הציבור בישראל רוצה שלום, רוצה מהפכה חברתית, ומוכן אפילו לסבול את השמאל, אבל הכול רק "כאילו" – בלי לשלם מחיר. בוחרים את קדימה למען השלום, את עמיר פרץ בעד מהפכה חברתית. ה"כאילו " חוגג ברמה. במקום שלום קיבלנו "התכנסות" (בינתיים אפילו את זה לא, כי אולמרט בנאום הניצחון השמיט את המלה כדי לאפשר לימין להיכנס לממשלה, כלומר הוא יכניס את מתנגדי ההתכנסות כדי לקיים אותה). תחת מפנה חברתי פרץ ככל הנראה יקבל את משרד הביטחון, שם, כך מבטיחים לנו, יש המון נושאים חברתיים (כמו התעשיות הצבאיות!). ובמקום שמאל קיבלנו את העבודה ואת מרצ.
"המפץ הגדול" של רמון התבסס על "התגלית" שאין הבדל משמעותי בין אנשי הליכוד ואנשי העבודה. סוד גדול זה ידוע לשמאל כבר אי אלו שנים, אך כאשר השמאל טען זאת כבר לפני שנים, הוא נדחה ע"י הפונדיטים הפוליטיים (בפרט אלה של השמאל הציוני). אותם אלה שטענו תמיד שזו פשטנות, שהשמאל אינו מוכן להכיר בהבדלים בין המפלגות ובמיוחד אינו יודע להבחין בניואנסים ובגווני האפור. אלא שהשמאל בהחלט מכיר בהבדלים ואפילו בין הגוונים, אבל הוא לא מסתנוור מגוונים, הוא שואל שאלות תכלס. למשל: "בסופו של עניין האם אתם תומכים בהמשך הכיבוש? בשלילת זכויות הפליטים? בלא לדבר עם החמאס? כמובן שיש הבדלים בין המפלגות, ההבדל הוא כיצד מוכרים סחורה זו. מרצ מוכרת את המשך הכיבוש תחת סיסמאות כמו "אין לדבר עם החמאס", או "אין לקבל את זכות השיבה לפליטים", או בהצטרפות למקהלת ההסכמה הלאומית "שאין לנו פרטנר ו"בכל אשם ערפאת"! זוכרים את יוסי שריד שלאחר התפטרותו מן הכנסת נשאל מה השגיאה הגדולה ביותר שלו וענה שהסתייג מאוחר מדי מערפאת?
למפלגת העבודה יש כמובן נוסחים אחרים להצדקת הכיבוש בעבר או בהווה: הם בעד תוכנית ההתכנסות אם המו"מ הישיר ייכשל; אין לדבר עם החמאס וכן הלאה. הקובע הסופי בתוך הגוונים השונים היום הוא ששתי מפלגות אלה מוכנות להצטרף לקואליציה של אולמרט ויחד עימו ילחמו בטרור.
המפץ היה בסופו של עניין פילוג של הליכוד. זו תוצאה של ויכוח שנכפה עליו בעקבות חוסר האפשרות להמשיך ולשלוט על הפלסטינים בשיטות הישנות. אנשי שרון הציעו לקצר את קווי החזית – כצעד לשמירת עיקר הכיבוש (עם גושי ההתיישבות ובקעת הירדן) לעומת אנשי אף-שעל של נתניהו ולנדאו. המציאות עמדה לצד שרון ויש לזכור שגם רוב תומכיו של נתניהו בתוך המפלגה תמכו בהתנתקות. ואם אכן יימשך המאבק החריף המתנהל שם כעת בתוך שרידי הליכוד, בין נתניהו לסילבן שלום, ועוד חלק מהם יצטרפו לממשלה של אולמרט או אף למפלגת קדימה, יתברר שכמעט כל הליכוד הישן נמצא שם, שהוא התלכד מחדש, תוך הצטרפות של כמה ממנהיגי העבודה וטרמפיסטים מזדמנים.
אלא שבפוליטיקה קורים לעתים דברים מוזרים – פינוי גוש קטיף והרצועה ותוכנית ההתכנסות נתפסו בציבור הרחב כתוכנית שלום ובכך יצרו אווירה והלך רוח שהשפיעו יותר מכל גורם אחר על תוצאות הבחירות.
