מאיר שלו מפרסם מפעם לפעם טור באחד העיתונים ובו הוא לועג למתנחלים, לימין ולממשלותיו. הוא יוצא נגד "הכיבוש" ומעשי העוולה נגד הפלסטינים. ממש שמאל אמיתי וכשר למהדרין. התחלתי לפני זמן קצר לקרוא את ספרו החדש "יונה ונער". הספר משעמם ברובו הגדול, אבל הביקורת הספרותית איננה עיקר דברי. במהלך הקריאה לא הצלחתי להבהיר לעצמי מה הבעיה בספר, עד שנפל האסימון: הערבים בספר של מאיר שלו לא קיימים. אולי פה ושם באיזכור מקרי וחטוף בן שורה קצרה. מוזכר נהג צ’רקסי. מרבית סיפוריו מתרחשים בתקופת טרום הקמת מדינת ישראל. כשמרבית האוכלוסייה היתה ערבית, כשמרבית ההתיישבות היתה ערבית. אבל אצל מאיר שלו הערבים לא מופיעים כבודדים, לא כקבוצה אתנית ובוודאי לא כעם.
היהודים שהיגרו לארץ יצרו פה מיד כבמטה קסם יהודי חדש. את הארץ מקצה אל קצה מילאו יהודים שלא מפחדים מאף אחד, שזופים וחזקים. הדבר דומה למפות ההתיישבות היהודית לפני קום המדינה שרואים בספרי ההיסטוריה. תפזורת של יישובים יהודיים ומסביבם הכל לבן, ריק, שומם. מוכרחים להראות כמה ערים גדולות אז מסמנים אותן. אבל חוץ מזה אין כלום.
היהודים חוגגים, כותבים, וקוראים ובכלל הם שופעי תרבות. ומלבד התרבות העברית אפשר לחשוב שלא היה פה כלום. לא שפה ערבית, לא עיתונות וספרות, לא חגיגות וטקסים ואירועים.
מבחינת חקר הספרות כבר נעשו מחקרים ראשונים המראים איך הרעיון הציוני רמס ברגל גסה כל דבר אתני ובמיוחד אם היה מזרחי, ועל אחת כמה וכמה אם היה ערבי. אבל מאיר שלו נשאר מאחור.
מאיר שלו הוא בעצם גננת המספרת סיפור לילדי הגן. שמעו ילדים, הוא מספר להם, איזה יהודים נפלאים היו כאן. קודם כל הם דיברו עברית, ולא סתם עברית, עברית צחה, עברית שכבר לא מדברים אותה היום. היהודים האלה באו לארץ שוממה, למדבר והפכו אותם לגן פורח. היהודים האלה הכירו כל פרח וכל עץ, כל ציפור וכל בעל חיים. היהודים האלה היו שופעי טוב לב ועזרה הדדית, כמעט אף פעם לא היה מקרה שמישהו לקח ממישהו אחר בלי רשות. על גנבים בכלל לא שמעו פה. והם אהבו את הארץ הזאת יותר מכל דבר אחר, ילדים. כשהם נסעו במשאית מהצפון לתל-אביב הם תמיד פתחו את החלון כדי שיוכלו להריח את ריחות הארץ, לא רק לראות את מראותיה. ילדים, ללא האנשים האלה לא היינו כאן היום.
אבל לא רק ערבים חסרים אצל מאיר שלו. גם מזרחיים אין אצלו. ולמה שיהיו? למה שיהיו אנשים שדיברו ערבית בניב עיראקי, תימני, סורי. למה בכלל להזכיר שמתיישבי כנרת המקוריים היו תימנים שגורשו משם לאזור רחובות על ידי החלוצים האשכנזים שבאו מרוסיה. אלה דברים שקשה לספר אותם. הרי התימנים האלה הכירו את התנ"ך וידעו עברית צחה הרבה יותר טוב מהיהודים "החדשים" עליהם מספר מאיר שלו לילדי הגן שלו.
קל להיות "שמאלן" מעל דפי העיתון ו"לזעוק מרה" כנגד עוולות הכיבוש המשחית. טור בעיתון כותבים בשעה-שעתיים, שולחים למערכת בפקס או במייל. כשזה מגיע לכתיבה ספרותית המצריכה עומק, תיאור דמויות, קונפליקטים, דרמות, כאן כבר משתקף המספר האמיתי.
והוא לא היחיד. אצל א.ב. יהושע הערבי הוא לכל היותר מוסכניק. אין בכלל בכל הספרות העברית הישנה ולא החדשה ערבי שהוא רופא, מהנדס, עורך דין. לא פלא שכשמגיעים חיילים לבית פלסטיני הם מתפלאים לראות בית שנראה כמו הבית שלהם: חדר אורחים עם תמונות על הקירות, ספה וכורסאות וטלוויזיה. בדמיונם של מרבית הישראלים הערבים עדיין חיים בחושות. וזה אחד הדברים שעשתה הספרות העברית בשירות התנועה הציונית. היא סיפרה ומספרת ליהודים כי אין פה בכלל תרבות אחרת מלבדם, אין פה שפה אחרת, מנהגים אחרים, טקסים. ישראלים לא מסוגלים לראות אנדרטת זיכרון ערבית. ממשלת ירדן היתה צריכה להתעקש כדי שיצוין על לוח זיכרון שבירושלים נפלו גם חיילים ירדנים. ולראות בפלסטינים לוחמי חירות? זה מבחינת הישראלים עובר כל גבול.
אמר לי מישהו: בשנים האחרונות נהייתי גזען כי ראיתי באיזו ברבריות המחבלים רוצחים נשים וילדים. כלומר, הוא נהייה גזען כשהפלסטינים התחילו להילחם. כלומר, כל עוד הם היו כנועים, עבדים נרצעים, מקסימום פועלי זבל, אז הוא היה מוכן לסבול אותם. אבל שירימו את הראש?
וזה נובע ממשקעים עמוקים של דעות קדומות שנוצקו במשך שנים רבות לא מעט בגלל הספרות העברית.
ככה זה בעמק. או שאתה צודק – או שהורגים אותך. לכן העמק הוציא את גדולי הגזענים והשקרנים. אגב, התובנות האלה זה לא מהעמק, זה בכלל מרוסיה, אבל למה להיות קטנוניים כשמספרים סיפור.
קראתי לאחרונה את "יסמין" של אלי עמיר. הייתי ממליץ זאת גם ליורם הורוביץ לפני שהוא כותב משפט כמו "אין בכלל בכל הספרות העברית הישנה ולא החדשה ערבי שהוא…".
גם כמה ספרים של סמי מיכאל יכולים להיות רלוונטים לדיון לגבי המקום שנותנת הספרות ליהודים יוצאי עדות המזרח, שלא לדבר על ספריו החדשים של קובי אוז.
כמובן שאפשר לומר שעמיר, מיכאל ואוז הם יןצאי עדות המזרח בעצמם ולכן הם לא רלוונטים לדיון, אבל מה לעשות וכל סופר יכתוב קודם כל מתוך העולם התרבותי שלו –
אשכנזי יכתוב על אשכנזים, עיראקי על עיראקים, ככה זה.
הורוביץ רוצה שעיראקי יכתוב על אשכנזים, ופולני על תימנים, זה לא עובד ככה.
הקביעה שאין בספרות הישראלית דמות של ערבי רופא, עורך דין, מהנדס וכו..היא בהחלט לא נכונה.
גש לחנות הספרים ותקנה ספר או שנים של אלי עמיר.
אין זה אומר שגלרית הדמויות של ערביי ישראל זכתה להתיחסות נאותה בספרות העברית.
יורם הורוביץ כמשל לשמאל הישראלי.
*********************************
השמאלנים בארץ שונאים הרבה דברים: את הממשלה,את בעלי ההון,את כביש 6,את המתנחלים,את הציונות,את יוסי ביילין,את טקסי יום הזכרון,את יום העצמאות,את צה"ל ,את הכיבוש ואת הממשלה.
אבל הכי,הכי,הכי,הכי הרבה השמאלני המצוי שונא שמאלנים אחרים שלא עומדים בקריטריונים שהם קבעו ל "מהו שמאלני".
מעניין שהצלחתי להרגיז את הדעות הקדומות של כמה אנשים. יש לי בבית את אלי עמיר, יש לי גם את א.ב.יהושוע, וגם סמי מיכאל וגם מאיר שלו. אתם מוזמנים להראות לי דמות של עורך דין ערבי פלשתינאי, של מהנדס, של רופא.
ומאיפה הקביעה שעירקים יכתבו על עירקים ואשכנזים על אשכנזים? הספרות המערבית מלאה בגיבורים בני לאומים אחרים. רק אנחנו לא מסוגלים, כי אנחנו לא רואים בהם בני תרבות.
נדמה לי שבאחד מספריו של מאיר שלו יש מזרחית, או מזרחית סמויה. אולי זה ב"כימים אחדים", לא בטוחה. יש שם ספרית שהוא קורא לה "שנו אפרי", כי היא תמיד היתה מספרת איך זה היה אצלם בפריז, אבל נדמה לי שהיא מה שקראו לו בגזענית אצלנו בשכונה מ"דרום צרפת", יעני מהמגרב. המזרחית היא ספרית. זה מקומה.
ו"רומן רוסי" מתאר את יפי העמק ותושביו כמו אגדה, אבל אם אני זוכרת נכון שלו מבכה את מותה של הישראליות הזו שהופכת למושבה שבה מתפרנסים מבית הקברות שנהיה ממנה.
אני גם לא זוכרת אם "בביתו במדבר" היו בדואים או פלסטינים במדבר יהודה. מי זוכר?
פרט אחד חשוב ביותר שכחת, יורם הורוביץ, וזה את הגזענות החוזרת ונשנית של מאיר שלו בטוריו נגד החרדים, שעליהם הוא כותב במונחים שלא היו מביישים כל אנטישמי טוב ולו זה היה מתפרסם שלא בעברית, זה לא היה עובר.
זה חבל, כי שלו מוכשר וכותב יפה ("עשיו", למשל), אבל הוא אכן סובל מתסמונת הסופר האשכנזי, כמו שתיארת.
טוב, אני בטח סתם מקנאה וממורמרת כי לא הייתי בפלמ"ח, לא עשיתי קפה ליה-יה ולא פדיקור למפקד כנף בחיל האויר. בקיצור לא הקמתי את המדינה.
כמה הערות לקטע המעניין של יורם הורוביץ.
ראשית, קראתי את כל הספר של שלו בנשימה עצורה. הוא בהחלט מרתק, והתבשמתי מהעברית המעולה. לדעתי ניתן לשאוב הנאה עמוקה מיצירה ספרותית גם אם איננה עומדת בתנאים מחמירים של תקינות פוליטית.
שנית, זה לא כל כך קל לכתוב טור פוליטי בכל שבוע. אני עושה זאת כבר 26 שנים לפחות, ומשקיע המון מחקר, מאמץ, קריאה, כתיבה מאומצת ותעצומות נפש בכל מלה.
שלישית, אנשים כותבים על עולם שהם מכירים. גם בספרי "אדום צהוב שחור" מופיעים הערבים רק בשוליים כיוון שכל גיבורי העלילה, אוהדי הפועל ובית"ר ירושלים ותומכי חרות ומפא"י בעיר בשנות החמישים היו יהודים.
ולבסוף, יש משהו בביקורת של הורביץ מנקודת מבט רעיונית, וכולנו חייבים לעשות חשבון נפש כמעט בכל יום. מי שגורם לנו לחשוב על מעשינו ועל מחדלינו, תורם לנו תרומה חשובה.
הקביעה ש"עירקים יכתבו על עירקים ואשכנזים על אשכנזים" היא לא סתם קביעה אלא עובדה.
על מה יכתוב אדם אם לא על עולמן שלו?
המקום הפיסי והתרבותי ממנו בא?
אם היית קורא את "יסמין" ולא רק מניח אותו בביתך להעלות אבק, אזי לא היית אומר "אתם מוזמנים להראות לי דמות של עורך דין ערבי וכו’".
רוח הדברים בספר ברורה, והרבה זמן לא קראתי תאור כל-כך אנושי ורגיש של הכיבוש מנקודת המבט של האדם הפלשתיני.
אגב, אתה מכיר אולי ספר או יצירה ערבית כלשהי שמדובר בה על גיבור יהודי או ישראלי? (ואני לא מדבר על הפרוטוקולים של זקני ציון שזכו לאחרונה להמחזה טלויזיונית במצרים).
אני מניח שלא.
חוצפה. פשוט חוצפה. בן אדם כותב ספר ולא חושב שהבעיה הישראלית פלשתינית היא מרכז העולם. ממש בלתי נסבל.
אתה מוזמן לקרוא למשל את הסופר הנפלא גסאן כנפאני ואת האופן האנושי שבו הוא מתייחס ליהודים בעלילה שלו (למשל בספר "השב לחיפה"), וזאת בלי שום התייפיפות וללא סתירה להתנגדותו (המובעת גם בספר) לכל פשרה עם הכיבוש הציוני של פלסטין והאסונות שהוא מחולל.
ולעומת זאת, צא וראה את "רומן ההמשך" שכתב סמי מיכאל לאותו ספר, עלוב, משטיח, הופך את היוצרות של הספר המקורי ומגיע למסקנה הפוכה מזו של כנפאני : כנפאני טוען שבני-אדם הופכים להמ שהם עקב נסיבות חייהם ואילו מיכאל גוזר שבסופו של דבר "יהודים הם יהודים וערבים הם ערבים" (ניסוח שלי אבל זה מה שמובע בספרו).
ואחרי זה תקרא את הספר "חסות" שאינו אל משפט ראווה עלוב וגזעני למ]לגה הקומוניסטית (שאינני נמנה על תומכיה). חסות הוא גם דוגמא קיצונית לקונספט הספרותי של "פעילי שלום יהודים ולאומנים ערבים", קונספט אשר מסרב לחלוטין להתעמת עם השאלה איך זה שפעילי השלום הם חיילים והלאומנים מחלקים כרוזים לכל היותר…
ובאשר למאיר שלו אני מסכים חלוטין עם כותב המאמר, נודלתי וגדלתי "בעמק" ויש שם הרבה יותר ערבים (במציאות ובתודעה) מאשר בספרים של מאיר שלו, שם הם כמעט לא מופיעים… שלו לא כותב על העולם האמיתי שלו אלא משחזר את העולם המדומיין שבמיתולוגיה הציונית.
אני שותף לאי הנחת והביקורת של יורם, אך אני גם מסכים עם דבריו של חיים ברעם שאומר בעצם שאדם "אדם קרוב אצל עצמו". כלומר אנחנו כותבים על זכרונותינו, הווייתינו ומשאלותינו. אגב, מי ששיכללה את הגלוריפיקציה של המעשה הציוני לדרגת אמנות היתה נעמי שמר. אצלה "כיכר השוק" ולמעשה הארץ כולה היתה ריקה ושוממה עד שבאנו והבאנו לה גאולה.
אבל אצל מאיר אריאל ב"שיר כאב" יש צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים. אגב, הם באמת קיימים במציאות.
מתוך מה שכתבת אהבתי בעיקר את "העולם המדומיין שבמיתולוגיה הציונית".
עכשיו תתייחס בבקשה למה שבחרת להתעלם ממנו: הגזענות בה נוקטים סופרים ו"אינטלקטואלים" ערבים כלפי יהודים בכלל ויהודים ישראלים בפרט.
אותה סדרת טלויזיה מבישה ששודרה במצרים, למשל, על הפרוטוקולים של זקני ציון.
לפני שאתה זועק "גזען" (עדין לא הבנתי על מה ולמה, הואל בטובך להסביר לי) אז נא להביט סביב אל העולם הערבי המקיף אותנו.
נחמד מאוד לדרוש מסופר ישראלי לטרוח ולכתוב על גיבור ערבי רופא או עורך-דין, אבל כדאי קודם כל לזכור שסלמן רושדי יאלץ להמלט כל חייו בגלל ספר שכתב.
you have a point there, though it is not always like that. as i jasmin and in shir keev , there is a striotape of the "educated arab" but still in general jews do patronise on arabs
אתה גזען מפני שאתה מחליט מתוך בורות מוחלטת מהי דמות היהודי בספרות הערבית. דבריך מוכיחים שאין לך מושג, אבל פשוט החלטת שזה ככה וזהו, זו גזענות.
מצחיק, אגב, שאתה כותב "ואני לא מדבר על הפרוטוקולים" אבל מדבר רק על הפרוטוקולים (כי זה כל המ שאתה יודע). אז הפרוטוקולים של זקני ציון זה ספר שנכתב באירופה והוא לא רלוונטי לספרות הערבית.
בכלל, התייחסות לספרות ערבית לא-פלסטינית אינה ממש רלוונטית לדיון כי מדובר בסופרים שרובם לא ראו יהודי (לא שכן ישראלי) בחיים שלהם, מה שאי אפשר להגיד על מאיר שלו וסמי מיכאל.
ואם כבר הוזכר סלמן רושדי אז כדאי גם להזכיר שהסופר גסאן כנפאני נרצח בשל פועלו הפוליטי במסגרת החזית העממית לשחרור פלסטין. גם הקריקטוריסט נאג’י אלעלי נרצח, אבל זה בשולי הדברים, כי הדיון כאן הוא על הסופרים עצמם ואל על רדיפה או רצח של סופרים.
" …כנפאני רומז שהמרכיבים המסורתיים של המולדת, של הבית שאבד, הם אשליה בלבד…לא די להתגעגע למקום הישן, יש ללחום למען מקום שיהיה בו משהו חדש; למקום שבו יוגשמו מאוויים לאומיים…את זה מבינים בני הדור השני, שהגעגועים למולדת אצלם הם געגועים מופשטים יותר, וחזון השיבה שלהם הוא לבית לאומי, למדינה, ולאו דווקא לבית המסוים שאבד ביפו, רמלה, צפת, או באר שבע."
(מתוך מאמרו של דני רובנשטיין על יצירתו של הסופר הפלסטיני גסאן כנאפני, אחד הסופרים הפלסטינים המרכזייים שנהרג, ככל הנראה ע"י כוחות הביטחון הישראלים, בשנת 1972. בהנחה שניתוחו של דני רובינשטיין נכון, אני שואל האם יתכן שיורם בר-חיים ושאר תומכי זכות השיבה, מנסים להשיג עבור הפלסטינים דבר שהם עצמם פחות ופחות מעוניינים בו?
לקריאת המאמר כולו:
— קישור —
הורוביץ צודק.
תסמונת האינטלקטואל השמאלני כביכול המזגזג מידי פעם לא נולדה עם מאיר שלו. קדמו לו "בכירים" כעוז ויהושע. לאחרונה סיפר שלו שהחליט לתמוך במפלגת הגימלאים בעקבות כנס ותיקי פלמ"ח שבו נכמר ליבו לשמע מצבם.
בטו בשבט האחרון השתתפתי בטקס מחאה של נטיעת עצי זית במקום אלה שנעקרו בכפר בגדה. "נציג" הסופרים שם היה חיים גורי בן ה-80, פלמחניק ותיק לכשעצמו שכיתת רגליו בין הסלעים כדי לשתול עצים בעוד ה"צעירים" שלו ואחרים מסתפקים בטור בעיתון.
אני רואה שמאד דחוף לך להראות (דבר שאינו קשור לדיון כאן) שפהלסטינים לא מעוניינים בזכות השיבה, אז ניחא, העמדה של כל התנועות הפלסטיניותב נושא אינה קיימת, לא התקיימה אתמול צעדת השיבה וכל ארגוני הפליטים לא טוענים ששום הנהגה איננה מוסמכת לוותר על זכות השיבה.
זה הכל נמחד ויפה, אבל כנאפני הוא ממש לא העץ הנכון להיתלות עליו בעניין זה. הוא שימש כדובר החזית העממית לשחרור פלסטין והתנגד בעקביות לכל פשרה עם ישראל. התפיסה שלפיה רעיון השיבה הוא "געגוע לעבר" והוא עומד בניגוד לשחרור בהווה היא המצאה של השמאל הישראלי, השיבה, לפחות מבחינת אנשים בעמדות של כנפאני, היא חלק מרכזי בשחרור הלאומי ובבניית עתיד טוב יותר לעם הפלסטיני.
גסאן כנפאני אכן טען שאין להסתפק בגעגועים ויש להילחם על הזכויות, להילחם עליהן, לא לוותר עליהן כפי שרובינשטיין מפרש (או שאתה מפרש את רובינשטיין).
אתה יודע מה הכי פצטי בטיעון הזה שהפלסטינים מוכנים לוותר על זכות השיבה (מלבד העובדה שויתור תחת כיבוש אינו מבטל את הזכות) ?
הסמול הישראלי דורש למשל את "שחרור לבנון מהכיבוש הסורי", לא אכפת לו בהקשר הזה שהרבה יותר לבנונים השתתפו בהפגנה נגד נסיגת סוריה מאשר בהפגנות בעד, ולמען האמת, דעתו של איזשהו לבנוני בנושא מעניינת את הסמול הישראל כקליפת השום. גם העובדה שהמון נשים תומכות בדיכוי הגברי לא משתמשת ובצדק) כעילה לבטל את המאבק נגד הדיכוי הגברי.
משום מה, כשמדובר בזכות השיבה, אתה וחבריך עומדים מול מציאות שבה כל התארגנות פוליטית פלסטינית דורשת את זכות השיבה וכל מי שמדבר על ויתור מציג זאת מפורשות כויתור זמני שעושים בצער עקב יחסי כוחות ולא כביטול הזכות, ובכל זאת אתם מתעקשים לחפש במיקרוסקופ סימנים לויתור על זכות השיבה, החיפוש הזה אינו אלא חלק מהנסיון לכפות את הויתור, זה המדכא שמחפש סימני שיבהר במאבק של המדוכא ולא יותר.
אתה יכול לקרוא את ספרו של עמוס עוז "אהבה וחושך" כאשר הוא משחק עם הילדים בוילה בשכונת טלביה בירושלים. ומופיעים בספר הרבה טיפוסים ושכבות מהעם: ימנים ושמאלנים, דתים וחילונים, לוחמי הגנה ואצ"ל, ספרדים ואשכנזים, וכמובן ערבים ויהודים.
האמת היא שזו ביקורת לא כל כך הוגנת. הערבים לא חייבים להופיע מבלי שהסופר יתעלם מהם.
אפשר לבוא בטענה כזו לכל ספר, ולא בוחנים ספר על פי מה שאין. ברור שבנהלל חיים התנהלו ללא ערבים.
כבר שמעתי פעם על ספר שלי שאין בו דמויות נשיות. האם זה אומר שאין דמויות נשיות בספרים אחרים שלי, או שהסופר כתב ממה שהוא מכיר?
מה שכן, הספר של שלו משעמם, ואין לי אלא למחוא לך כף שהגעת עד סופו, אני לא מצליח לקרוא יותר מעמוד וחצי שלו ואני נרדם. מה שמעניין אותי זה מה מוצאים בו כל עשרות אלפי האנשים שמשבחים אותו, ולא מה לא מצאת בו. זה באמת תמוה בעיניי…
מבחינתי גסאן כנפאני ו"האופן האנושי שבו הוא מתייחס ליהודים בעלילה" הוא בדיוק כמו אלי עמיר וההתייחסות שלו לפלשתינאים.
גם ההתייחסות של אלי עמיר היא אנושית, ואף יותר מכך.
הבעיה היא עם כל השאר, כל עוד ימשיכו אינטלקטואלים (= סופרים, עיתונאים, מדענים וכו’) לבייש את הכינוי "אינטלקטואלים" ולפרסם ספרים, מאמרים וקריקטורות שלא היו מביישות את בית מדרשו של רודולף הס,
כל עוד זה ימשיך לקרות הרי שאי אפשר לטעון שום דבר כנגד סופרים יהודים ישראלים.
כמובן שאתה יכול לנפנף בדמות "אנושית" של ישראלי שחפרת ומצאת בספר של סופר פלשתיני, ולומר עלי שאני גזען כי ברור לכולם שהספרות הערבית אין לה כלום עם האיסלאם ועם משטרים אפלים, היא משהו אחר חופשי ומשוחרר (חופשי ומשוחרר כמו סלמן רושדי במתחבא אי שם).
ואילו אנחנו, עם דוד גרוסמן, עמוס עוז, אלי עמיר, מאיר שלו – אנחנו הגזענים החשוכים.
האמת, כל זה היה יותר כהערת אגב. אבל אם פתחנו דיון בנושא, אז ככה:
קודם כל, אני לא אוהב שמדברים אלי בלשון רבים. אני לא אחריא לדברי אחרים ממש כפי שהם לא אחראים לדברי, למרות שלעתים ישנה הסכמה בין אנשים. ואני לא בטוח שפירוש של רובינשטיין לכנאתי הוא הנכון, למרות שהוא אפשרי.אם הפירוש נכון – וכאמור זה "אם" גדול -אז מעניין שכבר בשנת 72 אחד מראשי החזית העממית הטיל ספק בנכונות של דרישת זכות השיבה. וכל מי שלא יודע, באותו זמן החז"ע היה ארגון טרור גרוע יותר מהג’יהאד כיום, שהרי זה כבר מוכן להפסקת אש מדי פעם.
בקשר לויתור או אי דרישת זכות, לא כולם נמצאים בעמדות קיצוניות. בין הטיפוס שמוותר לחלוטין לבין זה שלא מוכן לזוז בשום אופן, יש כמה טיפוסי ביניים: מי שמוכן לוותר בתמורה למשהו, מי שמוכן להתפשר, מי שתומך בזכות בעיקרון אבל מוכן לדחותה לעתיד רחוק ועוד.
בשנות ה-70 רוב הישראלים ורוב הפלסטינים לא היו מוכנים לזוז: אלה רצו את פלסטין השלמה ואלה את א"י השלמה.כיום רובם כבר מוכנים להתפשר במידה כזו או אחרת. ואני גם לא חושב שהפלסטינים חלשים כל-כך; כנגד "קיר הברזל" של כוחות הביטחון הישראלים הם הקימו את "קיר הברזל" של הטרור. במלחמה הזאת אין מנצחים, ולעולם לא יהיו.
עופר, עניתי לך ברבים כי דיברת ברבים.
ואפילו רובינשטיין לא טוען שכנפאני הטיל ספק בנכונות הדרישה לזכות השיבה, זה יהיה מגוחך לטעון כך לאור העובדה שהוא העלה את עניין הפליטים וזכויותיהם (כולל השיבה) אולי יותר מכל סופר אחר, ותקף קשות את המשטרים הערבים וגם את הנהגת פתח על נושא זה, ראה ספרו הנהדר "גברים בשמש". אפשר אף להרחיק לכת ולטעון שכנפאני קרא בספריו (בדיוק כמו בפעילותו הפוליטית) להיאבק ללא פשרות ולא להיכנע לדיכוי דרך הפחד המתמיד מתוצאות מאבקך (באופן פשטני ומושטח זה חלק מהמסר של "גברים בשמש").
המאבק על בית לאומי (בלשונו של רובינשטיין) בימיו של כנפאני היה מאבק על שחרור כל פלסטין, ומכאן גם על השיבה. אפילו בפתח עוד לא בשלו הויתורים והנסיגות בעניין זה.
אם אתה כבר נהנה מהעיסוק המוזר הזה במציאת אנשים שמוותרים על זכויותיהם, יש לך את נוסיבה, ואל תנסה להשליך את זה על כנפאני…
למערכת – אשתדל מעכשיו להגביל את עצמי לשתי תגובות ביום, ואולי זו הסיבה לשגיאות הכתיב בתגובתי הקודמת – ככה זה כשכותבים עייפים בסוף היום.
ליורם – האמת שהדיון קצת מתחיל למחזר את עצמו, מכיוון שדעותיו של כנפאני בנושא זה לא היו העיקר בכתיבתו הספרותית. אבל בכלל לא בטוח שזכות השיבה עדין קיימת כיום.בעבר כתבתי בנושא שני מאמרים באתר, למרות שכיום זה נראה לי נושא פחות חשוב.
וכפי שכתבתי שם, לי זה לא משנה מהיכן הגיעו היהודים והפלסטינים לארץ ומתי, שהרי אם יש "זכויות היסטוריות" זה מצדיק גירוש עובד זר אחרי 20 שנה בארץ.אבל בכל מקרה, הייתי רוצה לשמוע את דעת המגיבים – מתי לדעתם פוקעת זכות השיבה של פליט לחזור לארצו – אחרי 10 שנים? 30 שנה? 70 שנה? 300 שנה? ואולי 2000 שנה או יותר?
מאיר שליו כתב באהבת אמת, סיפור על אהבת אמת (למרות המוקשים החתרניים המפוזרים בו בשפע), וזו הסיבה שהקוראים משיבים לו אהבה.
לתשומת לב היורם הראשון, זה סיפור, לא ערך היסטורי באינציקלופדיה.
לתשומת לב היורם השני, זה סיפור של ישראלי, לא של פלסטיני.
לתשומת לב שניכם, זה סיפור, לא מאמר פוליטי בעיתון.
שני היורמים מוזמנים לכתוב בשנאה, כהרגלם בקודש, סיפור על שנאה, ולתבל אותו כאוות נפשם בגועל, תיעוב, מרירות, וסלידה, לצד התקרבנות אין קץ, בכי תמרורים, ותאוות נקם.
ואחר כך הם מוזמנים להתלונן שהקהל לא אנין מספיק, יען כי אינו זולל לתיאבון את התבשיל המצחין, שהם מנסים לדחוף לו בכוח על תקן של מזון בריאות.
אסון נוראי קרה פה, אויי גוועלד!! מאיר שליו כתב על עץ תאנה ולא הדביק לו אוטומטית ערבי זקן ומגוייד, שהסב-סבא שלו אה-יינה עוד הספיק לראות את סאלח-א-דין נלחם בצלבנים. שערוריה שאין כדוגמתה. הרי ידוע במקומותינו שתאנה הולכת אך ורק קומפלט עם ערבי זקן ומגוייד. אין ערבי זקן ומגוייד, אין לגיטימציה לעץ תאנה, אפילו לא כזה עם תולעים בגזע.
ועוד אסון נוראי, חלק מהסצינות נכתבו על רקע מלחמת הקוממיות, ולא בוצע בצמוד להן טכס גירוש השדים ההכרחי בסגנון עדות הרדיקלים – "אשמנו, נכבה, בגדנו, נכבה, גזלנו, נכבה, העווינו והרשענו, נכבה, זדנו, נכבה, חמסנו, נכבה, וגו’".
ושמא מה שהציק למבקרים המכובדים הוא הסאב-טקסט של היונה השבה הביתה מהמוות, נגד כל הסיכויים, ובכנפה חיים חדשים?
מוטיב השיבה הביתה מחובר ליהודים ישראלים עושה לכם צרבת מהסוג שרק בקבוק שני ליטר של דמעות תנין פלסטיניות יכול להעביר?
תמהני.
אם את כל כך תמהה, אז אולי גם תתמהי קצת על המסע בטרמפים שעושה "התינוק" מהקיבוץ בעמק לחיפה ומשם לתל-אביב במשך יומיים, לפני קום המדינה, כשכל האזור מלא ישובים ערביים, והלא יהודי היחיד שהוא פוגש זה נהג צ’רקסי? לא היו בדרך כפריים ערבים בשדות? לא היו בוסתנים? לא היו עגלות חציר? כלום? בקיבוץ אפילו לא סיפרו לו שקיימים אנשים כאלה ויתכן שיראה כמה מהם בדרכים? זכותו המלאה של מאיר שלו לעשות מה שהוא רוצה מבחינה ספרותית. אבל הספרות שלו לא משוקעת בשום משקע תרבותי. זהו רומן רומנטי לילדי הגן שעוד לא הגיעו לגובה החלונות ואינם רואים מה קורה בחוץ. אני מציע לך למשל לקרוא איך כתבו סופרים אמריקאים על האינטרקציה הבלתי נמנעת בין שחורים ללבנים בדרום, לפני מלחמת האזרחים ובמהלך המאה העשרים. אצלנו פשוט יש קושי נפשי להתמודד עם תרבות נוספת למרות שהיא כרוכה בנו ולא תרפה מאיתנו גם אם נרצה.
העניין הוא לא שה"סכסוך" לא נכנס לסיפור.
העניין הוא כל נקודת המבט של הסופר. הוא מייצג בצורה ברורה את ה"אליטות הישנות" שהאמריקניזציה "גנבה" להם את המדינה. אני לא חושב שזה סתם שלאחיו של הגיבור קוראים בינימין (נתניהו?).
העובדים, הערבים וכל הקבוצות מסביב הם רקע שצריך להיות נחמדים אליו, ולהזמין אותם לאכול בצוותא את האוכל שהם נשלחו לקנות עבורנו במכולת של המושב.
אבל כמובן שאין להם התלבטויות, רגשות או ייסורים משלהם.
זה לגיטימי לגמרי שמאיר שלו כותב על עצמו ועל שכמותו.
אבל על החיים שלי הוא לא אומר פשוט כלום. אפילו שהוא עושה את זה עם הרבה כשרון.
מספר שנים לא עיינתי בעיתון זה.
נהנה לראות את השנאה העמוקה של שמאלן לשמאלן.
למזלנו השמאל (מן הסוג העולה פה) הוא מיעוט שמיעוט.
צמרמורת עולה בי עם אנשים כיורם יעלו לשלטון , חיסולים יהיו והראשונים חבריו.
נה השנאה הזאת בסך הכל ויכוח ספרתי. כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה , לא מוצא חן בעינך אל תקנה את הספר.
האם הכוונה לריאליזם סוציאליסטי או למשטרת מחשבות ?
זה כבר נוסה ונכשל. היום זה קיים רק בדינות "מתקדמות" כמו קובה וצפון קוריאה.
