ילדים פלסטינים לא בנויים למלחמה, לא יותר משילדים ישראלים בנויים למלחמה. אולם בעוד הפוליטיקאים מתמודדים על כוח, האמהות הישראליות ממשיכות בדבקות לשלוח את ילדיהן להתגייס לצבא ולהפיל אימה על השכנים, כאילו היה זה דבר נורמלי ביותר, תוך אמונה שזו חובתם לאומה. ואמהות פלסטיניות ממשיכות לחיות בפחד מהרגע שבו ילדיהן יחמקו החוצה לידות אבנים בטנקים בהם נוהגים הילדים הישראלים, שלעתים חוזרים בארון. מיקי, השמרטפית-לשעבר של ילדיי, נכדתה של חברתי הטובה, נערה מתוקה ומקסימה, התגייסה ככל הילדים לצבא הישראלי בגיל 18, והפכה למדריכת צלפים. חניכיה, עדיין ילדים גם הם, יוצאים ויורים בילדים פלסטינים ברחובות שכם או חברון. מי יכול להבין את זה? ומה עם בנם-יחידם של חבריי: חגי, החולם, חובב הטבע, שלעולם לא יישב עוד תחת עץ ביום קיץ ויבהה בעננים החולפים מעל? צבא הצאר (כאן קוראים לו צבא ההגנה לישראל) תפס אותו ואכל אותו חי.
אכן, הישראלים האטומים שאותם רואים הפלסטינים אינם הישראלים האכפתיים שאני מכירה. וגם הקריקטורות החד-ממדיות של פלסטינים שמראה התקשורת לעולם אינן דומות לפלסטינים האמיתיים שאני מכירה. הפלסטינים שאני מכירה הם אנשים כמוכם וכמוני, ויש להם ימים טובים יותר וטובים פחות, כמו לכולם. לא מושלמים. בני אדם כמוני: פשוט בני אדם. הפלסטינים בחדשות הם תמיד "הרעים", או מרצחים בני-עוולה או קורבנות של אלימות חפים-מפשע. מדוע העיתונים לעולם אינם מזכירים את הפלסטינים "הרגילים", שפשוט מנסים לחיות, כמוכם וכמוני? אופה בג’נין אופה לחם ממש כמו אופה בקנזס סיטי או בכלכתה, או בבאר שבע או בחיפה. ואיזה ילד בג’נין בשם מחמוד או סוהיל אוכל פרוסה מהלחם הזה עם קצת ריבה לארוחת בוקר. ידידה אמריקאית שלי, כמרה, שביקרה בישראל באחרונה, צירפה אליה זוג יהודים ישראלים שהיא מכירה לביקור אצל זוג פלסטינים ישראלים שהיא מכירה.
האשה היהודייה גילתה לאחר מעשה: "מה, הילדים שלהם בדיוק כמו שלנו!" נו, כן…
קחו למשל את ידידי, אחינו למערכה הלא-אלימה לשלום: סאם שמו, פלסטיני-אמריקאי בן 40 ומשהו החי באל-בירה (ליד רמאללה) ומאמין ב"עסקים למען שלום". ברור לכם שהאיש רב-תושייה, יצירתי ואופטימי, כי הוא בנה קניון שרובו… זכוכית, בעיר שבה כל מפקד טנק ישראלי בגיל הטיפש-עשרה עלול להחליט שהוא יתרום לביטחונם של אזרחי ישראל בכך שיירה בכל שעה שהיא במישהו או במשהו בחזית הזכוכית המרשימה של קניון "פלאזה". קניון פלאזה עדיין עומד על תלו (בעת כתיבת שורות אלה).
אני חושבת שסאם מחזיק אותו שלם רק בעזרת איזה כוח מאגי, וודו. בינתיים, בכל פעם שהפוליטיקה מתחממת, רכב משוריין, ולעתים טנקים, רועמים בשכונת מגוריו בשעה 2 או 3 או 4 לפנות בוקר, וזורעים אימת-אלוהים בקרב שכניו ושתי בנותיו הצעירות. חיילים טריים, לא בוגרים בהרבה מבנותיו של סאם, תולשים לעתים אנשים לבושי-פיג’מות ממיטותיהם, ואלה עומדים, רותחים מכעס ברחוב עד עלות השחר, תוך שבדירותיהם נערכים חיפושים אחר הרעים. זו שכונה אמידה למדי. האנשים בפיג’מות אינם טיפוסים מפחידים במיוחד – מורים, עובדים סוציאליים, רואי-חשבון. תארו לעצמכם טור טנקים מועך באיזה לילה את כל המכוניות החונות בשכונה שלכם. אשתו של סאם לא סועדת ארוחות צהריים בחברת ישראלים כפי שעושה סאם מדי פעם – ולא משנה אם הם מעידים על עצמם שהם שוחרי-שלום. אפשר להאשים אותה?
