הפעולה האדנותית, הטיפשית, הבהמית והרת האסון של כוחות הצבא ביריחו תעלה ביוקר דווקא לאנשים חפים-מפשע. הרבה יותר חפים מפשע מהשר הטרנספריסטי רחבעם זאבי שנרצח בידי לוחמי החזית העממית. מוטב שנבהיר את העמדה: רצח הוא רצח הוא רצח, ואין בדעתנו להגן על אנשים שקיפדו חיי אדם בשום נסיבות. אבל רק מאפיית הקצינים הנואלת והכוחנית רואה בהתנקשות באיש כמו זאבי את גולת הכותרת של מעשי הטרור מאז הכיבוש ביוני 1967. הפיגועים באוטובוסים, באולמות השמחה, בקניונים, בשווקים ובכיכרות הערים היו הרבה יותר חמורים ממה שנעשה לזאבי. הממשלה ביקשה ללמד אותנו, וגם את הפלסטינים, שדמו של איש כמו זאבי סמוק יותר מדמו של ילד תמים ברחוב ראשי באחת מערינו. הכנופיה ששולטת בחיינו בהרכבים משתנים כמעט ארבעים שנה, מדרדרת את מצבנו המדיני והביטחוני ואין לדברים סוף.

בעיקר נכונים הדברים לגבי צמרת מערכת הביטחון, שנוטה לא רק להצדיק אלא גם להעלות על נס את מעשי הרצח הנתעבים הקרויים גם "חיסולים ממוקדים". לשיטתם, ההתנקשות בזאבי, שלא גרמה לנזקים סביבתיים ולרצח ילדים כמו ההפצצות על ראשי החמאס בעזה, היתה פעולה כמעט לגיטימית. אנשים כמוני, שמתנגדים לכל פעילות רצחנית, רשאים לגנות גם את רצח זאבי. אבל למתכנני הפעולה הנוראית ביריחו ולמבצעיה אין זכות מוסרית כזאת.

ההשתוללות ביריחו הפרה את עקרונות המשפט הבינלאומי, אבל בעיקר המשיכה להנציח את הטמטום הכרוך באשליה שישראל יכולה לפעול באזור באורח חד-צדדי, מבלי להיענש על כך. דמם של רבים וטובים יישפך בגלל הדומיננטיות הממאירה של המערכת הצבאית בפוליטיקה הישראלית.

לפני שנים רבות מאוד יצא לי לעבוד במערכת אזרחית עם כמה אנשי צבא לשעבר. באותם ימים הרקיעה יוקרתם של הגנרלים והקולונלים לשחקים, אבל בלשון המעטה לא התפעלתי במיוחד מאנשי צמרת מערכת הביטחון שפגשתי. נתקלתי בלא מעט קרתנות, חוסר יעילות, שוביניזם גברי, שמרנות, סלידה מכל חידוש כולל חידושים טכנולוגיים, ובעיקר התרפסות לבכירים מהם ורודנות כלפי הכפופים להם. בכל הכללה מקופלת מידה מסוימת של הפרזה, וכמובן שהיו גם אחרים, אבל בכל זאת התאכזבתי. חלק מאנשי הצבא שפגשתי במסגרות אחרות גילו לעתים גם להיטות רבה לצבור עושר במהירות רבה, ונהנו מאוד מאורח חיים של חוג הסילון. הם שידרו תחושה של "מגיע לנו", ואולי רצון עז לפצות את עצמם על הימים הקשים שעברו בשירות האומה. יוצאי-דופן, כמו מתי פלד למשל, לימדו אותנו שלא מדובר בגזרה מן השמיים, ושיש גם אינטלקטואלים צנועים ומוסריים בקרב הקצינים בדימוס.

