סחלב חם, זעתר טרי בקופסת פלסטיק בחמישה שקלים, בגדי ילדים בזול. בזאר הרוכלים משגשג משני צדי מעבר הגבול קלנדיה, מעט דרומית לרמאללה. הרחק מהעין הישראלית, תחת השמש הקופחת או בתוך בוץ הנדבק לנעליים, תנועת הצועדים במעבר קלנדיה מתנהלת בעצלתיים. זרם הולכי-הרגל החוצה את המעבר עם תעודות הזהות ואישורי המעבר ביד, הוא עורק התנועה המרכזי של הגדה המערבית. שני הנתיבים הנפרדים, אחד לנשים ואחד לגברים, הם נתיבי איילון הפלסטיניים.
מוניות שירות ממתינות לעוברים משני צדי המעבר. הצהובות והלבנות נאבקות זו בזו על המבקשים להגיע למרכז רמאללה, לאל-בירה או לביר-זית בצד הצפוני של המעבר, או לענאתה, יריחו או מזרח-ירושלים בצד הדרומי שלו. מעבר הגבול קלנדיה, כמו חומת הבטון הגבוהה ההולכת ונסגרת סביבו, נמצאים כמה קילומטרים צפונית לקווי 67′, בתוככי הגדה המערבית.
ובינתיים, גם כן מחוץ לקו הירוק, ממש לא רחוק משם, נווה-יעקב או פסגת-זאב נהנות מכבישים מהירים ורבי-נתיבים, ובקרוב אף מרכבת חשמלית בטכנולוגיה צרפתית. מגבעת-זאב הסמוכה הנסיעה לתל-אביב בכביש 443 דרך מודיעין אורכת כחצי שעה. כשאין פקקים.
הכפר אל-חאדר, כשמו כן הוא, "הירוק" בערבית, משתרע בוואדי פורה ופסטורלי. בחובו מסתתרות בריכות שלמה העתיקות, מבנה רומי מרשים עם נוף עוצר נשימה מזרחה, למדבר. הכביש הראשי העובר במרכז הכפר חיבר פעם את בית-לחם עם חברון. הכביש, הסגור מזה כמה שנים בערמות עפר וריבועי בטון ענקיים, שקט וריק. אוטוסטרדת המנהרות בין גילה לגוש-עציון, דרומית לירושלים, שנחצבה בתוך הרים בטכנולוגיה איטלקית, חולפת בסמוך לכפר. אך הכביש הקטן המחבר בינה ובין הכפר סגור אף הוא. כאן התפתח בינתיים שוק של ממש: משני צדי הכביש שהפך למדרחוב, דוכני ירקות, פירות וממתקים. מגיעים במונית לקצה של הכפר, עוברים ברגל את השוק, מטפסים מעל ערימת העפר, וממשיכים במונית או באוטובוס בצד השני: צפונה לירושלים או דרומה לחברון. אל-חאדר רחוק קילומטרים רבים מקווי 67′.
התלות המוחלטת של הפלסטינים באישורי מעבר מישראל על מנת לנוע ממקום למקום בתוך ארצם שלהם הופכת את חיי היומיום שלהם לבלתי נסבלים. השיתוק והחנק מורגשים בכל התחומים בחברה הפלסטינית – הכלכלה, התרבות, החינוך, הפוליטיקה. חוסר האפשרות של הצגת תאטרון מרמאללה להופיע בטול-כרם, גם היא בגדה המערבית, כי אחד השחקנים לא קיבל אישור מעבר מצה"ל, חוסר האפשרות של סטודנט משכם להשתתף בכנס אקדמי באוניברסיטה בעיר שכנה ללא אישור מיוחד, חוסר היכולת להעביר סחורות מהמפעל לחנויות. שלא לדבר על סתם לקפוץ לבקר קרובי משפחה בחגים. גם כאשר יש כבר אישור והמעבר פתוח, כל נסיעה היא מסע מעייף המלווה בהמתנה ארוכה במחסומים, בהשפלה בהצגת תעודות הזהות והאישורים מול חיילים בני 20, בהחלפות חוזרות ונשנות של מוניות, בשעות ארוכות של עצבים.
"מערכת הבקרה המסועפת שמפעילה ישראל בשטחים, המשפיעה כמעט על כל היבט בחיי הפלסטינים, מזכירה, באופן מטריד מאוד, את האפרטהייד", כתב ב-6 בפברואר 2006 כריס מקגריל ב"גרדיאן" הבריטי, בכתבת שער המשווה את ישראל לדרום אפריקה בימיה האפלים. אפרטהייד משמעותו הפרדה גזעית. גדר ההפרדה במיקומה הנוכחי, מעברי הגבול הגדולים והקבועים, בתוספת כל אותם מחסומים קבועים או זמניים, כולם בעומק הגדה המערבית, זאת המשמעות המעשית של ההפרדה, ההולכת ותופסת צורה יותר ויותר קבועה וארוכת-טווח בשטחי הגדה המערבית. זאת איננה הפרדה בין מדינת ישראל למדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית אלא מערכת של הפרדה גזעית בין "הילידים" הפלסטינים ובין המתנחלים היהודים.