ב-2004 עזבתי את ישראל עם משפחתי לקליפורניה והחזקתי מעמד שנתיים. התגעגעתי. בתי התגעגעה. חזרנו. בני ואביו נשארו שם. כעת אנחנו משפחה מפורקת כמו משפחות רבות אחרות בישראל / פלסטין – אבל לפחות היינו חופשיים לבחור. רבים מדי פשוט אינם רשאים לבחור. סאם למשל, שוהה עם משפחתו באל-בירה בין חידוש אשרה אחד למשנהו, כי מעולם לא העניקה לו ישראל מעמד של תושב קבע לחיות בפלסטין (הגדה המערבית). איזו מין חוצפה זו לאלץ אדם להתחנן לרשות לחיות עם אשתו וילדיו? איזה סיכון לביטחון אזרחי ישראל מהווה בעל-חזון שבונה קניון עם חזית זכוכית בלב עיר נצורה, שורצת טנקים וחיילים חולי-הדק והרס? אמהות מקומיות חסרות אמצעים מביאות את ילדיהן הקטנים לקניון פלאזה כדי שישתעשעו שם בחינם: המקום מציע הקרנות חינם של סרטי וולט דיסני, משחקיות וג’ימבורי, ולעתים גם ליצנים ונגנים. הילדים מוזמנים גם אם לאמותיהם אין כסף לקנות דבר. זו המגמה שמקיימים אנשיו של סאם מזה חמש שנים. תנו לאיש תושבות-קבע, ביורוקרטים טיפשים שכמותכם – הרי הוא ממש עמותת רווחה קהילתית של איש אחד (ומה עם האלפים האחרים מסוגו? במה פשעו? בנשימה סדירה מדי?)
כביש חוצה-ישראל החדש, הנורא, מביא אותי כיום בפחות משעה מביתי במישור החוף למקום עבודתי סמוך לירושלים (הישראלים קוראים לו כביש 6). בבנייתו נהגו המתכננים כדרך מתכננים תמיד – קשובים לבעלי ההון, התאגידים נותני הטון, ולפוליטיקאים בשלטון. לא לקהילות שעל שטחיהן סללו. כשהאוטוסטרדה המשוכללת בבעלות פרטית באה לעולם, עיירות ערביות בישראל כגון טייבה וטירה ראו את השטח הבנוי שלהן מנותק מהשטחים החקלאיים והמטעים ורזרבות הקרקע לבניית מגורים בעתיד – מנותק על ידי תוואי כביש 6 הארור. במשך כמה שנים ניהלו פעילי סביבה וחברה מאבק אבוד על מעט צדק ושפיות בתכנון התוואי – דרשו שגם היישובים היהודיים לאורך התוואי יקריבו מעט מאדמותיהם. שישאו כולם באופן שווה בעול המודרניזציה, ושיעבור חלק מהתוואי מתחת לפני השטח כדי להשאיר מעט שטחים ירוקים, בשם אלוהים.
אבל לא. מתכנני כביש 6 ידעו שיוכלו בשקט לדפוק את הלובי הסביבתי חסר-האונים, וכמובן את 1.1 מיליון אזרחי ישראל הפלסטינים. חברי הכנסת הערבים לא מסוגלים להגן על בוחריהם כששוב נחלקת העוגה באופן לא שווה, היות שאף ממשלה מאז הקמת המדינה ב-1948 לא כללה מפלגה ערבית בקואליציית השלטון. שיאכלו את הפתקים ששלשלו לקלפי. אחד מכל חמישה אזרחים במדינת ישראל הוא ערבי פלסטיני (לא מדובר כאן בפלסטינים בגדה המערבית או עזה). להבטיח יחס תואם בהקצאת משאבי המדינה כדי להבטיח שיקבלו את חלקם ההוגן? לאאא. אפילו לא כששורה של ועדות חקירה ישראליות רשמיות פוסקות, שנה אחר שנה, שיש לעשות זאת, חייבים לעשות זאת, יעשו זאת. הדבר מעולם לא נעשה. כביש 6 הארור הוא רק ההוכחה החותכת הטרייה ומוצקה (מאוד, מאוד מוצקה…) למדיניות ארוכת-הטווח וקצרת-הרואי הנצחית בהפיכת שכנים המנסים ללמוד לחיות איתנו – לאויבים. הידעתם איך נקראת החברה בעלת-הכביש הגובה אגרה, מס, על הנסיעה בו, ומסים כה כבדים בסלילתו? "דרך ארץ". משחק מלים בעברית שניתן להבין ממנו גם "דרך ארצית" וכן "נימוסים והתחשבות בזולת". יצחקו אלה על כפל הלשון כל הדרך לבנק ובכיסם הדמים. סליחה, הממון.
