במאמרו על "לכלוכית" טוען ברונו בטלהיים (1987) כי "קנאת-אחים היא הנושא של לכלוכית, בדומה לאגדות רבות אחרות" (ע’ 209). הניתוח של בטלהיים מייחס את הקנאה לתחרות בין אחים על אהבת ההורים, והחשש מפני דחייה של ההורים. אולם ניתוח זה מתעלם באופן מוזר מהמרכיב המרכזי בעלילת סינדרלה- התחרות על ליבו של הנסיך, אשר מוצאת את ביטויה בהליכה של כל נשות הממלכה ל"נשף בחירת-הכלה" שהוא עורך, במאמצים שעושות המתמודדות למשוך את תשומת ליבו בנשף, ובהשתתפותן במבחן-הנעל. במילים אחרות, סיפור "סינדרלה" נותן לנו הסבר הרבה יותר פשוט וחסכוני ליחסי הקנאה והתחרות בין האחיות- שמהותו במצב התחרות על משאבים מוגבלים המוחזקים בידי מעטים, ושהדרך הפשוטה לזכות בהם היא הזיווג עם בעל-הכוח.
בנוסף להסבר לקנאה בין אחים ואחיות כתחרות על אהבת ההורים, נראה כי סיפור "סינדרלה" מתיישב גם עם הסטריאוטיפ הידוע בדבר אופיין הקנאי והתחרותי (במובן השלילי של המושג) של נשים, מה שעשוי לספק הסבר נוסף ליחסים העכורים בין סינדרלה ואחיותיה. הנטייה להחשיב באופן מופרז גורמים אישיותיים ולהמעיט בחשיבותם של גורמים מצביים אשר הובילו להתנהגות מסוימת של פרט (כפי שעושה בטלהיים, או כפי שעושה הסטריאוטיפ) היא תופעה פסיכולוגית ידועה אשר נקראת "טעות הייחוס הבסיסית" (the fundamental attribution error) (Ross, 1977). במקרה זה טעות הייחוס הבסיסית מסייעת לטשטוש והעלמת היסוד המכונן בסיפור "סינדרלה" כמו גם בסיפורים האחרים שברצוני לעסוק בהם, שאותו אכנה "המצב הפוליגמי".
פוליגמיה מוגדרת כיחסים רומנטיים או מיניים המערבים מספר משתתפים בו זמנית, בין אם בדרך נישואין ובין אם בדרכים אחרות. בסיפורים בהם אעסוק יש ביטויים שונים לפוליגמיה: בסיפור "סינדרלה" עורך הנסיך תחרות בין נשות הממלכה על הזכות להיות רעייתו. בסרט "פנסים אדומים" (זאנג ימו, 1991) ובסיפור רחל ולאה (בראשית, כ"ט) מספר נשים נשואות לאותו בעל. בסרט "חנה ואחיותיה" (וודי אלן, 1986) גבר אחד מתחיל עם שתי נשים בו-זמנית, ובעלילה אחרת בסרט בעל של אישה אחת מנהל רומן עם אחותה.
ישנם שני מכנים משותפים לכל היצירות. ראשית, בכולן המצב הפוליגמי הוא גבר אחד ומספר נשים המתחרות על ליבו, באף אחד מהסיפורים אין תחרות של מספר גברים על אישה אחת. שנית- בכולן קיימים יחסים עכורים ובעייתיים בין הנשים. הטענה אותה ברצוני לטעון היא כי העובדה שב"מצב הפוליגמי" יש תחרות דווקא בין נשים (ולא בין גברים) בכל הטקסטים (וגם בחברה, כנורמה חברתית מקובלת וחזקה) אינה מקרית, וכן שהיחסים העכורים בין הנשים אינם בבחינת "תופעת לוואי" של התחרות, אלא הם-הם מטרת סיטואציית התחרות. התחרות מיוצרת על ידי הגברים כמנגנון "הפרד ומשול" שמטרתו שימור יחסי הכוחות הקיימים, והיא טקטיקה מצוינת, כיוון שהאלטרנטיבה של נשים להשגת כוח באמצעות זיווג עם גבר (תהליך שמשאיר את הכוח בידי הגברים), הנה מרד בהטרוסקסואליות הכפויה (ריצ’ 1993) והתנתקות של הנשים מהגברים על מנת לצבור כוח באמצעות התאגדות נשית (איריגארי, 1999).
המצב הפוליגמי כמנגנון "הפרד ומשול"
באחת הסצנות בסרט "חנה ואחיותיה" (וודי אלן, 1986) נראית הולי, אחותה של חנה ביחד עם שותפתה בעסקי קייטרינג אפריל, באירוע בו שתיהן מכינות מזון לאורחים. אחד האורחים, ארכיטקט צעיר ונאה ניגש להולי ופותח עימה בשיחה, שעד מהרה הופכת להזמנה לטייל עימו ברחובות ניו-יורק ולצפות בבניינים. כאשר הוא מבין שלהולי יש שותפה אטרקטיבית לא פחות ממנה, הוא מזמין גם אותה לסיור. בסצנה הבאה רואים את אפריל יושבת במכונית לצד הארכיטקט ואת הולי במושב האחורי, ושומעים את מחשבותיה של הולי שבעיקרן עוסקות בכעסה על אפריל שהיא כל כך "pushy", ומתחנפת לארכיטקט. בסוף הסיור מניח הארכיטקט להולי ואפריל להתחרות מי תרד קודם מהמכונית, בלי שהוא מתערב בעניין (אף אחת כמובן לא רוצה לרדת קודם). כאשר לבסוף מפסידה הולי אנו מניחים כי זהו סוף הסיפור. אולם באופן מפתיע מזמין לאחר מספר ימים הארכיטקט את הולי לאופרה. הולי חושבת כי הוא יוצא רק איתה, אך משיחה עם אפריל מסתבר לה כי הוא הזמין גם אותה לאופרה. אפריל אומרת לה כי בהתחלה לא ידעה מה להגיד (כיוון שידעה כי גם הולי נפגשת עימו) אך אחר כך נענתה ושואלת אותה אם זה בסדר מצידה. הולי עונה באצילות שזה בסדר, אך כמובן בכך תמו יחסיה האישיים וקשריה המקצועיים עם אפריל.
