ככל שמתקרבות הבחירות לכנסת ה-17 ביום שלישי ה-28 במרץ 2006 אני נתקל במספר הולך וגדל של קריאות לציבור מצד מפלגות, אישי ציבור, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים: לכו להצביע. קריאות אלה נעשות על רקע הסקרים הקובעים כי מספר הנמנעים יגיע בבחירות אלה לשליש ואולי יותר. בעניין זה אין הבדל בין שמאל לימין. כולם מדרבנים את הציבור ללכת ולהצביע, כשכל מפלגה ממקדת את פעילותה בקרב אותו ציבור הקרוב לדעותיה.
הרציונל מאחורי קריאה זו היא שאם אתה לא מצביע אתה לא משפיע ולכך מיתוסף "האיום" על האזרח השוקל להימנע כי בהימנעותו הוא מחלק את קולו גם בין אלה שהוא מתנגד להם.
יש כמה סוגי נמנעים. יש כאלה הסבורים "שכולם מושחתים" ואין עבור מי להצביע. יש כאלה שמגלים אדישות לנושאים פוליטיים ולא מוכנים להטריח עצמם לקלפי, מה עוד ולפעמים צריך לעמוד בתור, והם מעדיפים לעשות באותו יום חופשי דברים אישיים להנאתם. יש כאלה שהם דווקא כן בעלי מודעות פוליטית, אבל לא מוצאים במרחב הפוליטי שבא בחשבון מבחינתם מפלגה שעונה על עמדותיהם.
ויש כאלה, כמו אנרכיסטים מסוימים, שלא רואים בבחירות אירוע כל כך חשוב שמשפיע באמת על הדרך למענה הם נאבקים. ויש כמובן את אלה, שבכלל לא מכירים במדינת ישראל, רואים בה שיקוץ, ולא מוכנים להשתתף בכל מהלך שמכיר ביישות הציונית. את אלה נמצא החל מנטורי קרתא היהודים וכלה בערבים מאחד הפלגים האיסלאמים.
אני מבקש להתעמת עם הדעה שהימנעות היא אופציה לא לגיטימית גם אצל מי שלא אדיש להתרחשויות פוליטיות. אני בהחלט מסוגל להבין כי יש כאלה המפקפקים בכוח השפעתם באמצעות הטלת פתק בקלפי. הם סבורים כי המפלגות הגדולות שתזכנה באמת לא כל כך שונות אחת מהשנייה, והקטנות, קולן נבלע בהמולה והשפעה של ממש אין להן.
מכאן אין להבין כי אם הם לא מצביעים הם לא משפיעים. לדעתי האנרכיסטים נגד הגדר, שאולי כמה מהם לא ילכו לקלפי מסיבות אידיאולוגיות, משפיעים בפעילותם המתמדת נגד חומת האפרטהייד בבילעין ובמקומות אחרים יותר ממרבית האזרחים שכל הפעילות הפוליטית שלהם מתמצית אחת לכמה שנים בהצבעה ביום הבחירות.
אני שייך לקול השמאלי הנייד שמתלבט בין הימנעות לבין הצבעה, כאשר טרם החלטתי עבור מי להצביע, אם אצביע.
פעילותי הפוליטית והפובליציסטית משפיעה הרבה יותר מהטלת פתק בקלפי, (שלא לדבר על כך, שקיימת גם אפשרות כי אם אצביע, המפלגה שתקבל את קולי לא תעבור את אחוז החסימה).
אם אצביע, ההתלבטות שלי מתרחשת במרחב שנמצא שמאלה ממפלגת העבודה. עמיר פרץ הוא אמנם חידוש מרענן במפלגת העבודה, אבל הגוורדיה הישנה של גנרלים ועסקני ימין, עדיין משחקת שם תפקיד חשוב, ולא רק שחבריה אינם מתייצבים נגד הכיבוש וזוועותיו, אלא נמנים עם משתתפיו.
בכל אחת מהמפלגות הניצבות במרחב השמאלי, אני מוצא נקודות מחלוקת, אבל יש גם נקודות הסכמה שהחשובה שבהן: מאבק נגד מארת הכיבוש. ההכרעה קשה, והחלטתי תיפול, אם אצביע, כשאעמוד לבדי בקלפי.
הגימלאים שדואגים לעצמם
בבחירות אלה כמו בקודמות מופיעה מפלגת הגימלאים. עד היום לא הצליחו מפלגות הגימלאים לעבור את אחוז החסימה. מתברר שגם כשמדובר בגימלאים שמבקשים לשפר את סיכוייהם, רצוי להעמיד בראשם אדם שנושא עימו את התואר "בכיר לשעבר במערכת הביטחון". מי שעומד עתה בראש הרשימה הוא רפי איתן, שבעברו עשרות שנים בשב"כ ובמוסד. הוא האיש שעמד מאחורי גיוס המרגל ג’ונתן פולארד הכלוא עדיין בארה"ב.
יש לו לפחות יתרון אחד על כמה גנרלים שנכנסו לפוליטיקה. הוא המתין שנים רבות באזרחות בטרם נכנס לפוליטיקה.
הסיסמה של מפלגת הגימלאים שבחרה את השם "גיל" היא: "ביבי מחק אותנו, אולמרט זרק אותנו. פרץ הפקיר אותנו". אין ספק שמצב הגימלאים בישראל הוא בכי רע. רבים מהם מופקרים לעת זקנתם על ידי הממסד הישראלי. הדיבר היהודי "אל תשליכנו לעת זקנה" לא הפך לקו מוביל בממשלות ישראל בכלל, ובזו הנוכחית בפרט. הקפיטליזם החזירי של נתניהו, שרון אולמרט, הרצוג ובן אליעזר השליך את הגימלאים לאשפתות.
קראתי את מצע הגימלאים ויש שם דרישות שאיש עם מינימום של סולידריות חברתית לא יכול להתנגד להן: הרחבת סל התרופות, שיפור הטיפול הרפואי, הבטחת פנסיה לכל אזרח, הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, הקמת דיור מוגן מסובסד ברמה גבוהה, ביטוח סיעודי במסגרת חוק ביטוח ממלכתי, ייסוד שכונות המותאמות למגורי קשישים במחיר שווה לכל נפש ועוד.
הסקר האחרון של ערוץ 10 קבע שיש לגימלאים הפעם סיכוי לעבור את אחוז החסימה.
במצע של מפלגת הגימלאים אין מלה על עמדת המפלגה בבעיות רבות וחשובות, וגם אין הם אומרים מהיכן יילקחו התקציבים לדרישות היפות שלהם, שעולות הרבה מאוד כסף.
אשר על כן הלכתי לשוחח עם רפי איתן במשרדו.
רפי איתן הוא היום איש עסקים שעושה חיל. בניגוד לרבים מחבריו למערכת הביטחון, הוא לא פנה לעסקות נשק. לפני 15 שנים הקים עם שותפים חברה לסיוע חקלאי לקובה, ועל פי משרדו המפואר ניתן לנחש שהעסקים עם קובה טובים.
אני שואל אותו מה עמדתו ועמדת חבריו בנושאים שלא מעט גימלאים רואים גם אותם כחשובים, כמו הכיבוש, התנחלויות, הפרטות, מדינת רווחה וכו’. תשובתו: נציגי המפלגה חופשים להצביע בכנסת על כל נושא לפי השקפתם, בעד התנחלויות או נגד, והמשמעת הסיעתית תחול רק על סוגיות הקשורות לגימלאים. מהיכן יממן את כל הדרישות למען הקשישים אם ייבחר לכנסת? בתחילה הוא אומר שיש בביטוח הלאומי מספיק כסף. הוא גם חושב שכל אזרח צריך להתנהל כיחידה עסקית.
אני שואל אותו האם גם מדינה צריכה להתנהל כעסק רווחי? הוא עונה בחיוב.
רגע אחד, אני מעיר לו: הדאגה לקשישים איננה עסק רווחי, החינוך איננו עסק רווחי, מדינת רווחה אינה עסק רווחי, האם הוא בעד חיסול הצבא שהרי גם הוא אינו עסק רווחי? הוא נסוג מעט, ואומר עתה שהוא בכלל בעד מדינת רווחה.
האם יתמוך בכל ממשלה ובלבד שתמלא את הדרישות לקשישים? נתניהו, פרץ, אולמרט, בכולם יתמוך? אין קווים אדומים? הוא מעיד על עצמו כאיש מתון, ולכן יהיו לו קווי עצירה, אבל הוא לא מפרט איפה.
דווקא כמי שמקיים מערכת קשרים ענפה עם קובה, הוא בוודאי מכיר את ההישגים של קובה בביעור הבערות ובביטוח רפואי לכל האזרחים, שהם מיסודות מדינת הרווחה.
אכן, על קובה יש לו לא מעט דברים טובים לומר.
קודם כל הוא מתנגד לאמברגו של ארה"ב על קובה. בכלל, הוא אומר, לטובתה של ארה"ב לא להילחם בקובה או בצ’אבס. גם לישראל יש לו עצה דומה. כמה שנתערב פחות אצל הפלסטינים, כן ייטב.
הוא סבור שההישגים בקובה בתחום החינוך והבריאות מרשימים. הוא נפגש עם קסטרו לא מעט. הוא חושב שהעם הקובני הגיע למדינת רווחה דווקא בגלל פידל כזה, והוא סבור שבסופו של יום היא תהיה מדינה פורחת. גם היום לדעתו קובה היא באופן יחסי מדינה חופשית. זהו שלטון של גוף אחד ולא של איש אחד. מדובר בשלטון לא מושחת. הוא נמצא בקובה כבר 15 שנים ולא שילם גרוש אחד שוחד.
נו, אני אומר לו, אולי תלחם על יישום הישגי קובה בישראל? זו תהיה התחלה פוליטית יפה בגיל 79.
לא צריך להגזים. בכל זאת מדובר באיש עסקים שתומך בהפרטות. ועדיין לא קיבלתי תשובה מאיזה סעיפי תקציב יילקחו כל ההטבות לגימלאים. אילו לפחות אמר מתקציב הכיבוש, או ההתנחלויות. למה להתחייב? הוא היה בפלמ"ח, והיה בצבא, ובמערכת הביטחון ועכשיו בעסקים ויש לו חברים גם בימין. וחוץ מזה הוא איש שיחה חביב, שבשעותיו החופשיות עוסק בפיסול.
אני אמנם גימלאי, אבל נשאר בשמאל.
לגדעון:
הצלחת במשפט אחד קולע להכיל הכל: "אני שייך לקול השמאלי הנייד שמתלבט בין הימנעות לבין הצבעה, כאשר טרם החלטתי עבור מי להצביע, אם אצביע". אהבתי.
מעניין מה כל אחד מאיתנו יעשה ברגע האמת. אני בסופו של דבר לא אצביע. אני כבר יודעת את זה באיזשהו מקום. אמנם אהיה עצובה מעט, אבל מזה זמן רב מדי שענייני הציבור מעציבים אותי. אז, בעצם, מה בכך..
ראשית, רפי "המסריח" (כפי כינויו) הוא מוח מזהיר ומאד גמיש מחשבתית, אדם צנוע, חרוץ, יסודי, אבל גם בעל רעיונות מבריקים במיוחד וטובים. איש ללא יומרות מנופחות וללא אינטריגות. אם היו עוד אנשים כמותו, מדינת ישראל היתה נראית כיום אחרת.
שנית, באחרונה נתקלתי בביטויים מזועזעים על מה שהפלשתינאים מעוללים לנו, רוצחים תינוקות ואזרחים תמימים, מתייחסים אלינו בבגישה מנאצת ושונאת. איום ונורא, אבל… אנחנו יושבים על אדמתם, והם, עקורים מביתם, במחנות פליטים, ועוד נתונים למידה של התעללות. אנחנו יושבים בבתים יפים, ונהנים מכל טוב הארץ, על אדמת פלשתין. ולא עוד, אלא שאנו מבזים את דתם, ומציגים אותם כאנשים רצחניים במיוחד. אם מישהו יקח את ביתך, ויהפוך אותך להומלס, תאהב אותו? לא ממש. אולי קצת תאהב? לא, גם לא קצת. תשנא אותו, בפרט שהוא לא שילם לך כל פיצוי, אלא היציג אותך כפרימיטיבי ורצחני, ש"מגיע לו"? בודאי שתשנא אותו. תרצה להשמידו, במידה שימשיך לעשות חיים על אדמתך, להפלות את אחיך, ולהסית את מעצמות המערב נגדך? אני מניח שאתה יודע את התשובה. היית נוהג אחרת? אירים, בלגים, הולנדים ויפנים היו נוהגים אחרת מ"הפלשתינאים והערבים הפרימיטיבים האלה" ונותנים לך לנשל אותם מאדמתם? או שהיו שולחים אותך לגז אילו היו יכולים?
ולסיכום, ראיתי בימים אלה את סרטו של סטיבן שפילברג "מינכן". הסרט מציג, בניגוד לדברי מתלהמים נמוכי מצח ורעי מזג, את ישראל באור חיובי ביותר, אך מורכב, כפי שהמציאות היא כאן. ומציג את הטרגדייה של הסכסוך. לאלה הצווחים שספילברג הראה את הצד הערבי, הרי נאמרו שם דברים כמעט ברורים מאליהן, וברור שהצווחנים רעי המזג חושפים כאן את אמונתם בהפצת השקר התעמולתי והמניפולטיבי וסלידתם מהאמת כפשוטה וטוהרתה. אמרתי לעצמי, איזה גאון אמיתי הוא האיש הזה, כמה מאופק, כמה נכון, כמה חכם. ותוך כדי כך מילא אותי זעם אין אונים על הצווחנים הרשעים ודלי הכשרון הנותנים את הטון בארצנו, מול אותה גאונות אמיתית וצנועה, של אותו מאסטרו יהודי-אמריקני.
הסרט אמנם מציג פתרון לא ציוני, מראה שהציונות הסתבכה בלבירינט רע ללא מוצא, ובמעשי תעוב כ"כורח קיום" שאינו כורח בעצם (שכן אפשר לחיות במקום אחר, או להכיר בזכויות הערביות, לשלם לפחות בשלב ראשון פיצויים וכד’), ואמנם אבנר, איש המוסד ומפקד המבצע, מתיישב לבסוף בניו יורק, ואומר בהתפרצות לשגרירות הישראלית בניו יורק לאיש המוסד שם, למסור למוסד שיפסיקו להטרידו עוד. לבסוף הוא מציע לבכיר במוסד שבא לשכנעו לחזור, ופוגשו בפארק, להתארח בביתו ולשבור עמו לחם. איש המוסד מסרב חרף כל מילותיו היפות והפטריוטיות. כמה רגישות יהודית חכמה, ולמה נקלענו כאן. איזו טרגדייה.
הגעה להחלטה בקלפי היא אמנם רומנטית, אבל הבחירות צריכות להיות מושתתות על בחירה רציונלית בין חובות מתנגשות, ולכן זוהי פרקטיקה לא רצויה.
אחת הסיבות הלא מוצלחות להימנעות מהצבעה הינה הקושי להחליט, עבור מי להצביע. במקום להתלבט כאדם חושב, אפשר פשוט להיות אדם חושב וחושב ולא מחליט, שכמוהו כאדם בלתי חושב.
אמנם הצבעה למלפגות שמאל לא תוביל למימוש האידיאולוגיה של אותה מפלגה, אבל היא תרחיק אותנו בעוד מ"מ מהפאשיזם.
אכן, יש טעם טוב להימנע – הבחירות בישראל הן בלתי דמוקרטיות, כיוון שלא ניתנת בן זכות הצבעה לפלשתינאים בשטחים, אע"פ שהם נמצאים תחת שלטון ישראלי כבר למעלה מ-38 שנה. זהו, אכן, טעם חזק להימנע מהצבעה, שמקנה לגיטימציה לשיטת הבחירות הבלתי דמוקטית בישראל. יחד עם זאת, אני עדיין סבור, שבסופו של חשבון מוטב שאנשי שמאל ישתתפו בבחירות, שהלוא אלמלא כן יונצח שלטון הימין. יחד עם זאת, על כל אדם הגון מוטלות, בין היתר, שתי חובות בהצבעה:
ראשית, לקחת בחשבון, כי הפלשתינאים בשטחים לא משתתפים בבחירות, ולכן יש לשאוף למפלגה שתייצג גם אותם. שנית, אל לו להשלות עצמו שהוא משתתף בחגיגה של דמוקרטיה, אלא להיות מודע לכך שהוא משתתף בפרוצדורה לא הוגנת שיכולה להצמיח פרודצורה דמוקרטית, שבו לכל נשלט יהא קול אחד.