כשאני משוחחת עם ידידיי בישראל או קרוביי בארה"ב, כמעט כולם מגיבים באותו האופן: למה אני תמיד מצדדת בפלסטינים? למה אני תמיד שבה ופורטת על חטאיה של ישראל? האם (כפי שהאשים אותי ילדי) אני אוהבת את הפלסטינים יותר מאשר את משפחתי-שלי?
לא. לא יותר. אבל גם לא פחות. נראה שבגילי המופלג הייתי למעין נוצרייה: אוהבת את רעיי/שכניי כמוני. אנו זקוקים אלה לאלה. כדי ליצור כאן עתיד שפוי, צודק, משגשג, אנו זקוקים אלה לאלה כפי שהאור זקוק לצל ולהפך. יין ויאנג. אויבי משלים אותי, כדברי אחד המיסטיקנים הנוצרים הקדומים. איני יודעת מדוע הפוליטיקאים והגנרלים מכלים כל כך הרבה אנרגיה וכספי-מסים בניסיון להוכיח לנו שאי אפשר לחיות ביחד. הישועה המיוחלת מחכה לנו ממש מעבר לחומה. בקשו את הבני-דודים לעזור לנו לחשוב איך לחיות ביחד. שאלו את החמאס. אמרו להם: נגיד שאיננו רוצים להיות עוד אויביכם. בואו שבו עמנו כשווים ונמצא דרך טובה יותר. אל תגידו שזה לא יצליח. מישהו ניסה כבר פעם? האם לא קם ארגון חדש של לוחמים לשעבר משני הצדדים שממליץ לנהוג ממש כך? יתרון כוח לעולם אינו יותר מאשר פיתרון זמני. אפילו אוחזי הנשק לומדים זאת כעת.
ומה אעשה במגדל השמירה המפחיד שלידו אני עוברת כל יום בדרכי לעבודה? אני עובדת כיום בעמותה השוחרת שלום בערוצים שונים: היא מאמנת צעירים ובעלי מקצוע יהודים ופלסטינים להיפגש אלה עם אלה ולהתוות מחדש את מפות המציאות שלהם כדי לכלול את נוכחות האחר בארץ הזו. היא מקיימת בית ספר יסודי שבו ילדים פלסטינים וילדים יהודים ישראלים יכולים לגדול ברעות במקום בפחד ושנאה הדדיים. והיא מנהלת מרכז רוחני שבו מופק ידע פנימי למען פיתוח הכבוד ההדדי וההבנה בין קבוצות לאומיות ודתיות מסוכסכות. כדי להגיע למשרדי הסמוך לירושלים, אני נוהגת וחולפת על פני קטע מחומת החרפה המפרידה ומכשילה ומתיימרת להבטיח את עתידי כאזרחית ישראלית שוחרת-שלום. מדי 20 מטרים בקירוב, מזדקר מהחומה הזו – המוסווית בחלקה באמצעות גינון דרכים למעין סוללת בידוד אקוסטי – איזה אמצעי אלקטרוני עם חיישנים או מצלמות או השד יודע מה, המכוונים לעבר בני האדם החיים מעברה השני. ובקצה הקטע הזה של חומת החרפה המפרידה ניצב מגדל שמירה אורוולייאני: גוץ, כבד, מאיים, בעל חרכים ימי-ביניימיים שמאחוריהם, אני מניחה, מכוונים צלפים את נשקם המאובזר במיטב הציוד העדכני לראיית לילה, ממוכ"ם וממוחשב ומותאם לשמד קטן-היקף אך בלתי-הפיך.