האווירה שזה הישרה על הבחירות היתה שהינה בצורה זו או אחרת אנו מתקרבים לשלום או לפחות לעזיבת השטחים. על רקע זה נראתה לפתע ההסתה הלאומנית וזריעת פאניקה בציבור, בעבר אמצעי בדוק של הליכוד להשגת קולות, כלא רלבנטית יותר, ואיבדה את כוחה. הנפגע העיקרי היה הליכוד הישן שקרס. מנגד, אווירת השלום (המדומה, יש תמיד להוסיף) פינתה את מרחב השיח הציבורי לתודעה מעמדית חברתית או לפחות לדרישות חברתיות ממשיות – שנשמעו לפתע אפשריות ומציאותיות. שוב הוכח שאין כמו רגיעה וירידת המתח הביטחוני לפנות את הדרך לסדר יום חברתי. קריסת הליכוד ועליית התביעות החברתיות היו קשורות זה בזה.
בנאום הנצחון הנרגש (יוסי שריד כינה אותו נאום בר-מצווה) פנה אולמרט אל אבו מאזן לעשות שלום – הוא עשה זאת לאחר שפירט שאיננו יכולים לוותר על אריאל, על מעלה אדומים, על בקעת הירדן (כ-20% עד 40% משטח ארץ ישראל המנדטורית) אבל הוא הוסיף: אם הפלסטינים לא יסכימו לשלום (כזה!) אזי נצטרך לעשות צעדים עצמאים כדי לקבוע בעצמנו גבולות קבועים. כל אדם סביר מבין שזו הצעה (על שני חלקיה) – שהפלסטינים לא יכולים שלא לסרב לה. הצעת השלום לאבו מאזן היא מסוג הרטוריקה הריקה והצבועה המוצגת כדי להגיע מהר לשלב השני בו נצטרך "להפשיל שרוולים" ולקבוע את גבולות המדינה לפי רצוננו. הריק של הנאום מתגלה כבר בפנייה אל אבו מאזן, כאשר כידוע הממשלה היא ממשלת חמאס. החמאס מספק עכשיו את "האין פרטנר" ששנים רבות סיפקו אש"ף (עד אוסלו) ואח"כ יאסר ערפאת. האם יש מישהו בעולם שמאמין שאפשר להשיג שלום בין מדינות כאשר מדינה אחת קובעת את גבולות המדינה האחרת? היכול מישהו להאמין שכך ניתן להשיג שלום? גם אולמרט יודע זאת. לכן הוא דיבר על "הסכמה בינלאומית". כוונתו היא למעוז הישראלי הקבוע – ארה"ב, המעניק לישראל מתוך שיקוליו הוא את תמיכתו. ואכן "קונדי" כבר הביעה הסכמה ברמז לתוכנית זו של אולמרט (למרבה הצער, אבל לא ממש בהפתעה, גם האיחוד האירופי חובר אליה). וגם העבודה ומרצ תומכות – זו המשמעות של הצטרפות לממשלה העתידה. האם אינן רואות שמדיניות זו לא תוכל להביא לשום רגיעה כי ההתנגדות הפלסטינית לדיקטטים הישראלים רק תגבר? כלום אפשר להתעלם מכך שתמיכה במדיניות אולמרט היא תמיכה ברצח ובפשעים יומיומיים הנעשים כל יום בגדה! מקדמה על כך אנו מקבלים בימים אלה – הפצצה מן האוויר ומן הקרקע של עזה עם 17 פלסטינים הרוגים עד כה בהם ילדים – והקסאמים ממשיכים.
ומה בקשר לסדר היום החברתי?
גם כאן אני מפחד שמחכה לנו מפח נפש – והלוואי ואתבדה… המערכה החברתית התחילה בתנופה גדולה ע"י עמיר פרץ ואף נשאה פרי בתוצאות הבחירות. מפלגת העבודה הפסידה חלק מן האלקטורט הבורגני שלה בערים הגדולות והוסיפה קולות בעיירות הפיתוח. במיוחד שמחתי על הצבעת פועלי נמל אשדוד שפסקו להצביע עבור נתניהו. ואכן קריסת הליכוד היתה במידה רבה תוצאה של הצבעת מחאה על המצוקה והסבל שממשלות ישראל גרמו לשכבות רחבות בציבור. אך גם באשר לעתיד, קשה לראות כיצד קואליציה של אולמרט בהרכב זה או אחר תנהיג באמת שינויים חברתיים ממשיים. צריך לשנן שוב ושוב ששינוי חברתי אינו מתבטא בכך שימונה שר אוצר כזה או אחר – שינוי חברתי ייעשה כאשר הוא יהיה מעוגן במאבק חברתי ממושך ועיקש בתוך ציבור העובדים, במקומות העבודה ובקרב הציבור הרחב.
מפלגת העבודה לא מסוגלת להנהיג מסע כזה. התרגיל העלוב של עמיר פרץ למען קואליציה חברתית כביכול סימנה קודם כל את דעתו שאפשר "בינתיים" לדחות את עניין השלום ולעשות מהפכה חברתית עם הימין. התרגיל הזה הוא עוד סימן להיעדר הכרה חברתית מקיפה ובסיסית. אלו "הטבות" ישיגו דלי הארץ וציבור העובדים בממשלה עתידה שכזו? זאת קשה לדעת עכשיו. האינפורמציה על דרישות הגמלאים היא סימן רע. אני מודה שלא התלהבתי כל כך מנציגות הגמלאים שנבחרה, הנראית לי ממסדית ביותר, כשם שאינני מתלהב מנציגות העבודה שנבחרה. כמה ח"כים יש שם שהעניין החברתי קרוב לליבם? נער יספרם. לעומת זאת יש שם פנים מוכרות מן הימים שהעבודה השתתפה בכל הגזירות שניתכו על הציבור העני. ולמה לא ראינו את שלי יחימוביץ בצוות המו"מ על הרכבת הקואליציה אלא את המיליונר בני גאון? הלא חשבנו שאצל העבודה סדר היום החברתי הוא העיקר?
בחזרה לדרישת הגמלאים. שמענו שהם דורשים העלאה של 25% בקצבת הזקנה שתתפרס על פני חמש שנים. נניח שהקצבה כיום היא משהו בין 1,200 ל-2,000 שקל. יעשה כל אחד את החשבון כמה מעט יקבלו הגמלאים לחשבונם, ואלה הן דרישות הפתיחה! האם זה מבטא באמת את ציפיות 185,759 הבוחרים שהצביעו עבור רשימת הגמלאים?
אין זה המקום להיכנס לשאר הדרישות החברתיות המינימליות של שכבות כל כך רחבות בציבור הדורשות שינוי נמרץ. מי ייענה להם, ממשלה בראשות קדימה הניאו ליברלית?
השמאל הממסדי בדמותו של העבודה עימעם את בשורתו החברתית כאשר יצא בסיסמתו החדשה "לוחמים בטרור, מנצחים את העוני". זאת סיסמה מיינסטרימית שנועדה קודם כל להבטיח שלא יחרגו מן ההסכמה הלאומית במלחמה נגד "הטרור" ולהרגיע את כולם, שמא יחשוב מישהו שיש לנו עניין עם סוציאליסטים (אם מישהו עוד הטיל ספק בכך). ואם מישהו חשב כך, בא ברוורמן וצרח במלא גרונו: פרץ אינו קומוניסט! ובכלל, אולי צריך להזכיר למי שכבר שכח שיש עוד דרכים להיאבק לשינוי פוליטי מלבד ריצה לקואליציה להתיישב שם על כורסת שר הביטחון ולבצע את כל העבודה המלוכלכת להמשך הכיבוש. יש עדיין דבר כזה כמו אופוזיציה לממשלה וניהול מאבק מחוץ לכותלי בניין הממשלה. רצוי להעיף מבט לעבר צרפת בימים אלה – כיצד הצעירים והפועלים אילצו, תוך מאבק סוער, לשנות את החלטות הממשלה.
יח"ד-מרצ אמנם לא אימצה את סיסמת המלחמה בטרור כסיסמה ראשית, אבל גם היא ברחה מהנושא המרכזי: הכיבוש והשלום. מפלגה זו בחרה במקום זה לשים את "האדם במרכז" ומשדרי הטלוויזיה דיברו בעיקר על מיגדר, מה פלא שעיתונאי נרגז גער בהם "עיזבו את ההומואים דברו על הכיבוש"!
המפלגות האופוזיציוניות היחידות במערכת הבחירות היו המפלגות הערביות וחד"ש. חד"ש הציגה תוכנית כוללת לשינוי חברתי ומאבק בלתי מתפשר בכיבוש, למען השלום, ובהגנה על זכויות האוכלוסייה הערבית.
בכל זאת הצטערתי כאשר גם חד"ש בציבור היהודי נדבקה קמעה מהלכי רוח אלה. היא עירבבה קצת את הצבעים והציגה תמהיל חדש: "אדום-ירוק". "צדק סביבתי" הושווה לצדק חברתי. איש לא יזלזל בצדק סביבתי אך יש גם צדק חינוכי, וצדק אזרחי, משפטי ואפילו רפואי ובוודאי צדק מיגדרי. אני בטוח שסיעת חד"ש בכנסת ה-17, בחיזוק של שני נציגים חדשים ומוכשרים, בהם נציג יהודי, תיאבק בנחישות, כמו בעבר, נגד הכיבוש ולמען הנושאים החברתיים השונים.
שמואל אמיר
האם המציאות של השמאל (כולל אותי כמובן) חייבת להיות מאופיינת תמיד ב"הכל או לא כלום?". אז נכון, הכיבוש נמשך ולרוב הציבור לא איכפת שמדינתם מתעללת בשיטתיות בשכניהם (לצערי גם לא כולם מודעים לכך), אבל במציאות הזו יש מקום לשמוח מכל רוח קלה של שינוי. עמיר פרץ הוא בהחלט רוח רעננה וחיובית באזורנו. "התרגיל המסריח" היה במסגרת המשחק הפוליטי ולא משהו שצריך להלקח ברצינות תהומית כל-כך. בסך הכל יש עוד דרך ארוכה אבל יש לתמוך גם בהתחלות זעירות של שינוי.
אז לא הבנתי אם החמאס/חיזבאללה/איראן הם כן פרטנר או לא, ומה בעצם ניתן וסביר לצפות מישראל עם גורמים כאלו. ללא קשר לסבל הפלסטיני ברצועה, האם ישראל צריכה להבליג על שיגורים יומיומיים של רקטות? או לחכות שהחמאס יתרכך? קצת הסברים קונקרטיים יעזרו. תודה!
בטח שישראל לא רוצה שלום. רק הפלשתינים רוצים שלום. עובדה, הם יורים קסאמים של שלום מבטיחים להשמיד את ישראל בשלום מפעילים טרור בשלום. בוז לישראל מחרחרת המלחמה על ידי נסיגות ונסיונות הדברות.
תוצאות מעשה לא בהכרח מופיעות בהתאם מיד עם סיומו. אורך הנשימה של המציאות הוא ארוך יותר מרצונם של ההמונים אשר הורגלו ע"י הקפיטליזם לסיפוקים מיידים. אינסטנט קפה, ארוחות מוכנות, אפשר להשיג הכל עכשיו ומיד. כך גם תוכנית השלום של השמאל הרדיקאלי וגרורותיו הסהרורים. רוצים הכל מיד, שלום עכשיו. למעשה כל התקדמות או הישג שאיננו עולה בקנה אחד עם שאיפותיהם המלאות, יוגדר כעוד נסיון עוולה ותכסיס מרושע. ההתנתקות, אחד ההישגים הגדולים ביותר של מחנה השלום, הושמצה כאן השקם וערב. מדוע? קודם כל בגלל שהיא בוצעה ע"י אריק שרון. שנית כל, היא אילצה את השמאל הרדיקאלי יחד עם גרורותיו הסהרוריות להתמודד עם המציאות בזמן אמת, וזה בהחלט לא מומלץ על ידי חכמי המפלגה וגיבורי המהפכה. זה גורם לחברים לחשוב מעט, פעילות הרסנית שגורמת רק נזק למטרה. פונו התנחלויות וישראל נסוגה משטח כבוש. זה מה שהיה וכך זה יזכר בהיסטוריה. אולי יצינו גם במשפט קצר את חבורת ליצני הכפר שהורמו מאשפתות ומנהלים סדרות של מלחמות ומאבקים קטנונים על השליטה בהמון הרעב והמדוכא.
