כמה ימים אחרי הבחירות האחרונות לכנסת פגשתי ברחוב המלך ג’ורג’ חבר טוב, במאי קולנוע מפורסם בעל ידע עצום בהיסטוריה, שנפטר בינתיים בטרם עת. הוא היה בן-גילי, בעצם מבוגר ממני בשלושה ימים, ותמיד האיר לי פנים למרות שהיו בינינו גם חילוקי דעות בנושאים שנים. אבל הפעם היה זועף, על גבול העוינות. "אתה תמיד חושב שאתה יודע טוב מכולם והעובדות אינן מעניינות אותך", רטן, "אתה רואה שטומי לפיד וסיעת שינוי זכו בחמישה-עשר מנדטים, ובכל זאת אתה מעדיף להתייחס אליהם כאל עובדה חולפת, אפיזודה. זוהי פשוט חוצפה". אמרתי לו שהדברים אינם פשוטים, ושלא מדובר בכלל בחוצפה. זה נכון שכל העיתונאים שיחרו אז לפתחו של לפיד, ושכולם אוהבים הצלחות, אבל היו לי נימוקים והצעתי לו לקרוא שוב את הקטע. הוא חייך, נרגע והבטיח לקרוא שוב. די רווח לי שהוא בא לשתות בחברתי את האספרסו הנצחי שלו, ולרתק אותי בסיפוריו על איטליה האהובה עליו.
קצפו של חברי יצא על הקטע הבא, וגם אתם מוזמנים לקרוא ולשפוט. וכך נכתב בטור הזה ביום 31/1/2003, מיד לאחר הבחירות תחת הכותרת "מחר יהיה יום חדש":
"שינוי עשויה להיות אפיזודה חולפת. אין טעם להתעלם מהצלחתו המדהימה של לפיד להפיץ את מרכולתו הקלוקלת לציבור הבורגני האשכנזי… הרכבה של סיעת שינוי איננו מבטיח במיוחד וכבר ראינו סיעות כאלה נוסקות ואחר-כך מתרסקות. נכון שקיימת אסכולה כזאת בציבור, של מעין ציונים כלליים משנות החמישים, שעברו הסבה לעידן הטכנולוגי ודורשים בגלוי לקיים את זכויות היתר שלהם. אבל כוחה של שינוי בכנסת הוא מנופח מאוד על רקע הבסיס החברתי שלה, ויש להניח שהסיעה תתכווץ באורח משמעותי בכנסת הבאה".
ההיבט של "אמרתי לכם" כאן הוא אולי מהנה, אבל לא בהכרח חשוב במיוחד. יותר מעניין לדבר על ניתוח רעיוני ופוליטי מול דיווחים המתייחסים רק לתוצאות לטווח קצר. לפיד, בדיוק כמו רפאל איתן (רפול) לפניו, עלו על גל וניצלו היטב הלוך רוחות מזדמן בקבוצת ההתייחסות שלהם. אבל בציבור תומכי רפול וטומי (תמיד טענתי ששתי האסכולות, של שינוי ושל צומת, הן דומות להפליא) קיימת נטייה להתייחס למגוון רחב של נושאים ולא רק לעניין הביטחוני או לכפייה הדתית. לכן המצביעים הם ניידים מעצם הגדרתם. מצביעי ש"ס ובעיקר אגודת ישראל פועלים לפי הנחיות הרבנים; הבורגנות הישראלית נוהה אחרי אופנות מתחלפות, ושייכת באורח אורגני למרכז הלאומני. לכן לפיד ויורשיו לא הצליחו לעצור את הזליגה שהפכה לשיטפון לקדימה. כל מנהיגי שינוי בעבר ובהווה, לרבות אמנון רובינשטיין ולמעט מרדכי וירשובסקי שהוא ליברל אמיתי, הם אנשי קדימה מבחינה רעיונית. מנגנוני ההשמדה העצמית בשינוי, פרשת יוסף פריצקי והפוטש נגד לפיד ומשרתו אברהם פורז, פעלו בכוחה של הבלתי נמנעות המבנית. אותם מנגנונים עצמם הרסו גם את ד"ש, את צומת ואת מפלגת המרכז.
האם גם לקדימה נועד גורל דומה של התפוררות אחרי הבחירות, בעיקר בגלל השחיתות שדבקה בה ומנהיגותו המפוקפקת של אהוד אולמרט? אני בכלל לא בטוח. חרף הדעה הקדומה קשה לי לקבל את התוויות שקדימה היא כאילו מפלגה זמנית לצורכי בחירות, שמטיחים בה אויביה מימין ומשמאל. את קווי המיתאר הבסיסיים של המרכז הלאומני שרטטנו כאן עוד לפני ששמעון פרס, צחי הנגבי, חיים רמון או ציפי ליבני חלמו על קדימה. הם עדיין שרירים, קיימים ואפילו מצליחים.
יש לקדימה מכנה משותף ברור, בסיס חברתי מוצק ואוריינטציה פוליטית שמקובלת על המעמד הבינוני הישראלי. כמו נצי העבודה ומתוני הליכוד בעבר, קדימה מבקשת לנכס לעצמה שטחים כבושים רבים אבל לשלם עבורם מחיר מינימלי בדם ובתמיכה בינלאומית. היא תשרת את רוב בוחריה בהמשך המדיניות לייצוב המטבע ולמניעת אינפלציה במחיר חברתי נסבל מבחינתה, ותוך התעלמות מהשכבות החלשות ובידודן הפוליטי ואולי גם התרבותי. היא תשלם מס שפתיים לאזרחים הערבים אבל לא תחתור לשוויון, היא תנסה לרסן את גילויי ההתנגדות הפלסטינית "בשכל", תצמצם מגעים ותדכא הידברויות רשמיות ובלתי-רשמיות. היא תמשיך להפעיל טירור ממלכתי בשטחים (ראו מקרה יריחו) אבל תשמור על צינורות קשר עם מצרים, והיא תעשה הכל למנוע קרע עם האמריקאים ואפילו לשפר במידה ידועה את הקשרים עם אירופה. היא תנסה לחקות את מפא"י של שנות החמישים הראשונות, כאשר דוד בן-גוריון העדיף קואליציה עם הציונים הכלליים על קואליציה עם מפ"ם הציונית-סוציאליסטית, ואיפשר לנציגי הבורגנות פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח, יוסף ספיר ויוסף סרלין לחלוש על תיקים כלכליים חשובים למעט תיק האוצר.
הדמיון בין מפא"י לקדימה הוא עצום, וזוהי הסיבה העיקרית לנהירת הבנגוריוניסטים הוותיקים אחרי אולמרט ופרס. נכון שיש כאן גם גזענות כלפי המועמד המזרחי של העבודה אבל האינטרסים המעמדיים של הציבור המבוסס הם באמת שונים מאלה של בני עיירות הפיתוח והמגזר הערבי.
קדימה היא איפוא מפלגה חדשה מבחינה ארגונית, אבל מסורתית בכל הקשור לבסיסה החברתי, זיקתה התרבותית, מדיניותה כלפי הערבים והאוריינטציה הבינלאומית שלה. לכן התפוררותה איננה כורח היסטורי, אלא רק תרחיש אפשרי שיביא להקמת מפלגה דומה בעתיד. מדובר כאן לא רק במפלגה פוליטית, אלא בתופעה היסטורית משמעותית. הציבור המבוסס קם על רגליו האחוריות ומנע בינתיים את המהפכה המזרחית בשיתוף עם האזרחים הערבים. הוא גם ניסה לגדוע את הניסיון של אביגדור ליברמן להקים קואליציה לאומנית של נידחי האליטות, בעודו באיבו.
זוהי הטרגדיה של בנימין נתניהו, ולא שידור כזה או אחר בערוץ 2 כפי שהוא חושב ברוב שטחיותו. ביבי קרוע בין ליברמן לבין אולמרט. הוא היה רוצה להשתתף במרד נגד האליטות הישנות, ומכאן הסיסמה הקלאסית שלו, "הם מפחדים". הוא גם מבקש לנקום בשכבה החברתית שרדפה כל השנים את אביו, בן-ציון נתניהו, זילזלה בו ודחפה אותו לגלות ארצות-הברית. אבל ביבי איננו זר כמו ליברמן. יש לו חיתוך דיבור צברי וקבוצת התייחסות שונה לגמרי. בעצם, הוא רצה מאוד להיות אולמרט, אבל לא הצליח מסיבות של מידת אופי ומנטליות פוליטית. הוא גם רצה להיות מקובל בוואשינגטון אבל נשאר רק הדארלינג של מטיפי הדת המטורפים באלבמה. רק התערערות מצב הביטחון יכולה אולי להציל אותו בקלפי, וגם זה בספק גדול.
ביום שישי שעבר הופיעה רשימה יפה של תומכי עמיר פרץ ומפלגת העבודה שלו ב"הארץ". בפעם הראשונה מאז הכיבוש לא היה אלמנט של התקרנפות בחתימה על מודעה כזאת, אלא הצהרה אמיצה, נגד הזרם, על דחיית האופציה של קדימה. אבל בסופו של חשבון רק מי שמסכים עם העקרונות הבסיסיים של קדימה שמניתי כאן, אמור להצביע בעד השותפות המוצהרת עם אולמרט בקואליציה הבאה. הצבעה בעד העבודה או מרצ מהווה אימוץ ביקורתי של עקרונות היסוד של המרכז הלאומני, כולל המשך המדיניות החד-צדדית כלפי הרשות הפלסטינית, וביצוע קיצוני או מתון של הכלכלה הניאו-ליברלית. יש הבדל בין הניואנסים, ואין לבטל אותו, אבל מדובר רק בניואנסים.
פרץ לא יהיה שר אוצר. עדיף שהוא יטפל במשרד הרווחה ולא דני נוה או אפילו חיים רמון, אבל חבל לבזבז זמן ואנרגיה רוחנית על כך. אולמרט ינווט, ויש כבר מדיניות מוסכמת בכל התחומים, שלא תהיה שונה באורח מהותי ממה שחווינו בעידן אריאל שרון, כולל מעשי הרצח הממלכתיים הקרויים סיכול ממוקד. ביילין לא יהיה שר חוץ. לכל היותר ישגיח למעננו על איכות הסביבה, יצייץ מילות הסתייגות אחרי פעולות ברוטאליות במיוחד של כוחות הביטחון ואולי אף ייענה ללחץ של אנשי השורה המצפוניים וינטוש את הממשלה בטריקת דלת. בינתיים יעניק גושפנקה מוסרית בעצם נוכחותו בממשלה לכל חטאיהם העתידיים של אולמרט, דיכטר ומופז. אני חושב על אנשי שמאל-ציוני טובים בכל רחבי הארץ ושואל את עצמי, על זה אתם מבזבזים את חייכם? איש טוב כמו פפה אללו בעירנו ירושלים צריך לעשות ימים ולילות כדי שביילין ורן כהן יישבו בחברת צחי הנגבי וציפי לבני בממשלת שיתוק שמרנית? זו הפעם הראשונה שסדר העדיפויות ההדרגתי שלי מתערער, ואני לא בטוח שמנקודת מבט שמאלית ביילין עדיף על עמיר פרץ.
לאנשי שמאל עקביים קיימת האופציה היהודית-ערבית של חד"ש, מפלגה שלא תשתתף בממשלה אלא תהיה חלק מהמערך האופוזיציוני שיארגן את הפעילות המחאתית נגדה. חד"ש לא תהיה חלק מהממשלה בשום מקרה, אבל תאפשר את המשך קיומו של הזרם הרעיוני שמחפש מדיניות אחרת: שיתוף ערבי-יהודי בכל התחומים, שלום ושינוי רדיקלי של המדיניות הכלכלית-חברתית המבוססת על הכלכלה החופשית הברוטאלית. היא נותנת ביטוי פרלמנטארי וציבורי למתנגדי הגלובליזציה ולמוחים נגד התכתיב של המדינות וחברות-העל הקפיטליסטיות הגדולות לריסון מדיניות הרווחה. חד"ש מציעה חשיבה אחרת בנושאי נשים, איכות הסביבה ובעיקר תורמת למאבק החיוני לעצם קיומנו נגד הגזענות. ישראלים מן השמאל ניצבים בפני בחירה חדה בין שתי אפשרויות: או השלמה עם שלטונו הכמעט נצחי של המרכז הלאומני, או התארגנות פוליטית ורעיונית נגדו.