לעתים אני מדמיינת את עצמי עוצרת, יוצאת מהרכב ומטפסת על סוללת גינון הדרכים המעוצבת בחן מיתמם ומאחז-עיניים, לעבר מגדל השמירה, כדי לבקש מהישראלים הצעירים בפנים לשקול שוב את הבחירות שעשו, שהביאו אותם למקום הזה, לתפקיד הזה, זירת פשעי מלחמה ומקור תסמונת העקה הפוסט-טראומטית הכרונית שלהם בעתיד. בימים גרועים במיוחד, אני מדמיינת שאהנה להמשיך ללכת עד שיירו בי, ישחררו אותי למקום שבו נמצאת כעת רייצ’ל קורי. לא עוד בלבול של נארטיבים מתנגשים. לא עוד הרגשה שפגשתי את "הגרמניה הטובה", והיא אני. "הגרמניה הטובה" לפני חצי מאה גרה מספיק קרוב לדכאו כדי להריח את הבשר הנשרף בתנורים, אבל הלכה לעבודה מדי יום כרגיל. צריך לשלם שכר דירה, להביא אוכל הביתה. גם לה יש ילדים לפרנס. אז עכשיו אני היא? אם כך, מה אעשה בנדון? ואם לא – אולי תסבירו לי את ההבדל? כמעט כל ידידיי מתכווצים כשאני מזכירה את הנאצים, אבל איך השפלה מתמדת והרעבה מתמשכת של אוכלוסייה שלמה נוראות פחות מאשר הריגה מהירה? במחלקת הבנאליות של הרוע, מי מחליט על הרייטינג של משטר דיכוי זה או אחר?
אלה המחשבות שאינן מרפות ממני, כך שבבוא החג, כמו פסח זה עתה, איני מסוגלת לחגוג בלב קל, כהרגלנו. לפעמים, כפי שעשיתי הפעם, אני מבצעת את הפעולות, אבל איכשהו זה נראה לי מעשה תועבה. כבר שנים אינני חשה תחושת חג. באחרונה, סוף סוף הבנתי מדוע. להמשיך בכל כרגיל, עד כמה שאפשר, זה נחשב מרי כשאותך שמדכאים. אבל כשאתה המדכא, זו אדישות. האופן שבו קתולים מוותרים על אכילת בשר בתקופה שלפני חג הפסחא, כך נראה שוויתרתי על החגים היהודיים לעת עתה. לכשיפורק אחרון המחסומים, לכשתופל החומה, לכשישוחררו כל האסירים הפוליטיים, והשכנים יוכלו לחגוג שוב את חגיהם, אקבל בחזרה את חגיי. בינתיים… אני כותבת מסות.
דבר אחד ברור לי מאוד עכשיו: ברגע שאנו נותנים לאנושיותו של האחר לחדור לתודעתנו, אין עוד חזרה. לעתים קרובות אני מרגישה כמו בת-הים הקטנה שרצתה להישאר על היבשה ולהלך בשתי רגליים. משאלתה ניתנה לה, אך במחיר כבד: היא פסעה אנה-ואנה בחברת אנשים, סבלה מכאבים תמיד, הרגישה כאילו דרכה על שברי זכוכית. אני חושבת על כך לעתים, כשאני נוהגת בכביש 6 הארור בדרכי לעבודתי הצדקנית בעסקי השלום, בחולפי על פני מגדל השמירה האורווליאני הסומר כולו אמצעי לחימה נסתרים, כשאני רואה פה ושם שמץ קצה שכונה של השכנים, שם מעברה השני של חומת החרפה המפרידה, עליהם משגיחים צעירים במדים, הבנים והבנות טובי-הלב של חבריי ושכניי הישראלים המאמינים ששירות בצבא הוא חובה לאומית וכיו"ב, בעוד שעבורי זהו צבא הצאר, לא פחות ולא יותר (פעם לפני שנים, יהודים באירופה עשו מאמצים לא מבוטלים למנוע מילדיהם להיחטף לצבא הצאר). המודעות שלי לכל אותם אנשים טובים המשוכנעים שחובה להמשיך לשלוח את ילדיהם להרוג ולהיהרג למען האומה, ושזו בגידה להקדיש את חייהם ללמוד לחיות בשלום עם ה"בני-דודים", גרועה יותר מאותם שברי זכוכית מתחת לרגלי בת הים הקטנה: היא כשברי זכוכית בלבי.
