ. ילדים אף פעם לא פוחדים. אחיו הגדולים, בעצם כל אחיו, היו שדים אמיתיים. הם נהיו מפקדים בצבא לבנון. הם נהיו רבי עוצמה. אימנתי כל אחד ואחד מהם. הם היו ילדים ואחר כך הם הביאו לי כבוד. הם עדיין רוחשים לי כבוד רב. הם אומרים: בלעדיך, לעולם לא היינו מגיעים רחוק כל כך. פעם אחי כיוון את הרובה שלו אל הבטן שלי. הוא לחץ על ההדק, אבל לא נורתה ירייה. אני לא זוכר מה הוא אמר לי אבל אני עניתי: טוב, אחר כך, אחר כך. מכיוון שאמרתי לו אחר כך הוא לחץ על ההדק על הבטן שלי. הוא לחץ על ההדק אבל לא נורה אף כדור. הוא רצה באמת לירות בי, לא רק להבהיל אותי. ברצינות, קפאתי במקום והזעתי מרוב פחד, כמו שקורה כשמפוחדים. תארו לעצמכם שמישהו מנסה לירות בכם. ועוד אח!

הימים ההם היו טובים. המלחמה היתה מסוכנת מאוד. קראו לה המלחמה הפלסטינית. הייתי לוחם במלחמה נגד פלסטינים. זה היה נהדר. קרבות רחוב. זו היתה מלחמה מיוחדת ולא כולם התאימו לה. אני מתכוון לומר ששמחתי להיות לוחם ולהשתתף במלחמה הזאת. בילינו כל הזמן ברחוב. אכלנו, שתינו וישנו ברחובות. גרנו רק ברחוב. הנשק שלנו תמיד היה איתנו. זו היתה מלחמה טובה. היא לא הטרידה אותנו. להפך, רובנו אהבנו את המלחמה. לא היו לנו דאגות או תחומי אחריות. קרה מה שקרה ולא דאגנו. החיים… אף אחד מאיתנו לא ידע מתי הוא ימות. איש לא ידע. ישנו ברחובות, על המדרכות. כמה מאיתנו נשארו ערים וירו. שמחנו לשמוע יריות כי זה איפשר לנו לישון. במשך זמן רב יכולנו להירדם רק לקול היריות. התרגלנו ליריות ונרדמנו כמו תמיד.

בהתחלה המלחמה היתה אכזרית. היו הרבה חטיפות ורציחות. הקמנו מחסומי כבישים. תעודת זהות! תשכב על הארץ. היו סונים, היו שיעים והיו ממערב ביירות. המנהיגים שלנו לקחו אותנו איתם. כשאחד מאיתנו נהרג הם היו תופסים חמישה או שישה אנשים במחסום כביש ומחסלים אותם. היינו רק לוחמים וילדי רחוב.

עד ש באשיר ג’ומייל הגיע. הוא ארגן אותנו בכנופיות ונתן לנו משימות שונות. הוא אמר: אתם צריכים אימונים מאורגנים. תפסיקו לתקוף תקיפות אקראיות.

בכל העולם כולו היו רק 3 קבוצות כמו שלנו. הכומתות הירוקות בארה"ב, אס-או-אס בצרפת והקומנדו הימי בישראל. ואנחנו בלבנון.

בקבוצה שלנו היו רק כמה חברים אבל היא היתה יעילה מאוד. הקבוצה שלנו נקראה הלם. הסיסמה לנו היתה: במקום שבו אחרים פוחדים לדרוך.

ו… הקבוצה הזאת… הרעיון להקמתה נבע מ… באשיר ג’ומייל עליו השלום. הוא הקים את הקבוצה והיה המנהיג שלה. היינו אמורים להיות שומרי הראש שלו. היינו אמורים… לבצע רציחות פוליטיות בחו"ל, לא בלבנון.

סיימנו להתאמן במגורי החיילים אדוניס. כעבור חודשיים היינו אמורים לחזור לשם. היו שם כל מיני אנשים. חיילים, אנשי מיליציה, עיתונאים מקומיים ועיתונאים מחו"ל. ג’ומייל נאם. העיתונאים עזבו, והשערים של מגורי החיילים ננעלו. אלו שקראו בשמם הלכו לצד אחד. קראו גם בשמי. לא ידענו מה קורה. לבשנו ג’ינס ובגדי ספורט. נבחרנו. אם לא קראו בשמך, היה עליך ללכת. 300 אנשים נבחרו וכל השאר הלכו. מינו אותנו למפקדי שטח, קצינים, מהנדסים, אנשי שריון ותחמושת וקציני תקשורת.

במשך כל הלילה לקחו אותנו למרינה במשאיות. שמענו את מכשיר הקשר וראינו אורות בים. אוניית מלחמה ישראלית הופיעה. כולנו עלינו עליה והאונייה הפליגה. החלפנו את הבגדים האזרחיים שלנו במדים. על המדים היה כתוב צה"ל. אמרו לנו: נוסעים לחיפה, אל תדברו ערבית עם אף אחד.

הגענו לחיפה באור יום. ירדנו ליבשה, קבוצה אחר קבוצה. הסתכלנו סביבנו: לעזאזל, אנחנו בישראל!

התאמנו במשך שנתיים וחצי כאן בלבנון ואז נסענו למדינה שכנה. נשלחנו לשם. כשהיינו שם התאמנו ביבשה, בים ובאוויר. זה היה אימון מסוג מיוחד, שנקרא אימון הישרדות. היתה לו השפעה רבה עלינו, על כל הקבוצה. היינו 3 חודשים ביער. בכל יום שלחו חוליה אחרינו. הם היו אמורים לאתר אותנו, אבל מעולם לא מצאו אותנו. גרנו ביערות. התקיימנו ממה שמצאנו בשטח. כבשים, עזים, תפוחים, גידולים, כל מיני פירות. זה מה שאכלנו. כך שרדנו במובן האמיתי של המלה. התחלנו בתוכנית ההישרדות שלנו בכך שישבנו בחבית. החבית היתה מלאה עד חציה במים. היינו צריכים לשבת בתוכה במשך 48 שעות. התאמנו איך לעמוד בחקירות. האימונים לא היו סימולציה. זה מה שאנשי הביטחון והצבא עשו. חקירות, מכות, מכות חשמל, ישיבה בתוך גלגל. עברנו את כל זה. מים חמים, מים קרים, ישבנו בחביות מים. עברנו עינויים מסוגים שונים. התאמנו לעשות כל דבר שעולה בדעתך.