גם בתחום החברתי נעשה שינוי, אומנם ההמונים טרם יצאו לרחובות להצית את מפקדות הבנקים אבל שינוי התרחש. חורבנו של המרכז המושחת והמתועב של הליכוד למשל. הציבור בחר בשינוי חברתי, בגישה סוציאלית. לעומת זאת, תוכניות כוללות המרקיעות שחקים בדרישות בלתי מתפשרות, אין הן אלא מרכולתם של סוחרים בשוק הרעיונות שלעולם לא נועדו להתקיים ופקידים של ערכה עירונית חסרת חשיבות ובסופו של דבר גם טרף קל לקנוניות והונאות של בעלי אינטרסים ועורכי הדין שלהם.
This is zionism
המצב בעייתי, מה פרץ יכול לעשות בזה שלא מוכנים לתת לו את תיק האוצר? אומנם עדיף שיקבל את תיק התמ"ת מאת הבטחון, אולם עדיף שהוא יהיה שר הבטחון משאול מופז. פרץ יכול לעצור את ההפרטות שפושטות בצה"ל
לדנה – "הכל או לא כלום", במו אמירות כלליות אחרות יש לבחון אותה לפי הסיטואציה. בסכסוך באזורינו יש כמה תנאים מינימליים שאם לא יתקבלו לא יהיה שלום. הם לא "הכל", הם ממש מינימום שכן בלעדיהם לא יכון שלום. הכוונה היא לגמר הכיבוש ממש ולא "גושי התיישבות", החזרת ירושלים הערבית ולא "השכונות הערביות" וכך הלאה.עמיר פרץ הוא אולי רוח רעננה אבל במה הוא מקרב את השלום בקואליציה העתידה? יש לך תשובה על כך? אמירות כלליות לא יספיקו, זאת למדנו מניסיון של ארבעים שנות כיבוש.
לדני.ש. באופן קונקרטי לגמרי -להיכנס למו"מ עם החמאס. זו אפשרות ריאלית להשגת שלום.היא כוללת הפסקת הפצצת רצועת עזה. זו לא "הבלגה". הכיבוש הוליד את הקסאמים ולא להפך.
לחבר קיררוס – ראה תשובתי לדנה.
לאבי – למנוע הפרטות במקום הפסקת הכיבוש?.
הפעם אני "כמעט" מסכים לכל מילה שכתב מיכה רחמן.ש.א.
הפעם אני דווקא מסכים עם כמעט כל מה שנאמר במאמר של שמואל אמיר. אבל,כאנשי שמאל אסור לנו להתעלם משינויים שבכל זאת נראו בבחירות אלו בבחינת חצי(או אפילו רבע זה טוב) הכוס המלאה: אפשר לפרש את התוצאה גם כאמירת לא! למדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית של נתניהו, במיוחד על רקע מעבר של כמה מנדטים מהליכוד לטובת העבודה משכונות ועיירות פיתוח. שינוי כזה מאפשר לכל התנועות החברתיות מאבק בתנאים משופרים בעתיד. אם יהיה הישג של העלאת שכר מינמום תוך הקדנציה הזו ל – 1000 דולר זהו הישג שחברי כנסת חברתיים אחרים לא השיגו עד כה (עם כל המצע החברתי המפכני של חד"ש לא ראינו עדיין הישג בקנה מידה כזה).התביעות הנוכחיות של העבודה בראשות פרץ מעטות מדי ואינן התוכנית שאני הייתי רוצה למדינה סוציאל-דמוקרטית רדיקאלית, אבל אני לא רואה מישהו אחר בשמאל העשוי תכלס בשטח להביא תוכניות כאלה למימוש, כולל חד"ש (מלבד העלאת שכר מינמום גם שיפור תנאי הפנסיה ושיפור תנאי העסקה של עובדי קבלן). אני מסכים שתוכנית שרון-אולמרט מסוכנת לשלום, אבל העובדה שהמתנחלים מתחילים להיות במגננה, ושיש סוף-סוף לגיטמציה לפינוי התנחלויות אינה עובדה של מה בכך.