הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 באפריל, 2006 10 תגובות

אלפי איכרים, חברי תנועת "חזית האיכרים הלאומית ע"ש אסקיאל סמורה", התאספו ב-27.3.06 מול משרדו של סגן נשיא ונצואלה במרכז קרקאס. במשך שעות הם חסמו את הרחוב המרכזי העובר מול המשרד ודרשו מסגן הנשיא, חוסה ויסנטה רנחל, לצאת אליהם. סגן הנשיא הוא האחראי על קיום ההסכמים עם האיכרים – הסכמים המבוססים על חוקת ונצואלה מ-1999 ועל חוק הרפורמה האגררית מ-2001 – הסכמים שאינם מקוימים. 85% מהאדמה הפורייה בוונצואלה עודם בידי 5% מהאוכלוסייה. מתוך שישה מיליון איכרים (Campesinos) בוונצואלה, הרוב הגדול נאלץ לעבוד את אדמתם של אחרים בעבור שכר רעב. זאת ועוד; בעלי האדמות מדכאים ביד קשה את האיכרים הדורשים את זכויותיהם בעזרת שכירי חרב פאשיסטים מארגוני הפאראמיליטרים בקולומביה. לפי אנשי חזית האיכרים, ה"סיקריקים" הללו רצחו יותר מ-40 איכרים ונצואלים מאז העברת חוק הרפורמה האגררית. רנחל סירב לצאת ולהיפגש עם האיכרים. לדבריהם, הוא טען שאין לו מה לחדש להם.

ועם כל זאת, האיכרים הוונצואלים אינם מפגינים נגד ממשלתם – הם טורחים להבהיר שוב ושוב שהם אינם חלק מהאופוזיציה לשלטונו של הוגו צ’אבס אלא חלק בלתי-נפרד מהתהליך הבוליבריאני שהוא מוביל. אפילו סיסמתו של צ’אבס לקראת הבחירות בדצמבר – "בדרך לעשרה מיליון קולות" – הונפה על כרזה בהפגנה. המפגינים, בנאומים ובשיחות פרטיות, הקפידו להפריד בין צ’אבס, שאין להם ספק שהוא עומד לצידם במאבקם, לבין הביורוקרטיה המושחתת, הכוללת רבים מאנשי מפלגתו, המנסים ללא הרף לתקוע יתדות בגלגלי התהליך.


במבט ראשון תפיסתם הפוליטית של האיכרים הללו (ושל המוני עניים אחרים בוונצואלה) נראית נאיבית או אפילו מיסטית – משהו דומה למושגים הימי-ביניימיים בדבר "המלך הטוב השבוי בידי יועצים רעים". אך למעשה, מבט מקרוב על ונצואלה חושף שדה-קרב מעמדי; ניתן לשכלל את התפיסה הפשוטה של האיכרים, אך נראה שבבסיסה היא תואמת את המציאות.


ונצואלה של היום נעדרת כל יציבות. במובן הזה הערכות ה-CIA רוויות השיטנה מוצדקות בהחלט. זוהי מדינה שבה מתחולל המאבק המעמדי לעת עתה כמעט ללא אלימות אך אף על פי כן בעוצמה רבה. כלפי חוץ הדבר מתבטא בעיקר בסתירות בולטות לעין: בין תעמולה ממשלתית המדברת על "סוציאליזם של המאה ה-21″, לבין שלטי חוצות ענקיים של פפסי-קולה; בין אוכלוסייה מעורבת פוליטית ומאורגנת לבין תנאי חיים קשים; בין אימוני נשק של מתנדבים מהשכונות לבין משטרה מנופחת ומושחתת; בין הקמת קואופרטיבים בעידוד המדינה ובין חתימה על הסכמים עם תאגידי נפט בינלאומיים; בין חיזוקם הפוליטי של האזרחים האינדיאנים לבין השחתת הסביבה. אך על אף הסתירות, ברור שהוגו צ’אבס מייצג כוחות מעמדיים ספציפיים מאוד: תושבי שכונות העוני העירוניות הסובלים מאבטלה ונאלצים לעבוד בסקטור הלא-פורמלי, האיכרים העניים, העובדים בדרג נמוך בחברת הנפט PDVSA, וחלק קטן אך קריטי ממעמד הביניים: אינטלקטואלים, סטודנטים, ופוליטיקאים, ורוב הצבא.


