אחד הדברים הטובים שקרו במערכת הבחירות הזאת הוא שחבורת ההתנתקות – שם אחר לקואליציית הגדרות – נאלצת להבהיר בגלוי ובאופן שאיננו משתמע לשתי פנים לאן פניה מועדות. לא שהיה זה קודם סוד, אבל חוסר הערנות הפוליטי של חלק מהציבור היוני בישראל ונטייתו לערבב בין המיית ליבו לבין ניתוח המציאות איפשר לשרון וחבורתו לעמעם כוונות ולזכות לאהדה מסוימת מהולה בציפיות שווא. כמובן, תרמו לכך גם הנחות יסוד עקומות, ובראש ובראשונה – שאין פרטנרים פלסטיניים לשלום. היה זה פרי הבאושים של כישלון תהליך אוסלו, ובפרט מלאכתם ההרסנית של הצמד ברק ובן-עמי, בגיבוי שטיפות המוח של האהוד-יערים למיניהם, וכל זאת על הקרקע הפורייה של הגזענות המושרשת היטב בהוויה ובתודעה הישראלית, שגם חלק גדול מהציבור היהודי היוני, כולל בעלי הכוונות הטובות ביותר, איננו חף ממנה.
בכל אופן, כעת הדברים ברורים גם למי שקודם לא רצה להקשיב לנו בתנועות ההתנגדות לכיבוש: קדימה אמנם מוכנה להתנתקות נוספת ותפנה התנחלויות, אבל היא הולכת על ביסוס גושי ההתנחלויות בגדה המערבית. פניה לעימותים מתמשכים עם הרשות הפלסטינית ולדחיפת עוד המוני פלסטינים להתנגדות נואשת לנישול, להרעבה ולכיבוש. מפלגת העבודה ומרצ מציגות עמדות שונות, לא רוצות להחליש או למוטט את הרשות ובפרט את אבו-מאזן – אבל הן מוכנות להיכנס לקואליציה עם קדימה אם זו תתחייב להתנתקות משמעותית נוספת.
רבים עוד לא קלטו שבמהלך כמעט כשנה בה נמשך קרנבל הקדם התנתקות מעזה, בה פונו מעט יותר מ-7,000 מתנחלים, למעלה מ-10,000 מתנחלים נוספו לגושי ההתנחלויות הגדולים בגדה המערבית. רק במהלך המחצית השנייה של שנת 2005 – כלומר מאז יוני 2005! – נוספו לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יותר מ-6,000 מתנחלים. מעלה אדומים, בית"ר עלית, מודיעין עלית, קרית ארבע ואריאל גדלו בקצב מהיר – ועוד אלפי יחידות דיור נמצאות בשלבי בנייה.
לצורך הרחבתן נבנות חלק מהגדרות בתוואי המוכר לנו – על אדמות פלסטיניות, תוך נישול של אלפי חקלאים וחנק של יישובים שלמים. ועם כל ההתנחלויות העירוניות האלה עומדות במקומן – לא ייתכן הסדר שלום, לא בדורנו. גושי ההתנחלויות שמים לאל את הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא, שכן הם משנים את המציאות הדמוגרפית והמרחבית בגדה, ולכך יש להוסיף את "חגורות הביטחון" של ההתנחלויות, והדרכים המובילות אליהן – ואת ביתור ופיצול הגדה המערבית שהן גורמות (חישבו על אריאל ומעלה אדומים). לכן, תמיכה של העבודה ומרצ בממשלת "התנתקות" של קדימה תהיה בגדר שותפות בקבורת הסיכוי להסדר שלום.
