במאי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. אני אז הצבעתי לו. לא רק שהצבעתי לו, אלא גם פעלתי למען בחירתו. ברק הבטיח שאם יכהן כראש ממשלה, הוא יוציא את ישראל "מהבוץ הלבנוני". ואכן, תוך שנה ושבוע עמד בהבטחתו, ותושבי הצפון יכלו סוף-סוף לנשום לרווחה. שמחתי שהצבעתי לו – הנה אדם שעומד במילתו. אדם הפועל לפי הסמכות שנתנו לו בוחריו. אבל אכזבתי לא איחרה לבוא. פחות מחצי שנה לאחר שביצע את המהלך החשוב כל כך של היציאה מלבנון, ברק הכניס את ישראל ואת הפלסטינים בחזרה עמוק עמוק לתוך בוץ הכיבוש.
בשלב ההוא כבר ידעתי שהסכמי אוסלו לא חיסלו כלל את הכיבוש, כפי שסיפרו לנו, אולם הציפייה שלי מראש ממשלה שאני בחרתי היתה שדווקא הוא זה שיחסל את הכיבוש סופית, ולא יכנס עם הצבא בכל כוחו בערים שהיו כבר תחת שליטתה של הרשות הפלסטינית.
בוחרי ברק הם ברובם מהשמאל, ורובם מתנגדים לכיבוש. ברק השתמש בסמכות שנתנו לו בוחריו כדי לעשות את ההיפך המוחלט ממה שהם היו רוצים שהוא יעשה.
בבחירות שנערכו בינואר 2003 נבחר אריק שרון לראשות הממשלה. רוב בוחריו באו מהימין, מתוכם מתנחלים וכאלה המתנגדים בפירוש לפינוי התנחלויות.
שרון הבטיח לבוחריו: "דין נצרים כדין תל אביב" – ופחות משלוש שנים לאחר שקיבל את סמכויותיו מבחורי הימין, הוא מעל באמונם, החליט את ההיפך המוחלט ממה שהיו רוצים שיחליט, וביצע ללא הינד עפעף את "ההתנתקות". שרון אפילו התעלם מדרישת בוחריו לקיים משאל עם, למרות שידע שסמכות ההחלטה שבידו קיימת רק בזכותם.
יש באמתחתי סיפורים רבים על נבחרי ציבור, מישראל ומהעולם כולו, שנבחרו בשל דבר אחד ועשו בדיוק את ההיפך, והתהייה הגדולה שעולה בדעתי כאשר אני נזכרת בכל אלה היא: האם באמת מי שמצביע משפיע???
אני איני מתכוונת להצביע בבחירות הקרובות ורבים המנסים לשכנע אותי להצביע.
הם אומרים לי להצביע לרע במיעוטו.
הם אומרים שבאי הצבעתי אני מחזקת את מפלגות הימין הגזעניות.
הם אומרים שלא כל חברי הכנסת אותו הדבר, ויש כאלה (מחד"ש, למשל) שדווקא אפשר לסמוך עליהם.
הם אומרים שאולי שלטון הנציגים הוא לא באמת דמוקרטיה, אבל ההצבעה בבחירות משפיעה יותר מלא להצביע כלל.
אבל אני לא מאמינה בשיטה הזאת, ואני לא יכולה לעשות משהו שאיני מאמינה בו. אני לא רואה כל סיבה לכך שאבחר במישהו אחר שיחליט החלטות מדיניות וחברתיות עבורי בזמן שאני ושאר האזרחים יכולים בעצמנו להיות שותפים בקבלת ההחלטות הללו.
במאה ה-21, כאשר הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר, כאשר מדינת ישראל בעצמה מתכננת שהאזרחים יצביעו לבחירות הבאות לכנסת באמצעות תעודות זהות מגנטיות, אין שום צורך בנציגי ציבור שיקבלו החלטות. אם יש כרטיסים מגנטים, בואו כבר נשתמש בהם כדי להחליט בעצמנו על המדיניות. במקום להכניס את הכרטיס המגנטי לתוך מכשיר דמוי כספומט, וללחוץ 2 כדי להצביע ל"קדימה" או 3 כדי להצביע ל"עבודה", בואו פשוט נלחץ 2 כדי להחליט אם לסיים את הכיבוש, ו-3 אם להמשיכו. נלחץ 2 כדי להחליט בעד יום לימודים ארוך בבתי הספר, ו-3 נגד. נלחץ 2 בעד העלאת שכר המינימום ו-3 נגד.