הבורגנות הגבוהה, בעלת אמצעי התקשורת, יחד עם רוב מעמד הביניים ובעלי המקצוע, לעומת זאת, מתייצב לעומתו של צ’אבס. בכלל זה חלקים גדולים מאוד ממנגנון המדינה. משרד האוצר למשל ממשיך לתפקד פחות או יותר כתמיד על פסים ניאו-ליברליים – ונצואלה משלמת את חובותיה לקרן המטבע העולמית בדייקנות; המשטרה היא עדיין מדינה בתוך מדינה, יותר מאפיה בחסות החוק מאשר כוח שמגן על מישהו. הקוטביות המעמדית הזאת מתבטאת לא רק באהבה הגדולה שרוחשים ההמונים לצ’אבס, אלא גם בשנאה של הבורגנות כלפיו. במשך יותר מחודשיים בשנת 2002, במהלך ה"שביתה" של המגזר העסקי, כל כלי התקשורת הפרטיים הקפיאו את שידוריהם הרגילים לטובת הסתה בלתי-פוסקת נגד צ’אבס. בין היתר שודרו בתדירות גבוהה תשדירים שהאשימו את צ’אבס בטרוריזם, אנרכיזם, עבירות חוקתיות, חוסר כבוד, שנאה, פשעים נגד האנושות וג’נוסייד.*


וכמובן שבהקשר מודרני אין להתעלם מהתגלמותו של הקונפליקט המעמדי ברמה העולמית: האימפריאליזם. ארצות הברית השקיעה, וככל הנראה ממשיכה להשקיע, מיליוני דולרים בשנה במזימות למיניהן לגירושו של צ’אבס**. בקרב קבוצות מסוימות בשמאל הרדיקלי בוונצואלה, בהן הקבוצה האנרכיסטית שאירגנה את "הפורום החברתי האלטרנטיבי" בינואר, נשמע ניתוח לפיו המרחק בין הדיבורים המהפכניים של צ’אבס לבין הישגיה המציאותיים של "המהפכה הבוליבריאנית" (המרכאות במקור) מוסבר בכך שצ’אבס הוא פשוט "דמגוג פופוליסט".


לפי קו מחשבה זה, גם שנאת הבורגנות כלפיו וגם אהדת ההמונים הן בעיקרן תגובות לא-רציונליות: העם שבוי בתעמולה זולה והבורגנות פרנואידית. מעבר להתנשאות הזעיר-בורגנית הטיפוסית המשתמעת מניתוח שכזה (הרי העם נתון למתקפה תעמולתית בלתי-פוסקת של ערוצי הטלוויזיה הפרטיים, חזקה לא פחות מזו של הממשלה) מתגלמת בו קריאה פשטנית ועצלה מבחינה אינטלקטואלית של תפקיד המדינה בקונפליקט.


לפי תפיסה זו, ראש המדינה הוא כל-יכול בכל הנוגע לפעולותיה. לפיכך השחיתות, איטיותם של השינויים וחוסר יעילותם, המשך שיתוף הפעולה עם ההון הבינלאומי, כולם אשמתו הישירה של צ’אבס. מבט בוחן יותר בפעילות המדינה יכול להפריך את הקריאה הזו ללא קושי. דוגמא חשובה היא ה"מיסיונס", פרויקטים חברתיים בעלי מטרה מוגדרת שהממשלה מנהלת מחוץ למשרדים המסורתיים. במיסיון המפורסם ביותר "באריו אדנטרו" (אל תוך השכונה) רופאים קובנים מספקים שירותי רפואה חינם לתושבי השכונות. ידוע שהקובנים ממלאים את מקומם של רופאים ונצואלים, שפשוט אינם מוכנים לעבוד בתנאים כאלה, אך פחות ידוע שהפרויקט כולו מתנהל מחוץ למשרד הבריאות הוונצואלי. כמו באריו אדנטרו, כך גם המיסיונים החינוכיים למבוגרים: "רובינסון" – לימוד קרוא וכתוב, "ריבאס" – חינוך יסודי, ו"סוקרה" – חינוך תיכוני, כולם מתנהלים מחוץ למשרד החינוך. מיסיון "וואלואן קראס" להכשרה מקצועית והקמת קואופרטיבים, אינו מסונף לאף משרד ממשלה מסורתי, אלא למשרד החדש "לכלכלה עממית". הרבה ביקורת נשמעת, גם בקרב חוגי השמאל, על אי היעילות שבקיום מסגרות כפולות ועל ההזנחה המתמשכת של בתי החולים ובתי הספר הרגילים לעומת מרפאות באריו אדנטרו ובתי הספר הבוליבריאנים. הביקורת מוצדקת; אך היא איננה יכולה להגיע רחוק ללא הבנה של המתחים המעמדיים בתוך הממשל.