במידה מסוימת המצעים המדיניים של העבודה ומרצ, קווי השלום שלהם, הגם שנבדלים מקדימה וטובים מכל מה שיש לה להציע, כבר נותנים גושפנקא לעצם ניסיונה של קדימה להנציח את השליטה על גושי ההתנחלויות. ההתעקשות של העבודה לכלול סייגים בנוגע לחלקים בירושלים המזרחית, השגיאה ההיסטורית של הסכם ז’נבה (שגיאה שהיו לה גם שותפים בכירים בעלי כוונות טובות גם ברשות הפלסטינית) לקבוע חילופי שטחים כפתרון שאמור לאפשר את המשך קיומם של גושי התנחלויות תחת שליטה ואף ריבונות ישראלית – כל אלה מבצרים קונסנזוס ישראלי בלתי מתקבל על הדעת מבחינת רוב הפלסטינים. עבורם, פשרה היסטורית המבוססת על גבולות 67′, הקו הירוק, היא כבר פשרה כואבת שתגרום לכך שבידי המדינה הפלסטינית יישאר רק חלק קטן מפלסטין המנדטורית, כ-22%. אבל, מתוך רצון להפסיק את שפיכות הדמים, לחיות בתנאי חירות וכבוד במדינה עצמאית, ומתוך ריאליזם עמוק, כלומר הבנה שישראל היא מציאות קיימת ולא סתם ישות שתיעלם בדור הזה או בזה שאחריו, הם מוכנים לפשרה כאובה ולהסדר מינימליסטי. אבל כדי שמדינתם תהיה בת קיימא, כדי שיהיו בה תנאי קיום מתקבלים על הדעת וכדי שהפשרה תהיה סבירה ותחזיק מעמד לאורך זמן, הם אינם יכולים להתפשר על פחות מגבולות הקו הירוק.
תהליך הקולוניזציה המואץ בחסות הגדרות, החומות והמעין קונסנזוס סביב גושי ההתנחלויות הוא הגורם העיקרי עמו מתמודדים היום מתנגדי הכיבוש הישראליים והפלסטיניים. החלשת הרשות הפלסטינית וגרירת הארגונים הפלסטיניים לסדרת עימותי דמים היא האינטרס המובהק של קדימה, מפלגת החד-צדדיות, לצורך יצירת התנאים האופטימליים להשלמת המהלך ומחיקת הקו הירוק על-ידי קביעת "עובדות בשטח". למען המטרה הזאת עמל בעקביות שרון מאז שנות ה-80, גם אם נאלץ לוותר על המשך הקולוניזציה בשטחים בהם פעם חשב שיוכל להמשיך להחזיק.
עובדות הבטון ואספלט בתוספת גדרות התיל והמחסומים אכן מחקו במידה רבה את הקו הירוק. כל קו, כל עובדה בשטח, הם אמנם הפיכים, אבל השאלה היא המחיר בדם ובדמים שישולם במסגרת הנסיון להשיב את המציאות המרחבית הקודמת על כנה או לתקן משהו מנזקי הקולוניזציה. הקו הירוק, הקו שקדם למלחמת יוני 1967, אינו קו קדוש – בוודאי לא עבור אנשי שמאל עקביים שמאמינים בשוויון, בחברה דמוקרטית ומתנגדים לא רק לכיבוש אלא גם לאתנוקרטיה היהודית בתחומי ישראל ולקולוניאליזם פנימי שבתוכה, ואף מכירים בזכויותיהם של הפליטים הפלסטינים. תיאורטית, פתרון של מדינה אחת חילונית, דמוקרטית ושוויונית עבור ישראלים ופלסטינים, תוך חירות תרבותית וכבוד מלא לאחר (ואם כבר: לכל האחרים) הוא פתרון צודק אף יותר משתי מדינות והקו הירוק כגבול ביניהן. ואולי, יוסיפו חברים אנרכיסטים, הסדר שלום בין העמים ללא ישויות מדיניות הוא אף אידיאלי יותר.