הדור הנוכחי הרבה יותר גרוע. לאחרונה איים הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון על האיראנים בפעולת מנע ישראלית (גרעינית?), וסיבך את ישראל בפרשייה מיותרת שסיכנה את המירקם העדין של יחסי המערב והעולם האיסלמי, שאינו זקוק להתערבות גסה ו"בוקית" של אנטי-אינטלקטואל ירוד כמו יעלון. כיוון שהאיש היה בחיר חיילי ישראל עד לפני כמה שנים, ובחר לדבר שטויות בוטות כאלה דווקא בארצות-הברית, ניסו כאן לתקן את הנזק. שר הביטחון שאול מופז נזף בו בעקיפין, וזה היה די משעשע כי השניים שייכים לאותה אסכולה והשר מסוגל בהחלט להתבטא ברוח שבה דיבר יעלון, הבוגי-מאן. רבים אחרים העלו את החשש שיעלון סיכן את ביטחון המדינה ואת האינטרסים המדיניים שלה. אם האיש הקרוב ביותר להפעלת הכוח הצבאי של ישראל עד לפני זמן-מה מכריז על יכולות לפגוע ואף מאיים בשימוש בהן, יאמינו רבים ברחבי העולם שיש דברים בגו.

אחר כך התפאר ראש השב"כ לשעבר עמי איילון במעורבותו האישית בהרג "ערבים רבים" דווקא בעיתון בריטי חשוב. איילון נחשב לאיש נבון יחסית, ובחוגים יודעי-דבר רואים בו גם יונה מדינית צחורה. אבל האיש מסרב להבין, שלא כל פורום בינלאומי מהווה פגישה נינוחה של קצינים בכירים לשעבר ליד כוסות ויסקי גדולות מדי. הצהרות כאלה נשמעו בעבר גם מפי קצינים קולוניאליים בריטים, אבל המערכת הפוליטית שם דאגה להרחיק אותם מכל עמדות ההשפעה.

ואז הגיח מאלמוניותו היחסית אבי דיכטר, ראש השב"כ שרץ עתה לכנסת במקום בטוח ברשימת קדימה, האחראי הראשי לכמות מדהימה של מעשי רצח בשטחים. השבוע החליט האיש לאיים על הפלסטינים בכלל ועל אנשי החמאס בפרט בסגנון ירוד הזכור לרע מימי רפול ודווקא בשפה הערבית. מעניין שאפילו איש מנוסה כזה מעלה על פניו חיוך מטופש כאשר הוא משתמש בשפה הערבית, כאילו עצם תירגום רעיונותיו הפרימיטיביים לשפת שכנינו הופכת את כל העניין למין בדיחה. הבדיחה לא הצליחה ויש להניח שמעבר לגבול הלא-קיים קיבלו את דיכטר ברצינות תהומית. האיומים עלולים לגרום גם למעשים קשים ומסוכנים לציבור נוסעי האוטובוסים והולכי הרגל שדיכטר לא נמנה עליו. האם זה אינטרס ישראלי לחמם את הגזרה עם החמאס דווקא עתה? האם זה אינטרס של תנועת קדימה, הזקוקה מאוד לתקופה של שקט עד הבחירות? כמובן שלא. אבל דיכטר לא מסוגל לסתום את הפה. כאשר התהלכו ראשי השב"כ בינינו עם מעטה של מיסתורין והילה של גיבורי-על, היו שראו בזה תרגיל שהקל על הפחדים הכרוכים בהתמודדות עם המציאות הקשה כאן. אבל בשנים האחרונות אנחנו פוגשים בהם כמעט בכל מקום, ומתקשים מאוד לבטוח באנשים כאלה.

עוד לא נרגענו מדיכטר וכבר קפץ עלינו רוגזו של האלוף במילואים עוזי דיין, הרץ עתה בראש רשימה קיקיונית לכנסת (תפנית) ונלחם בשחיתות לעיני מצלמות הטלוויזיה. כמו רוב הגנרלים לשעבר, זכה דיין לאשראי תקשורתי נדיב אבל הוא מתגלה כאיש קרתני ומלא בשגעון גדלות שאין לו שום בסיס במציאות. דיין חיפש לעצמו מטרות קלות כדי להוכיח לציבור שיש לבטוח בו כמגן החברה מפני השחיתות, והעלה מן האוב סיפור ישן על שתדלנות של עומרי שרון למען מיליונר אוסטרי ועסקי הקזינו שלו. למרבה התמיהה, הסיפור הזה פוגע דווקא באמינותו של דיין עצמו. אם הוא לוחם כל כך עקבי בשחיתות מה ראה לדבר על הנושא רק אחרי שנים רבות? מדוע שתק עד כה ואיפשר למשפחת שרון לנהוג כפי שהם נהגו? מדוע לא התלונן בפני מבקר המדינה? מדוע גימד מקץ יממה את סיפורו הנפוח ושם את עצמו לצחוק? והאם נאה לאיש צבא אמיץ כמוהו לנעוץ את חניתו בעסקן שהתמוטט והורשע בפלילים רק אחרי מפלתו האישית והציבורית? דיין פגע רק בעצמו ונהג בחוסר שיקול דעת, המאפיין כל כך הרבה קצינים בכירים בדימוס.