שבוע אימוני הישרדות. באילת. בחוף נודיסטים, אף על פי שלא ידענו את זה. גרנו במגורים שלהם במשך 6 שבועות ולא ראינו אשה אפילו פעם אחת. החיילות שלהם לבשו מדים רגילים אבל כשהן עלו לאוטובוס הן לבשו בגדים קצרים ויכולנו לראות את החזה שלהן. ניצ’ה, בא לי עלייך. היא החזיקה רובה גליל, תת-מקלע אינגרם או עוזי שתלוי על הצוואר. פלירטטנו איתן כל הזמן. הן לבשו מכנסיים קצרים או חצאיות מיני. הנסיעה לאילת נמשכה 24 שעות. 24 שעות. היה לנו אוכל משומר וממתקים, חבילות של 200 גרם. לקחנו ריבה, קופסאות שימורים של קטניות ותירס.

הגענו. משאית עם אוהלים הגיעה לשם לפנינו. היינו אמורים לישון בהם בזוגות. היה שם בסיס צבאי. נרשמנו לאוהלים בזוגות. שכבנו בהם וחלמנו כל הלילה על הקצינות הישראליות במכנסיים הקצרים, על החזה שלהן. בבוקר העירה אותנו ניצ’ה, שהיו לה שלושה כוכבים. היא היתה עירומה. עירומה כביום היוולדה. הרובה היה תלוי על צווארה. קדימה, קומו! קדימה, לאוכל. הגיע הזמן לעשות ספורט. מה? ספורט? הערנו זה את זה. תראו, היא עירומה. אף אחד לא האמין. חלמת עליה מאז שעלינו לאוטובוס. אני נשבע, היא עירומה. התעוררנו והיא היתה עירומה.

היא אמרה לנו להתפשט,להיות עירומים כביום היוולדנו. עירומים. בלי מכנסיים, בלי תחתונים. בלי כלום. הגיע הזמן לעשות ספורט. היינו צעירים. לא ראינו אשה הרבה זמן, והיינו נבוכים. לכולנו היתה זיקפה. אתה ראשון! לא, אתה ראשון. כולנו התפשטנו. רצנו 2 ק"מ בחוף. ישבנו. כולם רצו ושחו עירומים. הם אמרו: אל תדברו ערבית עם איש. כולם עירומים כאן. תישארו יחד על החוף. אתם יכולים לאכול במסעדה. ארוחה עולה 5 דולרים.

בקבוצת ההלם היה לנו משהו מיוחד. כולם במגורים בחרו להם אח. הם תמכו זה בזה. אם מישהו נפצע, אחיו הציל אותו. אם הוא מת, אחיו החליף אותו. אם מישהו איחר, אחיו חיפה עליו. הם חלקו חדר או מכל. הם היו אחראים זה לזה כמו אחים. היתה לנו תפילה מיוחדת. אני לא זוכר אותה בדיוק. אני זוכר שהיא היתה מ… היא התחילה: אדוני אלוהים, אתה מקום מפלטי. אתה מגני. אני לא זוכר אותה בדיוק, אבל ככה היא התחילה. אתה שומר עליי, מושיע אותי ו… זו היתה התפילה שלנו. בחרנו אותה מאחד ה… השליחים. תמיד אמרנו את התפילה הזו לפני הקרבות. ובאירועים מיוחדים, כשכולנו היינו יחד.

לקחו אותנו לאולם עם מקרן. היו שם קצינים ישראלים ואנשי מודיעין. הם הראו לנו סרטים על האופן שבו הם נשרפו. אנשים וגברים נכנסו למקלחת ופתחו את הברז. בשביל מה? מים. אבל מה שיצא במקום שרף אותם. זה מה שראו בסרט. מעולם לא ראיתי סרט כזה. כבר שמעתי שהיהודים… שהגרמנים הרגו ושרפו יהודים. בימים של אדולף היטלר והחברה שלו. הם הראו לנו את הסרט ואנו צפינו בו. הסרט היה בשחור-לבן. רק שחור-לבן. הוא לא היה בצבעים. הסתכלנו עליהם, על הבגדים שלהם, על האופן שבו הם ננעלו ונשרפו. אשה וילדה במקלחות. במקום מים, יצא דלק. הם נשרפו ונקברו. ראינו את הבגדים ואת הרכוש שלהם.

למה הראו לנו את זה? זו השאלה. למה לא הראו לנו את בוננזה או טרזן? או סרט פורנו?

היינו גברים צעירים במגורי חיילים בהרי הגליל. זה יכול היה להיות מהנה. הסרט היה עליהם. הם הראו לנו רק את הסרט הזה. חיסול היהודים בגרמניה.

הסרט דובב לערבית?

-לא, הוא היה באנגלית.

לא הבנתם הרבה?

-ראינו את התמונות. הראו לנו כל מיני סצנות. גם צ’רלי צ’פלין היה שם. סצנות בנושא הזה. הסרט ארך 90 דקות. הם אמרו: מחר, בשבת, נראה לכם את המוזיאון. הם הראו לנו את המוזיאון ולאחר מכן את הכנסת. אמרנו זה לזה: הם צודקים.

זה בסדר לדבר על החוויה שעברנו. אבל כשאתה בקרב אמיתי, יש מה שנקרא פחד. חיה… אם מבהילים חיה, היא נסוגה מפחד. מה קורה לאדם שרואה דם ושרואה אנשים מתים ופצועים לפניו?

לדוגמה, בפעם הראשונה שהחזקתי כלי נשק פחדתי. אני לא מכחיש את זה. שמעתי רעש. השיניים שלי נקשו ולמרות שהיה לי נשק, היתה לי תחושה שכל הכוח נשאב מהגוף שלי. אבל זה היה רק קיפוד שעבר לידי. זה קרה לי בתחילת המלחמה. הייתי בערך בן 15.

לא נולדנו רוצחים או עם תאווה לרצח. זה מה שהמלחמה עוללה לנו.

חזרנו ללבנון. הלכנו למגורי החיילים. הבאתי איתי מזכרות. דברים שגנבתי בישראל בשביל החברים שלי. חבשתי את הכובע הזה. כתוב עליו צה"ל. כך חובשים אותו. היו לנו גם מדים. בזמנו כולם נלחמו בג’ינס ובבגדי ספורט. על המדים יש תגית. מאוחר יותר המדים יוצרו בלבנון. אבל כאן כתוב: יוצר ע"י צבא הגנה לישראל.

באיזו שנה?

-1980.

מתי אתה היית שם?

-1980. הייתי גאה במדים שלי ובחגורת המחסנית שלי. כל החפצים שהיו לנו הגיעו מישראל: חגורת מחסנית, מדים, כובעים, קסדות, שקי שינה, חגורות, גרביים. היה לנו את כל זה בלבנון. כעת הגיעה שעתו של באשיר ג’ומייל. עכשיו הוא יכול לומר: יש לי חיילים משלי.