קריאה פשוטה של הסצנה תצביע על אפריל והולי כקנאיות, תחרותיות, ולא סולידריות אחת עם השניה. אולם אורלי לובין (1993) מציעה כי הקריאה ההגמונית אינה הקריאה היחידה האפשרית. ספציפית, לטענתה קריאה בטקסטים היא מעשה אקטיבי שמעצב את הטקסט לא פחות ממה שכתיבתו מעצבת אותו. "…קריאה פמיניסטית היא מעשה פוליטי שמטרתו היא שימור ההבנה שקריאה נשית היא מעשה מובחן ושהמאפיין המרכזי שלו היא חתרנות תמידית (ע’ 66), הפעלת הטקסט בניגוד לאופן שבו הטקסט מבקש להיקרא. רדיקליות פוליטית בהקשר זה היא כשהקוראת לוקחת את השליטה בידיה בניגוד למה ש"תכנן" הטקסט הגברי". לובין ממשיכה ואומרת כי "קריאה חתרנית היא קריאה המחזירה לקורא/ת שהודבר/ה את מעמדה כסובייקט וחוזרת ומציבה אותה במרכז, והיא אפשרית על כן רק במקרה של טקסט הגמוני וקורא/ת שהטקסט הזה מעצב אותה מראש כ"אחר". לעומת זאת, טקסטים חתרניים במוצהר או טקסטים שמעמידים פני הגמונים אבל הם בעמם חתרניים אינם מזמינים קריאה חתרנית אלא קריאה החושפת את חתרנותם" (ע’ 68). קריאה חתרנית של עלילת-המשנה בסרט "חנה ואחיותיה" חושפת את פעולת מנגנון ה"הפרד ומשול": באמצעות גילוי עניין בשתיהן במקביל, מנותבות הולי ואפריל לתוך סיטואציה של תחרות וקנאה, עד לפרישתה של אחת מהן מהתחרות ברגשות מרים כלפי השנייה, וכאשר הארכיטקט עצמו יוצא ללא האשמה קלה ביותר. היחסים בין שתי הנשים עורערו ללא תקנה – ולכן גם יכולתן להתאחד וליצר מנגנון כוח אלטרנטיבי לכוח הנובע מהסתנפות לכוח הגברי.
סיפור "סינדרלה" מדגים את אותו עקרון בדרך אחרת. התנהגותן המרושעת והנבזית של האחיות החורגות אל סינדרלה התחילה לכאורה טרם היווצרות סיטואציית התחרות הממשית על ליבו של הנסיך. אולם בפועל סיטואציית התחרות קיימת תמיד, כיוון שהאמונה שהשגת כוח ושליטה במשאבים ניתנת רק באמצעות הסתנפות לבעל-כוח, היינו-לגבר, מופנמת באופן עמוק בנשים מגיל הילדות. ביסוד האמונה הזו עומדת הזדהות גברית. אדריאן ריצ’ (1993) מגדירה הזדהות גברית כ"הפנמת ערכיו של הקולוניזטור והשתתפות פעילה בביצוע הקולוניזציה שלך עצמך ושל בנות מינך. הזדהות גברית משמעה שנשים מעמידות גברים מעל לנשים, ובכלל זה הן עצמן, מבחינת אמינות, מעמד וחשיבות ברוב המקרים, מבלי להתחשב באיכויות היחסיות שנשים עשויות להביא עמן למצב הנתון…" (ע’ 9). התוצאה של הזדהות-גברית היא קבלת מצב-התחרות או "המצב-הפוליגמי" כמצב טבעי ובלתי נמנע, חוסר יכולת לייחס היחסים השליליים שנוצרים עקב המצב-הפוליגמי למצב ותחת זאת ליחסן לאופיין של נשים ספציפיות ("האחיות היו נבזיות ושחורות בליבן"), או לאופי-הנשים בכלל, וחוסר יכולת לחשוב ולהעמיד אלטרנטיבה ל"מצב-הפוליגמי" הכפוי.
אחד הסרטים הבודדים אשר ללא צורך בקריאה חתרנית חושף את העובדה כי מדובר באפקט מצבי ולא אישיותי, הוא "פנסים אדומים"(Zhang Yimou’s "Raise the Red Lantern”, 1991). הסרט עוסק ביחסים בין ארבעת נשותיו של איש עשיר בסין של ראשית המאה ה-20. נשלטות על ידי ריטואל מפותח מבלות הנשים את ימיהן בהמתנה להיבחרן לבילוי לילי עם הבעל. הנשים מאוחדות בסלידה שקטה מהבעל, אך המצב דורש מכל אחת מהן לנסות כמיטב יכולתה להצליח לזכות באישורו. האישה הרביעית אשר הסיפור מוצג מנקודת מבטה ואחרי קורותיה עוקבות הצופות באופן מיוחד, צופה בתחילה צפייה מרוחקת באינטריגות שבין שאר הנשים אך לבסוף הופכת לשותפה אקטיבית במשחק אליו נותבה בעל-כורחה, ואשר בו עכשיו עליה לנצח כדי לשרוד. מכיוון שהסיפור מוצג מנקודת המבט של אישה זו, עוברות הצופות יחד איתה את התהליך של כניעה למשחק וחוקיו. ההצגה-המזדהה חושפת את מנגנוני הכוח והשליטה, ואת טקטיקת ה"הפרד-ומשול" המנחה את המשחק. בכך מהווה הסרט טקסט חתרני בעצמו, ואינו מצריך קריאה חתרנית ומתנגדת.
לסיכום, המצב הפוליגמי המתואר בכל הסיפורים שלעיל הוא אחד מהביטויים החזקים של אסטרטגיית-העל "הפרד ומשול" אשר מטרתה להסיר את האיום על מאזן יחסי הכוחות הנובע מאחווה-נשית. הוא קל לביצוע, קשה לזיהוי, מפעיל רגשות שליליים עוצמתיים, מקבל גושפנקא חברתית ובמקרים מסוימים גם פורמאלית.
שאלה מתבקשת היא באילו קריטריונים בולטים מובלות נשים להתחרות, ומה משמעות הבחירה באותם קריטריונים. בכך יעסוק הפרק הבא.
יופי ונטייה לאימהות כקריטריונים לשיפוט בתחרות
בראשית פרק כ"ט
טו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. טז וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.
לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. לד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת.
בראשית פרק ל’
א וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.
רחל ולאה, שתי אחיות, מושאות ליעקב. בתחילה רחל היא המועמדת המועדפת על יעקוב – הקורא/ת מסיקה כי זה בשל יופייה, כיוון שזוהי תכונתה היחידה שמוזכרת בטקסט. לאה מקנאה באחותה כיוון שאינה זוכה לקבל אהבה מבעלה באותה מידה לה זוכה רחל, אולם לאחר הנישואים מסתבר כי רחל עקרה – מה שמעניק יתרון מוחץ ללאה בתחרות על נשיאת החן בעיני יעקוב עד כדי כך שרחל מאיימת בהתאבדות ("ואם אין מתה אנוכי"). שני הקריטריונים המוזכרים בטקסט- יופי וכושר הולדה הנם הקריטריונים המרכזיים בתחרות בין נשים ב"מצב הפוליגמי". הסיפור המקראי חושף זאת בבירור: אלוהים מעניק ללאה בנים כאמצעי לחזק את מעמדה בעיני בעלה והקנאה של רחל בלאה נובעת מחרדתה שמעמדה העליון יותר (בשל יופייה) ישחק בעקבות עקרותה. בקריאה נוספת, ניתן לראות בכושר הולדה כמייצג למעשה את הנטייה לאימהות, כיוון שכושר הולדה ללא הרצון בגידול הילד/ה חסר ערך, וכן בגלל שהנטייה לאימהות היא זו שמחזקת את שימור העליונות הגברית ביחסי הכוחות עם נשים- ולכן היא זו שמהווה את המטרה הסמויה העומדת בבסיס הקריטריון (בעניין זה אעסוק בהמשך).