מעניין שאתה סבור שמי שמותח ביקורת צחירפה על כתיבתו של סופר כלשהו תומך בדיכוי או חיסול של אותו סופר.
האם זה משום שאתה שייך לזרם שבו מקובל לחסל אנשים בגלל דעותיהם ? כנאה שכן אם לשפוט ע"פ ח’ליל אלוזיר, גסאן כנפאני, אחמד יאסין, אבו עלי מוצטפא, נאג’י אלעלי ורבים אחרים. בכל אופן, דומני שרוב המגיבים, כאן, בניגוד לך, לא שייכים לזרם הזה והם סבורים כי מותר לאנשים לכתוב ומותר לאחרים לבדר את כתיבתם, אני מודה שהרעיון זה עושי להישמע מסובך מדי לאנשים מסוימים.
ליורם: ומשהו על הביקורת עצמה, היה כדאי להתייחס לספר ביתר פירוט מבלי להשתלח, בדיוק כשם שדרשת מהיוצר עצמו התייחסות מורכבת יותר למציאות המתוארת.
הרעיון עצמו נראה לי חשוב וכתוב כמובן בחריפות. מובן שכל אחד כותב על עצמו, אבל יוצר בשל גם מפגין מעט מודעות עצמית אם לא יותר, לסביבתו ומסוגל לראות אותה.על יתרונותיה ומגבלותיה. סמדר
להגיד שאבו ג’האד ואחמד יאסין נרצחו בגלל דעותיהם זה פירוש מאוד מרחיק לכת למושג "דעות". הם נרצחו בגלל שיזמו בעצמם מעשי רצח, ואם זה צודק או לא זאת כבר שאלה אחרת לגמרי. ישראל מבצעת מספיק פשעים גם בלי להדביק לה חיסול של אנשים בגלל דעותיהם.
אפשר להטיל על מנהיגים פוליטיים של תנועת שחרור לאומי אחריות למעשים של הזרוע הצבאית, אבל לקרוא לזה "יזמו מעשי רצח" זה קצת מוגזם, מדובר באנשים שלא פיקדו על זרועות צבאיות ולא היו מעורבים באופן ישיר בתכנון פעולות חמושות.
בפרשנות צרה, רק לעתים רחוקות אנשים נרצחים בגלל "דעותיהם", לרוב הם נרצחים בגלל מה שהם עושים עם דעותיהם, כאשר מה שהם עושים מאיים על המשטר (או נתפס כמאיים).
אדם שנרצח עקב פעילותו בארגון פוליטי הוא אדם שנרצח על דעותיו, גם אם לארגון הזה יש זרוע צבאית, במיוחד בארגונים שבהם הזרוע הצבאית היא מודרת ונפרדת מהתנועה העממית-פוליטית.
אני תלמידת תיכון יהודי בישראל, ורציתי לספר מעט על התהליך שעוברים חבריי, ואולי גם אני – קצת קשה להגיד. חבריי אנשים יצירתיים מאוד, מרביתם כותבים שירים וסיפורים קצרים, וגם, כמובן, קוראים להנאתם ספרים – רומנים, שירה, אך גם מד"ב ופנטזיה. מיותר לציין שהיות ובית הספר בו אני לומדת הוא על אזורי, וניסויי, ומתיימר להיות פתוח ודמוקרטי, רוב חבריי הקרובים מבית הספר הם אשכנזים, או ספרדים במקור, שהפכו במהרה לאשכנזים בהוויתם.
עד לכיתה י’, בערך, השפה העברית הייתה רק מתווך, במקרה הטוב, לספרות שמקורה הוא לא בישראל, ובכך אני מתייחסת, כמובן, לספרות אמריקאית, בעיקר, אך גם למערב אירופאית, ולעיתים נדירות (לאלו שהרגישו את הצורך לחוש תרבות שונה) ספרות מן המזרח הרחוק.
ואי אפשר להתעלם מעידן ה’אתגר קרת’ שפקד אותנו, ובו קראנו כולנו ספרות "מקורית", או למעשה – נפעמנו לגלות את התרבות האמריקאית המוערצת, כאן בארץ, פורצת החוצה מתוך אחד משלנו, וההתרגשות שבגילוי הסגנון הספרותי גררה אחריה, כפועל יוצא, את אימוץ הסגנון האמריקאי להחריד הזה, בתור הכתיבה המוערכת ביותר. נדמה היה כאילו את כל אחד מהסיפורים הקצרים שכל אחד מחבריי כתבו – כתב אתגר קרת בכבודו ובעצמו.
אבל אתגר קרת האמריקאי, הביא איתו רוח חדשה לחלוטין, רוח של קבלת הספרות המקורית העברית. זה לא משנה שקשה לקרוא לזה "מקורית", או שהעברית בה דלה להחריד, העניין הוא שפתאום זה בסדר לקרוא יצירות של כותבים ישראליים, ופתאום השפה העברית נעשתה מקובלת. וזה תקדים שאין לזלזל בו.
כיתה י’ וי"א הביאו איתן את לימודי ההיסטוריה הציונית האשכנזית המוכרת לכולנו – לומדים מעט על המתרחש באירופה, ואז חוקרים ביסודיות – היכן היו היהודים בכל העסק הזה? בשבועיים האחרונים שלפני הבגרות גם משננים מעט חומר על יהודי העולם הערבי, אבל זה כבר מאוס, ואין זמן להתעניין כפי שהיה בתחילת השנה, בכל סיפורי הגבורה על העלייה וההתיישבות, על היהודי החדש, השזוף והחסון, שבזכותו אנחנו חיים פה, בארץ ישראל.
עכשיו התרבות העברית נראית כל כך מושכת בעיני אותו הנוער. כעת נערים גאים במוצאם, ובמספר הדורות אחורה שנמצאו בארץ לפניהם. עכשיו זה גם בסדר לשמוע מוסיקה ישראלית, ושירה ישראלית פרוזאית כבר איננה מעלה רק פיהוקים.
זה השלב בו אנו, תלמידי כיתה י"א בתיכון יהודי בישראל, נמצאים בו, לקראת סיום 12 שנות חינוך. בשנה הבאה, אני מנחשת, אנחנו לא עומדים לגלות מחדש, בעזרת אף אחד, את התרבות הערבית או הפלסטינאית, (אולי רק בשיעורי החינוך עם המד"נית).
אלמלא הייתי מנסה להקפיד ולקרוא מאמרים מ"הגדה השמאלית" וכיו"ב, בודאי לא הייתי חושבת על הדברים הנ"ל, והייתי מבלה את כל חיי בהתעלמות – במקרה הטוב – מהתרבות הערבית (יהודית, מוסלמית ונוצרית) שקיימת בכפרים שליד עירי, ובשטחים הכבושים.
שמי מעיד על אשכנזי שכמובן הוא ספרדי
אז מה? אז כלום
הספר מעולה ושלו לא הבטיח לאף אחד לפתור את הבעיה המרכזית בעולם
דייני ששישי שבת נהניתי והתנתקקתי מהבלי העולם הזה (בעיקר העולם שלך)
תזרום ,אחי
כותב המאמר כתב :"הספר משעמם ברובו הגדול, "
מצטער… פה הפסקתי לקרוא אותך..
צר לי, לא נכון.
כנראה שיורם הורוביץ לא קרא את כתביו של מאיר שלו, כי בכתביו מופיעים גם ערבים וגם מזרחיים.
ב"רומן רוסי", מופיע בוסקילה, שהוא עולה ממרוקו ודמות ראשית. וגם ערבים מאוזכרים בו כיושבי העמק.
ב"עשו" גיבורי הספר הם בנים לס"ט מליון דורות בירושלים, וגם פועל תימני אתאיסט וקומוניסט, שמסתובב עם פאות (לאיריס: עד כה לא חשבתי על שנו א-פאריס כעל צפון אפריקאית, ובכל מקרה אצל קיימים אצל שלו מזרחיים גלויים יותר).
ב"פונטנלה" מוזכר שבט בדואי, שכמה מאנשים מופיעים לאורך הספר, ומוכר גלידה ערבי, ויפו כעיר ערבית, ועוד כהנה וכהנה.
ויונה ונער? יונה ונער נע, כרגיל אצל שלו, בין העבר להווה. והעבר מתרחש בקיבוץ בעמק הירדן ובצפון הישן של תל אביב. ולא בקיבוץ ולא באיזור גן העיר של היום היו ערבים.
כמובן אין לשכוח את המאהב של א.ב יהושע שנעים הערבי מופיע בו כ-"BOY" הכושי שקורא שירה עברית לאדוניו…
בהמשך לדבריה של נועה, חשוב מאד לציין מה שלא צוין באף תגובה כאן למעלה: יש לפחות דמות מזרחית מובהקת אחת ב"יונה ונער",דמותו של אילוז הרצף שמוסיף חריף לאוכל. עם זאת, דמות זו היא אכן חריגה. שלו בהחלט ובמוצהר מספר סיפור אשכנזי, ולדעתי הוא עושה זאת באופן מהפכני למדי, וכלל לא נאמן ל"מיתולוגיה הציונית" המקובלת, כיוון שלמן "רומן רוסי", הוא מספר את הסיפור האשכנזי באופן מאד חושני וגופני, עם דגש על מאכלים וזיקות מיניות מגוונות – נושאים שלפני כן דווקא יוחדו בספרות העברית (אם בכלל התקיימו בה), ובוודאי בספרות המערבית הקאנונית, כמיטב המסורת האוריינטליסטית – למזרח. לדעתי זו הבשורה והחידוש העיקרי בספריו של שלו, וזו אחת הסיבות המרכזיות להתאמתם לרוח הזמן ולהצלחתם.
יורם – אתה מעורר בי רק בוז ורחמים.
האם אין דבר בעולמך שאינו מגוייס למניפסט הפוליטי שלך?
מאיר שלו הוא סופר ישראלי אשכנזי, וכתיבתו היא על העולם האשכנזי. הוא עושה זאת בכשרון נפלא, בצורה עדינה, פיוטית ונוגעת ללב.
זה לא העולם שלי, סבא שלי לא הקים את דגניה (למען האמת הוא היה מראשוני דימונה, אבל זה כבר סיפור אחר) וסבתא שלי לא עלתה מרוסיה – ובכל זאת, אני מתרגש בכל פעם מחדש כשאני קורא אותו.
האם זה פגם, זה עיוות, לחיות את תרבותך ועולמך, ולכתוב עליהם?
או שאולי הפריבילגיה הזו שמורה בעיניך רק למי שעונים לקריטריונים הפוסט-פוסט-פוסט מודרניסטים שלך? ערבים, מזרחיים וקבוצות מדוכאות (יותר ופחות) אחרות?
מאיר שלו כותב על האשכנזי הציוני של העליות הראשונות, בכל יופיו ומורכבותו – זה כיף ומרגש לקרוא את זה, ואני אוהב אותו.
לך תפרוק את הרעל שלך במקום אחר.
אני לא מתכוון להתווכח איתך על ערכו הספרותי של מאיר שלו.
אני יכול רק להפנות אותך למכתבה של ניצן, כמה מכתבים למעלה.
טענתי היא ש"אנשי הרוח" התעלמו ומתעלמים מהעולם הערבי שבתוכנו ומסביבנו. זה נובע ומשפיע על אחד הדרייבים החזקים של כל קולוניאליסט מערבי: אנחנו טובים יותר מהמזרח, בתרבות, במוסר, בטכנולוגיה.