לגבי טיעון אחר של גדעון, כי האנרכיסטים משפיעים בפעולתם נגד הגדר יותר מבהצבעה – זהו טיעון ללא משקל. הוא יכול ללמד אולי מיהם אנשים יותר טובים, אבל ההצבעה איננה באה על חשבון ההפגנה או פעילויות אחרות. גדעון, אתה יכול גם לכתוב נגד הכיבוש וגם להצביע נגד הכיבוש.
לגבי הטיעון, כי כלל לא בטוח שהרשימה תעבור את אחוז החסימה. אכן, הסיכוי שלהצבעה שלי תהא משמעות ההוא קטן מאוד. אבל אני לא מזלזל גם בסיוכי קלוש מאוד להציל ילד פלשתינאי אחד ממלתעות הכובש.
לכן, על אדם הגון מוטלת החובה להצביע למפלגה שתבער את הכיבוש, הסחר בנשים וצורות אחרות של אלימות נגד ילדים ונשים, דיכוי מהגרי העבודה, האפליה והגעזנות ורמיסת העניים, החולים והזקנים.
ל"לא להצביע זה להצביע ימין":
ומה היה פה עד היום? הצבענו שמאל ומה היה לנו בעשרות השנים האחרונות? אמנם, אתה יכול לומר שהצלחתנו היא בכך שהמצב אינו נורא, אלא רק גרוע מאוד. אבל בשבילי זה לא מספיק יותר. אני לא מוכנה להסתפק בשיירים שזורקים לי. אז מבחינתי, אם כבר יורדים למטה, אז שזה יהיה כמו שצריך: שלטון ימני מטורף, כמו שישראל רוצה באמת. יש גבול לכמה שנהיה מוכנים לשחק את המשחק שדופק אותנו כבר 30 שנה. אני נגמלתי מהתמימות.
כל קול שלא מצביע מתחלק: יותר משליש לימין המטורף וכשליש נוסף למפלגת ההון והסיפוח קדימה.
אותו דבר בדיוק גם קול שמתבזבז על עלה ירוק, ירוקים, דע"מ ואחרים שלא עוברים אחוז החסימה.
פלסתין. מאת עדנן מחג’נה
האדמה שייכת למי שעיבד אותה.
אתם מדברים על זכויות אזרח, מדינת כל אזרחיה, רוח ותרבות –
בכל אלה אי אפשר לגעת.
אנו ואבותנו ואבות אבותנו, פסענו על אדמת פלסתין, חרשנו את שדותיה, והרוינו אותם בזיעה ועבודה קשה.
כאן בנינו בידינו את בתינו.
הקושאן שלנו על הארץ הם פנינו הצרובים בשמש של פלסתין.
עצי הזית, התאנים, הגפנים, הנשים והילדים שחיכו בבית באהבה לגברים שיחזרו בערב. והערבים הקרירים על הגגות, והירח והכוכבים שהיו בשמינו, שמי פלסתין. והים והחול וסירות הדייגים.
ואתם באתם לכאן, עקשנים, זרים, וחסרי אהבה לארץ. הייתם מאוהבים בסיסמאות, באותיות, במילים, בדגלים, במצעדים.
הפכתם את הפרדסים לשיכונים מכוערים. בניתם וילות חסרות נשמה במקום בתינו שנשמו את האויר הטהור של פלסתין שהפך לאדי סולר, בנזין ותחמוצות תעשיתיות.
קברתם את כפרינו ורמסתם את אהבתנו מתחת לעלבון והרדיפות והפוגרומים שהוטחו בכם בארצות רחוקות.
וכאן בפלסתין היו היהודים אחינו וגרו בתוכנו כל השנים, תחת אותם עצי זית ואותן תאנים. בגליל, בירושלים.
באתם והבאתם את השנאה לפלסתין, ריח התאנה הפך לריח אבק השריפה.
את הים זיהמתם, ואת הזית עקרתם, והאדם והלב הפכו לגולים על אדמתם, במחנות.
אתם מדברים על רוח וזכויות הרשומות בספר עתיק, ואנחנו מדברים על הלב החש את האדמה שכבר אינו שם, ועל הרוח שנשבה מעל לבתינו, כפרנו וערינו שאינם עוד.
_________________________
מי הוא עדנאן מחג`נה?
האם ניתן להגיע לאמפתייה מוחלטת עם מוחו וליבו של אדם אחר המייצג קבוצה אתנית או לאום אחרים?
היכולת לאמפתייה הינה כורח הנידרש מאד בסיטואציה פסיכותרפויטית טיפולית.
זוהי יכולת המאפיינת תכופות, אולי עוד ביתר שאת, סופרים מעולים, רבנים גדולי רוח, כמרים ומוודים, אנשי רוח גדולים וכיוצא בזה.
אנוואר סעדאת למשל הבין היטב את הראש שלנו, ולכן עשה מהלך כה חלוצי.
הבנת האחר, גם אם הוא יריבך, הינה הדרך להבנת המציאות סביבך באופן תקין. היא גם מאפשרת עשייה אפקטיבית, ללא קשר לשאלה מהן מטרותיך האסטרטגיות.
הניגוד לכך, הינה מינוריזצייה (הזערה) של האחר, "הבנה" מדומה, כלומר רדוקצייה (הפחתה שלו) שלו לסכמות סטראוטיפיות. דהיינו, היפוכה של ההבנה – העוורון לנסיבות.
דוגמא לרדוקצייה ועוורון קולקטיבי: "המניע של השהידים -סקס עם 70 בתולות" (בתחילה המספר שננקב היה 36 בתולות, ולפני כן -18…).
הסיפרות והשירה הערבית הם עשירים ויפים, דבר שהתוודעתי אליו בזמן שרותי הצבאי (ראו למשל ספריו האלוהיים והחודרים ללב ולהוויה של הסופר המצרי נג`יב מחפוז).
האדם הרגיש והחושב יכול ליצור הבנה די מדוייקת של האחר.
מאידך האטימות וקוצר הרוח מביאים לכשלים חוזרים ונישנים. לכן האדם האטום ניזקק לאחרים שיתקנו את שגיאותיו, ושואף תכופות להגיע לעמדת כוח הגמוני ושררה, בה אחרים יובילו אותו על גבם: הוא ישגה והם יתקנו –
אם כן – עדנאן מחג`נה – הוא אני שראה וחש בשעת כתיבת הדברים הללו את עדנאן הדימיוני, אך האמיתי יותר מאמיתי.
אורי אבנרי
25.3.06
אז בעד מי להצביע?
נדמה לי שזו הפעם ה-15 שאני כותב מאמר כזה. ערב כל יום-בחירות אני מפרט את ההתלבטויות שלי. אינני אומר לאיש בעד מי להצביע. אני בסך הכול משתדל לעזור לבוחרים (וגם לי עצמי) לסדר את המחשבות ולהגיע למסקנה הגיונית, כל אחד לפני מצפונו והבנתו.
ברור לי, כמובן, שאיש מאיתנו אינו בוחר רק על פי ההיגיון הצרוף. הרבה גורמים משפיעים על אדם בבואו להצביע – חלקם מודעים, חלקם לא-מודעים. נאמנות למשפחה או מרד נגדה, נאמנות למפלגה, אהדה למנהיג מסוים או שנאה למנהיג אחר, השתייכות לחוג או לעדה, דעת הסביבה – כל אלה משפיעים. אבל אנשים רציונליים ומודעים לעצמם ישתדלו, בכל זאת, לפעול גם על פי ההיגיון.
השיקולים שלי יכולים לעזור רק לאנשים שדעותיהם דומות, פחות או יותר, לדעותיי שלי. כלומר, לאנשים המאמינים שהשגת שלום ישראלי-פלסטיני חיונית לעתיד המדינה, שההתעלמות מהמוסר והצדק אינה משרתת את האינטרס הלאומי בטווח הארוך, שהמשך הכיבוש הוא אסון גם לנו, שניתן להשיג שלום רק במשא-ומתן בין ישראל והנהגת העם הפלסטיני, שהשלום צריך להיות מושתת על הכרה הדדית וכבוד הדדי בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין שתקום, שהגבול בין שתי המדינות צריך להתבסס על הקו הירוק, שירושלים צריכה להיות בירת שתי המדינות.