גם הסרט "חנה ואחיותיה" מציג באופן ברור יופי וכושר הולדה/נטייה לאימהות כגורמים החשובים ביותר בתחרות: אליוט הוא בעלה של חנה. הוא מתאהב באחותה הצעירה והיפה לי ומציג את הדילמה שיש לו בין שתי הנשים- חנה אשר מעניקה לו ביתיות משפחתית לעומת לי שמציעה סקסיות ויופי נעורים (באף אחת מהאופציות לא נשקלות תכונות כגון אינטלקט, יצירתיות, כריזמה וכו’). עלילה נוספת בסרט עוסקת ביחסיהם של אחות נוספת של חנה, הולי ומיקי סקס- בעלה לשעבר של חנה. מיקי וחנה ניסו להביא ילדים לעולם, ללא הצלחה- כפי הנראה בגלל עקרותו של מיקי. בהמשך מיקי נישא להולי. בסצנת הסיום של הסרט מספרת הולי למיקי שהיא בהריון. הוא מנשק אותה באושר אין קץ. הופעת ההודעה על ההיריון כסצנת הסיום מסמנת את חשיבותו ואת הולי ככלה הטובה ביותר- כיוון שהצליחה לגאול את מיקי מעקרותו. הכוח ניתן לכאורה בידי האישה- הולי היא זו שהופכת את מיקי באופן ניסי מעקר לפורה, מחסר ילדים להורה. אולם הגדרת הכללים במשחק והקריטריונים להצלחה וכישלון בו, נשארת במסגרת הנורמות התרבותיות הגבריות הקלאסיות- ה"כוח" של הולי נחשב לכוח רק בזכות העובדה שלידה ואימהות מוגדרים כקריטריון חשוב בתחרות.
גם בסיפור "סינדרלה" מופיעים שני המבחנים, יופי וכושר הולדה/נטייה לאימהות. בסיפור נאמר במפורש כי "(אל הנשף) הוזמנו כל העלמות היפות ביותר בארץ כדי שבן המלך יבחר מהן את כלתו". מאוחר יותר עורך בן המלך את מבחן הנעל: "אף נערה לא תהיה אשתי אלא זו שתתאים לה הנעל". על פי בטלהיים, נעל יכולה להראות כסמל לנרתיק. אולם, אלטרנטיבה לפרשנותו של בטלהיים את סמל הנרתיק כביטוי להפגת חרדת-הסירוס של הנסיך על ידי סינדרלה, היא לראות במבחן הנעל ביטוי להבטחת היותה של סינדרלה יצור בעל כושר מיני תקין בהקשר פוריות, היינו בעלת כושר-הולדה ובעלת רצון להולדה.
מדוע נבחרו דווקא יופי וכושר הולדה/נטייה לאימהות כקריטריונים לתחרות ב"מצב הפוליגמי"? מטרתו של "המצב הפוליגמי" בסופו של דבר לשמר את עליונות הגברים ביחסי הכוחות עם נשים על כנה. העיסוק ביופי והעיסוק באימהות עוזרים גם הם למטרה זו- שני עיסוקים אלו גוזלים זמן ניכר ומאמצים רבים. המאמץ לנצח בתחרות ולשרוד בתוך הסיטואציה המובנית עבור הנשים מפריעה מלהתבונן על התחרות מבחוץ, להבין את מהותה ולמרוד נגד עצם קיומה. בנוסף, גם אם ישנה תובנה של מהות ה"מצב הפוליגמי", הרי שבטווח הקצר יש הפסד גדול לאלו שמחליטות לפרוש מהתחרות, ובמידה ולא מצטרפות נשים נוספות למרד הרי שיתכן שהרווח לא יופיע לעולם. הבחירה שלא לקדש את הקריטריונים להצלחה בתחרות ולהקדיש להם את מלוא האנרגיה היא לכן אינה פשוטה כלל, ואילו בחירה בהשקעת המאמצים בניצחון בתחרות במקביל למרד בהטרוסקסואליות הכפויה עלולה להתגלות כמפלה, וניצחון נוסף לשיטה ההגמונית.
הקיום הלסבי כאלטרנטיבה
אדריאן ריצ’ טוענת כי לשקר ההטרוסקסואלי מספר רבדים. אחד- הרומנטי אשר קובע שנשים נמשכות לגברים באורח בלתי נמנע ואורגני. השני- הנורמטיבי אשר קובע כי אהבה בין המינים היא "נורמלית" ושנשים זקוקות לגברים לשם הגנה חברתית וכלכלית, לשם מימוש המיניות הבוגרת ולשם השלמה פסיכולוגית, שהמשפחה ההטרוסקסואלית היא היחידה החברתית הבסיסית. השלישי הוא השקר שנשים פונות אל נשים מתוך שנאת-גברים (ע’ 15-16). בכל הסיפורים שהוזכרו לעיל מקבלים השקרים הללו קרדיט של אמיתות, והתוצאה הברורה של קבלתם על ידי הנשים היא קבלת חוקי המשחק של "המצב הפוליגמי", וכן בחירה בזוגיות הטרוסקסואלית ויצירת משפחה נורמטיבית, על חשבון קשריהן עם נשים אחרות ויצירת סולידריות פוליטית עימן.
ריצ’ (1993) מציעה אלטרנטיבה לקיום תחת האמונות והכללים ההטרוסקסואלים- קיום לסבי ורצף לסבי. היא מגדירה רצף לסבי כ"טווח העובר בחייה של כל אישה ולאורך ההיסטוריה- של התנסות המתאפיינת בהזדהות נשית. לא רק את העובדה שאישה התנסתה במגע מיני גניטלי עם אישה אחרת…. אלא צורות נוספות של עוצמה ראשונית בין נשים, כולל התחלקות בחיים פנימיים עשירים, חבירה כנגד הרודנות הגברית, הענקה וקבלה של תמיכה מעשית ופוליטית…הקיום הלסבי כולל גם הפרה של טאבו וגם דחייה של אורח חיים כפוי. הוא מהווה התקפה ישירה או עקיפה על זכות הגישה הגברית (ע’ 10)". לביטויי הרצף הלסבי שמציעה ריצ’ הייתי מוסיפה מרד ב"מצב הפוליגמי" אשר מוחדר לתודעתן של נשים כנורמטיבי וראוי, באמצעות אגדות כגון "סינדרלה" או טקסטים תרבותיים אחרים, נורמות חברתיות המציגות גבר המבלה עם מספר נשים באור חיובי ("גבר גבר") ולעומתו אישה המבלה עם מספר גברים באור שלילי ("שרמוטה"), השכיחות הגבוהה יותר לאין שיעור של זוג נשים עם גבר אחד בסרטי פורנו מאשר זוג גברים עם אישה אחת, וכן באמצעות נורמות פורמאליות לחלוטין של פוליגמיה (למשל אצל המורמונים או הכושים העבריים).
בהמשך לטענה זו טוענת לוס איריגארי (1999) כי "האישה היא באופן מסורתי ערך שימוש עבור הגבר, ערך חליפין בין גברי, כלומר סחורה. הנשים מסומנות באופן פאלי על ידי אבותיהן, בעליהן, סרסוריהן. הטבעה זו קובעת את ערכן בסחר המיני. האישה לא תהיה אלא מקום חליפין, פחות או יותר תחרותי, בין שני גברים, כולל גם ביחס לניכוס אימא-אדמה…כיצד יכולה סחורה זו להתקשר עם סחורות אחרות בשוק, ביחסים שאינם אלא קנאה אגרסיבית?…(ע’ 25)". במילים אחרות, התחרותיות, הקנאה ולבסוף העכרות היחסים בין נשים היא תוצאה בלתי נמנעת של היחס לנשים כאל סחורה בשוק. אני מוסיפה כי לא רק שהיחס לנשים הוא כאל סחורה בשוק, אלא שהבניית המצב כ"סיטואציה פוליגמית", בה עליהן להתחרות במספר נשים אחרות על גבר אחד בלבד- מחזקת את עליונות הגברים ביחסי הכוחות עם נשים.
הפתרון לכך, לדעת איריגארי הוא ש"על הנשים לעשות שביתות טקטיות, עליהן להרחיק עצמן מגברים לפרק זמן הנחוץ על מנת ללמוד להגן על תשוקתן, במיוחד באמצעות הדיבור, לגלות את אהבת הנשים האחרות בעוד הן מתגוננות מפני ההעדפות הרודניות של הזכרים המעמידות אותם במעמד של סחורה תחרותית, לעצב לעצמן מעמד חברתי שיתבע את ההכרה בהן, להרוויח למחייתן על מנת לחמוק ממצבן כזונות. כל אלה שלבים הכרחיים בהימלטותן של הנשים מהפרולטריזציה שלהן בשוק החליפין" (ע’ 26). אולם לפני ההתרחקות מהגברים על הנשים להבין את המהות הדכאנית שביחסיהן עם גברים, שחלק ממנה מוסבר על ידי הבניית המצב כפוליגמי.
אחרית דבר
בכותרת המאמר מופיעות המילים "יחסי אחיות". בפועל דנתי ביחסים בין כל מיני סוגים של אחיות: אחיות ביולוגיות (כמו רחל ולאה, או חנה ואחיותיה), אחיות-חורגות (כמו סינדרלה ואחיותיה), אחיות-מטעם נישואי הבעל למספר נשים (כמו בסרט "פנסים אדומים"), וברובד העליון- יחסי נשים בכלל. בשפה האנגלית קיים הביטוי "sisterhood" כדי לציין אחוות נשים. בעבודה הנוכחית ניסיתי להראות כיצד הרס שיטתי של אחוות הנשים מתבצעת על ידי גברים באמצעות מנגנון "המצב הפוליגמי" אשר משרת את אסטרטגיית "הפרד ומשול". הרעיון של חזרה לאחוות-נשים, sisterhood, הוא תהליך ארוך, אתגר נפשי ורגשי לנשים שהורגלו לשנוא ולקנא בנשים אחרות בעקבות המניפולציה המצבית שלימדו אותן לקבל כמובנת מאליה. אתגר ראוי.
ביבליוגרפיה
איריגארי, לוס, 1999. "מין זה שאינו אחד" בתוך רסלינג , גיליון 6, עמ’ 5-13.
בטלהיים, ברונו, 1987. קסמן של אגדות, רשפים.
ספר בראשית, פרק כ"ט (סיפור רחל ולאה).
לובין, אורלי, 1993. "אשה קוראת אשה" בתוך תאוריה ובקורת, 3, עמ’ 65-77.
לוי שמעון (מתרגם), 2000. האחים גרים-מעשיות האוסף המלא, ספריית הפועלים.
ריץ’, אדריאן, 1993. "ההטרוסקסואליות הכפויה והקיום הלסבי" בתוך קדר, זיו וקנר (עורכים), מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, סדרת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 73-102.
Ross, L. (1977). The intuitive psychologist and his shortcomings: distortions in the attribution process. In L. Berkowitz, (Ed), advances in experimental psychology (vol.10). new-York: academic press.
"Hannah and Her Sisters". A movie by Woody Allen. (1986).
"Raise The Red Lantern". A movie by Zhang Yimou. (1991).
האם מישהו יכול לקרוא בצורה חתרנית את הטקסט הזה ולהראות שהוא מנסה להעניק לה יתרון יחסי על צרותיה ?
אף פעם לא אבין כנראה מדוע צריך רקע תיאורטי לאוריינטציה מינית, לא יצא לי לקרוא ספרות עניפה המבססת רקע תיאורטי משמעותי להומוסקסואליות אצל גברים, אבל יתכן שזו סתם בורות מצדי.
בכל מקרה הטקסט הזה אנכרוניסטי(במובן שניתוח החברתי שלו מתאים רק לאיים מסורתיים ושמרניים בחברה המערבית שהינם מיעוט שכוחו מצטמק בהדרגה) ולכן לא כלכך ראוי לניגוח יסודי, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
ראשית, ביסוס חלק משמעותי מהטקסט על ספרות ארכאית בין אם זה התנ"ך, האחים גרים או התרבות הסינית לפני המהפכה לא רלוונטי לחייה של הכותבת או של הקוראים בשום אופן, באותה מידה אפשר להסיק על מצב הנשים בסאן פרנסיסקו מתוך נוהג מילת נשים בסהרה המערבית.
ההתעלמות\הדחקה מהמהות הביולוגית האינושית(שהיא באמת נפוצה אצל כותבות לסביות) פשוט ילדותית, גברים נמשכים לנשים ולהיפך לא כי החדירו את זה למוחם כחלק ממזימה פוליגמיסטית גברית אלא כי מיליארד שנות אבולוציה הובילו למנגנון הזה. הנסיון להקים מבנה "שכלי" שכביכול עוקף את המהות הביולוגית האינושית לטובת פוליטיזציה של המיניות האינושית לא רק שחסר ערך מכל בחינה שהיא אלא גובל בשרלטנות.
לסבית היא לפעמים לסבית היא לפעמים לסבית, כלומר ישנה אשה שנמשכת לנשים, לא כאקט פוליטי "מעצים" או כבחירה אופנתית או מתוך אנטי-תזה למבנה הפטריאכלי-פוליגמי-סרסורי של החברה הגברית האינושית. אני שוב אחזור לגברים הומוסקסואלים ולנוחות הבסיסית שיש להם בעור של עצמם(מכשהשלימו עם זהותם)לעומת ה"זעם" הלסבי. ארנה קזין כתבה בבלוג שלה שחד-מיניות זו בחירה. חבר חד-מיני התלונן על השורה הזו וטען שהיא שקולה לטענה הדתית האורתודוקסית. אני נוטה להסכים אתו.
יופי של מאמר. למדתי משהו- ותודה. כדאי להוסיף, שיש גם פרשנויות לאגדות כמו "לכלוכית" שמציעות שהאם החורגת מסמלת את החלק החורגי בכל אם, זה שמקנא בבת, אבל אסור,בגלל הטאבו החברתי (ע"ע "שלגיה"). הקנאה באה בדרך כלל ממקום "חורגי", גם מהאחיות של סינדרלה. אולי גם צריך ללמוד לקבל את הקנאה כדבר שכדאי להתמודד איתו ולא רק להשאיר כטאבו, בדרך ליצירת אחוות נשים.
סרט מצויין שמתאים לסיפור שלך כאן, אלינור, הוא סרטה של תמנה רוזנהיים (נדמה לי ששם המשפחה היה זה) sisterwife, שמתאר משפחה פוליגמית כזו, אצל הכושים העברים, אבל זהו סרט דוקומנטרי, שמתאר גם את הדינמיקה בין שתי הנשים. (נדמה לי שבעברית הוא נקרא "אישה אחות").
מעניין ומחכים, תודה!
כל הכבוד. אני מקנא בעיניים שלי!
לפעמים הסיגר הוא רק סיגר.
ולעומת זאת – Jules et Jim של טריפו.
— קישור —
לזכר העייף,
אכן לסבית היא לפעמים רק לסבית. אבל יש כאלו שהמסע שלהן לבירור של זהותן והעדפתן המינית הביא אותן למחוזות חדשים ולתובנות חדשות, שרלוונטיות גם לבחורה הטרוסקסואלית כמוני (בינתיים, לפחות), שיש לה חברות וחווה גם אחוות נשים יומיום.
הטיעון של אבולוציה, הוא טיעון תקף. עדיין צריך לזכור שהאבולוציה הביאה איתה גם הומואים ולסביות (בהנחה שאנחנו מדברים במסגרת התיאוריה הדרוויניסטית), אז אולי יש כאן משהו?
בעניין הטיעון של הטקסטים הישנים, הוא כבר חלש יותר… הטקסטים הללו עדיין רלוונטיים והאגדות שאספו האחים גרים עדיין מוסרטות ומוצגות. אז אולי דווקא אלו הטקסטים הכי חשובים? הכי אוניברסליים ששרדו את הזמן, בניגוד ל"שירת הסירנה" והחרטא הזה? האגדות הללו, הגיעו מזמנים בהם לאנושות היתה אולי מודעות שונה, בה לא היה כמעט מקום לאינדיוידואל והם לא שרדו במקרה לטעמי. יש הרבה טקסטים שלא שרדו הרי.
נראה לי שקשה לשים את כל הביצים בסל אחד: יש לסביות שהגיעו לזה אחרי שהתאהבו באישה אחרת, יש כאלו שעשו דרך הפוכה אולי, או באמת לא סבלו גברים (יש ימים שאני יכולה להבין את זה) וזה כן נהיה אקט מעצים בשבילן. כמו לגבי הרבה תכונות אחרות, יש כאן משחק של הרבה גורמים.
סיכמת יפה את אורלי לובין, אדריאן ריץ’ ולוס איראגראי, ומה איתך?
זה לא כתב עת אקדמי פה. את יכולה לצאת מ"נעל הזכוכית" של כללי הדיון האקדמי, ולכתוב מה את חושבת.
ואין בכל המאמר ולו מילה אחת על "אחוות עובדות"? ואין מילה אחת על "אחוות עובדות ועובדים"? דיון על מצבן של הנשים ללא ציון המסגרת החברתית-כלכלית (ובמקרה שלנו זו המסגרת הקפיטליסטית)? איך אפשר להבין את מצבן של הנשים ללא ציון ולו במילה אחת את הניצול הקפיטליסטי? חבל.
תוכן מעניין, מסקרן ומעורר מחשבה שעטוף בעטיפה של כתיבה זורמת, פשוטה ויפה. בהחלט מאמר שיעסיק אותי בתקופה הקרובה.
כל הכבוד!
תודה, אלינור, וכן תרבה כתיבה פמיניסטית באתר הזה ובכלל.
וכמו תמיד, תגובות למאמרים פמיניסטיים תמיד לא מעניינות פחות מן הטקסט הראשוני אליו הן מתייחסות (מרתק וקולח ככל שיהיה)-
שימו לב לתוקפנות של "הזכר העייף", ולעומתו, לסובלנות ולענייניות האינסופית של "איריס" המגיבה אליו. ולא, אני לא חושבת שנולדתם שניכם כך – תוקפניים ומאויימים לעומת סובלניות וענייניות. מה לעשות, יש לנו עוד הרבה עבודה בעולם הזה. כך זה, תמיד המדוכאות/ים נקראות/ים לשחרר את מדכאיהם/הן. אז כדאי אולי להחכים מאלינור, ולהענות לקריאה לסולידריות נשית במאבק השחרור הזה.
אלינור הצגת זוית מעניינת לנושא הפוליגמיה .תחרות וקנאה הנם יצרים בריאים שמתקיימים בכל מסגרת חיים משותפת ,השאלה כיצד הפרט רואה את עצמו ,ובחברה המודרנית קל להתנתק ממוסכמות תרבותיות למי שחפץ בכך.
תודה אלינור על המאמר. צודקת איריס שהטקסטים שבחרת עדיין רלוונטיים, אבל צריך להוסיף שתפיסת הפוליגאמיה בטקסטים אלה, ובקריאתם, היא תפיסה אחת, מערבית, בורגנית, והטרוסקסואלית. מה דעתכם על פוליגאמיה ממש ממוסדת, בהארמון, כאתר לסבי דווקא: נשים מעדיפות להתקשר לגבר תפוס כדי לתת לו פחות (הרוטציה), ולזכות בחברת נשותיו האחרות? הטקסטים בהחלט עושים הפרד ומשול באופן שתיארת, אבל התופעה עצמה? לאו דווקא.
אני חושבת שלא יעזור להשוות עם טקסט של אישה אחת – כמה גברים כל עוד הטקסט עצמו הוא גברי (ראו ‘מחפשת את מר גודבר’ וגם ‘זיל וג’ים’); אין תוכן אינהרנטי לקיטוב הפוליגאמי. כמו שאפשר לדמיין פירוש אחר לגבר אחד – הרבה נשים, יש גם פירוש אחר לאישה אחת – הרבה גברים, בה הנואפת לא פאם פאטאל ולא מתה בסוף.
שלום לכל המגיבות/ים ותודה על התגובות המעניינות! כמה תגובות משלי לדברים שנאמרו:
לאורי שמתעניין בעמדותי: אני חושבת שדי הבעתי אותן במאמר. בקשר ללסביות- המושג "רצף לסבי" לא מתייחס בהכרח לנטייה מינית או אקט מיני, אלא למגוון קשרים בין נשים-בדרגות שונות של עוצמה ואיכות. אין לי עמדה פוליטית ש"צריך" או "ראוי" להיות לסבית, אבל יש לי עמדה פוליטית לגבי הניסיון של גברים, כפי שאני רואה זאת, להפריע לסולידריות נשית (- שהיא כל נקודה על הרצף הלסבי) מלהתקיים.
למרים ג’ונס: אשמח לשמוע יותר על עמדתך בנושא, אין לי ספק שדבריך יכולים לפתח מאוד את הדיון.
ללזבית: הדברים שאמרת עניינו אותי במיוחד. אני חושבת שאת צודקת שפוליגמיה כשלעצמה אינה מדד מוצלח לשאלת יחסי הכוחות. אבל בהינתן יחסי כוחות קיימים, אפשר לראות איך מנגנונים שונים מתחזקים ומחזקים אותם.
נשים בהרמון זו דוגמא מרתקת: האם הן בחרו במבנה חברתי כזה? ואם היו יכולות, האם היו בוחרות אחרת? ואולי, בהינתן מבנה חברתי נתון ולא פשוט כזה, הן (בגבורה!) הצליחו להפיק ממנו את המיטב, ולהשתמש במנגנונים פסיכולוגיים מתוחכמים כדי להמשיך להרגיש שליטה בחייהן?
נשים בהרמון אולי הצליחו להיות סולידריות אחת עם השניה – אבל זה למרות מניפולצית ה"מצב הפוליגמי" שהופעלה עליהן, לא בגלל. ובטח שלא מבחירה.
מאמר מצוין ונחוץ, מדגים איך התרבות מבנה הנחות "בסיסיות-טבעיות". ניתן להכליל מאחיות ליחסי אמהות ובנות, כלות וחמות, אפשרויות נוספות לסולידריות שלעיתים מתפספסת.
חג שמח.
יש נקודה אחת שמפריכה את עיקר הטיעון. הדת היהודית סובלת יחסים לסביים אך מענישה בחומרה (מוות) יחסים הומוסקסואליים. ניראה שהפטריארכיה אינה מאוימת, אלא להיפך, מלסביות.
אך יש לציין שמבנים פטריארכליים לא יהודיים ניזונו והתחזקו מהומוסקסואליות של זכרים (יוון העתיקה וכולי).
לכן, מן הדוגמאות הללו, קשה לגזור מסקנות כוללניות על הקשר בין הומוסקסואליות ובין פטריארכליות. בכל מקרה הפטריארכיה מצליחה להכיל את ההומוסקסואליות ולחזק את עצמה דרכו.
כדאי לחשוב על אסטרטגיה אחרת, לדעתי העניה מעוני. לצערי, ובלי נימוקים אקדמיים, סולידריות נשית היא אוקסימורון, בערך כמו יהודית ודמוקרטית. זה טוב לשיעורי מדיטציה.
(אני אשה)
ל"סמרטוט רטוב" (האמת שקצת קשה לי לכתוב את השם שבחרת לך, זה קצת מעליב אותי לקרוא למישהי ככה, אולי תבחרי ניק אחר ולו רק כדי לעזור למי שרוצה לענות לך, אם את מעוניינת בתשובות, כמובן.)
יהודית ודמוקרטית זה אכן אוקסימורון, אבל ההשוואה לסולידריות נשית עושה עוול לאחרונה. אני יכולה להעיד מנסיוני, שהיו לי הרבה חוויות קפה-בגדד בחיי וקשה לי לדמיין אותם ללא החוויות הללו. תנאי בסיסי לחוות אותן היא לדעתי האמונה שהן קיימות. בן אדם שמאמין שכולם משקרים, למשל, יחווה ככה את העולם (לפעמים גם בגלל שהוא עצמו משקר).
כמו שיונה וולך כתבה, היחסים הכי טובים שיש עם גברים (ואני חובבת גברים) יביאו לזה ש"אתה החברה הכי טובה שלי". נסי ותהני…
בת שבע הצליחה בהרמון, וכך גם רוקסלנה (hurrem) אשתו האהובה של סולימן המחוקק –
— קישור —
מבלי להתייחס לשאר הטיעון שלך, ניכר שאת מתרשמת בעיקר ממילים וסגנון. במציאות יתכן ש,איריס הלבבית היא צרה צרורה לנשים, ואילו הזכר העייף עושה בדרכו מה שאפשר לקדם נשים.
זה באופן כללי, הנטיה לשפוט לפי דיבורים היא גם אבן נגף במאבק לשוויון ולא רק של נשים.
הכרתי הרבה "פמיניסטיות" של בית קפה, שהזיקו לנושא, לשוויון, ולנשים הרבה יותר מנשים או גברים שלא הצהירו כלום. כיום להגיד "פמיניסטית" זו הצהרה שעשויה לתת תגמול חברתי בחוגים מסוימים. בעידן שלנו, שכולו מיצגים ומיצבים ויחסי ציבור ועבודה בעיניים, כדאי להתעכב קצת מעבר להצהרות כלליות .
שלום לכל המגיבות/ים ותודה על התגובות המעניינות! כמה תגובות משלי לדברים שנאמרו:
לאורי שמתעניין בעמדותי: אני חושבת שדי הבעתי אותן במאמר. בקשר ללסביות- המושג "רצף לסבי" לא מתייחס בהכרח לנטייה מינית או אקט מיני, אלא למגוון קשרים בין נשים-בדרגות שונות של עוצמה ואיכות. אין לי עמדה פוליטית ש"צריך" או "ראוי" להיות לסבית, אבל יש לי עמדה פוליטית לגבי הניסיון של גברים, כפי שאני רואה זאת, להפריע לסולידריות נשית (- שהיא כל נקודה על הרצף הלסבי) מלהתקיים.
למרים ג’ונס: אשמח לשמוע יותר על עמדתך בנושא, אין לי ספק שדבריך יכולים לפתח מאוד את הדיון.
ללזבית: הדברים שאמרת עניינו אותי במיוחד. אני חושבת שאת צודקת שפוליגמיה כשלעצמה אינה מדד מוצלח לשאלת יחסי הכוחות. אבל בהינתן יחסי כוחות קיימים, אפשר לראות איך מנגנונים שונים מתחזקים ומחזקים אותם.
נשים בהרמון זו דוגמא מרתקת: האם הן בחרו במבנה חברתי כזה? ואם היו יכולות, האם היו בוחרות אחרת? ואולי, בהינתן מבנה חברתי נתון ולא פשוט כזה, הן (בגבורה!) הצליחו להפיק ממנו את המיטב, ולהשתמש במנגנונים פסיכולוגיים מתוחכמים כדי להמשיך להרגיש שליטה בחייהן?
נשים בהרמון אולי הצליחו להיות סולידריות אחת עם השניה – אבל זה למרות מניפולצית ה"מצב הפוליגמי" שהופעלה עליהן, לא בגלל. ובטח שלא מבחירה.
מאמר מעניין ומעורר למחשבה.
מי שחושב שהדברים קיימים רק בטקסטים "ארכאיים" שאינם רלוונטיים לחיינו בעולם המודרני, ירצה וודאי לדעת שבטלוויזיה האמריקאית משודרת בימים אלה סידרת דרםמה בשם Big Love, המספרת על כת דתית שבה הגברים נישאים למספר נשים. הנשים בסידרה נשואות כל אחת לגבר אחד. אגב, נשים שנשואות לאותו הגבר מתייחסות זו לזו בסידרה בכינוי "sister wife". מעניין מה זה אומר על פוליגמיה ואחיות.
כפי שציינו חלק מהמגיבים הקודמים, קיימים גם טקסטים המתארים יחסים של אישה אחת עם מספר גברים, אם כי אני מעריכה שהם פחות שכיחים מהטקסטים ההפוכים (אבל אני מודה שלא בדקתי את הנושא). בכל אופן, מעניין היה לנתח גם את הטקסטים האלה בקריאה חתרנית. נדמה לי שאז היה מתגלה שגם הם ברובם מבטאים את יחסי הכוחות הקיימים בין גברים לנשים ולא קוראים תיגר עליהם.
מנין לך שיש "שכיחות הגבוהה יותר לאין שיעור של זוג נשים עם גבר אחד בסרטי פורנו מאשר זוג גברים עם אישה אחת"? האם צפית בכל-כך רבים מהם עד שהפכת למומחית?
איברהים אכברייה (מגיב לפורטרט עצמי של אמנית צעירה באינטרנט בשם אסנת):
– וואללה, איך נעמד לי – תורן! אומרים אצלנו – העולם כולו אוקיאנוס מים, ורק הזין שלי – פלדה.
אפשר לקבוע משהוא, יא אמירה? תהיי אצלי נסיכה, אנחנו יודעים לפנק אשה אמיתית, לתת לה את העולם.
– אסנת (מגיבה קצרות): מה הקשר?
איברהים אכברייה:
מה הקשר, את שואלת, יפה שלי? ואצלי הלב נשבר אבל הזין, תותח. לא כמו אצלכם אשכנזים חנונים, מה אהבה זה רק דיבורים ולהוציא כסף, אבל זיון עלא כיפק – עם מישהו אחר, ככה מתחת לשולחן שלא ידעו, מישהו מהצד כזה, מרביצים עם כל הגוף והנשמה, אבל שששש, לא לספר.
אצלנו הכל על השולחן, גלוי, לא ככה עקמומי ונוכלי כמו אצלכם, יא כלבים ובני חזירים וקופים
(סליחה, אבל אני כותב חופשי, כאן, בלי שב"כ וכאלה) מה שמזדיינות מהצד בלי הפסקה, אבל מחפשות אחד נאיבי שידבר על אהבה ומסירות, ויביא כסף.
אתן מדברות על אהבה, וחושבות על כסף, מה אנחנו לא מכירים את היאהוד?
אבל אני גבר. אצלי, זין, אהבה, כסף, זיונים, מסירות, הקרבה, הכל הולך בחבילה אחת. אנחנו עם אציל אנחנו, ולא מפחדים לאמר שבשביל תשוקה, שהיא גם אהבה, שהיא דבר של גוף, תחת, לב מתגעגע, ברכיים, שדיים, קוס וזין ענק וכואב מגעגועים, נעשה הכל. אז עכשו את מבינה מה הקשר ושיפתחו לך העיניים, יא עיני, יא נישמתי, יא אמירה. שלך לתמיד עם זין מפציר ולב חם, איברהים.
מיכאל, זה מקסים, ונראה לי שווה להבין למה התכוונת. האם תוכל בכל זאת להסביר?
תודה דנה היקרה. קוראות חכמות ובעלות לב מסוגך נותנות לי את ההרגשה שעמלי לא לשווא.
אכן, על בסיס זה כתבתי הבהרות נוספות, להלן:
— קישור —
לקרן: בהודעה שלי נכתב: "במובן שניתוח החברתי שלו מתאים רק לאיים מסורתיים ושמרניים בחברה המערבית" הסדרה עליה את כותבת סובבת סביב מורמונים שהם "אי מסורתי שמרני".
פוליגמיה, במובן של נישואים למספר נשים חוסלה לגמרי בעולם המערבי, הנסיון לנכס את המילה לטובת כל סיטואציה בה מספר נשים נמצאות בקשר מיני(פוטנציאלי או אקטיבי) הוא ראיית צל הרים כהרים או לחלופין עבודה בעניים, בדיוק כמו הביטוי "רצף לסבי" שמהותו הצמדת המלה "לסבי" לכל סולידריות בין נשים.
בכל מקרה הנחות כמו "חברתיות המציגות גבר המבלה עם מספר נשים באור חיובי ולעומתו אישה המבלה עם מספר גברים באור שלילי" הן כלכך טריויאליות וממוחזרות שהן מעייפות.
יותר גרועות הן הנחות מומצאות לגמרי כמו "השכיחות הגבוהה יותר לאין שיעור של זוג נשים עם גבר אחד בסרטי פורנו מאשר זוג גברים עם אישה אחת", סרטי גאנג-באנג בהן מספר רב של גברים בועלים אשה אחת או שתיים הן ז’אנר מאד פופולרי ולטעמי הרבה יותר מבזה מהסיטואציה ההפוכה.
בכל מקרה ההתייחסות הכוללנית ל"נשים" כלכך פטריאכלית ומבזה נשים שכל מאמר "פמיניסטי" שמתחיל מההנחה הזו(כאילו נשים הן קבוצה בעלת מאפיינים לא גניטלים משותפים) מבחינתי חמץ.
הבהרה לזכר העייף:
באופן רשמי רשת HBO מכחישה שהסידרה Big Love עוסקת במורמונים, אם כי היא מתרחשת בסולט לייק סיטי, שהיא המרכז העולמי של המורמונים. הכנסיה המורמונית אסרה על פוליגמיה בשנת 1890, ואת תגובתה לסידרה Big Love ניתן לראות כאן:
— קישור —
בכל מקרה, מדובר בסידרה שמשודרת בפריים טיים ברשת HBO, מה שאומר שכנראה מתעניינים בה גם אנשים מחוץ ל"אי המסורתי השמרני" (אין לי נתוני רייטינג, אבל אני מתקשה להאמין שרשת מסחרית כמו HBO הייתה מקרינה סידרה כזו בפריים טיים אם לא היו לה צופים), ומעניין למה.
על שאר הדברים אני אשאיר לאלינור ולאחרות להגיב.
כמובן שקהל מגלה עניין בסדרה על פוליגמיה, זה אותו קהל שגילה עניין עצום בסופרנוס(סדרה על מאפיונרים וגנגסטרים) ובאוז(סדרה על מתקן כליאה שמור) וגם בקוויר אז פולקס ובL וורד’ מה זה אומר? שאנשים מתעניינים ביוצא דופן ובשונה. מהדורה מודרנית של קירקס(גם על קירקס כזה בדיוק יש סדרה בHBO שקוראים לה קרניבל). אם כבר יש משהו ללמוד מכך אז אפשר לאמר שפוליגמיה היא פריק שואו בימינו. מסקנה הפוכה בדיוק משל כותבת המאמר.
על שאלה אחת את כן יכולה לענות, האם לדעתך נשים הם קבוצה האמורה להיות סולידרית?
ושוב לזכר העייף:
נדמה לי שהעיסוק בלוח המשדרים של HBO כבר סוטה מנושא הדיון. כל המטרה של הבאת הדוגמא היתה לומר שהעיסוק בפוליגמיה לא קיים רק בטקסטים ארכאיים או באיים של שמרנות. הדוגמאות שאתה הבאת רק מחזקות את הטענה שמדובר בבמה שרחוקה מלהיות אי של שמרנות.
אני עדיין בוחרת להימנע מלהגיב על שאר הדברים.
לא קראתי את השירשור ואין לי משהו מיוחד לומר לכם/ן לבד מכך שהטקסט הבא עשוי לעניינכם/ן
— קישור —
יופי של מאמר, אלינור.
למדתי ממנו. חבל, שלא קראתי אותו קודם. הייתי חוסך טעויות.
שלום וברכה,
רציתי רק לציין שיצא לי יותר מפעם אחת להנות מיחסי מין בשלישייה עם שני גברים והיה נהדר.
גם עם גבר ואישה נוספת היה נהדר. אני מספרת את זה כי הכח האמיתי נמצא לטעמי ביכולת שלנו נשים לבחור מה טוב לנו, מתי, עם מי ואיך ולעשות רק מה שנעים לנו.
לטעמי מה שחסר היום הוא לא מודל תרבותי כזה או אחר אלא פתיחות ונכונות לדבר. מיניות אצל גבר ואצל אישה פועלות דומה וגם שונה, אך מן הסתם יש גם הבדלים בין אישה לאישה ובין גבר לגבר, כדי להגיע למין מספק הוגן ומהנה לשני הצדדים צריך בסך הכל להדריך זה את זה ולדבר. להיות קשובים לגוף שלנו ושל שותפינו. להכיר את הפנטזיות שלנו ולקבל החלטה כמה רחוק נרצה ללכת איתן.
פורנו למשל הוא לא דבר רע לטעמי, כל עוד מבינים אותו כסוג של מחזה שנועד לעורר בנו גירוי ולא לשמש לנו אידיאל. אם מתייחסים לזה כאידיאל הבעיה היא לא רק היחס בו לנשים, אלא גם היחס בו לגברים, בסרטי פורנו הגברים הם מכונות מין ללא חולשות, ללא פנטזיות ייחודיות להם, ללא ביישנות וכו’. כל שצריך הוא שיח פתוח וגלוי, "נעים לי"\ "לא נעים לי". מותר לעצור מישהו באמצע. מותר לבקש משהו אחר. מותר לספק ביקורת בונה. לא רק מותר, רצוי.
[למערכת – אנא הכניסו גרסה זאת ולא הקודמת]את זה אמרה שרה בממשלת לנין. יש לשחרר את המין לחלוטין מכל מערך שיקולים בו נעוץ הכוח. הפמניזם הופך את המין לחלק מהמערכה להגמונייה. במערכות יש רק הסלמה מכל צד.
יש לראות במין מה שנועד להיות לאדם כיצור בן מינו: גורם מחזק, מעורר תהליכים מוחיים גבוהים, על החמלה, החסד, היצירה והתבונה שמאחריהם.
מכיוון שהתפקוד האנושי הבסיסי הוא ייצור מכשירים, על המעגלים העצביים הקדומים של המין, נוספים מעגלים עצביים גבוהים המעודדים ייצור ויצירתיות. ואילו הפיכת המין לשדה מערכה, מלבה שנאה, פוגע באקטיבציה המוחית הגבוהה, והופך את מושא המין לפטיש, לאובייקט
באופנים שונים.
המין נועד לחזק, אך לא להפיח שנאה היסטרית, אלא אהבה יוצרת. המין ושדה התחושות הכרוך בו, יוצרים אוטונומיה של זוגיות או חבורה קטנה מול מרחב ההגמונייה החברתית/פוליטית. הפמנינסטיות מחוללות הפרדה בזוגיות או בחבורה הקטנה, תוך רתימת האדם לכוחות היצור, כאובייקט, כמושא סביל וניגזל שלהם ולא כמחולל שלהם.
המין נועד להנאה, אך כזאת המחוללת העצמה ולא סיפוק גרידה.
נ.ב. תופסק הקרבת קורבן אדם בעזה
מין זה כמו שתיית כוס מים לצמא – את זה אמרה שרה בממשלת לנין. יש לשחרר את המין לחלוטין מכל מערך שיקולים בו נעוץ הכוח. הפמניזם הופך את המין לחלק מהמערכה להגמונייה. במערכות יש רק הסלמה מכל צד.
יש לראות במין מה שנועד להיות לאדם כיצור בן מינו: גורם מחזק, מעורר תהליכים מוחיים גבוהים, על החמלה, החסד, היצירה והתבונה שמאחריהם.
מכיוון שהתפקוד האנושי הבסיסי הוא ייצור מכשירים, על המעגלים העצביים הקדומים של המין, נוספים מעגלים עצביים גבוהים המעודדים ייצור ויצירתיות. ואילו הפיכת המין לשדה מערכה, מלבה שנאה, פוגע באקטיבציה המוחית הגבוהה, והופך את מושא המין לפטיש, לאובייקט באופנים שונים.
המין נועד לחזק, אך לא להפיח שנאה היסטרית, אלא אהבה יוצרת. המין ושדה התחושות הכרוך בו, יוצרים אוטונומיה של זוגיות או חבורה קטנה מול מרחב ההגמונייה החברתית/פוליטית. הפמנינסטיות מחוללות הפרדה בזוגיות או בחבורה הקטנה, תוך רתימת האדם לכוחות היצור, כאובייקט, כמושא סביל וניגזל שלהם ולא כמחולל שלהם.
המין נועד להנאה, אך כזאת המחוללת העצמה ולא סיפוק גרידה.
מיכאל שרון
נ.ב. תופסק הקרבת קורבן אדם בעזה
אלינור, מאמר מקסים.
למה את לא כותבת פה בקביעות?
אלינור,
ומה דעתך על ניהול רומן עם גבר נשוי, האם יש בזה תרומה ל"אחוות נשים" או אולי עשית את זה רק לשם עיסוק ב"תיקון עולם"?