אין להשוות את סבל הישראלים לסבל הפלסטינים. חוסר הסימטריה גלוי לעין כל. אבל כאב הוא תמיד אישי. חישבו על ידידיי, משפחת ט’, שבנם-יחידם חגי, אותו נער עדין, חלומי וחובב טבע, אהב לשבת בצל העצים ולהתבונן בעננים. הוא התגייס לפני כמה שנים והוצב בתפקיד שלא התאים לו כלל, שוטר צבאי. הוא עשה כמיטב יכולתו לעבור משם, ללא הועיל. נלכד! שלוש שנים היה לכוד בצבא הצאר. שלוש שנים הן נצח כשאתה בן 18. בסוף, ירה בעצמו. בבסיס שלו. ביום כיפור. כעת, כשאני מתקפלת לנוכח הכעס שמעוררות שאלותיי בקרב ידידים ובני משפחה, כשבתוך עמי אני מנודה, כשאני מתעייפת באמת ותוהה מה הטעם בכל זה, אני חושבת על חגי. עלינו למצוא דרך טובה יותר כי אנו חייבים זאת לילדינו. כולם. שלנו ושלהם.
שאלתי פעם עמית ישראלי כיצד להגיע בכתיבתי לקהל רחב יותר, והוא אמר: "היפטרי מנימת אמא הצודקת". ידעתי שהוא טועה, אפילו אז. והיום אני בטוחה מתמיד. קולה של אמא הצודקת הוא כמעט הקול השפוי היחיד שנותר, כפי שאמרה נורית פלד-אלחנן לחברי הפרלמנט האירופי – כולל שברי הזכוכית בלב. הגנרלים והפוליטיקאים לא הובילו אותנו לשום מקום בעל ערך מזה הרבה הרבה זמן. הגיע הזמן לבדוק גישה חדשה. הגיע הזמן להקשיב לאנשי "עסקים למען שלום" ולאמהות הצודקות. מזמן הגיע הזמן.
אכן לא לותר על קולה של האמא הצודקת. ולנסות לא לתת את הילדים שלנו לצבא ההתקפה וכבר מגיל גן לנסות שהם לא יעמדו בטכסים זרים בימי זכרון למיניהם.
מאמר יפה, מצטער שאני חייב להיות קצת קטנוני אבל את "קולה של האמא הצודקת" אפשר להחליף "בקולו של ההומניסט הצודק".
איריס, האינדוקטרינציה הציבורית היא כ"כ חזקה שזה ממש עושה לי טוב לקרוא כתבות כאלו והלכי רוח כמו שלכן. אולי האימהות יוכלו למתן ולו במעט את העננה הפשיסטית/כוחנית/לאונמנית שמטילה את צילה עלינו כבר מהגיל הרך.
אמא הצדקנית יהיה יותר קולע. אפשר למלא אלף מילה ב"אנחנו אנושיים", "הם אנושיים", "כולנו אנושיים", זה כלכך קל פשוט ורדוד.
פלסטינים רצחו כמה ישראלים בעבר, אפילו מספר ישראלים חפים מפשע שלא שרתו בצבא הצאר ורק נסעו באוטובוס לקניון לשחק עם הילדים, גם הילדים נרצחו אגב אורחה. משום מה נעלמה העובדה הפשוטה הזו מהסאגה הצדקנית והטרחנית למדי שלעיל.
סאם מיודעך הוא אזרח אמריקאי כנראה, אם אני חנוך רוצה גרין קארד, עסקי(שכמו כל עסקים הם בעיקר למען כסף, פחות למען שלום) לא יועילו לי וכל הכוונות הטובות לא יסייעו לי, גריד קארד לא אקבל. אז אפשר לוותר על הדמגוגיה.
ולאיריס, מה בדיוק יש לך נגד יום הזכרון לחללי צה"ל? או יום הזכרון לשואה. הצטרפת לנטורי קרתא או שמה השהות בגרמניה הרחוקה מקלה על הדיסונאנס?
נפלא. גם אני לא חגגתי את הסדר, כי שום דבר לא בסדר.
לחנוך,
השהות הרחק מהצפירה בהחלט מקלה על הדיסוננס. משהקמתי משפחה משלי, הצפירות בערב היו בשביל הילדים שלי בעיקר הזדמנות להתאמן בעמידה בלי לצחוק, כיוון שכילד זה די מביך הענין הזה שחודר לנשמה. אני זוכרת גם את עצמי, ילדה מבית ציוני ביותר, כובשת עינים ברצפה, מכריחה את עצמי לחשוב על אנה פרנק ומתפללת שאם יש אלוהים, שיעשה שאני לא אתפרץ בצחוק ממבוכת המעמד.