אולי עדיף לומר: תראו, יש לי חיילים מקצועיים. אתם יכולים לראות במו עיניכם מה אני עושה. אני לא אנרכיסט. יש לי חיילים אמיתיים ומטרות ברורות. זו המדינה שלנו. איש לא ייקח אותה מאיתנו. נולדנו כאן. למה עלינו לעזוב?

התחילו לתת משימות לאנשים והטילו עליהם תחומי אחריות בהתאם ליכולות של כל אחד. אני… הייתי מפקד של קבוצה קטנה לפני שאני… לפני שהלכתי לעבוד עם מארון משלני, שאיתו נשארתי במשך זמן רב. כל האנשים בקבוצה של מארון היו לוחמים אמיתיים. היינו הקשוחים ביותר. איש לא הצליח לגבור עלינו. לא מישהו שאני זוכר, לפחות.

זה היה בזמן ש… חובייקה השתלט על כוחות הביטחון. למארון היה תפקיד מועדף אצל חובייקה. בילינו זמן רב עם חובייקה בשירות הביטחון. אם הוא היה צריך משהו, הוא היה פונה אלינו. מארון וחובייקה היו חברים טובים. מארון משלני… הייתי איתו במשך כמה שנים, לא רק כמה חודשים. ברגע שהוא נכנס, כולם הרגישו שיש לו נוכחות. ברגע שידעת שזה מארון משלני, הרגשת משב רוח צונן חולף על פניך.

הרגשת שקורה משהו חשוב. תקיפה, דם, ברזל, אש. אימונים, אימונים, אימונים! 3 או 4 חודשים לפני הפלישה הישראלית, כולם ציפו למלחמה חדשה. כאילו ששמעו את תופי המלחמה. המבצר נאטם. תופפו בתופי המלחמה. כל החיילים התכוננו למלחמה הזו. ב-6 ביוני התחילה הפלישה הישראלית לדרום לבנון. צבא לבנון היה מוכן.

הם אמרו לנו: הצבא הזה הוא בן בריתנו. הוא פולש כדי להרחיק את הפלסטינים מלבנון. כל המדינה נתונה למרותו של המפקד באשיר ג’ומייל. כשג’ומייל נהיה נשיא, הרגשנו אדוני העולם. היו רגעים שבהם הרגשנו ברקיע השביעי. המלחמה הזו גוועה. כולם נכנעו לו. לא היו עוד קרבות. הכול נגמר. מאוחר יותר, ג’ומייל נרצח והמלחמה פרצה שוב. קבוצה אחת לקחה את השלטון לידיה ואחרת היתה אחראית. המלחמה המשיכה.

באחת לפנות בוקר התעוררנו לשמע צרחות: כולם להתכנס בחצר. מה קורה? רצנו במורד מדרגות המנזר. חלקנו היינו בתחתונים, אחרים לבשו מכנסיים קצרים או מדים. הנשיא, מנהיגנו, מת! כולם צריכים לחזור למגורים שלהם. באותו רגע, זה היה אחרי חצות, נוצרה אנדרלמוסיה. איש לא ידע איפה חפציו נמצאים. זרקנו הכול על מזרנים שהיו שייכים למנזר והעלינו אותם למשאיות ולג’יפים. נסענו משם. חלק נסעו לביירות, אחרים נסעו דרומה. חלק נסעו לג’זין, אחרים להרי השוף, כי משם הם באו. אחרים נסעו לביירות.

ובכן, זה היה… לפני 20 שנה. הזמן טס, לא? זה היה היום העצוב ביותר בחיי. בחיים לא אצטער כ"כ, לא משנה מה יהיה. מותה של אמי לא השפיע עליי כ"כ כמו מותו של ג’ומייל, אפילו שהיא זו שילדה אותי. עם הזמן, אוכל להתגבר על מותה. אבל מעולם… כן, ג’ומייל נהרג והייתי עצוב מאוד. כי כל מה… כל מה שלחמנו למענו נעלם פתאום. התאדה באוויר.

 באשיר ג’ומייל נהרג וגם אנחנו הרגשנו מתים. לא היה לנו כלום. איבדנו את רוח הלחימה שלנו. לא היתה לנו מוטיבציה.

לא ענית לי.

-כן עניתי. אמרתי לך שהיינו עצובים מאוד. זו התשובה.

מה עושים אנשים עצובים?

לא דיברנו זה עם זה. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך זעם. אי אפשר להתגבר על כזה דבר בתוך כמה ימים. כל אחד מאיתנו היה פצצה מהלכת. לא ידענו מה לעשות. ישבנו ונאנקנו. איש לא ידע מה לעשות. עזבנו את מגורי החיילים בסביבות ארבע אחה"צ. נסענו בכביש שועפט. המשכנו לנסוע ועברנו את שועפט. לקחנו את הדרך שיוצאת משועפט לקלדה. מקלדה נסענו לשדה התעופה. משדה התעופה נסענו לשגרירות כווית.

כבר התחיל להחשיך. זה היה בסביבות… שש בערב או קצת יותר מאוחר, רק אז הגענו. נשארנו שם קצת, בזמן שחובייקה נפגש למעלה עם קצינים יהודים. נסענו לשם והיינו משוכנעים שהפלסטינים הרגו את באשיר ג’ומייל. נסענו לשם כדי לנקום את מותו. הם הרגו את ג’ומייל ואנו נמחה אותם מעל פני האדמה.

עצרנו מול בניין ליד שגרירות כווית. מארון עלה למעלה ודיבר איתם. הוא חזר ואמר: אחריי. הוא ראה מלמעלה איך אפשר להיכנס. מראש הבניין הוא ראה את הסוללות האלה. הלכנו לאורך הסוללות. מארון ראה את הדרך מלמעלה. הוא הלך ראשון. הוא רצה להיות ראשון.חלקנו פנינו שמאלה. חלק פנו ימינה. היו שם כמה אנשים. הם היו מבוגרים, בערך בני 40, 50. הם ראו אותנו מגיעים והסתכלנו עליהם.לא אמרנו מילה וירינו בהם.

בום! בום!

אז התחילו היריות. זאת אומרת… הכי קשה לדבר על זה. אתה חושב שהימים האלה מאחוריך. אתה מנסה לשכוח אותם. אבל זה קשה. קשה לשבת כאן ולדבר על זה. יותר קשה לדבר על זה מאשר להילחם שם בקרבות. מפני שהקרבות… שרדתי אותם. אבל אני עדיין סובל מהמלחמה שאני מנהל נגד עצמי. הרבה יותר קשה לדבר על זה.

אתה מרגיש כמו אדם אשם שמועמד למשפט.

אני מרגיש שגזר דיני נקבע כשאני מדבר על זה. כשאני משחזר את הזיכרונות האלה. אני מרגיש ששופטים אותי ושנותנים לי עונש.

בזמנו, לא הורשעתי בכלום. איש לא הרשיע אותי. לא עמדתי למשפט. אבל היום אני מרגיש שגזר דיני נקבע. אם היית אומר לי עכשיו לצאת למלחמה, הייתי מעדיף להילחם מאשר לדבר על זה.

עלינו למעלה וזה התחיל. ירינו בכל מי שראינו. בחלק מהבתים היו הרבה אנשים. נתנו מבט חטוף ואמרנו: צאו! החוצה! לכאן!. זה קרה מהר. פצצה אחת. עוד פצצה. עוד פצצה. עד שטיהרנו ואבטחנו את כל האזור. הגענו עד דרך סברה, שפיצלה את האזור. כבר היה חושך. היהודים אמרו לנו שהיו שם לוחמים. זה היה נכון. כשהם שמעו אותנו מדברים ערבית הם נבהלו וברחו. מארון היה המפקד שלנו. אבל הוא כבר לא היה איתנו. הוא השאיר אותנו לבד. מארון הגיע ביום חמישי בלילה. אני לא זוכר מתי זה היה. אולי ב-12 או ב-1 בצהריים. הוא שאל אותנו: איך אתם שורדים? יופי, הוא אמר. הוא שאל אותנו והוא חייך חיוך מזויף כל הזמן. הוא שאל: אתם בסדר?. בשביל מה? הוא שאל. הוא אמר: תתכוננו. אנחנו ענינו: אנחנו מוכנים. הוא אמר: אני צריך להתקשר. שאלנו: ללבוש מדים? הוא אמר: לא, שום דבר מיוחד. זה לא שווה את זה. ואנחנו אמרנו: טוב.

עד כמה שאני זוכר, היה איתו מישהו שלא כל כך אהבנו. הוא ידע שאנחנו לא אוהבים אותו. הוא היה איש כוחות הביטחון. הוא היה אחראי על קבוצה אחרת. כשראינו אותו ידענו שעומד לקרות משהו חריג.

אתה יכול לומר לי את שמו?

כן, בלי בעיה. קראו לו ג’ורג’ מלקו.

אז הבחור שהיה עם מארון הלך. מארון אמר לנו: תיכנסו למכוניות שלכם וקחו איתכם כמה שיותר אנשים. טוב, אמרנו. לא שאלנו לאן אנחנו הולכים. הוא נתן לנו פקודות. נסענו ל… למקום שנקרא טיוס. אני לא יודע אם שמעת עליו. עצרנו שם, ירדנו והוא אמר לנו: אנחנו הולכים למקום שבו נמצאים אנשים שהרגו את באשיר ג’ומייל. אמרנו: טוב. הוא אמר: תהרגו את כל מי שאתם רואים. שאלנו: את כולם? הוא אמר: אתם רוצים לנקום את מותו של באשיר ג’ומייל. לא? כמובן שכן. כשאתם שם, תילחמו באכזריות. הוא אמר את זה הרבה יותר מהר ממה שאני אומר עכשיו. אמרנו: טוב.

נסענו והגענו ל…הורך, בין שתילה ו… מארון נפגש עם קצינים יהודים. אז המשכנו ל…

איך זה נקרא?

ביר חאסן. נכנסנו לתוך המחנות. וקרה מה שקרה.

אני מת על החתולים האלה.לפעמים הם ישנים איתי במיטה.היא הולידה את הגורים במיטה שלי. תאר לעצמך שהיא ילדה כשהיא שוכבת לידי. היא יותר חכמה מכלב. בואי הנה. בואי הנה. היא חכמה. כשאני חוזר הביתה בלילה והיא לבד, היא מחכה לי מאחורי הדלת.

התמונות האלה מזכירות לך משהו שראית?

הסוסים. אני זוכר אותם היטב. התמונה הזו מזכירה לי הרבה דברים. אני אוהב סוסים במיוחד. זה בטבע שלי. אני זוכר את התמונה הזו בבירור. אני לא יכול לשכוח את המחזה הזה. הסוסים המתים. אפשר להבין פגיעה במישהו שיורה בך, במישהו שמנסה לפגוע בך, אבל למה לפגוע בסוסים? למה להרוג את הסוסים? חשבתי על זה. הגעתי למסקנה שבמלחמה לא עושים הבחנות.

ירית בעוד דברים חוץ מבאנשים?

אם יריתי במשהו אחר חוץ מבאנשים? אני זוכר את הכלבים. היו שם גם כלבים. אבל בעיקר יריתי באנשים. בעיקר באנשים, אבל היו שם גם כלבים. בזמן קרבות הרחוב, צריך להיות קרים כמו קרח, כמו מקרר. כשנכנסים, צריך לתפוס את המצב מיד. אם יש משהו חשוד, צריך להרוג את כל מי שרואים. אפילו את החתולים הורגים אם הם מסתובבים שם. לא רק אנשים.

נאמר שזו דלת של בניין או חדר. נכנסים פנימה. מאחור יש עוד חדרים או עוד בניין. זה האקדח. זה הרימון. טוב? אני נכנס ומסתכל מסביב. אני צריך לקלוט הכול בתוך שנייה. אני מזהיר את אנשיי: רימון!. אני זורק אותו, יורה ותופס מחסה. הוא מתפוצץ. אז אני נכנס פנימה מיד ויורה. אני נכנס ויורה. אני תופס את החדר ומאבטח אותו. אני בודק אם יש שם תנועה או לא. אני עובר לחדר הבא. אותו תהליך. מי שמגיע ראשון לדלת עושה אותו דבר. תראו, זורקים רימון ויורים. הוא מתפוצץ ונכנסים פנימה. אותו דבר קורה שוב ושוב. אם יש 2,000 חתיכות כאלה, צריך לעשות את זה 2,000 פעם. בין שיש שם מישהו ובין שלא. צריך לעשות את זה בכל פעם מחדש. גם אם אין אף אחד.

היתה לנו מטרה מוגדרת. נניח שזה האזור שלנו. לדוגמה, אנחנו נכנסים פנימה והורסים הכול. כל מה שנושם באזור הזה. לדוגמה, יש לנו את אזור א’, ב’, ג’ ו-ד’. ב’ זה האזור שלנו. כל מה שנושם שם צריך למות. זו היתה המשימה שלנו. אני לא יודע מי היה כאן. אולי… אני לא זוכר אם מלקו היה לצדנו. נשים יצאו… מהרבה מהבתים. לנשים יש נטייה לייבב. הם חשבו שהבכי שלהן ישפיע עלינו. אבל נשארנו קפואים. הנשים יצאו. זו הסיבה שיותר נשים נהרגו בסברה ושתילה. הן יצאו וצווחו: רחמים ודברים כאלה. אשה שצרחה מתה ראשונה. אז הבן שלה, אביה, בעלה יצא ומת מעליה. אז הבת שלה, הנכד שלה וכל מי שהיה שם. ככה זה נמשך. כל מי שיצא מת. לא משנה בני כמה הם היו או איך הם נראו. גם אם הם ירו בנו וגם אם לא. רצינו להעביר מסר. אני לא יודע למי. המסר היה: אנחנו זועמים. שמענו רעשים. צרחות. בכיות. יללות. שמענו כל מיני קולות, כולל יללות חתולים. שמענו הרבה נשים בוכות ומייבבות. רוב האנשים צעקו ולא צרחו. שמענו צעקות. בואו הנה! לכו לשם! זהירות! אחד מהם כאן! הרעשים היו מעורבבים. אבל הבנו מהבכי של הנשים ושל הילדים שהתקרבנו אליהם ושעוד רגע נהיה לידם.

זה היה ב-16 בחודש. אני חושב. ב-16 בספטמבר הגיעה פקודה מצבא לבנון למגורים שלי. ציידנו את האנשים בנשק ובתחמושת. כלי רכב ישראלים עמדו לרשותנו והיו לנו משאיות של אם-311 שיוצרו בארה"ב. עלינו עליהם ונסענו לעבר שועפט. לא הכרנו את הדרך אבל היה לנו מדריך. המדריך הוביל אותנו לגשר שועפט. משם נסענו לקצה הדרומי של שדה התעופה של ביירות. נסענו לשטח שדה התעופה. למנחת המטוסים. היו שם הרבה יהודים. היה להם מטוס תובלה שם לכלי רכב ולציוד כבד בשדה התעופה. נסעתי לראות את האנשים שלנו שם. הופתעתי לשמוע על התקיפה, על הטבח. בזמנו פיקדתי על קבוצה גדולה בין ביירות להרי השוף. היו איתי כמה אנשים. לא רציתי להיראות פחדן. לא רציתי לברוח משם, רציתי שהם יראו את זה. היתה להם הזדמנות לירות במטרות חיות, לא רק בקירות. בזמן האימונים ירינו רק בקירות, אבל הם לא מדברים, צועקים או מתים. קיר זה תמיד קיר. הוא יכול לעמוד 200 שנה. אם יורים באנשים, הם נופלים ומתים. ניתן להם לירות, חשבתי לעצמי. כשהייתי במגורים, תמיד נשלחתי למקומות… איך אפשר לתאר את זה? שבהם הגישו רק חרא. למקומות שבהם הגישו עוף צלוי ודברי מתיקה הלכו אנשים אחרים. הלכתי למקום שבו הרגו אנשים כדי שאנשיי יוכלו לראות מה קורה שם. כדי לתת להם הזדמנות להרוג ולראות דם. הדבר הכי חשוב אם רוצים לשרוד במלחמה הוא לראות דם. תן לי אקדח, אני אירה בך ואמחא לעצמי כפיים. אם הם התנגדו, בא בולדוזר וריסק את הבתים שלהם. בין שהם בפנים ובין שלא. חיים או מתים. אם הם יצאו, אנחנו הרגנו אותם. מעולם לא שאלנו מדוע אנחנו עושים את זה. לא דיברנו עם איש. אף אחד לא פצה פה. הם לא היו אמורים להיכנע. ירינו והשלכנו רימונים וטילים גם כשהם הרימו ידיים בכניעה. לא הלכנו לשם כדי לכבוש את השטח או כדי לקחת שבויים. היינו שם כדי להרוג את כולם.

הבולדוזרים היו שם כשאתם הייתם שם?

כמובן. הם באו אחרינו.

של מי הבולדוזרים?

רובם שלנו אבל היו שם גם כמה בולדוזרים ישראלים.

מי נהג בהם?

-ביהודים? היהודים.

למה אתה אומר יהודים ולא ישראלים?

-כי הם יהודים.

למה אתה מתכוון?

היהודים חיים בישראל. אבל ישראל לא שייכת להם. אני מכיר טוב את ההיסטוריה. אני לא יודע אם… האדמה נקראת ישראל, אבל העם לא. היהודים צלבו את ישוע ולכן אני לא אוהב אותם. למרות שהיינו בני ברית באותו זמן, הם לא חברים שלי כי הם הרגו את ישוע.

התגבור הגיע בלילה. הם נסעו לשדה התעופה ומשם הם הגיעו אלינו. מיקמנו אותם יחד איתנו כדי שנוכל להמשיך הלאה. לפתע פתאום שמענו צעקות מאחורינו. מה קורה כאן? הם ירו זה בזה בטעות. הם לקחו שמיכות מהבתים בגלל הזבובים והם שכבו. אבל היו שם גם גופות. הגופות היו מונחות בערימה. כ-15 אנשים מתים. איש אחד בא ואמר: הם עדיין נושמים. הוא ירה בהם. מה אתה עושה? הם משלנו.

הם הזיזו את השמיכות וראו את חבריהם. הם העיפו אותם ועזבו. חזרנו ונשארנו עד הבוקר. אחרי שהם ירו באנשיהם, בערך ב-10 בבוקר, ביקשנו מהיהודים לירות פצצת תאורה כדי שנוכל לראות מה קורה.

הם ירו פצצות תאורה עד 17:00. יכולנו לראות כל מה שקרה אותו לילה. ראינו כל מה שהדיירים עשו. היו להם נרות בבית, לא חשמל. באותו לילה, הם אמרו: אל תשאירו עקבות. טוב. מה עכשיו? אספנו אנשים כמו זבל. אם אתם מוצאים פצועים, תחסלו אותם. ואם… ואם ילדים מתרוצצים שם, תהרגו גם אותם. זה היה הטיהור.

לטהר מה? למה?

לא ידענו. נכנסתי לשם כדי לטהר.

מה היה לטהר?

כשאתה הולך בין גופות, עם כל צעד שאתה לוקח, אתה בהלם מכך שכל כך הרבה אנשים נהרגו בקרב בן 5, 6 שעות. אני לא יכול לומר אם רעדתי או אם הייתי בהלם. אני לא יודע. רציתי רק לשרוד. היית בהלם בגלל כל המתים אבל בעיקר פחדת לגמור כמותם. הטעות הכי קטנה היתה יכולה להיות קריטית.

קרה לי משהו. לא היה לי מספיק אומץ להרוג. אבל חבר שלי היה מאחוריי והוא ירה במקומי. באותו רגע לא היה לי אומץ לא היה לי אומץ לירות או להשתמש בביונט שלי. אבל היה לי מזל. חבר שלי היה שם והוא ירה בשבילי.

מוקדם בבוקר לא היה לנו מה לשתות. אפילו מים לא היה. ראינו חנויות לצדי הדרך. פרצנו לחנות ושתינו מיץ. הקרטונים של המיץ צפו בתוך גיגית. בתוך גיגית נחושת עם קרח בתוכה. לא היו להם חשמל או מקררים. לא היו להם כאלו דברים שם. בחנות שפרצנו אליה מכרו ביסקוויטים, זרעים וכל מיני דברים. היה שם מיץ קר ושתינו ממנו.

מוקדם בבוקר ראיתי את הבור.אני לא יודע אם הוא היה שם בערב קודם. ראיתי אותו בבוקר למחרת. האדמה שנחפרה הקיפה אותו כמו חומה. זה היה בור גדול.

ביום… שלישי, רביעי, חמישי?

ביום שישי בבוקר… ביום שישי בשש בבוקר, בערך בשש וחצי ראיתי את הבור. אנשים עמדו בקבוצה מצד ימין. הגברים עמדו מצד שמאל והנשים מצד ימין. הגברים עמדו סביב הבור. אני לא זוכר אם אדמה סביב הבור היתה טרייה. לא שמתי לב לזה. ראיתי איך חבר שלי שוחט אנשים. זה עשה לי בחילה. סובבתי את פניי ורציתי ללכת משם. נשארתי במקום אבל לא הסתכלתי עליו. לא יכולתי לעמוד ולהסתכל איך הוא שוחט אנשים. חבר שלי היה קצב. הוא היה רגיל לשחוט כבשים, עגלים ופרות על הבוקר. בעיניו, אדם זה כמו עגל. קצב לא מבחין בין אדם ובין עגל. שניהם מדממים. מה ההבדל? אולי הם נראים שונה, אבל יש להם אותו דם. לא היתה לו בעיה עם זה. זה היה טבעי בשבילו. טבעי.

פגשתי אותו לאחרונה ואמרתי לו שלום. הזכרתי לו מה שקרה.הוא כבר לא קצב. הוא עובד בתחנת דלק. דיברנו על זה בקצרה ואז נפרדנו לשלום. בתור קצב, הטבח והשחיטה לא הפריעו לו. הוא היה רגיל לזה. אבל אני… היתה לי בחילה. היה בא לי להקיא והייתי חייב לעוף משם. לא יכולתי לעמוד בזה. לא אכלנו כלום כל הלילה. עמדתי שם והסתכלתי עליהם יורים ושוחטים. הרגשתי בחילה חזקה. הוא המשיך לשחוט אותם. לא יכולתי לעמוד בזה. היתה לי בחילה. כל מי שהיה רואה את זה היה מרגיש אותו דבר. אי אפשר להימנע מזה. אם הייתי רואה את זה שוב, לא הייתי מרגיש כלום. אני חושב שהייתי מסתדר עם זה. אבל דברים כאלה כבר לא קורים בימינו. הזמנים השתנו. בעיני חבר שלי זה היה טבעי. הוא נהנה מזה. לא היתה לו בעיה עם זה. זה לא הפריע לו כלל. הוא נהנה לשחוט אותם.

והאחרים?

כולם ירו. רק הוא שחט אותם. האחרים השתמשו ברובים. שלושה או ארבע גברים ירו. אנשים שחיכו לתורם זרקו את המתים לבור. תאר לעצמך שעמדו לירות במישהו ומישהו אמר: תרים אותו ותשליך אותו לבור. תשליך אותו לבור. הייתי בהלם.

איך הם יכלו לעשות את זה כשהם בעצמם עמדו למות?

ברגעים כאלה, חושבים על כאלה דברים. אם עומדים לירות בי, למה לי לזרוק אותו לבור? הרי גם ככה אני אמות? תראה את זה. היינו… במגורים בבואר, כשהתחולל הטבח בסברה ושתילה. ישראלי בא לראות אותנו. קוראים לו שלמה. אני זוכר אותו. היהודים כבר היו בלבנון. הוא דרש שהקבוצה שלנו תלך איתו לסברה ושתילה. חלק מאנשי צבא לבנון התנגדו לכך. הם לא רצו לשלוח את הקבוצה שלנו לסברה. אחרים הסכימו. אבל המפקד שלנו נרצח ולא ידענו מי היה אחראי לרצח. נסענו משם לכיוון טיונה. סביב שתילה. לשם הלכנו.

מחנה זה מחנה. זה ברור. איש לא יודע כמה לוחמים יש שם בדיוק. איש לא הבין מעולם כמה לוחמים צריך עוד להרוג שם. רובם היו כבר מתים אבל נשארו עוד הרבה בחיים.

כשערפאת יצא מלבנון הוא לקח איתו הרבה אנשים. זה נכון. הוא לקח איתו הרבה לוחמים. ובכן… היו קרבות במחנה. ירו עלינו. כן, הם ירו עלינו. רוב המתים היו נערים בני 15 ומעלה, כולם לוחמים. אם יספרו לך משהו אחר, זה שקר. אולי הם לבשו בגדי אזרחים, אבל כולם היו לוחמים.

אנחנו האמנו שהפלסטינים היו האויבים העיקריים שלנו. לא היה אכפת לנו מי הם. אזרחים או לא. לוחמים או לא. הדבר היחיד שעניין אותנו הוא שפלסטינים הם פלסטינים. נהגנו לומר: אם אתה קונה פלסטיני, אל תשכח לקנות מקל. כי הפלסטינים מלוכלכים ומקוללים.

כשהגענו, היהודים הקיפו את כל האזור, משגרירות כווית ועד גשר שדה התעופה. הם ישבו על הטנקים שלהם. אנחנו שמרנו מרחק. התקדמנו קדימה. חיפשנו מחסה ליד החומה ופחדנו שהם יירו עלינו.

ציפינו להתנגדות. אמרתי לאנשיי: אל תרשו שיירו בכם. אל תיקחו שבויים. יכול להיות שהם מלאים בחומר נפץ. אירה בכל מי שנפצע. אסור למות! ברור? כן, המפקד. אתם לא עושים את זה בשבילי. אנחנו ממלאים פקודות. הרגשתי ש-90% מהאנשים פחדו להיכנס לשם. הפלסטינים הם אנשים מרושעים. אנשיי פחדו גם מחובייקה ומאנשיו. הפקודות הגיעו מאלי חובייקה. אלי חובייקה בכבודו ובעצמו.