אבל, איננו עוסקים כעת בחזונות לאחרית הימים, וגם לא במדדים מדויקים לצדק היסטורי (אין כזה, אלא במקרה הטוב תיקון חלקי של עוולות היסטוריים, עשיית צדק בהווה ובניית הסדרים צודקים לעתיד הנראה לעין). הקו הירוק הלך והתקבע כפתרון הריאלי היחיד בטווח הקצר בקרב ישראלים ופלסטינים רבים, משום שהוא נראה כדרך הסבירה והכרוכה במחיר דם ודמים הנמוך ביותר. שאלת המחיר הריאלי בדרך לפתרון היא בהחלט השאלה הריאליסטית היחידה, שמנקודת מבט עקרונית מאזנת את הצורך בחיפוש אחר הסדרים צודקים יותר.
בבסיס הדברים יש גם הנחה עמוקה עוד יותר שחשוב להעמיד אותה: גם הסדר שלום בין שתי מדינות על הקו הירוק אין פירושו השגת הצדק והשוויון – אלא השגת שלום, סוף הסכסוך המזוין ומעבר למאבקים אזרחיים למען שוויון בתוך ישראל ולמען יחסי שוויון עם המדינה הפלסטינית השכנה, למען זכויות נפגעי הסכסוך הממושך ובראש ובראשונה הפליטים, המנושלים ומשפחות הקורבנות משני העמים, למען דה-קולוניזציה אמיתית, שאיננה אלא כינונם של יחסים אזרחיים והסדרים ללא אדנות אתנית, ללא גזענות וללא ניצול. כיצד בדיוק יהיו אותם הסדרים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים? זו שאלה היפותטית ולא-ריאלית, שלא ניתן לענות עליה בשלב זה. עיסוק יתר בה מסיט אותנו מהעניין המרכזי שעל הפרק. הוא מעביר אותנו לעיסוק ולוויכוחים ממושכים על העתיד הרחוק – בשעה שלנגד עינינו נהרס העתיד הקרוב של שני העמים.
קודם כל יש לבלום את תהליכי הקולוניזציה הנוכחיים ולכונן הסדרי שלום שיפסיקו את דינמיקת המלחמה וישימו גבולות, בלמים רבי-עוצמה, לתהליכי הקולוניזציה. כנגד הקולוניזציה הפנימית, למען שוויון מלא לפלסטינים אזרחי ישראל, עלינו להיאבק בתוך ישראל, תוך כדי המאבק נגד הכיבוש ולאחריו. הקו הירוק, הצבה ברורה יותר של גבולות המדינה תאפשר לנו להיאבק טוב יותר על הדמוקרטיה שבתוכה. ללא אשליות – שכן הליברמנים הגזענים כבר מתכוונים להעביר את זעם הנסיגות הטריטוריאליות על ראשם של האזרחים הפלסטינים. בגבולות ברורים וללא שפיכות דמים, החברה הישראלית תעמוד יותר מאי-פעם בעבר נוכח סתירותיה הפנימיות. במלים אחרות, השגת הסדרי שלום אינם סוף המאבק לשמאל, אלא אולי זו עשויה להיות ראשיתו של מאבק ברור ומובהק יותר למען חברה דמוקרטית, שוויונית וצודקת יותר.
הסיכוי היחיד הנראה לעין כיום להשגת שלום, תוך ריבונות פלסטינית סבירה ולאזרוח הקונפליקטים בארץ הזאת הוא על הקו הירוק, בין שתי מדינות ריבוניות. הסיכוי הוא לא רב, ההסדר לא ממש ממתין מעבר לפינה. ייתכן מאוד שבעוד זמן מה יהיה פחות ופחות ריאלי. אבל כל הסדר אחר ריאלי וסביר עוד לא נראה באופק. לכן, בהקשר הפוליטי הנוכחי, תוך כדי מאבק נגד הגדרות וגושי ההתנחלויות, כל עיסוק ספקולטיבי אחר – דילוג בדמיון אל העתיד הרחוק אל מעבר להווה והעתיד שלפנינו, על-חשבון התמקדות בחזית הכואבת, הדחופה, המכרעת של בלימה התהליך הקולוניאלי – מזין כרגע את המשך התהליך ומרחיק אותנו מאזרוח וחברות הבעיות והסכסוכים הנובעים מהוויה קולוניאלית ומעשורים של שפיכות דמים. ייתכן שזה לא יהיה המצב בעוד שנה, בעוד שלוש או חמש שנים. קו ירוק עכשיו הוא עדיין הדרישה הסבירה היחידה, גם אם חלק גדול מהקו נמחק, גם אם התרחקנו ממנו ואולי אף גדל המחיר שייגבה בדרך חזרה להשגתו. זהו עדיין המחיר האנושי הזול יותר, בדם, בדמים ובזמן. דווקא נוכח אימוצה של סיסמת המדינה הפלסטינית וריקונה מתוכן על-ידי הימין המעודכן, חשוב לדרוש לכן את פירוק גושי ההתנחלויות – לא פחות, ולהיערך עכשיו, במהלך מערכת הבחירות, למאבקים הבאים. לכן: קו ירוק עכשיו!