ניתן לתת עוד ועוד דוגמאות, אך אסתפק באחת נוספת, חשובה במיוחד: המשטרה. הפשיעה בוונצואלה עצומה. כל יום אני רואה בכותרות העיתונים את שמי (matan בספרדית זה "הורגים"). ידוע לכל שהמשטרה אינה עושה דבר למנוע פשע, אלא להפך: חלק גדול מהפשעים מבוצעים על-ידי שוטרים מושחתים שסוחרים בסמים, אונסים, שודדים ורוצחים. המשטרה, שבקרקאס לפחות שיתפה פעולה עם ניסיון ההפיכה ב-2002-2003***, נראית באור רע במיוחד לצד הצבא והמשמר הלאומי – בשניהם התמיכה בצ’אבס גבוהה והשחיתות נמוכה יחסית. מי שרוצה לזקוף הכל לצ’אבס ישאל: מדוע שלא יפטר פשוט את כל השוטרים המושחתים האלה? התשובה פשוטה: לזרוק לרחוב עשרות אלפי אנשים שגם ככה אינם מחסידי השלטון, אנשים שיודעים להשתמש בנשק, שמאורגנים בהירארכיה נוקשה ולויאלית, שיש להם קשרים עם הבורגנות ועם הפשע המאורגן – זאת תהיה התאבדות בשלב זה.


אינני מנסה ללמד סנגוריה על צ’אבס. אפשר שהוא יכול לעשות יותר ממה שהוא עושה בפועל. כך או כך, ברור למדי שהאסטרטגיה שלו היא להרוויח זמן: בהופעות ציבוריות בתוכנית הטלוויזיה השבועית שלו הוא איננו תוקף ישירות את המשטרה, את בעלי האדמות או את פקידי הממשל. הוא מסרב להכיר בתופעת רצח האיכרים. ייתכן מאוד שהאסטרטגיה מוצדקת: המיסיונים, האוניברסיטאות (חינם בימינו), הצבא והמועצות השכונתיות מייצרים בקצב מהיר בעלי מקצוע, פעילים ומנהיגים חברתיים מהסוג העממי. כל אלה, מאורגנים היטב ובעלי אידיאולוגיה מלוכדת, יוכלו בבוא הזמן להיאבק ביריביהם ולהחליפם בכל דרגי השלטון. מצד שני, התהליך הזה, אם יימשך זמן רב מדי, עלול להתאבן ולאבד את תמיכת ההמונים. כמה שנים אפשר להאמין במהפכה בלי מים וחשמל? אם התהליך לא יתנוון תגיע נקודת שבר. צ’אבס והאנשים סביבו, בהתאם לאסטרטגיה הנזכרת לעיל, מנסים לתאר את ההתנגשות הצפויה הזאת כמלחמה לאומית אפשרית בין ונצואלה לארצות הברית. על אף שהאפשרות הזו קיימת, האויב העיקרי של המהפכה עודנו הבורגנות המקומית, ובכללה רבים שכרגע משתפים פעולה עם השלטון. חלקם אף מחזיקים עמדות בכירות בו. המלחמה בוונצואלה עלולה להיות מלחמת אזרחים.


לסיכום, אנסה להשליך מהחוויה הוונצואלית – המהפכה הראשונה של המאה ה-21 – על תהליכים דומים אפשריים בארצות אחרות. ההנחה של מהפכני המאה העשרים, לפיה המטרה העיקרית היא השתלטות על המדינה (בדרך כזו או אחרת) איננה רלוונטית יותר. נציגם של המעמדות המדוכאים בונצואלה זכה בארבע מערכות בחירות בשמונה השנים האחרונות והוא עומד לזכות בעוד אחת. אף על פי כן, ההמונים עדיין אינם שולטים בחברה, או אפילו – במובנים רבים – במדינה. המדינה בימינו היא בו-זמנית חזקה מדי (כמבנה סגור ונוקשה) וחלשה מדי (כריבון) מכדי לענות לציפיות. מהפכה צריכה לכלול השתלטות על המדינה, בין כשלב ראשון או מאוחר יותר. תפיסת המדינה אין משמעותה סוף המאבק המעמדי – זהו רק אחד משדות הקרב שצריך לכבוש. אך לבורגנות יש מעוזים רבים, רבים משניתן לתפוס במתקפה אחת.