אנשיו היו שם. הוא עבר לידינו ואמר: אל תשאירו איש בחיים. בלי ניצולים! בואו נמחה את סברה ושתילה מעל פני האדמה. אני רוצה פארק. הוא אמר שהוא רוצה שם גן. האנשים אמרו: כן, המפקד. לפקודתך. דברים כאלה.

החנינו את הג’יפ. עם המדים שלנו, נראינו כמו ישראלים. לאורך הדרך פגשנו אנשים מקבוצת ההלם ומהקבוצה של מארון משלני. דיברנו איתם. באשיר ג’ומייל נרצח. שילכו להזדיין כולם. לעזאזל עם הפלסטינים ועם ערפאת הבן זונה. תיכנסו לשם ותחסלו אותם. אני נכנס. המשכנו להתקדם. אחת, שתיים. אחת, שתיים. בצורה של זיגזג. בסמטות צרות צריך לנוע בזיגזג. בגלל היריות. אם הם ירו והיינו זה ליד זה,

כולנו היינו מתים. חלק גססו וחלק כבר מתו. נשים עירומות מתות שכבו על הרצפה. גופות עם המוח שלהן נוזל החוצה. גופות לצד כלי רכב. חלק מהאנשים לקחו את המכוניות שלהם. אז גיליתי שהם חלק מקבוצת ברומנה. ישבנו. לבחור אחד היה כריך. זה היה ב-11 בבוקר. לקחנו לו את הכריך. מה אתם אומרים, חבר’ה? נעשה מה שאתם רוצים. היה לי כינוי אבל לא אגלה אותו. המשכנו להתקדם. זהירות!. הרובים שלנו טעונים ומוכנים לירות. הרגנו חולדות וחתולים. אמרתי: תירו בכל מי שאתם רואים. אנשים רצו לכל עבר וצרחו. אלוהים, איפה אתה? אלוהים, מה קורה? אלוהים, ילדיי, בעלי! הם נפלו על הקרקע. זקנה!, אלוהים. היא נפלה על הקרקע.

כמה?

ארבעה. לא רע, תמשיכו. הראשון, השני, השלישי, הרביעי… טוב. אחרי כמה זמן הרציחות… זה כמו לשחק בגולות. זה לא סיפור להרוג מישהו.

התחריתם זה בזה?

-כן, אבל כפי שאמרתי, בתת מודע. מבלי לומר זה לזה: מי הורג הכי הרבה אנשים? בתת מודע כולם רצו להיות הכי חזקים ולנקום כמה שיותר.

היו לכם פצועים?

מעט. היו לנו בעיות עם כמה מהאנשים שלא היו משוכנעים. הם עזבו ואמרו: אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. ככה. הם לא ברחו, הם רק אמרו: זה לא בשבילנו. והלכו.

אבל נחזור לנושא, נכנסתם לשם.

היו 100 אנשים.

אתם הורגים את הראשונים בניגוד לרצונכם.

עם האנשים הבאים זה נהיה יותר קל. כשממשיכים הלאה, מתחילים ליהנות מזה. זאת אומרת, אחרי שהורגים את האדם החמישי, אפשר כבר להרוג עוד. כבר לא אכפת. עם האדם הראשון חושבים: לא, זה אדם, זו אשה. הם בני אנוש. מסתכלים עליהם בעיניים אבל יורים בהם בכל מקרה. בפעם השנייה זה יותר קל. מתרגלים לזה, אפשר לומר. מכאן והלאה הפסקנו לחשוב על זה.

הם לא ידעו מה לעשות עם הגופות. תיפטרו מהגופות! אנחנו לא רוצים לראות גופות! תשרפו אותן, תקברו אותן, קחו אותן הביתה איתכם העיקר שתיפטרו מהן איכשהו. כשנכנסנו למחנה והתחלנו לטהר אותו מבפנים, היה שם בלגן, לא יכולנו להיפטר מהגופות בזמן. לא עם סיד חי ולא עם כימיקלים. עבדנו בזוגות ופינינו את הגופות. עטפנו אותן בשקיות פלסטיק, קשרנו אותן בקצוות וסחבנו אותן משם. כל אחד מאיתנו החזיק בקצה וזרקנו אותן בערימה. חפרו שם בור גדול. חלק מהגופות נשרפו, אחרות נקברו. שפכו עליהן כימיקלים.

הסירחון היה… זה היה כמו מגפה. זה הסריח ממחלות. לא נשמנו חמצן. נשמנו את צחנת המוות. אתה יכול לתאר לעצמך איך זה? חלק מהגופות כבר היו מלאות תולעים. הגופות שנשרפו התחילו להתפרק. הבשר נפל מהעצמות. סחבנו שלדים. אני זוכר שלא היינו שם זמן רב. אם ירו בנו, ירינו חזרה. אני לא יודע, אבל אני זוכר… אנשים מתים. ראיתי גופות על הקרקע. נשים עם ידיים כרותות. הלכנו… 1.5 או 2 ק"מ בתוך המחנה. פנינו ימינה וחדרנו פנימה. עברנו על פני גופות רבות. גופות. ליד סוסים מתים. נשארנו שם עד שלוש וחצי או ארבע לפנות בוקר. יצאנו בצד השני. עלינו על כלי הרכב שלנו ונסענו חזרה.

לא ענית לי.

בכל פעם ששמענו רעש כלשהו, ירינו באקדחים שלנו.

במי יריתם?

-בכל מי שירה בנו.

ואם איש לא ירה בכם?

אז לא ירינו, כמובן. כשנמצאים באמצע קרב, זה לא תענוג גדול. הגוף והנפש מרוכזים בדבר אחד. הדק האקדח. האצבע חושבת בשבילך. האצבע מוכנה. היינו צריכים להרוג את כל מי שראינו. כן, ירינו גם באזרחים. מי יכול לשפוט אותנו?

אני רוצה לומר דבר אחד. קצה המחנה היה המקום היחיד שבו נתקלנו בהתנגדות. אין טעם להזכיר את זה בכלל. אולי כמה שומרים או משהו כזה. ברגע שהיינו בתוך המחנה, אף אחד לא ירה בנו.

איך אפשר להסביר את זה?

לא נתקלנו בהתנגדות. כלום. איש לא ירה בנו. היינו חופשיים לאכול, לשתות, לישון, לעמוד, להסתובב, לשבת, לירות.

יש לך זיכרון שאתה לא יכול למחוק?

כן. בבית אחד היתה משפחה. נכנסנו פנימה. כולם היו מתים. הם החזיקו זה בזה. תאר לעצמך. אשה ואיש. הם לא היו זקנים. אני לא יודע בני כמה הם היו. אולי 50 בערך. הם החזיקו ילדים בידיהם, 3 או 4 ילדים. כולם שכבו מתים ביחד. אני זוכר את זה היטב. תאר לעצמך שאתה נכנס להרוג את האנשים בפנים אבל הם כבר מתים. מישהו כבר היה שם לפניך. אולי מישהו מהקבוצה שלך או מקבוצה אחרת. אתה נכנס פנימה ומגלה שהם כבר מתים. אתה מבין? אתה עומד שם למשך שנייה או שתיים. אתה מסתכל. אתה עוצר באופן אוטומטי. מחזה של הורים מתים, שאוחזים בילדיהם. אני לא יכול להוציא את זה מהראש שלי. כשאני צופה בטלוויזיה ומראים תמונה דומה, אני נזכר במחזה הזה. ההורים המתים מחבקים את ילדיהם.

המשכנו הלאה, גררנו משפחה מחוץ לביתה. נשים, ילדים וגבר. הרגנו אותם. ילדה בכתה בגלל שמשפחתה מתה. אחד מאנשיי ראה אותה. היא היתה בלונדינית. השיער שלה היה מלוכלך. ראינו שהיא בלונדינית. הוא הפשיט אותה ואנס אותה. הוא תפס אותה: תתפשטי, זונה! היא התפשטה. היא לבשה מכנסיים ושמלה. היה לה צעיף על הראש. הוא הפשיט אותה. הוא זרק אותה על הרצפה וקפץ עליה. היא בכתה: אני בתולה!. היא התייפחה ומתה מפחד. היא התחננה בפניו שלא יהרוג אותה. היא חשבה שתינצל. הוא לבש מדים עם כפתורים במקום רוכסן. הוא הוציא את הזין שלו החוצה. הוא הרים אותה מהרצפה וזיין אותה ככה. הוא התרוקן, נתן לה ליפול על הקרקע וירה בה. לא התנגדנו, צחקנו: יש לך זין קטן.

למה לא הרגתם אותה מיד?

היא מסריחה! היא מלוכלכת! שערות הערווה שלה באורך מטר. הוא אמר: אני צריך זיון. איך אשיג זיון

אחרת?

האשה הזו התחבאה במטבח. בתמונה רואים אותה בוכה ומתייפחת. זו הדרך הראשית בסברה. הייתי שם. במשך 3 שעות. יריתי באקדח שלי בערך 200 פעם. הוצאתי להורג בערך 12 אנשים, כנגד חומה. נכנסתי לבית, זרקתי רימון ויריתי באקדח. אשה, בתה וילד קטן מתו. גם אנשיי ירו. אחד מהם גנב את הכסף של האשה ואת תכשיטיה. אחרים לקחו מכוניות ודברים אחרים.

 היה לי ג’יפ. עליתי עליו וחזרתי לשדה התעופה. פגשתי יחידה של קבוצת ההלם. הם עצרו כ-200 אנשים. הם לקחו אותם לעבר סיט ספורטיב. היו שם קצינים מצבא דרום לבנון. הם גירשו פלסטינים. העמיסו אותם על משאיות ולקחו אותם משם. אחרים הועמסו כמו עדר כבשים או עזים לעבר סיט ספורטיב. כשעזבנו, איש לא שחרר אותנו, עד 9 בערב. לקחו אותנו לשדה התעופה והחליפו אותנו בלוחמים אחרים. הקמנו מחנה והחנינו את כלי הרכב שלנו בריבוע. שכבנו בין כלי הרכב. שומרים הסתובבו סביבנו מחוץ לריבוע המכוניות. היו שם שני האנגרים. היו בתוכם מסוקים. מסוקים אזרחיים. אנחנו ישנים בחוץ, לא בתוך ההאנגרים. אם יירו בנו, המסוקים יתפוצצו. אם יירו בנו, נלך למבנה שדה התעופה. חנינו בחוץ. בדיוק כמו היהודים מולנו. הם עשו אותו דבר אבל הם הגנו על עצמם עם טבעת של טנקים.

השומר אמר: אנשים מגיעים בכלי רכב. אני לא יודע מאיפה הם הגיעו, אבל הם הגיעו בכלי רכב. הם היו ניידים. הרבה אנשים. אמרתי: זה לא קשור אלינו, זה עסק של חובייקה, לא שלנו. עשינו את שלנו.

נפטרנו מהגופות בלילה שבין שישי לשבת לפני עלות השחר וצלם או עיתונאי היה יכול לבוא לצלם את הזוועה הזו. עבדנו קשה מאוד כל הלילה. זה היה כמו עבודה בכפייה. היינו צריכים לאסוף את הגופות, להכניס אותן לשקים, לסחוב אותן ולהשליך אותן לבור. כל האנשים עזרו בהזזת הגופות.

למה השתמשתם בשקי פלסטיק אם היה לכם מעט זמן?

בהתחלה זרקנו אותן לבור בלי שקים. אבל את הגופות העליונות היינו צריכים לעטוף בשקים. 3 השכבות העליונות היו חייבות להיות עטופות בניילון. כדי למנוע מהסירחון להתפשט. עטפנו אותן בשקי פלסטיק. שכבה אחת, שתי שכבות, שלוש… שלוש שכבות, הכול בשקי פלסטיק. למעלה שמנו יריעת בד מטרפולין ושפכנו סיד חי וכימיקלים וחול עליהם.

מאיפה הבאתם את השקים?

-הם לא היו שלנו. היהודים הכינו הכול.

מתי?

מההתחלה. הם הביאו את הכול: אתם תצטרכו את זה. הם הכינו הכול. הם חשבו על הכול.

תאר לעצמך מישהו שעוטף אותך כמו ערפל. תאר לעצמך שהוא יושב כאן. הוא מותח את ידיו. אתה לא יכול להימלט מפניו. הגוף שלו עצום. הוא כמו ענן גדול. זה לא מישהו מיוחד. הוא לא אדם רגיל. זה לא מישהו שאני מזהה. הוא נראה שונה בכל פעם. בכל פעם זה קרה בדרך אחרת. אני לא מכיר אותו. יש לו בטן גדולה וראש גדול. הוא יורד עליי כמו ענן.

מי הוא? מה הוא?

לא הבנתי את זה. אני לא יודע. הסיוטים האלה רדפו אותי. ראיתי דברים עצומים שהתקיפו אותי. אני לא יודע מה זה היה. ניסיתי להימלט אבל לא יכולתי לזוז. תפסתי בחור שברח. הוא ליד הקיר. הוא חשב שאנחנו ישראלים. הוא עמד ככה. בב

Share on Facebook