כן, פשוט נורא הקונסנזוס שנעשה סביב המושג "גושי ההתנחלויות".
מסכים עם כל מלה. אבל איך?
קדימה תקבל, כנראה, לא פחות מ 35 מנדטים, ולא תתקשה למצוא פרטנרים למדיניותה. אם יש דבר שעליו יש קונצנזוס הוא הגדר, החד-צדדיות וה"מלחמה בטרור".
פעולה יהודית ערבית בסגנון תעאיוש, ומאבק לא אלים בסגנון בלעין מבולטים קצת בתקשורת, אבל השפעתם על ראשי הישראלים היא אפסית.
אין מה לעשות, הישראלים הגזענים יושבים על הטנקים ובונים את הגדר. צריך לפנות אליהם. לא להפגין, לגשת ולדבר. לא להטיף מוסר – הם גזענים ולא אכפת להם כמה הפלסטינים סובלים. לדבר לאינטרס. במקום מאבק לא אלים, במקום בנית גשרים עם הפלסטינים לדבר עם הישראלים.
האפשרות השניה היא שיתוף פעולה עם המתנחלים. כן אני יודע שזה בערך "ברית עם השטן". החשבון הוא פשוט – הסכנה האמיתית לפלסטינים ולשלום היא הגדר ותכניות ה"התכנסות". הגדר תשאיר לפחות 60-70 אלף מתנחלים בחוץ, ובשביל המתנחלים זו פגיעה וטראומה רצינית – למרות התחזקות ההתנחלויות, הפינוי מעזה היה בהחלט טראומה בשבילם.
יהיה צורך, כמובן, בהסכמה ובשת"פ של כל הפלגים הפלסטינים למאבק כזה. מבחינתנו וודאי מבחינת הפלסטינים מדובר בשיתוף פעולה עם האויבים המרים ביותר. אך גם מבחינת המתנחלים – הם גזענים, אבל כך הם רואים את הדברים. למאבק משותף של מתנחלים ופלסטינים יהיה כוח עצום.
נשמע מופרך? מנחם פרומן, מתנחל מתקוע, מדבר כבר 15 שנה עם החמאס, דווקא עם החמאס. תקוע תישאר מחוץ לגדר ותפונה לפי תכנית אולמרט.
סיכויים – לא גדולים במיוחד. אבל לשמאל עצמו יש מעט מאוד יכולת להיאבק על דעת הקהל הישראלית, ובה מדובר.
מחד, המדיניות המתוכננת על ידי "קדימה" אין בינה לבין מדיניות של שלום ולא כלום. ובכך אני מסכים עם חררדו לחלוטין.
אך מאידך, מדיניות ה"התכנסות" היא הוכחת כשלון המדניות של ממשלות ישראל מזה שנים, שקיוו לאחוז בכל השטחים, לפי עקרונןת ארץ ישראל השלמה.