מי מכם שקורא את דברי בוודאי אומר לעצמו: "טוב, אבל זה הרבה יותר מורכב מאיך שהיא מציגה את זה". נכון, זה הרבה יותר מורכב, אבל גם שלטון נציגים הוא הרבה יותר מורכב מדיקטטורה, ובכל זאת איש לא רוצה ואיש לא מציע לחזור למשטר של שליט יחיד.
את הבעיות הטכניות של משטר כזה, שבו לכל האזרחים יש את הסמכות להחליט על המדיניות, אפשר לפתור אם רק נרצה. השאלה היא אם יש מי שעדיין מאמין כי יש בני אדם המוכשרים יותר מאחרים להחליט החלטות? אני לא מאמינה בכך, ולכן אני לא הולכת להצביע בבחירות, כי אני לא חושבת שאולמרט, או ביבי, או פרץ, או ביילין ואפילו לא דב חנין יותר מוכשרים ממני בקבלת החלטות.
נניח שתקבלו את דברי על סמכות החלטה, בוודאי תרצו לומר לי שהדבר אינו סותר, שאני יכולה להמשיך להיאבק למען שוויון בסמכות ההחלטה, אבל עד אז כדאי לי לפחות לנסות ולהשפיע במסגרת המצב הקיים, כלומר במסגרת שלטון הנציגים.
אך איני מאמינה שבבחירות כאלה באמת ביכולתי להשפיע. אני חושבת שהבחירות הן פיקציה, הן יוצרות אשליה של דמוקרטיה, והאשליה הזו מסוכנת – היא יוצרת אזרחים אדישים שמרגישים שהם באמת משפיעים על החיים שלהם כשהם בוחרים נציגים פעם בארבע שנים, ולכן הם לא קמים ונאבקים על הזכויות שלהם. בכל תשדירי הבחירות מדברים העסקנים הפוליטים על ההשפעה שיש לאזרח הקטן כאשר הוא שם פתק בקלפי, ולומר לכם את האמת, התשדירים האלה כל כך משכנעים, שכמעט החלטתי להצביע לליברמן, אחרי שראיתי את התשדיר מלא הפאתוס של מפלגת "ישראל בייתנו". אבל אז התעוררתי משטיפת המוח ונזכרתי שליברמן הוא לאומן וגזען, ושהוא, ביחד עם עמיתיו משמאל ומימין, מרמה אותי ואת כל האזרחים.
אני לא מוכנה לשתף פעולה עם אשליה של חופש ודמוקרטיה, אני רוצה למחות נגדה ובאותה העת להציע חלופה. אני רוצה שתהיה לי ולכל האזרחים הסמכות לקבל החלטות על המדינה שלי, אני רוצה שכל האזרחים, ביחד איתי, ייקחו אחריות על מה שקורה פה מסביבנו, ולא יאשימו כל פעם מחדש את הנציגים שהם עצמם בחרו. אני רוצה שאנשים יקומו ויאבקו על מה שחשוב להם ולא יצביעו רק פעם בארבע שנים וירגישו שהם תרמו את תרומתם למען עולם טוב יותר.
מי שמצביע לא משפיע! מי שמצביע מחזק את החברה האדישה והמהופנטת שבה אנחנו חיים. אם אני כשמאלנית באי הצבעתי מחזקת את הימין, אתם הבוחרים, כאנשים השואפים לשינוי חברתי, מחזקים בהצבעתכם את העמידה במקום, ומרחיקים הרחק את רוחות השינוי. כי שינוי אמיתי יבוא רק מהאזרחים, וכל עוד הם רדומים זה לא יקרה.
אני לא מתכוונת לצביע ואם עוד רבים יעשו כמוני, אנחנו נסמל את אי האמון בשיטה עבור כל אזרחי ישראל ועבור חברי הכנסת. אם נזכה לאחוזים רבים בבחירות הקרובות, תהיה לאי הצבעתנו ולמה שהיא מסמלת השפעה. אולי לא גדולה מאוד, אבל מה שבטוח היא תהיה גדולה יותר מההשפעה שלכם כמצביעים.
אני לא אצביע, אבל אמשיך להיאבק נגד הגזענות, בעד צמצום פערים, למען ילדים ואנשים מכל שכבות האוכלוסייה ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, נטייה מינית, עדה וגיל, בעד שוויון בסמכות החלטה בין כל התושבים, בעד מדינת כל תושביה, נגד אלימות, נגד מיליטריזם, בעד חינוך מאפשר וביקורתי. אבל לא אעשה זאת באמצעות הבחירות לכנסת – לא דרך נציג! אעשה זאת בעצמי – ואם כן תצביעו, תשתדלו בבקשה לא להירדם אח"כ…
לא להצביע זה להביע שמבחינתך הכל בסדר. להעמיד פנים כאילו חד"ש או מרצ לא יכולות לעשות שינוי זה שטויות, בגלל שאנשים כמוך לא מצביעים אז הכח של מפלגות קטנות שזקוקות לכל קול הולך ופוחת.
זאת לא נקיטת עמדה שתוביל למשהו פורה זה פשוט מראה שויתרת.
ברור לאן הבחירות האלה הולכות, אבל יש צורך בממשלת הביניים הזאת שכל העם יבחר בה ושתחזיר שטחים. זאת המטרה כרגע, כל מפלגה שתעשה זאת מתקבלת, כרגע זה לא משנה מאיפה זה יבוא כי בראש ובראשונה הדבר שרק ממנו אפשר להתחיל זה סיום הכיבוש. מתוך זה תוכל להיות אפשרות של ישראל מתוקנת.
כל עוד יש כיבוש ישראל תמשיך לדכדך בביצה ולא תהיה אפשרות לקדם את המדינה לכיוונים שהיינו רוצים שתלך בה.
לכן הבחירות האלה הן לא הבחירות האידיאליות אלא בחירות כורח שבהן תיבחר מפלגה פופולרית שבעזרת מפלגות אחרות פחות פופולריות תעשה את העבודה, ואלו ציפיות ריאליות מהבחירות האלה.
אני לא מצפה שחד"ש תהיה בשלטון ותבנה חברה חדשה, כדי להגיע לשם צריך לעלות שלבים רבים שאי אפשר לדלג עליהם.
אנחנו מתחילים כרגע מלמטה כשההכרחי הוא לסיים את הכיבוש. זאת מטלה קשה אבל זה מה שצריך כל אחד מאיתנו לחשוב עליו בבחירות האלה,לא על מפלגה שמייצגת את החברה האידיאלית, אלא מפלגה שתיבחר ע"י הציבור תעשה את העבודה ומשם נמשיך להתקדם לעבר מימוש החיזיון של החברה הישראלית כפי שהיינו רוצים אותה.
אי ההצבעה של ענת ברלב היא הצבעה נגד שיטת הנציגים בפוליטיקה.
ענת פועלת מתוך שיקולי אקטיביות פוליטית ולא משיקולי פאסיביות פוליטית.
אי ההצבעה שלה לא נובעת מאדישות,אכזבה,או יאוש, אלא משאיפה להעביר את הסמכות להחליט כל החלטה על גורל החברה כולה מידי נציגי האזרחים לידי האזרחים עצמם. כיום זה אפשרי מבחינה טכנית (באמצעות sms’
ברור שכיום לא תגרום אי-הצבעה זו להחלפת שלטון נציגים בשלטון האזרחים עצמם אך כידוע "המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד ראשון קטן"
כשעושים צעד ראשון – ומנמקים אותו בנימוק עקרוני, עיניני, ומפורט כפי שעשתה ענת – לא מגיעים מיד למטרה אך עושים צעד של פתיחת תהליך המוביל לקראת המטרה.
בלי צעד ראשון אין פתיחת תהליך התקדמות חדש.
כל צעד ראשון שמתחיל תהליך נראה תחילה כאילו הוא אוטופיסטי, לא ריאליסטי, וחסר תקווה.
"המסע הארוך" של מאו צה טונג ואנשיו, או של פידל קאסטרו ואנשיו, נראה אוטופיסטי והרפתקני (במובן השלילי של מונח זה – כלומר כאקט חסר סיכוי שיגרום רק נזק) לרבים בתנועה הקומוניסטית העולמית.
הקומוניסטים הקובנים גינו את קאסטרו ואנשיו כ"הרפתקנים".
ובאמת – לא הייתה שום ערובה שהתהליך בו פתחו מאו או קאסטרו יצליח. אילו נכשלו – וזו הייתה האפשרות הסבירה ביותר – הייתה התווית "הרפתקנים" מתאימה להם.
כל צעד ראשון בדרך חדשה הוא "הרפתקנות".
האם לכן יש לשלול צעד כזה ?
אתמול אחרי שהצבעתי הרגשתי כאילו עשיתי משהו חשוב ובעל השפעה. אז נזכרתי במאמר הזה והרגשתי איך הפעולה של ההצבעה עושה אותי מהפנטת אותי ואף מסכנת אותי באדישות. להצביע זו פעולה כמעט חסרת השפעה, מכל הדברים האקטיביסטיים שאני עושה זו הייתה אחת הפעולות הפחות משמעותיות. עדיין, אני מאמין שחשוב להצביע. כשאנחנו מצביעים, אנחנו לא רק מחזקים את המפלגה שהצבענו אליה בקול אחד, אנחנו גם מחלישים את האחרות. כשאנחנו לא מצביעים אנחנו מחזקים את כל המפלגות כולל ליברמן ודומיהם. יכול להיות שהקול שענת ברלב לא הכניסה לקלפי הוא הקול שנתן לליברמן את המנדט ה12.
אני חושב שחשוב להצביע אבל תחת הסיסמא "הצבעתי, אז מה!?"
אכן דברים ברומו של עולם איזו אידיאולוגיה איזו אמירה נוקבת. רק חבל שהיא לא מחוברת למציאות. הדמוקרטיה הנציגית היא השיטה הטובה ביותר שקיימת כרגע ודאי שהיא עדיפה בהרבה על "הצבעת ריאליטי TV" בה מחליט כל אזרח על החלטות מהותיות לגורל המדינה לפי מצב רוחו באותו הרגע וארוחת הבוקר שאכל שלא נדבר על כך שבצורת בחירה כזאת ההשפעה של תשדירים ופרסומות גדולה פי כמה. נציגים שמחויבים לציבור בוחריהם מהסיבה הפשוטה שבילעדיהם הם לא היו שם. הם אופציה עדיפה בהרבה.נכון השיטה אינה מושלמת וחברי הכנסת שלנו רחוקים מלהיות דוגמה להנהגה, אבל רק בהצבעה ובהשפעה אנחנו יכולים לבצע שינוי ריאלי במציאות בה אנו חיים, מי שבוחר לא להצביע בוחר בעצם לא להביע עמדה על חייו ופותח פתח לחזרת אותו שלטון יחיד שאת כלכך מתנגדת לו.
ענת ברלב כותבת כי היא "חושבת שהבחירות הן פיקציה, הן יוצרות אשליה של דמוקרטיה".
מחד, היא צודקת לגמרי. אם מסתכלים על החברה בעיניים שאינן עיוורות לחלוקה המעמדית של החברה (לדוגמא – בעיניים מרקסיסטיות, שלא מתעלמות מכך שהחברה מחולקת למעמדות, וישנו מעמד שליט ומעמד שאינו שליט), אזי הדמוקרטיה הבורגנית (הנהוגה בישראל ובמקומות אחרים בעולם) היא אכן בגדר מתן אשלייה לרוב הציבור כאילו הם-הם השליטים האמיתיים, ולא 18 משפחות הון (שאותן אף אחד לא בחר…).
מאידך, מרגע שמגיעים לתובנה כי "בחברה הקפיטליסטית יש לנו דמוקרטיה מקוצצת, עלובה, מזויפת, דמוקרטיה בשביל העשירים בלבד, בשביל המיעוט" (לנין), עולה השאלה מה עושים עם החברה הקפיטליסטית ועם הדמוקרטיה-הבורגנית הנהוגה בה (לפחות כאן בישראל)?
הפתרון (לפחות בעיני התומכים בסוציאליזם, לגווניו) הוא להחליף את החברה הקפיטליסטית בחברה סוציאליסטית, ואת הדמוקרטיה הבורגנית (שהיא דמוקרטיה פורמלית בלבד) בדמוקרטיה פרולטרית (שהיא דמוקרטיה מהותית).
ה"פתרון" שעקיבא אור וחסידי "הדמוקרטיה הישירה" מציעים, לעומת זאת, הוא להתיר את הקפיטליזם על כנו, במקום להחליפו, ותחת זאת – לצחצח ולקשט את "הציפוי הדמוקרטי" שלו: להחליף את הקלפיות בכרטיסים מגנטיים, ובכך להעצים את אשליית הדמוקרטיה (המזויפת, כזכור).
* * *
טיעון זה נגד "הדמוקרטיה הישירה" של עקיבא אור מושאל, בניסוח שונה למדי וממקום אידיאולוגי אחר, מהמאמר המצוין של אייל רוזנברג "ביקורת האוטונארכיזם", המתפלמס עם הסכימה הנפסדת של עקיבא אור. שווה לקרוא את המאמר במלואו:
— קישור —
לאורי וולטמן:
מה זו דמוקרטיה פרולטרית?
ענת
תשובה לאורי וולטמן.
כשאורי משתמש במונחים "דמוקרטיה בורגנית" ו"דמוקרטיה פרולטרית" כוונתו למשטרים בהם נ-צ-י-ג-י האזרחים – לא האזרחים עצמם – מחליטים את כל ההחלטות הפוליטיות..
כשענת מדברת על דמוקרטיה כוונתה למשטר
בו אין נציגים המייצגים את האזרחים בהחלטות פוליטיות אלא ל-כ-ל א-ז-ר-ח יש ב-כ-ל רגע סמכות להציע,לדון,ולהחליט, כל החלטה פוליטית.
בדמוקרטיה שענת מדברת עליה אין בחירות, אין נציגים, ואין "כנסת". יש "מדינה" אך היא מנוהלת על ידי כל האזרחים.(מי שרוצה לדעת יותר פרטים ימצא אותם באתר — קישור —)
אורי כותב כי ב"דמוקרטיה בורגנית" הנציגים מייצגים את אינטרס בעלי ההון אך בדמוקרטיה פרולטרית" הם ייצגו את אינטרס העובדים.
מי קובע מהו אינטרס העובדים ?
האם העובדים עצמם קובעים זאת ?
ואם לא הם, מי קובע זאת, ומי הסמיך אותו לקבוע זאת ?
אורי גם משתמש במונח "סוציאליזם" ו"חברה סוציאליסטית" בלי להגדיר אותם.
עשרות שנים היו בחצי העולם משטרים שכינו עצמם – וכל האחרים כינו אותם – סוציאליסטים.
במשטרים אלה לא הייתה בעלות פרטית על אדמות, מכונות, בנקים, וסחר,הכל היה בבעלות ממשלתית, בממשלה שלטה מפלגה יחידה – מרכסיסטית – שראתה עצמה כדואגת לאינטרס העובדים.
בכל המשטרים הללו נוצרה שכבה של פקידי מפלגה וממשלה שרק להם הייתה סמכות להחליט החלטות פוליטיות. בעוד ש 95% מהאוכלוסיה לא יכלו אפילו להחליט מי ייצג אותם.
שכבת פקידים זו – ה"נומנקלטורה" נהנתה מטובות הנאה רבות שנשללו מרוב האוכלוסיה.
ב-1991 קרסו רוב המשטרים הסוציאליסטים בלי שפך דם כי רוב האזרחים שלהם לא היו מוכנים להגן עליהם.
"דמוקרטיה פרולטרית" או "סוציאליזם" שאורי מציע כחלופה ל"דמוקרטיה בורגנית" נוסתה עשרות שנים ונדחתה על ידי רוב האנשים שחיו עשרות שנים במשטר זה. רוב אלה שחיו בה מאסו בה.
היא חדלה לשמש חלופה ל"דמוקרטיה בורגנית".
את משטר הנציגים הבורגני יש להחליף, אך משטר הנציגים הסוציאליסטי אינו החלופה לו.
אורי מסתמך על ביקרתו האנרכיסטית של אייל רוזנברג על משטר הדמוקרטיה הישירה שכיניתי "אוטונרכיה".
("אוטונרכיחה" = שלטון ישיר של כל הנשלטים)
מפאת ריבוי הטיעונים במאמרו של רוזנברג לא אוכל לענות כאן על כל טענותיו (אעשה זאת במקום אחר) כאן אעיר רק שחלק מדבריו מבוסס על אי-הבנת הנושא וחלק אחר נובע מהתנגדותו האנרכיסטית לקבלת החלטות ברוב קולות.
אנרכיסטים רואים בעיקרון של קבלת החלטות ברוב קולות כפייה על היחיד.
לכן הם מתנגדים לכל סוג של "מדינה".
גם בתוך הארגונים האנרכיסטים עצמם הם מסרבים לקבל החלטות ברוב קולות.
אי אפשר לנהל חברה שלמה – וגם לא קומונה אנרכיסטית – בלי הסכמה לעיקרון של החלטות רוב.
השאלה היא: רוב של מי?
של האזרחים עצמם?
או של נציגי האזרחים – גם כשהם מייצגים את אינטרס העובדים ?
באוטונרכיה יש לכל אזרח סמכות להציע, לדון, ולהצביע, על כל החלטה פוליטית ולכן מה שהרוב הצביע עבור מחייב את כל האחרים.
ובאשר למקומות העבודה.