מי שאלה דעותיהם, בעד מי הם יכולים להצביע?
בראש כל השיקולים עומד ציווי מוחלט: צריכים להצביע!
נוח ומפתה לומר: אין בעד מי. הרי כולם צבועים ומושחתים. אין הבדל אמיתי ביניהם. אז למה לטרוח? למה להתבזות? לא רוצה להתלכלך, לא רוצה להיות שותף.
מחשבה זו בנויה על ההנחה שההימנעות מהצבעה מזיקה למתנגדיו או תומכת איכשהו בדעותיו של הנמנע. או שמחאתו נרשמת כהפגנה ועל-ידי זה תשפיע איכשהו. טעות חמורה. פירכה הגיונית מוחלטת.
זה פועל כך: כאשר אדם מצביע, הוא תומך ברשימה מסוימת. אם הוא מצביע בעד רשימה X, 100% של קולו הולכים לרשימה X. כאשר אינו מצביע, או כשהוא שם פתק לבן, הוא מניח לשאר הבוחרים לקבוע את התוצאה. הוא אינו משתמש ביכולתו לשנות את המאזן. למעשה הוא מאשר את התוצאה הנקבעת על-ידי האחרים. זה כאילו חילק את קולו בין ימין, מרכז ושמאל, בהתאם לחלוקת ציבור הבוחרים.
אני מקווה שאיש מתומכי השלום לא יתפתה ללכת בדרך זו.
אחרי שהחלטנו להצביע, עלינו להחליט מה יהיה השיקול העיקרי שינחה אותנו.
בבחירות אלה, כמו כמעט בכל המערכות הקודמות, אנחנו עומדים לפני דילמה. הרשימה הקרובה ביותר לדעותינו אינה בהכרח הרשימה שתוכל לקדם אותן במישור המעשי.
אם זה כך, מה עדיף? האם אומר לעצמי: אני נותן את קולי היחיד והיקר לרשימה הקרובה ביותר לדברים שאני מאמין בהם, אך שהשפעתה על ההחלטות בשנים הקרובות תהיה מינימאלית – או שאצביע בעד רשימה שהיא פחות קרובה לדעותיי, אך שתוכל להשפיע בפועל על המתרחש?
מה יותר מוסרי – להשמיע "אני מאמין" ולבחור במפלגה שתישאר מחוץ למעגל ההשפעה המעשית, או להתפשר על העקרונות ולהצביע בעד מפלגה שיש לה סיכוי להגשים לפחות חלק מהדברים שאני מאמין בהם? בקיצור: לבחור ברצוי או במצוי?
זוהי דילמה אמיתית, ואל יזלזל בה איש. אינני מתכוון לייעץ לאיש איך לפתור אותה. כל אחד צריך להתחבט ולהחליט לבדו. אוכל לעזור רק בהבהרת המשמעות המעשית של כל בחירה.
הרשימה הקרובה ביותר להשקפה שפירטתי בראש מאמר זה היא חד"ש, שבמרכזה עומדת המפלגה הקומוניסטית.
מאז התמוטטות ברית-המועצות, הרבה טענות שהיו לי בעבר כלפי מפלגה זו הפכו בלתי-רלוונטיות. לא האידיאולוגיה המרכסיסטית ולא זכרו של סטאלין עומדים עכשיו לדיון.
הבעיה של חד"ש היא אחרת: שהיא מקובעת בדעת-הקהל כאחת "המפלגות הערביות". בכנסת היוצאת לא היה לה כלל ח"כ יהודי. בכנסת הבאה יהיה לה, כנראה, אחד: עורך-הדין דב חינין, מס’ 3 ברשימה, איש מוכשר, הגון ופעיל. אבל לא בנקל היא תשתחרר מן התג של "מפלגה ערבית", מה גם שהרוב העצום של בוחריה יהיו ערבים, וכמעט כל תעמולת-הבחירות שלה מתנהלת ברחוב הערבי.
זה לא צריך להפריע לשום ישראלי מתקדם להצביע בעדה. הרי אנחנו רוצים במדינה שבה כול האזרחים יהיו שווים, בלי קשר למוצאם. אבל הדבר פוגע ביכולתה של חד"ש להשפיע על דרך המדינה. והרי המטרה העיקרית שלנו היא לשנות את דעת-הקהל בקרב הרוב היהודי במדינה, שינוי שרק הוא יביא לשינוי דרכה של המדינה.
מאז קום המדינה הוצא הציבור הערבי ממעגל קבלת ההחלטות. זהו מצב מחפיר, ויש להיאבק בכל הכוח כדי לשים לו קץ. אך אין שום סיכוי שזה ישתנה בתקופת הכהונה של הכנסת ה-17. סיעת חד"ש תשב בצד, ורוב הציבור ישתדל להתעלם ממנה.
הנה כי כן, זוהי ההכרעה הראשונה: האם להצביע בעד סיעת-אופוזיציה מוחרמת הקרובה לדעותיי, או בעד סיעה הקרובה להן פחות, אך העשויה להשפיע על הרוב, אם בקואליציה ואם באופוזיציה. הגישה הראשונה מובילה לחד"ש, הגישה השנייה תוביל למרצ או למפלגת-העבודה.
האם להצביע בעד מרצ? בקרב המפלגות ה"יהודיות", היא בוודאי קרובה ביותר לדעות שפירטתי בראש המאמר. מנהיגה, יוסי ביילין, יזם את "הסכם ז’נבה", שהוא המצע הבלתי-רשמי של מרצ.
מרצ שואפת בפה מלא להיות שותפה בקואליציה הבאה, אם אהוד אולמרט יעמוד בראשה. זוהי עמדה בעייתית. אולמרט שואף בגלוי לסיפוח חלקים גדולים של הגדה המערבית. מכיוון שאינו מצייר מפה מדויקת, סיפוח זה יכול להיות מינימלי (נגיד 15%) או מקסימלי (כ-55%) של הגדה. הוא יכול לכלול את כל בקעת-הירדן ואת "גושי-ההתנחלות" – מושג שהומצא לפני שנים על-ידי יוסי ביילין דווקא. הגושים יכולים להתרחב או להצטמק.
אם תשב מרצ בממשלה, לא תישאר שום אופוזיציה שמאלית בכנסת, מלבד המפלגות "הערביות". לעומת זאת, מרצ יכולה לטעון כי נוכחותה בממשלה עשויה למתן את ממדי הסיפוח.
אחת הבעיות שלי עם מרצ נוגעת ליו"ר התנועה, יוסי ביילין, אישית. לא מכבר השתתף בארוחת-הבוקר המתוקשרת עם אביגדור ליברמן, גזען מהסוג הגרוע ביותר. אחרי שהתחלק איתו ב"הרינגים עסיסיים", הוא הכריז שליברמן, האיש שאינו מוכן לסבול ערבים במדינת-ישראל, הוא בעצם איש טוב וגם חביב, חכם ובעל כוח-ביצוע. ממש תחילתה של ידידות מופלאה.
אני בטוח שההרינגים אכן היו טעימים. אבל לי קשה מאוד להצביע בעד אדם המסוגל בכלל להשתעות בחברת גזען מושבע, ומה שהכי גרוע – להעניק לו לגיטימציה ציבורית, ועוד ערב בחירות.
ההתלבטות הקשה ביותר שלי נוגעת למפלגת-העבודה.
בחירת עמיר פרץ כמנהיג המפלגה גרמה לי שמחה אמיתית. זה הרבה יותר מסתם שינוי אישי. זה שינוי איכותי בחברה הישראלית.
זה עשרות שנים אנחנו מודעים לכך שכמחצית החברה הישראלית היהודית, הציבור ה"מזרחי", מרוחק ומנוכר רובו ככולו ממחנה-השלום, שהיה צריך בעצם להיות ביתו הטבעי. סברתי תמיד ששבירת המתכונת הזאת היא המשימה הכי חשובה והכי קשה שלנו. והנה נבחר מנהיג יליד-מרוקו לראשות מפלגת-העבודה. זה שובר את כל המוסכמות בזירה הפוליטית. יהיו לכך תוצאות מרחיקות-לכת, אם לא בפעם הזאת, כי אז בפעם הבאה.
אינני מכיר את עמיר פרץ מקרוב. אבל אני מתרשם שהוא מנהיג אינטליגנטי, איכפתי, חזק, בעל עקרונות מוצקים, ולא רק בעניינים חברתיים (שהם חשובים מאוד כשלעצמם) אלא גם בעניין השלום. הוא בעל ניסיון עשיר במשא-ומתן, והוא מבין את הצורך במשא-ומתן עם ההנהגה הפלסטינית. צר לי שחלק זה של המסר הונמך, וכמעט הושתק, על-ידי מומחי-השיווק המנהלים עכשיו את תעמולת העבודה.
מי שרוצה לתת את קולו למפלגה שיש לה הסיכוי הגדול ביותר להשפיע על החלטות הממשלה הבאה, עשוי להצביע בעד פרץ. ככל שמפלגת-העבודה תהיה גדולה יותר, בהשוואה לקדימה, כן יגבר חלקה בממשלה והשפעתה על החלטותיה. כן יתחזק גם מעמדו של פרץ עצמו במפלגתו, מול שרידי עידן פרס-ברק.
יש עוד שיקול המדבר בעד פרץ. גם בדרכנו לקלפי של הכנסת ה-17, מותר וצריך כבר לחשוב על הכנסת ה-18. בישראל, תהליכים פוליטיים-פסיכולוגיים מתקדמים רק באיטיות. (מלחמת יום-כיפור, למשל, עוררה זעם עצום נגד ראשי מפלגת-העבודה, ובייחוד נגד גולדה מאיר ומשה דיין. אבל המהפך לא התחולל בבחירות שנערכו מיד אחרי המלחמה, אלא רק כעבור ארבע שנים.)
אני יכול לתאר לעצמי שאם יביא עימו עמיר פרץ די מנדטים, הוא יהיה שר מרכזי בממשלה הבאה, ירכוש ניסיון ברמה הממלכתית, יטהר את מפלגת-העבודה מהצוות הישן ויכניס בה רוח חדשה, ואז יהיה מועמד חזק מאוד לראשות-הממשלה בבחירות הבאות, העשויות להתקיים כבר בעוד שנה-שנתיים. זה לא בטוח, אבל זה בהחלט אפשרי.
לעומת זאת, אם לא ייצא חזק בבחירות אלה, איננו יכולים להיות בטוחים שהמפלגה אכן תדבק בקו שלו, ואז יתכן שיתברר בסוף כי הקול שניתן לעבודה יחזק את תוכניתו הפסולה של אולמרט. מה גם שבמצע שלה מופיעות המלים "להשלים את גדר-הביטחון", מבלי להסתייג אפילו מהתוואי הנוכחי.
נראה שהברירה בבחירות – להבדיל מפעולה פוליטית אחרת – היא בין להיות נקיים וצודקים ולוותר על הזדמנות של פעם בכמה שנים – ובין ניצול כל הזדמנות כדי להשפיע על מאזן הכוחות במדינה ולקרב את השלום.
בחירה קשה.
כל מי שמשתעשע ברעיון *שלא להצביע*, כדאי שיחשוב על 99 אחוזי ההצבעה במגזר החרדי. מדובר באנשים אדוקים, נחושים ומאורגנים היטב, שממצים את כוחם האלקטורלי בלי שום בעיות ותסביכים.
אם השמאל בישראל היה ממצה את כוחו האלקטורלי (כן, גם האזרחים הערבים נחשבים שמאל), המצב היה הרבה יותר טוב לכולנו – כולל החרדים עצמם.
מתוך דיאלוג:
א) למה הם חלאת אדם? כי גזלת את אדמתם ועכשו אתה גם מכפיש אותם, "להצדיק" את הגזלנות?
אם הארץ כה יקרה ליהודים, למה לא חזרו אליה במשך 1800 שנה, חרף הזדמנויות רבות מספור, והיה רק קילוח דק שבדק של מתי מספר? למה חיכינו 1800 שנה כדי לחזור (בעקבות ראשית הציונות המדינית של הרצל ונורדאו), ואנו מאפשרים לאתיופים מאפריקה ולנוצרים מאוקראינה, רוסייה וביילרוס להתיישב כאן, ושוללים זכות זאת מהעם שישב כאן 1600 שנה, העם אותו תקענו למחנות פליטים?
מה זאת השטות הזאת של זכויות טריטוריאליות הנישמרות 1800 שנה? האם גם הקופטים במצרים, צאצאי המצרים הקדומים, תובעים ריבונות טריטוריאלית על מצרים, בשם מלכות הפרעונים הקדומה, וההיסטוריה, הדת של אמון-רע, והתרבות המצרית העתיקה בת 4000 השנה (הרבה מלפני אברהם אבינו)?
ב) איך אתה משווה את הפלשתינאים לנאצים? האם יהודי גרמנייה גזלו מהגרמנים את אדמתם וזרקו אותם לזבל? או נתנו לגרמנייה את נישמתם, האמינו בכל ליבם בסימביוזה יהודית-גרמנית, קבלו אותות גבורה רבים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ורק הביאו לגרמנייה ברכה, בתרומתם הענקית לכלכלתה, למדע הגרמני, לתרבות, לספרות, לפילוסופיה, למוסיקה ועוד?
ואם כך, האם ניתן להעלות על הדעת דבר מתועב יותר ממה שעשה ליהודים היטלר ימ"ש? לרמוס ולהשמיד את אלה שנתנו לך את נישמתם, ותרמו לך כה הרבה, וכל כך האמינו בך?
אז איך אפשר להשוות את הפלשתינאים לנאצים? האם תרמנו משהו לפלשתינאים, או באנו לכאן במטרה מוצהרת המוסווית במילים יפות, במטרה לחמוס את אדמתם תוך אמירה שהארץ בה ישבו הם ואבותיהם ואבות אבותיהם דורי דורות, הארץ אותה הרוו בזיעתם ואהבו אותה, לאמר להם שהארץ הזאת אינה שלהם, להכפיש אותם, להתעמר בהם, לראות בהם אנשים נחותים?
וכל כך למה? הרי דורי דורות ישבו יהודים כאן וחיו באהבה ושכנות טובה עם הערבים. בצפת, ירושלים ועוד. והאם ניתן בכלל להשוות את היחס שקיבלו היהודים בארצות ערב, ליחס שקיבלנו מהאירופים, שהישמידו מיליונים מאיתנו חרף תרומתם?
הנישלת וגם היכפשת?
האם יש דבר כזה, "רוח נבואה"?
צפיתי שציפי ליבני תהיה ראש ממשלה במוקדם או במאוחר (דבר שיקרה כנראה לאחר שמבקר המדינה, החוקר כרגע פרשיות שחיתות לכאורה של אולמרט, יגיש את מסקנותיו לאחר הבחירות), ורמזתי זאת במאמר "נבואי" בשם "קץ האתרוג", שניכתב כששרון היה עדיין במלוא כוחו (כמעט) בטרם השבץ המוחי השני שהכריעו. כנראה יש באמת דבר כזה, רוח נבואה, שיכולה לפקוד אנשים לתקופות ממושכות – כגון נביאי התנ"ך היהודים, או אף נביא נוכרי (כגון בלעם שתום העין), או אחרים לרגע קט – אולי בדומה לעבדכם הנאמן, מי יודע?
קץ האתרוג
— קישור —
ועוד "נבואה" מאותה תקופה שחזתה את הקואליציה "העבודה" ו"קדימה", את הצבר הכוח הפוליטי האדיר שלא היה כמותו מאז בן גוריון, ואת הפרוייקטים הלאומיים הגדולים שיתבצעו אז, תוך הגברת המיסוי למימדים גדולים, תחת אותו הצבר-כוח, מיסוי שיביא עוד יותר לשחיקת המעמד הבינוני. כיום אכן, צפוייה קואליציה של "קדימה" ו"העבודה" אחרי הבחירות, הליכוד מתכווץ מאד, גוש הימין יתפורר לאחר שלא יצליח ליצור גוש חוסם (כיום אנו רואים את ניצני התהליך אצל אביגדור ליברמן, המתקרב לביילין, ותוכניתו למסירת שטחים בתחומי הקו הירוק, תוך פתרון שאינו עוד מדבר על סיפוחים מחוץ לתחומי הקו הירוק, אלא "חילופי טריטוריות"). וכן צפויים פרוייקטים לאומיים אדירים כאלה, כפי שצפיתי, כגון פרוייקט ההתכנסות, כשעלות פינוי 90 אלף מתנחלים תהיה בסביבות 125 מליארד שקל, על פי התקדים של גוש קטיף, בהתאם לכתבה מאירת עיניים של סבר פלוצקר
— קישור —
המאמר: מונונמנטליות לאומית
— קישור —
המאמר נכתב עוד מוקדם יותר, סמוך להווצרות "קדימה", ובתקופת שרון, אך לא הצלחתי לפרסמו באף עיתון. וכך, כשהעליתיו לאתרי לאחר שנידחה המאמר בעיתונים, וזאת כבר לאחר הקומה של שרון, עיבדתי מחדש את ההתחלת המאמר, בבחינת "אילו נשאר שרון"
1) "ואיך טענתך/טענתם מסתדרת אם שתי אמירות מנוגדות ושונות בתכלית? : "ואתם באתם לכאן, עקשנים, זרים, וחסרי אהבה לארץ." לעומת "וכאן בפלשתין היו היהודים אחינו וגרו בתוכנו כל השנים" ?
האם אתה/אתם לא סותר את עצמך/כם?"
הרי אתה יודע היטב שלא, ואתה יודע שכוונתי להגירה הגדולה (או לעלייה, כרצונך) לכאן לאחר תחילת הציונות המדינית, בניגוד לישוב הקטן של היהודים בא"י.
2) "דומה למשל לאפשרות שיהודי גרמניה היו טוענים כך כלפי הגרמנים, או יהודי עיראק כלפי העיראקים, או יהודי רוסיה כלפי הרוסים, או לבנון כלפי הלבנונים. האם היית אז תומך בעם היהודי הרוסי/עיראקי שדורש לבטא את לאומיותו עצמאותו ברוסיה/עיראק בדרך בה הפלסטינים נוהגים בארץ ישראל?"
איפוא דומה, מה פתאום דומה? זוהי התממות. ושוב פילפול ניפתל. יהודי רוסיה התיישבו במולדת העם הרוסי, יהודי עיראק התיישבו במולדת הערבית, יהודי גרמנייה התיישבו בטריטוריה גרמנית. ואילו אנו, ממש כמוהם, התיישבנו בטריטוריה ערבית מזה 1300 שנה. נכון, פעם, בעבר הרחוק מאד, ישבו פה יהודים, ואף היתה להם ריבונות עצמאית במשך 400 – 350 שנה בערך, אם נחבר את כל התקופות בהם הארץ לא היתה כבושה על ידי אשור, בבל, פרס, יוון ורומא. והיו כאן באותה תקופה עוד עממים. תגיד, צאצאי מלכות האינקה האינדיאנים תובעים לעצמם את פרו? והרי היה זה רק לפני 400 שנה. האם צאצאי הסכסונים מנסים לגרש מאנגליה את צאצאי הנורמנים, שבאו אחריהם, בטענה שאנגליה לא שלהם?
אתה לא רואה איזה שטות התעמולה הציונית האכילה אותנו? אפשר להגיד על נטורי קרטא הרבה דברים, אבל לפחות, אף על פי שהם יהודים דתיים ושורשם בתנ"ך ובמקורות, אין הם קונים את ההבלים הללו ושומרים על ראייה מפוקחת.
לברייטמן –
מדוע כל ערבי הוא בגדר מחוייב ומשוייך לשמאל באופן אוטומטי? מחשבה מאוד פשטנית מצידך.
גם האנרכיסטים שביננו (ומבלי לנקוט עמדה) צריכים להצביע שכן לפחות בקלפי הם יכולים להטות את הכף לכיוונם.ואולי יותר חשוב זה לראות כנסת וממשלה עם אג’נדה, נחישות ואורך רוח שיכולים לפעול ולהתמיד עד תום הקדנציה ולהתוות המשכיות ודרך שלטונית/מדינית/אזרחית ברורה – ולא את הפרגמנטציה והתזזיות שאנו כל כך רגילים לה. מקווה שיהיו אלו פרץ וחבריו משמאל המפה הפוליטית שיטלו את המושכות.
השאלה שנשאלתי היתה: "מדוע כל ערבי הוא בגדר מחוייב ומשוייך לשמאל באופן אוטומטי?"
מפני שזו המציאות.
למעלה מתשעים אחוזים מן הקולות הערבים הלכו לאהוד ברק בבחירות האחרונות, והמצב היה כמעט זהה בבחירות הלפני-אחרונות.
כל עוד הפוליטיקה בישראל נקבעת לפי נושא השטחים הכבושים, הציבור הערבי תמיד יילך עם מפלגות שמאל (פרו-שלום, פרו-הסכם, פרו-נסיגה, אנטי-התנחלויות).
לרשות קואליצייה קדימה+עבודה+גימלאים+ש"ס עומדים 68 מנדטים. תמיכה מחוץ לממשלה של גוש השמאל הקיצוני מר"ץ ורשימות ערביות תבטיח 82 מנדטים לשילטון. ויהיה זה רוב יציב, בלי אשליות, חבר’ה, אולי הקואליציה היציבה ביותר מאז בן גוריון בשנות ה-50.
וזאת למה?
1) הגימלאים (בראשות גימלאי המוסד רפי איתן, או "רפי המסריח" ככינויו במוסד, איש מבריק, רב תושייה והמצאות, אך גם צנוע, מסור וללא אינטריגות) מעוניינים בנושא ספציפי, בעל חשיבות קיומית אמיתית, ולכן חייבים להיות בממשלה.
2) הציבור של ש"ס מנוכר למדי לממסד הציוני ולאליטות שלו, אך הוא בעל אינטרסים סקטוריאלים, ולכן הם לא יעלו על בריקדות בעניינים של א"י, פרט אולי למחאה. הנושא גובש עוד טרם הבחירות
3) מטבע הדברים שגוש השמאל והרשימות הערביות יתמכו בממשלה המעלה על סדר יומה את דגל הפינוי, ואף את הגישה המתקנת עיוותים כלפי ערביי ישראל.
שימו לב שהרשימות הערביות – הלא ציוניות – קיבלו 10 מנדטים והגבירו מאד כוחם. אכן הפנייה לציבור הערבי לא להצביע למפלגות ציוניות ולא "להיות חמור אלא גמל סבלני וחכם" – המסמל את הערביות האצילה – נשאה דיוידנדים משמעותיים.
עד כאן יש לנו 82 מנדטים לשילטון.
ברור גם שיהדות התורה, אף הם לא ממש ציונים ובעלי אינטרס סקטוריאלי מובהק של הזרמת כספים ומשאבים לתמיכה בציבור החרדי, בישיבותיו וכד’ – יהיו מעוניינים לעלות על העגלה.
88 מנדטים.
מה זה אומר לנו? ראשית, הקצאת כספים אדירה לעניינים סקטוריאלים ולפרוייקט ההתכנסות שלפי חישוב של סבר פלוצקר מידיעות יעלה 125 מליארד שקל (על פי התקדים של גוש קטיף). יהיו פרוייקטים אדירים נוספים – פתוח הנגב – 17 מליארד בהקצאה ראשונית. ופרוייקט שיקום העוני – אף הוא מליארדים רבים.
שנית, תהיה זאת אולי הממשלה היציבה ביותר בתולדות ישראל מהטעמים שמניתי. יציבות שעניינה – הזרמת כספים אדירה לנושאיה.
לכן, יהיה זה הצבר הכוח האדיר ביותר בתולדות המדינה מאז בן גוריון בשנות ה-50.
ומי ישלם את הכספים הללו ואת המחיר פרט למתנחלים?
המעמד הבינוני בישראל, שישא בעקר הנטל (ולא אוליגרכיית הממון, תומכתו העיקרית של אולמרט). יהיה מיסוי אדיר שלא היה דוגמתו, על הכל. בעלי דירות ועסקים זעירים, עוסקים מורשים קטנים, היכונו לפורענות. שכירים, תוכלו להפסיק לחלום על תוספת יוקר, אף על פי שמחירי מוצרי המזון העיקריים והבסיסיים התייקרו בשנה וחצי האחרונה ב-35 אחוזים.
ובלי יומרות, צפיתי את התהליכים האלה באופן נקודתי למדי, לפני מספר חודשים:
— קישור —
אני לא יודע מה היו קוראי הגדה עושים בלעדיי – הרי מיכאל שרון היה עלול להכניס אותם לפאניקה כמו אלה שפרצו בעניין מגיפת הסארס, הפרה המשוגעת ושפעת העופות ביחד…
נכון, אמנם, שלקואליציה שצפוייה לקום לפי רוב ההערכות, כלומר קדימה -עבודה-חרדים-גמלאים, יהיו בשלב ראשון כ-73 מנדטים. אבל לקואליציות יש נטייה להצטמצם ולהתפרק, בייחוד אלה שהמרכיב הגדול ביותר בהן קיים 4 חודשים בקושי. ולאור נסיון העבר הקרוב אם מרצ תתמוך בקואליציה כזאת זה היה רק בעניין פינוי ההתנחלויות, והמפלגות הערביות כלל לא.
אשר לחישוב של של מיכאל שרון, בהסתמך על פלוצקר, על מחיר ההתכנסות – החישוב הזה מופרך לחלוטין:
ראשית, לכל מוצר או שירות יש עלות מסויימת, אבל המחיר לפי 10 מוצרים או שירותים הוא לא פי 10 אלא הרבה פחות – מה שקרוי "הנחות לגודל". ואגב, האינפלציה בשנת 2005 לא היתה יותר מ-2 אחוז.
נניח לרגע שמדובר על פינוי 90 אלף מתנחלים, בערך פי 11 מגוש קטיף. מובן שכמות כזאת תהיה פרוסה על שנתיים לפחות, ומשיקולים פוליטיים, גם אם תבוצע כל התכנית, סביר שהממשלה לפרוס את הביצוע על פני 4 שנים שלמות כלומר כל הקדנציה.
שנית, נניח גם שהחישוב של סבר פלוצקר לגבי עלות ההתנתקות בגוש קטיף הוא נכון, כלומר 5 מיליארד ש"ח לפיצוי, מיליארד למגורים זמניים ועוד 2.5 מיליארד להוצאות צבאיות.
כבר הפריט האחרון לא יהיה גדול באותה פרופורציה בשלב הבא, מכיוון שיהיה רק מטה צבאי אחד, יותר נסיון וגם כבר פחות איכפת לאנשים מן המתנחלים, אחרי שנוצר התקדים. ובניגוד לאריאל שרון, לאולמרט כבר ברור שכל בוחריו תומכים במהלך ויש לו רוב יציב, לפחות בהתחלה. אני בספק אם לפעולות הצבאיות יצטרכו הוצאות של יותר מפי 3 מאשר בגוש קטיף.כלומר 7.5 מיליארד.
אשר לעלות מציאת המגורים החלופיים או הזמניים – עלות זו תהיה 0, מכיוון שפשוט לא יהיו כאלה !. לכל משפחה שתפונה יהיה כחצי שנה למצוא בית אחר באמצעות הפיצוי. ממילא אי-אפשר להקים יישובים חדשים ל-90 אלף איש במספר שנים קטן, וגם די מיותר. ובניגוד לדבריו של פלוצקר, הם לא יפלו למעמסה מכיוון שגם הביקושים בתוך הקו הירוק יגדלו בעקבות הגעתם.
אשר לגובה הפיצוי למשפחה, נכון שיש תקדים של פיצוי גבוה – ומופרז – לתושבי גוש קטיף. אבל מבחינה משפטית אין שום בעיה לתת הרבה פחות למשפחה, אם הקבוצה שמקבל פחות היא הרוב ולא המיעוט. גם מבחינה מוסרית אין כאן שום בעיה, ובכלל אולמרט ומוסר הם דבר והיפוכו.
במלים אחרות – כל הסיפור יהיה הרבה יותר דומה לפינוי הצרפתים מאלג’יריה מאשר לפינוי העדין והמרופד בכסף שהיה בסיני או בגוש קטיף. אני רק מקווה שבניגוד לדה-גול, אולמרט לא ישלח את חיל האוויר להפציץ את קרית ארבע אם יפרצו שם מהומות.
להבנתי, ההצבעה לגימלאים אינה משקפת רק מחאה, אלא גם משהו בונה, מעבר לכך: התמקדות הציבור, לראשונה בתולדות המדינה, בנושאים קיומיים ממשיים, ולא רק בנושאים "לאומיים גדולים" או, התמקדות אליטיסטית בפרוגרמות ריקות אך נישגבות ומכובדות כגון "חוקה לישראל". שמעתי את לונדון וקירשנבאום מכנים את הנושא הגימלאי, "אינטרס סקטוריאלי". אלא שיש בכך הטיית משמעות (אולי בלתי מודעת) של חלקים בתקשורת בשרות הדיכוי של ההון הגדול, ממש כמו הטלהנובלות בסגנון הדרום אמריקני המוצגות בטלויזיה, שמטרתם לשתק את החשיבה ולסמם את הערנות לדברים המהותיים, תוך הצפת התודעה בטריויה זוהרת ובהוויה של רומן משרתות.
וברוח זאת, וכי אמיר פרץ לא יהיה, במחווה מיוחד וצנוע מצידו, ובעקר ענייני, שר הרווחה? זאת כמובן פרט להיותו סגן רוה"מ. או שיוקם משרד מיוחד למלחמה בעוני, משרד הקידום החברתי או משרד הצדק החברתי (שיעסוק גם בנושאים כגון הקלת שכ"ל לסטודנטים, הקלה בדיור לזוגות צעירים, וכד’).
והרי אנו בסימן הקמת משרדים לבעיות ספציפיות, כגון דרישת מפלגת הגימלאים למנות "שר גימלאים"
סוף סוף העם בישראל ומקצת ניבחריו מתמקדים, אולי לראשונה בתולדות המדינה, גם בבעיות קיומיות, ולא רק בנושאים גדולים, שתכופות משמשים אינטרסים אוליגרכיים, אולי של ההון הגדול, להסחת דעת ההמונים למשל מהעובדה שמחיר הבשר, נייר הטואלט, והרבה מוצרי אוכל בסיסיים התייקרו בשנה וחצי האחרונה ב-35% בלי ששולמה תוספת יוקר.
ראשית, אתה כותב בטעות: אשר לחישוב של מיכאל שרון, בהסתמך על פלוצקר –
אך החישוב הוא של פלוצקר ולא של עבדך הנאמן, והרי הוא החישוב תבין ותקילין מפי הסוס:
— קישור —
2) טעונך לגבי הנחות לגודל: העדר פונקציה לינארית עלות/כמות קיים בכמה תהליכים ואינו קיים באחרים. כך למשל, ביצור N מוצרים קיימת עלות שולית פוחתת. מאידך, הפיצוי פר אדם הוא גודל קבוע ללא קשר למספר המתפנים, וכמותו היא פונקצייה לינארית של מספר המתפנים. אם תאמר שברגע שיהיה מדובר בכמות גדולה של אנשים יפחת הפיצוי – זו הנחה לא הכרחית
א) הרי לא מפנים מיליונים, ולא עוברים את הסף בו תתחיל לראות כאן מסות של אנשים גרידה.
ב) מפעל ההתנחלות זכה לתמיכת ממשלות ישראל, החל בלוי אשכול המנוח וגלילי, מדובר במדינה קטנה ואינטימית ובמעין סולידריות יהודית מובלעת, ולכן סביר שלא ינהגו במפונים החדשים ב"ערלות לב" כלשהיא, דהיינו, יחס שונה, דהיינו, מחיר שונה מימית או מגוש קטיף. אין לראות כאן את המקרה של אלג’יר, בו המתיישבים נילחמו מלחמה עקובה מדם באלג’יראים, באמצעות קבוצות גרילה שונות, ונחשבו לאנשים לוחמים, שאין ברירה ויש לנהוג כפי שנהגו. כאן מדובר בעליל בגישה הרואה במתנחלים "אחים יקרים", יהודים יקרים חסרי אונים המפונים בשרירות מבתיהם, אנשים ערכיים וציונים חמים, זאת בניגוד למתיישבים הקולוניאלים הצרפתים שהתיישבו מטעמי אופורטוניזם אישי בעקר, או משהו בדומה.ולא בשרות הגשמת אידאה כלשהי.
אמור מעתה: הפיצוי האישי למתנחל לא יפחת.
אשר להוצאה הצבאית, אם יש כאן הנחת היעדר לינאריות, הרי שהיא פועלת בכוון הפוך לשלך, וכאן אוסיף משהו לדברי פלוצקר: סביר שהפעם, חרף הניסיון שניצבר והגברת "היעילות" המוזילה כביכול את עלות השימוש בכוחות לפינוי, חרף זאת הדבר לא יסתייע. שכן הסיטואצייה תהיה הפעם שונה לחלוטין: שווה בנפשך, 90 אלף מתנחלים. חבוב, כל "מדינת יהודה" מתקוממת, זה כבר הבדל מדרגה עקרוני משמעותי מפינוי 7500 מתנחלים. זה כבר סיפור אחר לגמרי, כולל אפשרויות תקריות בנשק חם, כולל מרד אזרחי מצד חלקים באוכלוסיה בדרגה זו או אחרת, זה כבר "שישו ושימחו" שאולי עוד לא ראינו כדוגמתו.
אמור מעתה: עלות שימוש בכוחות גבוהה בהרבה פר 5000 איש מעלות גוש קטיף.
ועוד גורם שסבר פלוצקר לא ראה, אך מופיע במאמרי בקישור: התוספת הענקית לתקציב הביטחון עקב הפסד שטחים אסטרטגיים, והיערכות בגבולות חדשים, פחות אפשריים מבחינה ביטחונית ויותר סיכוניים. בעבר ביקשנו מארה"ב כסף להיערכויות מחדש כאלה (סיני. אפשרות פינוי בגולן בתקופת ברק, שנת 2000, ברק דיבר אז דומני על 90 מליארד שקל..).
אבל פלוצקר צודק בדבר אחד, החל גם לגבי נקודה זו: הפעם האמריקנים לא יתנו כלום, לפינוי חד צדדי ללא מו"מ תוך קביעת עובדות בשטח, וסיפוח גושי ההתנחלויות.
אמור מעתה: לא אלג’יר. אלא, על אחת כמה וכמה, אף גרוע משחשבנו.
אני לא יודע מהיכן הנתונים שלך, אבל לפי נתוני הלמ"ס מדד המחירים עלה בחודים הראשונים של 2006, בחישוב שנתי, בלא יותר מ-2 אחוז:
— קישור —
מה שנכון, במדינה שבה 25 אחוז חיים מתחת לקו העוני, רבים מן האזרחים לא יכולים להרשות לעצמם חלק מן המוצרים הבסיסיים, בלי קשר לאינפלציה.
לעניין פלוצקר – כפי שכתבתי, החישוב הוא שלו ואתה מסתמך עליו. אני גם עומד על כך שיתנו לכל מתנחל פחות, בדיוק עקב הנתון שהצבעת עליו, כלומר הקושי לשלם סכומים כאלה ולחצים שיבואו מסקטורים אחרים.מדובר באחוז וחצי עד 2 אחוז מתושבי המדינה, קרוב מאוד לאותם 2.5 אחוז שהיוו ה"פייה נואר" מכלל תושבי צרפת, ואלה לא קיבלו שום פיצוי.
ומתן פיצוי נמוך יותר הוא לא "ערלות לב", אלא פיצוי הולם במקום התנאים המופרזים שניתנו קודם. גם נראה לי שרוב המתנחלים התיישבו שם בעיקר עקב סיבות כלכליות ולא אידיאולוגיות, עד כמה שניתן להפריד. לעניין ההוצאות הצבאיות, זה כבר נושא נפרד, אבל הכיוון שהצבא הולך אליו כיום הוא צבא קטן כפי שהיה עד 67, ההבדל היחיד הוא שהכוונה היא להקים צבא עם שירות חובה של כשנה, בתוספת כמה עשרות אלפי משרתי קבע. זה הרבה יותר זול ממה שיש היום.
עופר, אנא קרא את האמת על ההונאה רבתי בשרות ההון הגדול, הונאה הגלומה בשיטת חישוב מדד המחירים לצרכן
— קישור —
— קישור —
כתוב שם בין היתר:
חשוב בהקשר זה להדגיש כי הורדת סף רגישות מדד המחירים לצרכן – באמצעות שינויים לשיטות תחשיב "מתאימות" – הורדת רגישות אינדקס יוקר המחייה להתרוששות האפקטיבית מאמצעים עבור כ-80% מאזרחי המדינה, דהיינו שההתיקרויות שהם עיקר עליית הנטל לאוכלוסיה זו אינן משתקפות במדד – תורם אף הוא להערכות לכלכלת שנונריי (כלכלת העברות) ברוח כספי החלוקה בירושלים של המאה ה-19 , ויצירת עוורון מערכתי למצב זה.
.
נידלון האדמות, יללות החמדנות והישירות
בועז היקר, אני מקווה שאתה מודע לכך, שהמנטרות, הם לעולם לא ישלימו איתנו, כמו גם הכפשת דתם ותאורם כרצחניים ופרימיטיביים במיוחד (השווה 6 מיליון שהישמידו הנאצים ב-3 שנים, לעומת כמה מאות רציחות מחוץ למלחמה, במשך 100 שנות עימות עם ה"רצחניים" הללו), משמש כעילה להצדקה בדיעבד של נידלון אדמה פלשתינית, בבחינת, "מגיע להם" שינשלו אותם. כמובן, זאת פרט לערך מוסף של התעללות, אך בעיקר יש לראות כאן את הניכוס הענק של שטחי העם האומלל הזה, תוך יללנות חמדנית של "הם רק רוצים להשמיד אותנו". ברור שאין הם ברובם אוהבים אותנו, שכן האם תאהב את זה שזרק אותך מדירתך בערמה וכוח והפך אותך להומלס?
אך עדיפה מבחינת התפייסות היסטורית, הישירות ואמירת האמת בפנים מצד החמאס, על השקרנות הערמומית של אש"ף, שאמנם היסתירו את כוונותיהם, ולכן לא היתה כל נקודת 0 להתחיל בצעדי התפייסות אמיתיים.
מותר לדעת האם כבודו כותב ממקום שהוא "נידלון אדמה פלשתינית"? או שנידולן של אדמןת פלסטנאיות היא פעולה ייחודית לנמוכי מצח ול"שנקינאים ודומיהם" יש פתור ממשוררי וסופרי החמאס
חוששתני שהערתך אינה מובנת לי כל צרכה.
גדעון,
מאמר מעולה – הן החלק הקשור לגמלאים והן זה הקשור להימנעות מהצבעה.
הכתיבה שלך היא כמו יין ישן המשתבח עם השנים.
בקשר להימנעות מהצבעה: עם ישראל הוכיח שוב את יכולתו הוירטואוזית להעביר שלל מסרים כואבים לפוליטיקאים באמצעות פתק יחיד (יכולת הנפגמת מאוד, למרבה הצער, כאשר הוא שרוי תחת אימת פיגועים מיידית, כמו ב-96, 2001 ו-2003).
אבל אנחנו חייבים ללמוד וללמד, שעיקר המציאות – ורוב נקודות התפנית הגורליות – קורה בשנים שבין בחירות לבחירות, והציבור הישראלי חייב למצוא דרך להיות יותר מעורב ויותר משפיע אם הוא רוצה למנוע את הידרדרות המדינה לתהום.
הכונו, נמצא בכתובין: אהבת נעורים של פובליציסטית גרוזינית – רינהשבילי. ההיזכרות מתרחשת בקטע טיסה מעל למפלי הניאגרה. גבר קשיש הנמצא במושב שלידה מזכיר לה את סבה גריגור וניחוחות הכפר הגרוזיני. נגן האקורדאון איליה, הוא חבר קומסומול המתנדב לסייע למקומיים. לא מה שחשבתם, יש סקס והרבה. בקרוב.
תורגם מצרפתית בידי סמיון בית התשבי. ההודעה באתר היא של סמיון, על דעתה של מינרב שנתנה הרשאה טלפונית, בשעת לילה מאוחרת ממרסיי, כשברקע נישמעות נחירותיו הרמות של חברה לחיים, מואיז פישביין, יהודי מאלג’יר לשעבר, כיום פרופסור לאסטרופיזיקה הקשיש ממנה ב-17 שנה. ד"ש ממינרב למישל שרון
לאסף אורון,
תודה על המחמאה. מסכים להערתך.