לאחר שתוכנית אולמרט-בוש תבוצע, יווצר מצב חדש. לא עוד שליטה ישראלית ישירה ויום יומית במרבית השטחים. אלה מעיין שתי מדינות, כאשר המדינה הפלסטינית, עתידה להיות במצב תפקודי קשה ביותר. כמובן שזהו מתכון להמשך הסכסוך בין ישראל למדינה הפלסטינית. אך מבחינת ישראל, כל עוד חולשת המדינה הפלסטינית משרתת את האינטרס האמריקאי, המצב הזה יוכל להמשך.
בתנאים אילו, המשימה החשובה הניצבת לפתחנו, כאנשי שמאל ישראלים, צריכה להיות, המאבק לשיוויון חברתי בתוך ישראל, ובמיוחד השוויון בין יהודים לערבים, בתחום ישראל.
אני רוצה להדגיש כי חד"ש יכולה לתרום למאבק לשיוויון תרומה יחודית בהיותה תנועה יהודית ערבית, הדוגלת בקירוב לבבות בין העמים. אני מאמין כי אחד הכלים החשובים במאבק לשיוויון הוא העקרון של "אחווה יהודית ערבית".
מסכים עם התגובה של המגיב "ספידי"! מפעים אותי כל פעם מחדש להיווכח שמרבית הישראלים אינם יודעים שאריאל ומעלה אדומים יושבות עמוק כל כך בשטח הכבוש שהכלתן בשטח ישראל תהפוך כל דיון רציני במדינה פלסטינית לבדיחה (או שהם יודעים ועושים את עצמם), מרגיז אותי לדעת שאני הולך להצביע לבוז’י ופינס שמדברים ברצינות על שמירת מעלה אדומים (אף כי ברור שהם לא חושבים שזה יתכן) ונפלא ממני איך הממשלות השונות במרוצת 40 השנים הצליחו לזרוק כזאת כמות של חול מסמא בעיני הישראלים שלמדו והתחנכו על מיתוס "גושי ההתיישבות" (שם נרדף לקולוניזציה של הגדה ונסיונות דחיקת הילידים) כמו גם בעיניהם של המתיישבים שנשלחו לאותם מחוזות (לרוב חילוניים-מזרחיים או חרדים ירושלמים ששימשו ראש חץ אירוני במלחמה של הליכוד נגד הערבים. בעשור האחרון אלה הם המהגרים הרוסים). אני חושב שלרשימתו המעניינת של קמינר
— קישור —
יש להוסיף את הטאבו על השימוש במונח ‘הקו הירוק’. ודווקא על רקע החשיבות של פימפום אותו מושג של גבול צודק ואידיאלי בכל שיחה שאנחנו מקיימים עם ישראלים ופלסטינים כאחד (גם אצל האחרונים נשחקה מעט תודעת הקו הירוק למרבה הצער), חשוב לשיטתי להוביל את המאבק הזה בכיוון שיוביל בעקביות ליצירת שתי מדינות-לאום משני עברי הקו כאשר כל מדינה תקיים ריבונות על השטח שלה ותאפשר סוף סוף את מימוש מאווייו הלאומיים והתרבותיים של העם היושב בה, מבלי להפריע לשכנתה. גם אם בתחילת הדרך ייראה לאחדים כי קיומה המשגשג של מדינה מערבית לצד מדינה פלסטינית צעירה ועמוסת-אתגרים פנימיים טומן בחובו פגם, הרי שיש להדגיש את חשיבותו של תהליך ש?כנות ולמידה הדדית ממושך שבו תפר?ה הדמוקרטיה המבוססת את שכנתה ותישא באחריות סמלית כלשהי לחיזוקן של מערכות חברתיות, אזרחיות ופיננסיות בה לאורך זמן נקוב כמו גם להבניית קודים מתקדמים ובכך תעצים את יחסיה איתה ללא רבב של "חסות" ותקיים את חלקה ההוגן באחריות ליציבותה וליציבות השלום.
אני חושב שזה, בנוסף לקיום חלקה של ישראל בפיצוי כספי לפליטי שנת 48′, יגשים את עקרון השלום (ואף הצדק!) שאליו חותר הכותב.