אייל רוזנברג כתב:
"באוטונרכיה יש דמוקרטיה ישירה במקום העבודה – דולר אחד = קול אחד. השליטה במקומות העבודה תהיה של הבעלים – המדינה או בעלים פרטיים"
כל מי שיקרא את מסמך ה"אוטונרכיה" או את החוברת "פוליטיקה בלי פוליטיקאיO" (באתר — קישור —) יראה שעיקרון האוטונרכיה לגבי מקומות העבודה הוא:
"לכל העובדים במקום עבודה יש בכל רגע סמכות להציע, לדון, ולהחליט, כל החלטה הנוגעת למקום העבודה".
כאשר כל העובדים מחליטים את כל ההחלטות הנוגעות למקום עבודתם הם הופכים ל"בעלים" של מקום עבודתם. כי "בעלות על X" פירושה "סמכות להחליט הכל בנוגע ל "X
לאייל אין הגדרה של "בעלות" לכן אינו מבין כי סמכות להחליט הכל בנוגע למקום העבודה היה היא הבעלות.
באוטונרכיה סמכות זו היא בידי כל העובדים במקום העבודה. לא בידי "המדינה" ולא בידי "בעלים פרטיים".
הקטע על "דולר אחד = קול אחד" הוא פרי דמיונו של אייל בלי קשר כלשהו לעיקרון של בעלות כל העובדים על מקום עבודתם.
עקיבא אור
אורי וולטמן מסתמך על ביקורתו של איל רוזנברג על רעיון הדמוקרטיה הישירה.
תשובה מאת עקיבא אור לטיעוניו של רוזנברג התפרסמה כאן:
— קישור —
ותשובה נוספת על קפיטליזם ודמוקרטיה ישירה נמצאת כאן:
— קישור —
אמנון
מאמר מצוין ונפלא, המציג נקודה בעייתית בדמוקרטיה הישראלית. בדיני החברות מכנים את מה שתיארת כ’בעיית נציג’- בחברה מסחרית ישנו מעין מבנה דמוקרטי, המזכיר במשהו את המבנה של רשויות השלטון, רק בזעיר אנפין ועם השינויים המתחייבים לחברה: ישנם את בעלי המניות המשולים לגוף המחוקק, ואת הדירקטוריון המשול לגוף המבצע.
קיימת בעיית נציג בין אורגנים שונים בחברה- ‘ומה אם הדירקטוריון יפעל בניגוד לאינטרס של בעלי המניות’ או ‘מה עם בעלי מניות הרוב יפעלו בניגוד לאינטרס של בעלי מניות המיעוט’ וכן הלאה.
דיני החברות משכילים ליצור מנגנונים אשר מרסנים את ‘בעיית הנציג’ – הם יצרו חובות שונות כגון חובת האמונים, חובת הנאמנות, חובת תום הלב, וכו’ וכו’ וכו’.
המבנה של דיני החברות שאב רעיונות מתוך המשפט הציבורי לגבי דמוקרטיה, התחשבות במיעוט, התנהגות בתום לב.
אך היות ודיני החברות עוסקים באנשים מחוזקים ( אנשי מסחר וכלכלה ) בדיני החברות יש הגנות מרחיקות לכת מאשר במשפט הציבורי על בעיות כמו שתיארת.
מה שאת מתארת ( ברק, שרון ) הוא ‘בעיית נציג’ מובהקת- ראש ממשלה נבחר מפר את חובת האמונים של בוחריו ופועל בניגוד לחובת השליחות שלו כלפיהם, כאשר פועל בניגוד למצע. בעוד שלו ראשי הממשלה שתיארת היו דירקטוריונים אשר פועלים בניגוד לחובתם כלפי בעלי המניות- ניתן היה להטיל עליהם סנקציות מכוח חובת האמונים המוטלת עליהם, הרי שלמרות שאנו דמוקרטיה, החוק אינו מטיל חובת אמונים כה מפורשת על ראש ממשלה- ולמרבה האבסורד, בניגוד למהות ובניגוד ל***תכלית*** הדמוקרטיה, ראש ממשלה אשר פעל בניגוד למנדט הבוחר, לא יתבע על הפרת אמונים ועל הפרת חובת השליחות כלפי הבוחר.
אגב, גם אני כתבתי מאמר על ‘למה לא להשתתף בבחירות’: כאן
— קישור —
אורי וולטמן כותב מתוך אמוציות ,
כל כתיבתו אומרת דרשני על רמת דבריו …
מאמרו כאילו לקוח מתוך עולם הזוי וסהרורי