לילדים אין מה לעשות במקום הזה. זה לא בריא לנפשם, וגם כשהייתי ציונית גדולה סירבתי לתת להם להשתתף בטכסים הללו. מה בכלל התפיסה של ילד בגיל גן באשר למוות? למה הוא צריך לעמוד ליד אנדרטה במושבה לכבד חללים שהוא לא מבין מי הם ומה הם עשו בכלל? ילד בגיל הזה עסוק עם המשפחה שלו, גננת וקצת חברים. כל העיסוק הזה נועד להכניס אותם לתוך היכל הקודש המזויף הזה, שלא ישאלו שאלות כשהם יצטרכו להתגייס בגיל הנכון למקום הנכון. שאיזה גנרל ישתמש בהם למטרותיו.
מי שבאמת דואג לילדים, שלא ישתמש בהם ולא ינצל אותם למטרותיו.
ואני מזמינה אותך לביקור בברלין, מבטיחה לעשות לך סיורים במקומות ולהפגיש אותך עם אנשים שיתנו לך עוד אספקטים על השואה, כאלו שלא מספרים לנו בישראל. תוכל להכיר גיבורים אמיתיים, שאמנם המורים שלי קראו להם "צאן לטבח", אבל המורים שלי שולחים את ילדיהם למלחמות של אחרים וזה נראה לי נורא יותר. החיילים שכבר לא יכולים להתכחש לעובדה שעבדו עליהם, אלו עם הצלקות שלא מוכנים לדבר, אלו שמחששים ימים שלמים אחרי שהם חוזרים, והרבים שלא מתגייסים בכלל, מה הם חושבים על האמהות והאבות שלהם ששלחו אותם ככה? מה הם מרגישים כלפיהם?
האמת שיש מספיק מחקרים שמהם אפשר להסיק ולתת תשובות לשאלות הללו.
משהו קטן וצורם-
הכותבת אומרת "בגילי המופלג הייתי למעין נוצרייה: אוהבת את רעיי/שכניי כמוני".
נו באמת, הנוצרים הם עכשיו הדוגמה לסובלנות?
שנתחיל למנות את חטאי הכנסיה הנוצרית לדורותיה? את שנאת ורדיפת בני הדתות האחרות?
הפטרונות? המיסיונריות? ועוד ועוד.
מצטער, אני לא מבין מה עניין נוצרים לאהבת שכנים.
בטח שהפלשתינים כמונו. ממי הם למדו לשלוח מחבלים מתאבדים להרוג אזרחים? ברור שמהישראלים. ממי האמהות הפלשתיניות למדו להגיד שהן מקוות שגם הילד הבא יהיה רוצח אזרחים (סליחה, שהיד)? כמובן מהאמהות הישראליות שתמיד שמחות שהבן שלהן נהרג ומקוות שגם הבן השני יהרג.
ממש השוואה. האצל והלחי יחד ביצעו במשך כשלושים שנה ארבעה פיגועים נגד אזרחים מתוכם שלשה אחרי 1945 (אולי טעיתי באחד) והתגובה של הישוב ביהודי היתה חרם עליהם והסגרה לבריטים. אז כשהפלשתינים יתנהגו כך כלפי אירגוני הטרור (ולא לוחמי חופש) אני אחזור בי ממה שכתבתי בתגובתי הראשונה.
חסרה לי התגובה שלי מאתמול
היא התיחסה לתוכן המאמר נטו, ללא התלהמות וללא השמצות- אז מה קרה ? למישהו זה לא נעים ?
סעו סעו בכביש 6 כדי שתוכלו להגיע מהר למשרד כדי לכתוב כתבת השמצה על כביש 6
העניין הזה של צחוק בצפירה מזכיר לי באמת את הבן הגדול(בן השש) שלי. אז מה אם ילדים צוחקים, אם יש משהו אמיתי ואינושי בצפירה הזו זה לראות ילד כובש את צחוקו, מלמד משהו על המחיר ועל הסיבות לתשלום.
