בנוסף לקונפליקטים הקורעים מבפנים את החברה ישראלית, זו חברה החיה על חרבה ומנהלת מלחמה מתמדת כנגד העם הפלסטיני. הגזענות העדתית והגזענות נגד המיעוט הפלסטיני, לצד הכיבוש והקולוניזציה, מערערים את האמונה שביכולתם של כל המדוכאים בחברה לפתח כל צורה של מאבק סולידארי, והופכים אותה לאמונה אוטופית בלתי ישימה. כל אתגר לסולידאריות, כל מאבק אנטי-הגמוני, נמחצים תחת מכבש אמצעי התקשורת ההמונים, הדיס-אינפורמציה המונופוליסטית, והעדר כמעט מוחלט של מאבקים חברתיים מחוץ לקונסנזוס.
במשך העשורים האחרונים ל"פוליטיקה של השלום" בין שני העמים, לא היתה כל אחיזה בשכבות המדוכאות של החברה. אדרבה, תנועות השלום למיניהן הורכבו ברובן על ידי יחידים מהמעמד הבינוני ומסטודנטים. הקהילות המודרות, העובדים בעלי השכר הנמוך, והעניים בכלל, תמיד היו מחוץ ל"מחנה השלום", שלעולם לא רצה או לא התכוון להיות "המחנה החברתי". תודעה "מדינית" ביחס לשלום עם העם הפלסטיני בדרך כלל לא הצביעה על תודעה חברתית, וכך נוצר מצב אבסורדי בו חלק מ"מחנה השלום", דבק בעמדות ימיניות ואף גזעניות כלפי האוכלוסייה המזרחית בכלל, וכלפי הקהילות המודרות והעניות בפרט. כך גם לא היה כל דיון בהקשר הפלסטיני הרחב, ההקשר הקולוניאלי (בשטחים הכבושים ובתוך גבולות מדינת ישראל).
במרחב המאבקים החברתיים, אשר בדרך כלל התבטא בצורה של מאבקים לא מאוחדים, סקטוריאליים, לעולם לא נישא דגל השלום. הלכה למעשה, התנועות החברתיות ויתרו על השיח הביקורתי שהוא קריטי לעתידה של החברה הישראלית ולחזון של צדק חברתי. כך שרוב הקאדרים אשר צמחו בתוך המרחב החברתי, בסופו שלדבר עברו תהליך של קואופטציה עם הממסד, ואף סירבו להזדהות בצורה פומבית עם תנועת השלום.
מבחינה היסטורית, אפשר לציין כי המאבקים המדיניים והחברתיים לעולם לא התחברו במציאות הישראלית ובתודעה של חלק משמעותי מהקאדרים הרדיקאליים. בעקבות כך, הקריאה הדיכוטומית של המציאות, יצרה גישה פסימיסטית ומתנשאת כלפי המדוכאים, ואובדן אמון בפרספקטיבה של מאבק מאוחד, חברתי ולמען השלום בין העמים. באופן עקבי, אנשי שמאל שחברו לתנועת השלום ראו בקהילות המדוכאות (בייחוד המזרחים), כמצביעים "טבעיים" של הימין. לעומת זאת, ראו במעמד הבינוני ובחלק מהאליטה מצביעים "טבעיים" של השמאל. חשוב שנזכור ששמאל וימין בז’רגון הישראלי, הוא בעצם התייחסות לסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואין לו כל קשר לסוגיות חברתיות. זו הסיבה שאין זה מקרה שגם רוב תנועת השלום, מבחינה היסטורית, היתה בעצמה מלאת גישות מתנשאות ואף גזעניות כלפי הפלסטינים עצמם. אחת מהצורות של אותה התנשאות קולוניאליסטית באה לידי ביטוי בכך שהשיח על הפלסטינים התמקד בשטחים הכבושים; לעומת זאת, המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל נתפס כעניין פנימי "שלנו", כלומר של הישראלים עצמם.
אותו שיח דיכוטומי בתוך הפעילים עצמם גרם לכך שבמציאות, העמותות והארגונים התחלקו בין אלו העוסקות בתחום השלום ואלו העוסקות בתחום החברתי. כך נוצרו בתוך המרחב הפוליטי-חברתי הלא הגמוני שתי שפות מרוחקות זו מזו.
מיעוט של ארגונים ניסה ומנסה בשנים האחרונות ליצור שפה משותפת. נייר עמדה זה מבוסס על הניסיון של המאבקים, של אקטיביזם רדיקאלי ושל הרצון ליצור שפה פוליטית-חברתית אחידה בתוך ובין הארגונים הללו. זהו ניסיון ביקורתי המבוסס על אופטימיזם רדיקאלי, אשר יוצא מנקודת מוצא שכל שינוי תודעה משמעותי של המוני המדוכאים בארץ, של הרוב השותק, היא הדרך היחידה ליצור מציאות אחרת בה מלחמות עקובות מדם, דיכוי והדרה יהיו זיכרון העבר. מציאות בה נוכל להאמין שיש לנו את הכוח לשנות את הפסימיזם המשתק, במתן תקווה לעמינו.
תהליכי ההדרה הגלובלית והשפעתה על הילדות
תהליכי הדרה מכים בכל המדוכאים בצורה שווה, גם אם אופניה ותנאיה הייחודיים באים לידי ביטוי בכל קבוצה בנפרד. הביטוי בקרב הילדים, כקבוצה ייחודית בין המדוכאים, היא שהם מקבלים אותה כמצב נתון, כיוון שאין הם יודעים על קיום אפשרויות אחרות. זאת לעומת המבוגרים, אשר להם זיכרונות מתקופות אחרות, ולכן יכולת להשוות. ילדים מדוכאים חיים בתוך מציאות מודרת, מפוררת ומחולקת בין מעמדות ועדות. כל אלו מייצרים תפיסת מציאות בה יש חוסר אמון בסיסי ביכולת לבנות עתיד טוב יותר. חייהם כבוגרים נתפסים כתקופה חסרת ודאות, כאידיאל חסר ממשות אשר אין כל ודאות שכדאי ואפשר לחיות אותו. המציאות הקיומית הזאת של הילדים המדוכאים, גורמת לחוסר יכולת לראות את העתיד מעבר לקצה אפם, ללא כל תוכניות לעתיד, לחיים המתמקדים בכאן ובעכשיו. אחת מהתופעות השכיחות ביותר במצב קיומי זה, היא הירידה בחשיבותה של ההשכלה ככלי לניעות חברתית בתודעת הילדים. למרות הירידה היחסית בנשירה הגלויה (כ-17%), ולמרות המדיניות המוצהרת של התמדה מצד המערכת החינוכית הפורמלית, הנשירה הסמויה הולכת וגדלה. כיום בישראל כ-30% מכלל תלמידי בית הספר התיכוניים מוגדרים כנושרים סמויים. לכך יש להוסיף את הגדילה וההרחבה של העוני והגדלת יציאת הנוער לעבודה.
כלומר, אנו רואים תהליך בו תודעתם הכוזבת של הילדים כקבוצה מדוכאת מסייעת, מחזקת ומזינה את מדיניות החיסול של החינוך הציבורי. ירידה בתודעת הילדים ביחס לחשיבות ההשכלה, מאפשרת הצדקה אידיאולוגית של המדיניות הניאו-ליבראלית.
צורה נוספת של תהליך ההדרה היא הפרטת הדיכוי. אמצעי תקשורת ההמונים, שופרי תעמולה של ההגמוניה החברתית-פוליטית, משכנעים את כלל החברה, ובתוכה המדוכאים עצמם, שהעוני הוא ביטוי למצב משפחתי או אישי ייחודי. כך, שאלות חברתיות הופכות להיות שאלות פרטניות, ומכאן שאין צורך לתת פתרונות חברתיים, אלא יש צורך בצדקה. אך הצדקה יכולה לפתור רק חלק קטן מן הבעיה ורק לחלק קטן מהאוכלוסייה. ילדים משתכנעים בקלות שהעוני וההדרה קשורים לבעייתם האישית, הקשורה לגורל עיוור, שרצה שהם ייוולדו במשפחות עניות ומודרות. כך משתכנעים "מומחי" המנגנון, מחנכים ועובדים סוציאליים, שאת בעיות העוני וההדרה, אפשר לפתור על ידי טיפול פרטני ולא חברתי.
תהליכי ההדרה מביאים כתוצאה בלתי נמנעת את האלימות, הוונדליזם והעבריינות. בכלא אופק, כלא נערים, ישנם כ-30% נערים מזרחיים, כ-30% נערים יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה וכ-40% נערים מהמיעוט הפלסטיני. על האלימות הגוברת בקרב בני נוער אין סטטיסטיקות אמינות. היא נתפסת כמגיפה. אולם, האלימות כצעקה פראית כנגד האכזריות של חברה אלימה, לעולם אינה מבוקרת. העובדה שמסתובבים בינינו ילדים עם נעלים קרועות ובגדים בלויים, ילדים שאינם מקבלים ארוחה יומית מזינה, אינה נתפסת כאלימות. העובדה שעשרות אלפי נערים ונערות עובדים תמורת שכר זעום בעבודות מזדמנות, אינו גורם לחברה להרים גבה. ילדים עוברים סאגה של הישרדות במקום שבו כל יום הוא יום חדש שבו חייבים לשרוד.
התוצאה היא אטומיצזיה הולכת וגדלה, ניכור הולך וגדל ותחושת דיכוי חובקת כל. גיל הילדים משפיע רבות על התנהגותם עקב הדיכוי וההדרה. ככל שהילדים קטנים יותר, הם יוציאו את כעסם כלפי המצב, ללא הבנה של הסיבות לדיכוי ותוצאת התנהגותם. ככל שאנו נכנסים לגיל ההתבגרות ההתנהגות תהיה יותר משוכללת, גם אם מוטעית; זו תקופה בה מתאפשרת הבנת המציאות ושינוי תודעה. ילדים קטנים השייכים לקהילות מודרות, יבטאו כעס כלפי הוריהם. נערים לעומת זאת כבר לא יכעסו על הוריהם כי הם יודעים מראש מה היא התשובה. ילדים לא יבינו למה לאחרים יש מה שהם ורוצים ולא יכולים להשיג; הם אינם מבינים את הקונטקסט החברתי. נערים לעומתם, ישנאו את אלו שיש להם יותר.
הפוליטיקה של השלמה, השקטה ופיוס לא יכולות לשאת פרי במציאות כזו. ללא פרספקטיבה חברתית רדיקלית, המתודולוגיה הופכת להיות כלי שרת של האידיאולוגיה ההגמונית.
ריבוד הגזענות והשפעתה על התודעה העממית
ביחד ובתוך תהליכי ההדרה נוצר ריבוד של גזענות אתנית-לאומית אשר מכרסם בתשתית של סולידאריות בין המדוכאים. תהליך זה הוא פועל יוצא של הגלובליזציה, אשר מעצימה עד אין קץ את הפערים הכלכליים-חברתיים. ובמצבי מחסור קיצוניים, הכפר הגלובלי הופך להיות זירה של התכתשות בין קבוצות שונות של מדוכאים. אנו רואים זאת היום בצרפת, בישראל, בארה"ב ובאוסטרליה. החיפוש אחרי שעיר לעזאזל זמין, אשר דרכו יתועל הזעם ההמוני, הוא חלק מהאסטרטגיה של חלקים באליטה החברתית. בעבר היו קורים לכך פאשיזם. בימינו, בארץ אנו יכולים לראות זאת דרך מצע מפלגתו של ליברמן ודומיו, או דרך פעולתה של משטרת ההגירה. לעתים, שנאה עיוורת זו כלפי השונה, האחר, הזר, יכולה להוביל לטיהור אתני. מלחמת העולם השנייה לא היתה הדוגמא האחרונה. לא מזמן התרחש טיהור אתני בקוסובו וברואנדה. אנו לא יכולים להיות בטוחים שזה לא יקרה גם כאן. לעתים, התגובה הפוליטית של מדוכאים הנמצאים בתחתית הסולם הדרוויניסטי, הוא לרכוש אידיאולוגיות פונדמנטליסטיות, המבטיחות עתיד מדומה, המבוסס על עבר מיתי, אידיאולוגיות אשר נושקות לכיוון הטיהור האתני.
ילדים מדוכאים ומודרים מחפשים בצורה טבעית את הסולידאריות במסגרת הקרובה שלהם, בקהילה, בשכונה, בדת המשותפת, בעדה, בצבע עור וכד’, כלומר בתכונות הקרובות להווייתם היומיומית. זוהי צורת השתקפות של מה שציינו קודם: המציאות הינה צרה והם לא מסוגלים לראות – במובן של ראייה חברתית – מעבר לגבולות המודרים שלהם. קשה להם לדמיין מצבים בהם "האחרים" יהיו חלק מהווייתם. כיוון שהסולידאריות מתבטאת כלפי פנים, כלפי הקרוב והמוכר, התפתחות שנאת הזר והשונה הופכת לנורמה. במציאות בה כל דאלים גבר, אין מקום לכל צורה של סולידאריות. ילדים עושים שני תהליכים במקביל: מצד אחד מפנימים את הגזענות והשנאה הקיימים בחברה כולה, דרך המבוגרים, המהווים סוכנים שלה; מצד שני הם מעצימים את השנאה והגזענות, כי לעומת המבוגרים בעלי מסננות הנובעות מתהליך החיברות, להם התגובות האיומות ביותר נראות טבעיות ואף לפעמים נורמטיביות. חשוב להדגיש שאין מדובר כאן במנגנונים פסיכולוגיים טבעיים הגורמים לתיוג המציאות, ולבניית סטריאוטיפים המאפשרים זיהוי מהיר של דמויות לא מוכרות. גזענות היא כשילד מפתח דעה קדומה, על מישהו זר, בעל תכונות תת-אנושיות, או שטניות, ומתייג אותו, גם כאשר לא פגש לעולם באופן ישיר את אותו זר. ואם פגש אותו, מיד קיטלג אותו ככזה. ברור שככל שהגיל עולה, ילדים נעשים תוקפניים יותר, ומתרגמים את שנאתם הגזענית להתנהגות אלימה.
בסוגיות אלו, המדיניות החינוכית ההגמונית אינה עוברת את מפתן המובן מאליו החברתי השקרי הקורא לילדים "לקבל את השונה", אשר משתקף דרך קמפיין "צו פיוס". בשיח זה הפלסטיני אינו קיים, והדיאלוג המדומה הבין עדתי בתוך האוכלוסייה היהודית, לובש צורה מוסרנית פוסט-מודרנית. דיאלוג מדומה שבו יהודי חילוני עירוני, מקבל כי מתנחל לובש כיפה הוא בר שיח, מחייב הסכמה לוויתור על ערכים הומניסטיים. כי המתנחל שולל את קיומו של "הזר", הפלסטיני, אשר אינו קיים בדיאלוג המדומה, אבל קיים במציאות. כך גם, לדבר על דיאלוג בבית ספר תיכון תל אביבי, בין "צפונים" ו"דרומים", בלי להעלות את סוגיית הגזענות העדתית והפערים המעמדיים ביחס לילדים מדרום העיר, זה במקרה הטוב, טיוח של המציאות ובמקרה הגרוע העמקת הגזענות. זאת כיוון שהדיאלוג שם את הילד מהדרום בסיטואציה בלתי אפשרית בה הוא מרגיש מותקף, על מוצאו ומעמדו, אבל אינו יכול להגיב. למותר לציין שבית הספר היום הינו מרקחה של תחרות דרוויניסטית בין הילדים לבין עצמם, ובין המורים לבין עצמם. כשתחרות זאת מקבלת גוון עדתי, מגדרי, התחרות מקבלת ממדים גזעניים ומדירים.
לאידיאולוגיה פוסט-מודרנית היתה השפעה הרת אסון במרחב האזרחי הישראלי ובקרב פעילים חברתיים ופוליטיים. על פי אותה תפיסה, היחסיות האתית והערכית, היא הפתרון לקונפליקט הבין תרבותי (למותר לציין שלא לקונפליט המעמדי). כך נוצר מצב שבמקום סולידאריות במרחב האזרחי והחינוכי הרדיקלי, נוצרה מציאות של אטומיזציה הולכת וגדלה. אטומיזציה שהיא השתקפות אחד על אחד של המציאות החברתית המודרת. אותה אידיאולוגיה הקוראת לקבוצות המדוכאים להתארגן באופן נפרד, כדי לבטא בצורה ברורה יותר את הווייתם הייחודית. אך אידיאולוגיה זו שוכחת להוסיף, שכל התארגנות כזו שאינה מבוססת על ערכים אוניברסאליים, סופה שלילת כל אפשרות של סולידאריות בין הקבוצות המדוכאות. הלכה למעשה, אם קבוצת מדוכאים מאורגנת אינה מעלה על נס את הסולידאריות עם קבוצות מדוכאות אחרות, סופה הפיכתה לחלק מהמנגנון הרואה את "האחרים" דרך המשקפיים הגזעניות.
כמובן שהאידיאולוגיה ההגמונית יוצאת נשכרת ממצב עניינים זה, כי היא מאפשרת את המשך המדיניות של חלוקה בלתי שווה של משאבים, העדפות ואפליות. אחד מהביטויים הבולטים לכך, ואחד מהאכזריים ביותר, הינו חיזוק התודעה המיליטריסטית בתודעה העממית ובקרב ילדים. המלחמה, הטרור המדיני הישראלי, והפיגועים מהצד הפלסטיני רק מלבים את אותו מיליטריזם. הפחד והשנאה כלפי "האחר", הם חלק בלתי נפרד מהוויית הילדות בחברתנו.
בחברה הישראלית דווקא הצבא, סמל המיליטריזם, נחשב על ידי ההגמוניה והמודעות העממית כביטוי האולטימטיבי של הסולידאריות והשוויון. זהו המקום שבו כל ההורים בצורה שווה מקבלים בסטואיות את תרבות העקדה של ילדיהם. לכאורה, זהו המקום בו לכל אחד ואחת, ללא הבדל מעמד, עדה או מין, יש אותה הזדמנות להתקדם. המיתוסים הללו עברו משברים קשים, במיוחד מאז מלחמת לבנון ב-1982, אבל הם עדיין נחשבים למכוננים בתודעה הישראלית.
המשמעות הראשונה של הפדגוגיה של הסולידאריות:
הצורך באחדות בשוני
שושי בוהדנה, מנהיגה בשכונת פלורנטין ויושבת ראש עמותת "מהפך" אומרת: "כחלק מהקהילה שלי, כאשה ענייה ואם, אני מדוכאת. כיהודיה ישראלית אני מדכאה את הפלסטינים. זה דבר שאני חייבת להביא בחשבון בכל דיאלוג עם הקהילה הפלסטינית (הכוונה למיעוט הפלסטיני בתוך ישראל). הדיאלוג אינו יוכל להיות דומה לדיאלוג שאני מנהלת בתוך הקהילה שלי". שושי מסכמת כאן את המצב הקיומי הדיאלקטי בין המדוכאים בחברה שלנו. מחולקים ביניהם על בסיס רמת ההפנמה של תודעת המדכאים, ועל בסיס העיבוד והצורות השונות שבהן מתבטאת הדיכוי.
ריבוד הדיכוי מקשה על תהליך שינוי התודעה. הדיכוטומיה ביו מדכא למדוכא, הכובש והנכבש, אינה מתבטאת בצורה חדה. אותו מדוכא יכול להיות בשתי סיטואציות גם יחד, ביחס לקבוצות מדוכאות אחרות. תהליך הדה-פאשיזציה של הקונפליקט בין המדוכאים הינו הצעד הראשון לקראת שינוי. כדי שיהודי-ישראלי יוכל להבין את מצבו הקיומי כמדכא כלפי הפלסטיני, על הפלסטיני להבין את המצב הקיומי של היהודי-ישראלי כמדוכא בחברתו הוא. הביטויים של הדיכוי עצמו, פעמים רבות לובש צורות פרדוקסליות המקשות על פיתוח תודעה סולידארית.
המתודולוגיות הפדגוגיות האינסטרומנטליות משתמשות ב"אחר" כאובייקט לשינוי תודעתו של הסובייקט. כך, במפגשים רבים בין ילדים יהודים ופלסטינים, לפעמים הפלסטינים הם "האחר" המשמש כאובייקט, ולפעמים הפוך. מתודולוגיה זו, אשר אמורה לכאורה ליצור תהליכי הידברות (ולא דיאלוג קונפליקטיבי), מראה את המציאות החברתית-פוליטית דרך המשקפיים הצרים של הלאום, העדה, המגדר, הדת ועוד. אנו נקרא לגישה זו "שבטיות", ונציין שזו גישה המבלבלת בין נאמנות לזהות.
מתודולוגיה פדגוגית רדיקלית חייבת לצאת מנקודת מוצא אחרת: תצורות שינוי התודעה של כל קבוצת מדוכאים אשר זהותה מדוכאת, מתחזקת כשמתחזקת הסולידאריות עם קבוצות מדוכאות אחרות. לא הסולידאריות עם קבוצות מדוכאות אחרות היא אשר מחלישה את הקבוצה המדוכאת, אלא העדר אופקים חברתיים רחבים. ככל שהאופק יותר צר, והקבוצה המדוכאת רואה את עצמה במצב ייחודי ובלעדי, כך היא שומטת מידיה את האפשרות לשנות את יחסי הכוחות החברתיים. הקבוצה המדוכאת מנסה להגדיל את חלקה בעוגה החברתית, לטובת השבט, על חשבון שבטים אחרים. תפישה זו מאפשרת קואופטציה קלה מצד האליטה החברתית, וקבלת פירורים חומריים או סמליים, מצד מנהיגים על חשבון שבטיהם הם.
אם הסולידאריות אינה חלק מהקוריקולום הפדגוגי – הפורמלי והבלתי פורמלי – אין שינוי תודעה. והכוונה בסולידאריות היא גם בדרכי הלמידה וההערכה של תהליך ההוראה. תודעת המדוכאים, ובהם הילדים, יישאר תקוע ברמת התודעה השבטית, כלומר היא תעבור פאשיזציה.
שימוש במתודולוגיה דיכוטומית, שבטית, מביאה בהכרח את הילדים למסקנות מעוותות על המציאות. או שהם מפתחים תהליך של פאשיזציה כלפי זהותם, שהופכת להיות ייחודית וטובה יותר מאשר של האחרים. או שהם נאכלים ברגשי האשמה כשהם מגלים שהמדוכא העומד מולם סובל מנחת זרועם. במקרה הראשון, שום דבר לא השתנה; התודעה נשארת כפי שהיתה, וכפי שהאידיאולוגיה ההגמונית מעוניינת להשאיר אותה. במקרה השני, רגשי האשמה, אשר מתוקף הגדרתם אינם מאפשרים שינוי, מובילים לשיתוק ואימפוטנטיות.
השוני בין הקבוצות המדוכאות מתבטא בצורות ובמאפיינים שלובש הדיכוי. אולם, למרות השוני הגדול בין הקבוצות המדוכאות – שאחת מהדוגמאות הבולטות היא המאפיינים הייחודיים הנובעים מההקשר הקולוניאלי – האמונה והחינוך למען סולידאריות, נובעים מהידיעה שזו הצורה היחידה להשתחרר מכבלי הדיכוי. אנו שונים ביחס לצורות ומאפייני הדיכוי, אבל אנו סולידאריים במאבק נגד הדיכוי. אנו סולידאריים ושונים.
ממתי השכבות החלשות הן שעושות את המהפיכה? תמיד ולעולם הבורגנות והסטודנטים הם שמובילים מהפכות חברתיות משום שבנגוד לכל הברברת הזאת (או אולי זה מה שהכותב רצה להגיד בהרבה מילים מיותרות ולא נכונות) המעמדות הנמוכים (מודרים) עסוקים בלהתקיים ואין להם זמן להבלים ולניסוחים של המאה ה – 19.
אדון וקסלר.
השלד של נייר עמדה זה הוא כה איתן אך הבשר שנרקם עליו הוא כה מסורבל.
כתוב: "התגובה הפוליטית של המדוכאים הנמצאים בתחתית הסולם הדרוויניסטי היא לרכוש אדיאולוגיות פונדמנטליסטיות המבטיחות עבר מדומה…" משפט מכוער!
ומה אם פונדמנטליזם של השיח הביקורתי כפי שהוא מתגלה פה בשיא גאוותנותו? הוא לא שותף לתהליכי ההדרה והדיכוי (והגזענות) שהוא כה מוקיע על ידי עיקור משמעויות על ידי פיזור לא אחראי של מושגי תשתית?
לקראת פדגוגיה של הסולידריות? כן, אבל עם יותר כנות
לפי דעתי חלק א’ של הנייר הוא כשלון, אך בוודאי יותר אלגנטי בספרדית או בצרפתית (הוצג בקובה לא?).
אהלן מרסלו,
לונג טיים נו טוק… הפסקה הבאה שלך מעניינת אותי במיוחד:
אידיאולוגיה פוסט-מודרנית היתה השפעה הרת אסון במרחב האזרחי הישראלי ובקרב פעילים חברתיים ופוליטיים. על פי אותה תפיסה, היחסיות האתית והערכית, היא הפתרון לקונפליקט הבין תרבותי (למותר לציין שלא לקונפליט המעמדי). כך נוצר מצב שבמקום סולידריות במרחב האזרחי והחינוכי הרדיקלי, נוצרה מציאות של אטומיזציה הולכת וגדלה. אטומיזציה שהיא השתקפות אחד על אחד של המציאות החברתית המודרת. אותה אידיאולוגיה הקוראת לקבוצות המדוכאים להתארגן באופן נפרד, כדי לבטא בצורה ברורה יותר את הווייתם הייחודית. אך אידיאולוגיה זו שוכחת להוסיף, שכל התארגנות כזו שאינה מבוססת על ערכים אוניברסאליים, סופה שלילת כל אפשרות של סולידריות בין הקבוצות המדוכאות. הלכה למעשה, אם קבוצת מדוכאים מאורגנת אינה מעלה על נס את הסולידריות עם קבוצות מדוכאות אחרות, סופה הפיכתה לחלק מהמנגנון הרואה את "האחרים" דרך המשקפיים הגזעניות.
רציתי לשאול אם אתה יכול להבהיר ביתר דיוק למי או למנה אתה מתכוון בדיוק בישראל. משום שהקביעה היא כללית ולא ממוקדת, קשה גם להסכים וגם לא להסכים עמך. שבת שלום
את המהפיכה בסין עשו הבורגנים? את מהפיכת אוקטובר עשו החיילים הבורגנים בצבא? בוייטנאם אלו היו כפריים שנאבקו באימפריאליזם או סטודנטים? אתה מתייחס לנסיונות התקוממות במרכז אירופה וארה"ב ולא למהפיכות שכן קורות.
התשובה היא כן. בסין נעשתה המהיפכה ע"י סינים משכילים שתרגמו את הספרים של מרקס שהביאו קומונסטים מאירופה.
ברוסיה המהיפכה הונהגה ע"י הבורגנות הרוסית. לנין היה רואה חשבון בן של מפקח על החינוך הרוסי. דרך אגב, אלכסנדר השני שנחשב דווקא לצאר למהפכני יחסית לשאר הצארים נרצח ע"י חוליה שהובילה סופיה הבת של מושל פטרסבורג.
מלחמת הגרילה של ויטנאם התרחשה בדרום שמתנגדיו לנוכחות האמרקאית חומשו ע"י ממשלת צפון ויטנאם כך שגם שם האיכרים לא ממש הובילו.
ועוד דוגמאות, צ’ה גאוורה המהפכן מקובה בילה בכלל את הפרק הראשון בחייו בתור רופא ארגטנאי. ואיך אפשר לשכוח את פול פוט שרצה למחוק את התרבות המודרנית בקמבודיה, וקודם לכן למד בתור סטודנט בפריז.
כפי שע.ג אומר בצדק הענים מנסים לשרוד את היומיום, ואת השינויים עושים המעמד הבנוני בעל היכולת הכלכלית והזמן.
את מהפכת אוקטובר אכן עשתה הבורגנות כנ"ל את המהפכה בסין ואת מהפכת התרבות שם עשה הממסד. אין מהפכות שלא מתחילות האינטליגנציה הבורגנית.נקודה. יתר האנשים מצטרפים אח"כ או שלא או שמצרפים אותם.