ברכות על שינוי הסדר! בתור מי שמתכוונת להצביע לחד"ש, ההתלבטות היחידה שלי היתה יכולה להיות פרץ (אם הוא היה מצהיר על הליכה לאופוזיציה במקרה שהוא לא היה יכול להנהיג). פרץ והעבודה עדיפים על מר"צ, שהיא לא שמאל מדיני ובטח לא שמאל אמיתי כלכלי. זו מפלגה של מעמד בינוני שרוצה לשמר את הפריבילגיות שלו. לפרץ יש לפחות הסתייגויות מזה. מדינית, כל מה שמעניין אותם זה שלא יקלקלו להם את אשליית "אירופה של האוריינט" ויעיפו להם כמה שיותר ערבים ומזרחים מהעיניים, ואם זה לא הולך "בטוב", אז מצידם שיסתירו אותם עם חומה. אם הם קוראים לעצמם "שמאל", אפשר בשקט להאמין לקדימה שהם גם כאלו…
תודה לחיים ברעם על עוד מאמר מעניין ונבון, עם זאת איני מבינה מדוע הושמט במאמר (האם בכוונה?) כל איזכור לתכנית הנסיגה של אולמרט.
אולמרט אכן איננו איש שמאל בהשקפת עולמו, אך מגיע לו קרדיט על נכונותו לסגת מתשעים אחוז מהשטחים הכבושים תוך פינוי מירב המתנחלים,
חבל שברעם לא זוקף זאת לזכותו. אין בזה אמנם הגשמה של כל חלומות השמאל, אך זהו צעד חשוב בדרך הנכונה. צפוי לאולמרט מאבק קשה בימין הפשיסטי ויש להתייצב מאחוריו במאבק זה לשם הצלחת המהלך
"חד"ש מציעה חשיבה אחרת בנושא נשים"…
והרשימה לכנסת תוכיח.
כוונתו של אורי ביתן טובה, אך הכעס מוביל אותו למקום לא נכון.
ברשימת חד"ש, כולל בעשיריה הראשונה נשים מרשימות ובולטות: מנאל שלאבי, ד"ר עדנה זרצקי (בעשיריה) ועוד רבות ומעולות במקומות נוספים.
חד"ש היא ביתן הפוליטי של נשים מרשימות רבות, יהודיות וערביות.
כשלונה של מועצת חד"ש לבחור אשה למקום ריאלי איננו מצדיק מסע, בסגנון של מיכאל קולהאס, לפעול לפגוע בשמאל הרדיקלי, הסוציאליסטי, היהודי-ערבי היחידי בזירה הפוליטית…
וירשובסקי ליבראל אמיתי ? ליבראל הוא מי שתומך בשיוויון הזדמניויות פורמאלי ואילו וירשובסקי תומך במשטר גזעני. עוד מקרה שבו אי אפשר שלעתק הגדרות של הקשת הפוליטית בעולם לתוך משטר כמו זה שבישראל.
המהפכה המזרחית בשיתוף האזרחים הערבים ?
על המ אתה מדבר ? איזה שיתוף הובטח ועל-ידי מי ? ומתי בדיוק האזרחים הערבים קיבלו על עצמם את הנהגתו המהפכנית של עמיר פרץ ? בסקרים של סמי סמוחה או בחלומות של כמה פעילים מזרחים חצי-רדיקלים שלא טרחו לבדוק מה חושבים ואיך מצביעים (אם מצביעים) האזרחים הערבים ?
זה משהו שבאמת קצת מעצבן, למה במדינה שיש בה מפלגות חולפות וחסרות תכלית כאלו שבאות כמו במקרה של ד"ש ושינוי וגורפות 15 מנדטים או כמו במקרה של קדימה שהולכת להיות מפלגת שלטון ואז להיעלם אחרי שנה. מק"י שהצליחה להתקיים לאורך כל שנות המדינה וכל הזמן לשלוח נציגים לכנסת, איך זה שהיא מעולם לא הצליחה לנסוק מעבר ל6 מנדטים.
לספידי:
ואולי כל השאיפה הייתה רק לשלוח
נציגים לכנסת,ודי בכך?
השאילה שלך מענינת מאוד,ועושה הרושם ש"הישג"
של 6 מנדטים מספק(בתנאים הקיימים של הדמוקרטיה הבורגנית בה אנו חיים),את המנהיגים
שלא רצו להשיג את המסקנות המתבקשות במשך דורות.