בעניין הילד והאנדרטה, את שוב יוצאת מתוך נקודת הנחה של אינדוקטרינציה, שטיפת מח וקנוניות אפלות על נפשו של הילד הרך. אולי אחיו מת במלחמה? אולי דודו? אולי אביו, אולי אביו של חברו? במדינה בה חללים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ושאלות על מוות בין כה וכה עולות תודות לאחינו המתפוצצים באוטובוסים ובקניונים(ומפרקים ילדים לגורמים). האמת היא שכל עניין ה"בוא נחביא את המוות, המין והרוע מהילדים"(כאמור זה השיח הנפוץ בעיקר בתרבות הפי.סי האמריקאית) מעוות בעני וככל שאני יכול לשפוט רובו ככולו נובע מפחדי ההורים ולא בעיות בהבנה של ילדים(ואני מדבר כאב לשני ילדים אחד בגן אחד בכיתה א’).
תודה על ההזמנה לברלין, הייתי שם, ברחתי.
מעולם לא שפטתי ניצולים, כל מי ששרד מבלי לשתף פעולה עם הרוצחים הוא יותר גיבור ממה שאני אי פעם יהיה. צאן לטבח הוא ביטוי שבעני תמיד אמר יותר על המובילים לטבח מאשר המובלים.
את הפיגועים ההמונים בשווקים והירי על אוטובסים של אזרחים חפים מפשע הביאו האצ"ל והלח"י המתועבים שמשרד הביטחון ממן אותם וקורא לנו מהרדיו לבקר במוזאונים על שמם, והמושג "שאהיד" מזכיר קצת את "עולי הגרדום".
עדיין לא ראיתי את פרסום תגובתי מאתמול בה שאלתי את הכותבת הנכבדת מדוע היא מקפידה לנסוע ולהנות מ,כביש 6 הארור" ולהעשיר כל יום את חשבון הבנק של בעלי הממון והדמים ובכך לתת להם פרס על תרומתם לנוף ארצנו.
ואם היא כבר משתמשת בו – מה דעתה על אותו קלגס בצבא הצאר היושב על מגדל השמירה כדי למנוע את האבן הבאה מלהתנפץ על חלון מכוניתה ?
מקווה שהפעם תפרסמו את התגובה ותניחו לגברת הנכבדה לענות גם על שאלות לא נעימות – או לחילופין תנו לי כתובת כדי שאוכל לכתוב ישירות אליה
לאיריס – התגובות שלך תמיד מצוינות רק מאיפה הסבלנות הזו לענות לאנשים דוגמת חנוך
לחנוך,
זה שאתה מתנהג וחושב יפה על כל ניצול שהוא, זה מעודד לשמוע. הבעיה היא לא אתה באופן אישי (גם אם אתה נהנה לראות ילדים עומדים בצפירה. כל אחד והשריטה שלו…) הבעיה היא הממסד: הוא מציג את היהודי הגלותי הפאסיבי והקורבן כזה "שלפני", והרעיונות שהיו לי על הצאן לטבחיות שלהם הגיעו מהמורים שלי ולא מאנשים פרטיים ברחוב, משידורי טלויזיה ציבוריים והוראות יום או פקודות שעה של קצין חינוך ראשי. באוירה ציבורית כזו היתה השתקה של כל מי שהיה "סתם" ניצול מחנות ולא נלחם באיזה מרד בגטו (תקרא את המאמר של אסנת אלון על אמא שלה, כאן באתר לנוחיותך).
וליוני,
תודה על המחמאות (ועוד ממקלדת וירטואלית…). לפעמים זה סבלנות ולפעמים זה תרגול בש"ות. מכיוון שהייתי בצד של חנוך ואני באה מהמקום הכי מצתיין (מנסה להיות ציוני, הכוונה), אני מכירה את הלך הרוח הזה. אולי אני כותבת, בעיקר כי השינוי שאני עברתי היה בתמיכת הרשת. שם קראתי מה שאי אפשר היה לקרוא ולשמוע בחברה הציונית שהייתי בה, אז נראה לי חשוב לכתוב גם עבור כל הקוראים השקטים. חנוך ואחרים הם רק אלו שמספקים את ההזדמנות.
לאביהו ואחרים: אני בעקרון לא עולה על כביש שש. אני גם איני קונה בקניונים או בסטמצקי או איקאה או כיו"ב רשתות אלא אצל חנויות "רגילות". למשל, פרוזה בדיזנגוף. לפעמים אני משלם יותר כי אין לי "מבצעים" אבל אני שקט וממעט לרכוש מצרכים מיותרים.