אצל הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק גוברת הרשעות על הטיפשות, והמינונים שלו הם אחרים. את רוב מעשיו הנלוזים הוא ביצע בכוונת מכוון: שבירת הסטייה היונית של מפלגת העבודה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמי אוסלו; החזרת המפלגה למדיניותה של גולדה מאיר; חיסולם הפוליטי של יוסי ביילין ושלמה בן-עמי; השנאת השלום והפרטנרים לשלום על העם הישראלי; סיכול תהליך השלום והטלת ההאשמה על הצד השני; התחמקות מאחריות על הפגיעות שלו בטוהר המידות ובשלטון החוק והקרבת עוזריו למען הצלת עורו. ברק גם "עשה לביתו", הפך למיליונר ופגע מאוד בתדמיתה של תנועת העבודה. אבל ברק פעל גם בטיפשות כאשר פגע באינטרסים שלו עצמו רק כדי לספק את תאוות הנקם והשליטה שלו, ולהוכיח לעצמו ואולי גם לאחרים שהוא כל-יכול. אחרת איך אפשר להסביר את הפגיעה בכל חבריו לדרך, את העובדה שהפך את עצמו לאדם השנוא ביותר במפלגתו בתוך זמן קצר, את ההתנשאות והיהירות, את רתימת תכונותיו הגרועות ביותר לצורכי ההאדרה העצמית? בכל פעם שאני מארגן בתודעתי את מסכת הטענות והנימוקים נגד ביבי נתניהו, אני תמיד נזכר בברק, שהוא איש הרבה יותר גרוע מביבי.

עתה מנסה האיש הרע הזה לחבל במערכת הבחירות של המפלגה שאליה הוא שייך, ממש בערב ההכרעה. השבוע יצא פתאום להגנתו של שמעון פרס, האיש שהוא השפיל באורח שיטתי בשנים האומללות 1999-2001, שבהן כיהן כראש ממשלה. המטרה, להעמיד כבר עתה את עמיר פרץ על ספסל הנאשמים על תבוסה בבחירות כדי שעמדת המיקוח של ברק ואנשיו אחריהן תהיה יותר טובה. כיוון שאין בדעתי להצביע בעד העבודה גם הפעם, קל לי לומר לברק בלב שקט: פרץ איננו יכול להיות מובס בבחירות האלה. הוא עצר את בגידת העשירים ואת התנכרות האליטות, הצליח בפעם הראשונה לגייס מספר משמעותי של מצביעים שמעולם לא חלמו אפילו לתמוך בעבודה. אבל לברק יזכרו את הסכין בגב בעיצומה של המערכה.

באביב 1951, בעיצומה של מלחמת קוריאה, פיטר הנשיא הארי טרומן את מפקד הצבא דאגלאס מקארתור, שהיה גיבור לאומי בארצות הברית אחרי הניצחון על יפן במלחמת העולם השנייה. טרומן היה רחוק מלהיות יונה צחורה. הוא הסלים את המלחמה הקרה נגד ברית המועצות וסין העממית, היה האחראי להטלת הפצצה האטומית על הירושימה ועל נאגאסקי באוגוסט 1945 וקנה לעצמו מוניטין של איש גס ומחוספס. אבל כאשר מקארתור איים על סמכותו כנשיא ורצה להסלים את המלחמה בקוריאה ולתקוף את סין מבלי לשקול את ההשלכות הפוליטיות והצבאיות של מעשיו, שלח אותו טרומן לכל הרוחות. גם כאן דאגה המערכת לחיסולו הפוליטי של הגנרל. כנראה שיש דברים שכדאי ללמוד אפילו מהאמריקאים.

Share on Facebook