* Eva Golinger, The Chavez Code. La Habana, 2005 (Instituto Cubano del Libro). pp. 128-130.
** ibid, passim
*** ibid, p. 113.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. מרדכי בלייוייס הגיב:

    תודה רבה מתן.
    הדרג הבינוני והעליון בחברת הנפט הלאומית PDVSA הוא כנגד צ’אבס. חלקם אף הופיעו בעיתונות כפועלי נפט בעוד שהם מנהלים במחלקות מחקר גאופיזי. ליד המחשב במשרד ממוזג.

  2. יורם הורוביץ הגיב:

    אם 85% מהאדמות מוחזקות בידי 5% אז מדוע צ’אבס לא מעביר חוק לחלוקת הקרקעות? אפילו נאצר העביר חוק כזה במצרים בשנות החמישים של המאה העשרים. לנאצר היה הרבה פחות כסף ממה שיש לצ’אבס. כלומר, צ’אבס יכול לקנות בכספי הנפט שיש לו, על ידי הלאמה את הקרקעות, ולמכור אותן לאיכרים.
    יתכן שלצ’אבס אין כח בפרלמנט לרפורמה? אם כך יתכן שרוב העם הוונצואלי לא כל כך איתו. או שאתה מציע שצ’אבס יכפה בדרך לא דמוקרטית את רצונו (מהו רצונו?) על הרוב.

  3. יובל שילה הגיב:

    טוב לקרוא שוב על התהליך המורכב, השברירי והמבורך שמתרחש שם בונצואלה – ועוד מעטו של שליח "החבצלת" בדרום אמריקה!
    היום הכריזה כתבה ב"הארץ" על ניצחונו הצפוי של עוד מועמד סוציאליסט דרום-אמריקאי, הפעם בפרו. לפעמים נדמה שמרוב סוציאליסטים כבר לא רואים את הסוציאליזם.
    בכל זאת טוב לראות שוונצואלה, כמו בוליביה, היא עדיין מדינה במאבק. האם צ’אבס נמצא בצד מוגדר ומובהק של המאבק הזה? לפי הכתוב, לא בהכרח. אבל לפחות נוכחותו מאפשרת את קיום התהליך לאורך זמן וללא התערבות מבחוץ, ובעצם גם זו נקיטת עמדה משמעותית.
    מתן, שיהיה לך המשך נדודים טובים ומרתקים. שמור על עצמך ועל התהליך המהפכני, ואל תשכח שכולנו מתגעגעים אליך כאן.

  4. איל – מאבק סוציאליסטי הגיב:

    מאמר מצוין, מתן.
    נושא המפתח בונצואלה לדעתי הוא מעבר מקומות עבודה לניהול דמוקרטי של העובדים.
    גישת המשטר לעניין היא די מתוסבכת, וברור שצ’אווס לא מבין את הצורך הדחוף בחיסול הבעלות הפרטית על הייצור בוונצואלה.
    כל הרפורמות כולל רפורמת הקרקעות מתבצעות, אבל בקצב איטי בגלל חוסר ההבנה של המשטר וכמובן בגלל ההתנגדות העיקשת של הבורגנות.
    עדיין, כל תאגידי הנפט הוכרחו למסור את מניות השליטה לידי חברת הנפט הממשלתית, ותפיסת אדמות על ידי איכרים היא תופעה נפוצה יותר ויותר.
    בוליביה היא מדינת המפתח, שם כבר קיימים בחלק המקומות כמו אל אלטו, מועצות איכרים ועובדים שמנהלות את חיי היום היום. זהו הבסיס הארגוני למדינת עובדים, בסיס שעדיין חסר בוונצואלה

  5. comared cirrus הגיב:

    יש אנשים שבעיניהם קנוניות, מעשי טבח ורציחות הם תשלום של מה בכך בעד המהפכה. רפורמציה זולה באפס דמים, חרות שאין אשם בצידה הן רדודות ותפלות מידי לטעמם. הכותב המוכשר זקוק לשינוי בתפאורה, בפעלול בימתי רב רושם, מלא הוד והדר וכמובן דם אש ותמרות עשן. באופן פרדוקסלי אני נאלץ להסכים עם הקביעה שהבורגנות היא אויבת המהפכה, אך הסיבה לכך היא לא המאבק של הבורגנים במהפכנים אלא, וזו הנקודה המרכזית, השאיפה של מעמד הפועלים לרכוש לעצמו מעמד של בורגני. אחד הכשלים המרכזים בכל התאוריה המרקסיסטית זו העובדה הפשוטה שהמטרה העיקרית לה שואפים המעמדות הנמוכים היא עליה בסולם החברתי ושיפור איכות חייהם. במילה אחת בורגנות. למעשה האידאולוגים המוכשרים המטיפים כאן הם בורגנים בעצמם ולא פועלים קשי יום במפעל מחניק או חקלאים מורעבים בשמש הקופחת. קל מאד להטיף למהפכות מהחדר הממוזג. וזה בדיוק מה שרוצה הפועל – לשבת במחלקת מחקר גיאופיזית במשרד הממוזג והאמת קשה לי להאשים אותו, להפך אני מסכים איתו.
    לסיכום, מהפכות הן ענין שהוא תוצאה של לבבות קרים ומוחות עכורים. הומניסט וסוציליסט אמיתי לא מחפש לערוף ראשים ולהחריב את בנין החברה אלא לנסות ולתקן בעזרת החלקים הטובים שבה את החלק הרעים.

  6. יורם הורוביץ הגיב:

    אני מסכים עם התגובה של קודמי. המהפיכות היו קודם הפיכות צבאיות. מהפיכות הן לא עשו. ראו מה נשאר מהמהפיכה הקומוניסטית ברוסיה ובסין.
    מי שמניע את החברה, התרבות, הכלכלה הוא מעמד הביניים, וכשהוא הרוב, כמו במערב, אפשר לעשות רפורמות. גם האיכר העני רוצה בעצם להיות בעל משק עצמאי ובית ומכונית וכסף כדי לשלוח את הילדים לאוניברסיטה. ולא יותר מזה.

  7. אחמד פילגר / כל הכבוד הגיב:

    כל הכבוד לחבר מתן קמינר שלאחר תקופה כה ממשוכת כאסיר פוליטי המסרב לשרת בצבא כיבוש לא התכופף ולא נטש את דרך המאבק! המאמרים של החבר מתן קמינר על ונצואלה הם מצויינים ואני מקווה שהוא ימשיך לכתוב משם!

  8. מאור מלחי הגיב:

    כל הכבוד!
    אני מעריך את צ’אבס מאז שראיתי את "מהפכה בשידור חי" שמתאר איך העשירים וה- CIA ניסו להדיח אותו בכוח רשתות הטלויזיה הפרטיות.
    וונצואלה מראה כמה קשה להבין מאבק פוליטי מבחוץ- הרי משאב הייצור העיקרי במדינה (חברת הנפט) כבר מולאם ושייך לפועלים, אך עדיין חסר לשלטון כוח וכסף לקדם את הפרולטריון שעליו הוא נסמך.
    מבחינתי: נראה שהעשירים (אל תדברו על בורגנות כי במדינת עולם שלישי היא כמעט ולא קיימת) נסמכים על עזרה אמריקאית.את ארה"ב ונצואלה כמובן מעניינת רק כי היא מייצאת נפט ועלולה להביא לעליה במחירו. לכן צ’אבס צריך להגיע עם ארה"ב לעיסקה סודית לפיה הוא ימכור נפט תמיד קצת בזול ממחיר השוק, כך האמריקאים יירדו ממנו,והוא יוכל לקצץ בהוצאות צבאיות ולהתמקד בשיפור המצב החברתי, תוך התנגדות חלשה יותר מצד העשירים.

  9. יוסי ונטורה / השוואה פשוטה הגיב:

    גם במוסף "הארץ" פורסמה כתבה על ונצואלה ועל צ’אבס. מקריאת שני המאמרים שפורסמו באתר "הגדה השמאלית" (מאת מתן קמינר) ואת המאמר שפורסם במוסף, אין ספק שהמאמרים שפורסמו באתר עולים על המאמר שבעיתון לאין שיעור. המסקנה: בנושאים מסויימים עדיף אתר "הגדה השמאלית" על "הארץ".

  10. איריס בר הגיב:

    כל הכבוד מתן,

    מאמר ממש טוב!!! חותמת בעשר אצבעות…
    Zamora Vive, La Lucha Sigue

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים