עמיר פרץ דיכא בעמל ובדוחק רב את המרד נגדו, והרוב הזעום מלמד אותנו שתסמונת קדימה ממשיכה לבעת את מפלגת העבודה. כבר למדנו בשנים האחרונות לקרוא את המפה הפוליטית הישראלית בקרני רנטגן ולהבין, שכל מה שעלול לקרות, קורה, וכל מה שרק עשוי לקרות מתאדה לו בחלל הריק. בצמרת סיעת העבודה בכנסת מתגבשת לה סיעה של בעלי זכויות יתר בעיני עצמם, שמסרבים לקבל את מנהיגותו של עמיר פרץ. הרוב המבוסס במפלגה מתקשה לעכל את עלייתם של נציגי עליות שנות החמישים ובניהם להנהגת העבודה. הדעות הקדומות העדתיות, שלא לומר הגזעניות, מסוות אינטרסים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים כבדי משקל. זו מלחמה על הזהות, שבוני הזהויות למטרות רווח ממלאים בה תפקיד ציני, אבל חשוב.
זה לא מקרה שמתן וילנאי, הנציג הקלאסי של האליטות הישנות במפלגה, עלה ראשון על הבריקדות ומשך איתו את שאר המורדים המזדקנים. בישיבת המרכז ביום ראשון נשא וילנאי נאום כמעט נרגש, ופרט לפרוטות את עברו הצבאי ואת תפארת מעשיו למען עם ישראל. ייתכן שהוא דייק בכל מלה, אבל לא היה קשה לאתר את כל הנהנתנות, הניציות, רמיסת הערכים וההתברגנות שהסתתרו מתחת לשולי אדרתו. וילנאי הוא בעצם השגריר של אהוד ברק במפלגה, בלי שום קשר ליחסים ביניהם בזמן זה או אחר. שניהם מסמלים את קו האמצע הממאיר, את בילבול המצעים ועירבוב האידיאולוגיות.
וילנאי צמח ממשפחה מפא"יניקית ניצית ותמיד ראה את החברה הישראלית מבעד לכוונת הרובה של איש צבא. עם זאת, הוא שייך למחנה המתון במיליטאריזם הישראלי, ויחסו לאזרחים הערבים באוקטובר 2000 היה שפוי יותר מזה של רוב חבריו במפלגה. אני לא שוכח לו את הרגע החשוב הזה בקריירה שלו. הוא לא התפטר משום תפקיד, לא ממש מרד בקו המוביל במפלגתו, אבל לפחות נמנע מלתקוף את הקורבנות כפי שעשו עמיתיו. אבל אין לו מה לתרום לשינוי החל עתה בתנועתו. יכול להיות שהשינוי הרעיוני בדרכה של העבודה הוא רק מראית עין, אבל גם אותה וילנאי אינו משרת בשום צורה. הוא לוחם רק כדי להיות שר והרטוריקה הדמוקרטית שלו לא משכנעת אף אחד. וילנאי וחבריו מתנגדים לכל קונסטלציה שמשאירה אותם מחוץ לממשלה. זה טבעי, זה אנושי אבל אין בכך שום בשורה רעיונית או פוליטית. וילנאי, יותר מכל פוליטיקאי ישראל אחר, הפך למאובן עוד בטרם היו בו חיים. את התופעה הזאת צריך לבדוק במעבדות מצוידות היטב.
פרץ טעה בכניעתו לתכתיב של אהוד אולמרט, וראש הממשלה המיועד כבר שלח את עדת מקורביו להכפיש את יו"ר העבודה ולכנות אותו בליגלוג "שר חימוש", רמז מגושם לשירותו בצבא כקצין חימוש. ההתנשאות כלפי פרץ היא דוחה, וראינו אותה גם בשפת הגוף של וילנאי וחבריו בישיבת המרכז. הוא עצמו מוכיח אומץ לב במלחמתו בגנרלים ובאדמירלים, אבל עתה עליו להראות שמינויו מהווה תפנית מעידן הדמים של שאול מופז. אם קדימה תצליח להפוך את פרץ עצמו לשופך דמים ולחשוד בפשעי מלחמה או בעבירות אחרות על עקרונות המשפט הבינלאומי, אז נאבד סופית את התקווה למתן את דרכן של ממשלות ישראל בעתיד. לפרץ תמיד היתה השקפת עולם יונית באופן יחסי, וגם עמדותיו כלפי האזרחים הערבים היו סבירות. בלי מטען פוליטי ורעיוני שונה מזה של כל קודמיו, פרץ לא יוכל לגבש חלופה לממסד הבורגני-ביטחוניסטי של אולמרט, חיים רמון וחבריהם. בממשלה הוא נכנס לקן צרעות. יש בה מושחתים ושרים רבים שגילו לאורך כל הקריירה שלהם אדישות מוחלטת לגורלם של השכירים והחלשים. המאבק בתוך הממשלה יהיה קשה מנשוא. לפרץ אין עורף מוצק בביתו, ולכן היציאה לחזית היא כמעט בלתי אפשרית. הוא עלול לשקוע רובו ככולו בבעיות ביטחון שוטף, להדוף ביקורת על מחדלים מבניים במערכת הביטחון המושחתת והמסורבלת שהוא יורש מקודמיו, להיות השעיר לעזאזל אחרי כל פיגוע. הפיגועים הם בלתי נמנעים שכן פרץ וכל שאר חברי הממשלה החדשה ממשיכים בדרך הסירוב למגעים רשמיים עם ממשלה פלסטינית שנבחרה בתום הליך דמוקרטי ותקין לכל הדעות.
לכן קיים חשש כבד שגורלו של פרץ נחרץ מראש. אם יכביד את כפו על הפלסטינים בשטחים, יצטרף למדיניות הסירוב של עמיתיו וימשיך את סדרת פשעי המלחמה הכרוכה בסיכולים הממוקדים, אין לו שום ערך סגולי משלו. כבר היו מחוללי טרור ממלכתי לפניו, יהיו גם אחריו, ושמו יהיה מוכתם בכל בית הגון בישראל ובעולם. אם ינסה דרכים מדיניות משלו ויסרב להצטרף לשדולת מעשי התגמול הפרועים והלא מחושבים, יאשימו אותו בפחדנות ואולי אפילו בבגידה. אחרי הכל, אפילו ביטחוניסט מובהק כמו יצחק רבין לא היה מחוסן מפני האשמות כאלה. הוא יעמוד בכל יום בפני דילמות שסתם אנשים מן השורה ניצבים בפניהם פעם בחיים.
מרתק במיוחד הוא ההיבט התקציבי. פרץ מודע היטב להשלכות החברתיות של התקציב המנופח שיעמוד לרשות משרדו החדש. גם אם ימשיך להגן, ובצדק, על העובדים במערכת, עדיין ניתן לקצץ במיליארדים רבים, להפסיק את הביזבוז הממאיר ובעיקר לסכל החלטות מדיניות שיש להן תוצאות ביטחוניות וכלכליות שפוגעות בחברה ובסיכוי לשקם אותה. באמצע שנות השישים נענה שר הדואר, ישראל ישעיהו, ללחצים פוליטיים והסכים לקצץ בתקציב משרדו כדי לתעל את הכסף לצרכים חברתיים דחופים. הוא זכה לקיתונות של בוז בתקשורת, שניזונו בעיקר מהדלפות שהגיעו מצמרת משרדו. בכירי המשרד זעמו שהשר שלהם תמך בקיצוץ בניגוד לכל הקודים שהיו נהוגים במערכת השלטונית. ישעיהו היה עסקן מהדור הקודם, קונפורמיסט מובהק אבל איש ישר וחרוץ. החלטתו הצודקת פגעה מאוד בקריירה הפוליטית שלו, הפכה אותו למטרה נייחת של כל הרפ"יסטים החלקלקים, אנשי שמעון פרס, שאיישו אז את הפקידות הבכירה בכל מקום.
עתה מתייצב שר מזרחי נוסף מול סוללה הרבה יותר חזקה של פקידים בכירים, ועוד בתוך מערכת הביטחון הכל-יכולה. גם התקשורת כיום היא גדולה ונשכנית יותר מאשר בעבר. אם פרץ יבצע רק תיקונים או קיצוצים קוסמטיים, אז אין בכך שום תועלת ופשוט חבל על הזמן. אבל אם יחליט לוותר על סכומי כסף גבוהים מתקציבו על מנת לתעל אותם לצרורה הנקוב של שרת החינוך החדשה יולי תמיר, יתייצבו מולו רוב השרים, ואליהם יחברו גם המקופחים הגדולים בתוך סיעתו. למצב שבו יהיה שרוי שר הביטחון החדש קוראים האנגלים no-win situation. לרשותו של פרץ עומדים בערך עשרה ח"כים נאמנים מתוך 19. גם בקרב העשרה ישנם כאלה שחיבתם ליו"ר שלהם היא מתונה בעליל, מורכבת מהרבה חשבון ופחד.
למרבה האירוניה, התקווה של פרץ נעוצה בעיקר בשרי ש"ס. אם ישכיל לטפח את ההידברות איתם הם יכולים להיות בני בריתו העיקריים בנושאים חברתיים מובהקים שיעלו לדיון בישיבות הממשלה. אבל גם הקואליציה הפנימית הזאת תלויה בנכונותו לוותר על תקציבי עתק, ואולמרט מסוגל בהחלט לקנות את נאמנותה של ש"ס בכספים ייחודיים לצורכי התנועה ומוסדותיה. הצטרפות אפשרית של מרצ יכולה לשנות את דרכה ההיסטורית של התנועה הזאת. מצד אחד, היא תחבור לממשלה ימנית (ימין-מרכז אם תרצו), ומצד שני שריה עשויים למצוא את עצמם בצד "החברתי" של המתרס, שכם אחד עם פרץ ועם ש"ס. הגיע הזמן שמרצ תלמד לקח ממפלגת שינוי, ותתנער מהמלחמות המגוחכות שלה נגד החרדים באשר הם. מוטב שרן כהן ויוסי ביילין יזנחו סיסמאות מיושנות ופטריוטיות כביכול על גיוס החרדים לצבא הכיבוש, ויעדיפו לעסוק בבנייה חברתית יחד עם הציבור המזרחי והערבי. ייתכן ששיתוף פעולה מקורי כזה בין סיעות פוליטיות וקבוצות חברתיות שלחמו עד כה זו בזו, יתרום במשהו לשינוי החברתי המיוחל.
אחרי הניצחון הזעום שלו במרכז יודע פרץ מי בדיוק מחכה לו בפינה, ולמה. אבל יש לקוות שגם הוא הסיק לקח חשוב מהפרשה. פרץ לא יודע להקשיב לביקורת ומעדיף דברי חנופה והסכמה. הוא גם מנסה לאכוף את רצונו כמעט בכל נושא, בלי להתחשב ביחסי הכוחות בשטח. יש לזה גם יתרונות. הפרשנים קוראים "מנהיג" לכוחניות מוצלחת, ו"דיקטטורה" לכוחניות כושלת. אבל יש גם מנהיגות חכמה, ופרץ, שהוא איש מבריק לכל הדעות העולה על כל עמיתיו בעבודה, לא תמיד מסוגל לנהוג באיפוק חכם. הוא חייב להוכיח שעצם נוכחותו בממשלה החדשה מקדמת נושאים חברתיים חשובים. לכן עליו לטפח ולסייע לתיק החברתי החשוב שבו זכתה מפלגתו, ולתרום משמעותית למערכת החינוך. כל החברה הישראלית קשורה למערכת הזאת: הורים, תלמידים, ציבור מורים גדול ומאורגן. לפרץ יש הזדמנות לרכוש את לבם של מאות אלפים, לעמוד לימינם של המורים ולשפר את המצב בבתי הספר למען התלמידים וההורים. פרץ חייב להיות גם בן-בריתו הנאמן של שר הבריאות בלי קשר להשתייכותו המפלגתית. אם משרד הביטחון לא יצליח להשחית (פוליטית) את נושא דברה העיקרי של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, אז אולי נכון לחברה הישראלית עתיד טוב יותר.
בקשר לאי התייחסות המנהיגים הערבים לנושא שכר המינימום. קשה לי, אם לא בלתי אפשרי, לשים את עצמי במקום מנהיג ערבי או אזרח ערבי. יש בדברים שלך מעין ציפיה שווה מפוליטיקאי יהודי ופוליטיקאי ערבי. ומה לעשות ובגלל מדיניות האפרטהייד של מדינת ישראל יש חוקים שונים לערבים. אולי ישנם ישובים ערביים ששם החלום הוא לא שכר מינימום אלא שכר בכלל?
הניתוח נכון ומדוייק. ההמלצה, לא בטוח. דוקא לנוכח הנואשות של מצבו, כדאי לו מאד להיות דיקטטור, ולנצל את מאה ימי הבילבול במשהב"ט כדי לבצע עריפת ראשים מהירה וסלקטיבית שתותיר רושם עמוק של הרתעה והתראה בלבם של הדגנרלים. שום שיטה אחרת לא תצלח נגדם, ומצבו ילך ויהיה קשה יותר בהמשך. הוא צריך להגיע למשרה מוכן מאד, עם רשימה שחורה חכמה, המכסה כמה מוקדים עיקריים, ולפעול מהר ובנחישות ובלי רגישות. מי שיש לו פוטנציאל חתרני, והוא מכיר את הנשמות הטובות שם, או יועציו מכירים, צריך לעוף בצורה זו או אחרת, בין אם באמבוש, הפללה, או סתם פיטורין של "משרות אמון" כפי שהחוק מתיר לו. אם יש לו מועמדים חלופיים, אפילו שערורייתיים מבחינת הפקידות המושחתת והמושרשת, עליו למנות אותם מהר ולפני שמתחילים לפרסם עליהם דברים, או לערער על הניסיון והכישורים שלהם.
בעיקר כדאי לו מהר מאד להכניס את ראשו לקיני הצפעים החשוכים, שם מתמחים בלהלך אימים על פוליטיקאים, כולל באמצעים של המאפיה. מה שהוא לא יעשה מיידית, לא יעשה אף פעם. נידמה לי שהוא דוקא יודע את זה, היה לו זמן להיערך, והוא יכול לבוא ולירות צרורות צרורות בלי הפסקה, ולהשליט את מרותו. זה צבא, וככה משיגים שם ציות. לא עם בחירות, לא ועדי עובדים, ולא כל מה שהוא מכיר מהסניפים. רק כוח. וכמה שיותר מלוכלך. חנוך לנער על פי דרכו אומרים, או – עליו לדבר איתם בשפה שהם מבינים, לא בשפה שהוא רוצה להשתמש בה.
ניתוח חד ומרתק!
הפך למאובן עוד בטרם היו בו חיים. את התופעה הזאת צריך לבדוק במעבדות מצוידות היטב.
זה התיאור הכי טוב שקראתי על וילנאי. תודה.
בינתיים הליכוד הודיע על הצבעת אי אמון בעקבות העלאת מחירי הלחם. לו פרץ היה באופוזיציה הוא היה יכול לעשות מזה הון פוליטי ולהמשיך לצבור כוח, ולא להשאיר לליכוד את הדאגה המזוייפת לעניים. פרץ היה בטח יכול להצליח יותר בזה לטווח ארוך מאשר במשרד הבטחון, שלרוב מתנהל בעצמו על ידי הגנרלים, ראש הממשלה או כוח האינרציה של המתנקמים.
לקוראת: את התגובה שלך ניתן לסיים רק במילה אחת: אמן!
אני חותמת על כל מילה שכתבת.
עמיר פרץ פתח את הקריירה המיניסטריאלית שלו ברצח מן האויר של חמישה בני אדם. תמימים או לא תמימים – זה אקט ברברי שלא יביא כי אם עוד דם ועוד רציחות. אז זו היתה ההחלטה הראשונה של עמיר בתפקידו כשר הבטחון. ולחשוב שתמכתי בו. לאיזה אשראי הוא מחכה? לאן אנו הולכים, אם כך נוהגים "אנשי השלום"? לקח לי חודשים אחדים להתפכח מייני לאחר בחירת אהוד ברק, ועתה לא מניחים לי אפילו שבוע.
The irony is that the Popular Resistance Committees have distinguished themselves by waging their resistance using classic guerrilla tactics — ambushes of IDF patrols, landmines targetting Merkava tanks, and the like.
These are not terrorists or "sucide bombers"
Guerrilla resistance directed against the occupation army is part of the struggle for liberation, leading to reconciliation and coexistence
The main enemy of the Zionist occupiers is NOT those who wage terror against the people, but those who show the people that the IDF occupation army is not invincible.
Amir Peretz is part of the war to preserve Zionist-colonialist domination of all of Palestine, using military methods and diplomatic methods as necessary to reach this goal
לחיים ברעם
פרץ לא איש מבריק לכל הדעות.
לא לדעתי.
הקמת ממשלה חברתית על בסיס מפלגות הימין זה צעד של אדם לא מבריק במיוחד (בלשון המעטה). ומי היה הראשון ממפלגתו שאמר קבל עם ועדה שהמלך הוא עירום (ולא כל כך מבריק)? נכון. וילנאי המאובן (כך קראת לו). לא בשביל זה בחרו את פרץ. נכון שוילנאי ממש מזמין ביקורת בשל ההיסטוריה שלו, אבל להערכתי דווקא הוא, בשל הטלטלה במעמדו במפלגה, עשוי (בניגוד לרצונו…) להתחיל פתאום לפלוט דברי בינה. הייתי נזהר בחריצת דעה עליו.
רמי צודק. פרץ חותם על רציחות נוספות. רמי, אל תתן לפוליטיקאי את הסיפוק שבהצבעה עבורו. האנשים הפחות מתאימים מכולם לשלוט הם אלה שהכי רוצים לשלוט. כלומר פוליטיקאים.
אני מכיר רבים וטובים שהתפתו ללכת אחרי פרץ. כנראה שלעולם הפיתוי לבחור במישהו מהקונצנזוס יגבור על השכל הישר. מי שנמצא במרכז (ובמפלגת העבודה בפרט) הוא לא שמאל אמיתי לצערי הרב. ולא משנה אם קוראים לו פרץ, וילנאי או ברק. בעבודה יודעים רק להכשיר הפצצות, חיסולים, הפרטות ואפילו העלאת מחיר הלחם.
חוששני שהתקוות של ברעם לגבי פרץ מתמסמסות עוד בטרם התקררו הדפים היוצאים מן המדפסת. פרץ האמיתי מציץ מאחורי הפרגוד בניסיון הנואל להתחבר עם התנועות הפשיסטיות מיד אחרי הבחירות ובאשור פעולת חיל האוויר בעזה אתמול.
ובכל זאת הכניעה של פרץ ומינויו של שלום שמחון הסחטן לשר היא עדות לכך שמעמדו הרבה יותר רופף מההנחה המובאת במאמר. שמחון אפילו לא התמודד ברשימה הארצית והוא רק במקום ה-16 ברשימה ועוד לא דיברנו על שאלת הכישורים
הציפיות שלך מעמיר פרץ תמימות, לדעתי. מדובר במפא"יניק מהסוג הישן שנשא לשווא המוני דגלים, ושאיכפת לו רק מדבר אחד: מעצמו. העובדים השכירים לא מזיזים לו כהוא זה. בזמנו פוטרו אלפים מחברות הסתדרותיות, קופות הפנסיה של ההסתדרות פשטו רגל ואלמלא תמיכה ממשלתית כספי שכירים היו נעלמים ברוח. פרץ הוא מסוג האנשים שאפשר לומר עליהם מה שאמרו על הבורבונים: לא שכחו שום דבר ולא למדו שום דבר. אנשי מנגנון, תככנים, משלמים רק מס שפתיים ועושים משהו למען הכלכלה רק כשהם נלחצים, ועושים משהו למען השלום רק כשנשפך דם.
אנא בפאקר הדא א-ניתוח שויי מעאפן. פרץ, פי יום אל אוול לחוכומת אישראיל אל-ג’דידה, דבח סיתה נאס פי עזה ופי נפס אל יום סוו אל חובז ע’אליה מתל כאן פי אל חוכומת שרון – נתניהו, קבל אל אינתיחיבאת.
הדא ב(אל)זבט אלי צאר – לנא כול אל וקת למן יום אל אוול מן חיזב אל עאמלין לחד הלאק:
חרב, אמאיאת סהיוניא, קולוניאליזם ע’רבייה וע’ירו.
אני לא מאמין כשאני קורא אותך. פואד הוא נציג עליות שנות החמשים? במה?
ואיפה ההבטחה של פרץ למנות שר ערבי? ואיפה המחאה של העבודה על עליית מחירי הלחם.
פוליטיקה במיטבה (כלומר במרעה).
מאמר מעולה, שוב, המגביר את תחושת האין מוצא – ניבגדים על ידי הכוח העיקרי שאמור לייצג את המדוכאים – כמו בחלום זר, כאשר אתה רואה עין בעין שזה שהיתה לך חיבה אליו, הוא אויבך הקשה ביותר, זה שאין לך כמעט דרך להגן על עצמך בפניו. וכך, כיצד, בבגוד הכוח העיקרי, כיצד תתכן ברית שמאל אמיתי כלשהו בעלת כוח ממשי? כמאמר אלתרמן, בבגוד מלך בברוח שרים.
רגע, נתחיל מדבר פשוט. לא משהו פשוט כמו שאמרה לי אנני במרד הסטודנטים עם הפנתרים השחורים, במאי ב-1972, כאשר כבשנו את בניין הסנט באוניברסיטה העברית. אנני היתה בחורה צרפתיה נילהבת, באופוריה אמיתית אז, והיא אמרה לי בשקט בשקט שהמהפכה האמיתית תתחולל כאשר אנשים ישילו את בגדיהם. זו ההתחלה. אבל אני מציע התחלה אחרת:
בני עמך הם הם הפורעים בך מדי יום ביומו. הערבים הללו, כמו שאומרים? לאין שעור פחות. יהודים הם שמצרים את קיומך ופוגעים בך, יום יום, באלף ואחת דרכים, ואלה אנשים שלא עשית להם כלום, אך הם חומדים את בשרך ודמך, בשעה שלערבי כן עשית דברים קצת לא נעימים, כגון לקיחת אדמתו. אולי היגיע הזמן ליצור סולידריות של המדוכאים עם הערבים?
ראו במאמר שבקישור הן את כל דברי הכפירה- בעיקר המזעזעים; הן את הנושא הכאוב של "עבד כי ימלוך" ו"הקבצן הדורס" – מי חולש על צמתות הכוח והתרבות בישראל (כולל אילוסטרציות מאירות עיניים); וכן חומר מדהים ונתונים אודות הקפי השחיתות בישראל. ועוד ועוד.
כי צריך לאמר לעם את האמת!
— קישור —
אינני בטוח שהביקורת של מור על עמיר פרץ נכונה שכן לא מדובר באיש שהגדיר עצמו "מהפכן" ואף לא "סוציאליסט" במלוא מובן המילה. הפשרות שהוא עושה הן חלק מהשקפת עולמו.מי שהצביע עבורו (כמוני) עשה זאת לא מתוך אמונה במהפכנותו אלא כדי לתמוך בבלוק חוסם נגד הימין. חבל שהעבודה לא קיבלה מספיק מנדאטים בשביל לעשות זאת.
לעומת זאת, את הביקורת היפה של מור הייתי מפנה אל מה שהיה פעם האגף השמאלי במק"י שהסכים "לשלם מחירים" כדי לשמור על שלום בית עם קבלני קולות, עסקנים ודמגוגים לאומניים. מי שמתהדר במהפכנות ובסוציאליזם אינו יכול להרשות לעצמו פשרות כאלה וגם איננו זקוק להן אלא אם כן, כמובן, הוא מאוד-מאוד רוצה, מעל לכל דבר אחר, להיות בכנסת. מק"י הלכה לעולמה בדיוק משום שרוב החברים בהנהגתה סירבו לקבל את עמדתי בדבר הצורך בטוהר אידאולוגי גם במחיר של אי-אטרקטיביות לציבור המצביעים.
קודם שיהיה נקי בבית, מור. אחר כך אפשר לעשות ספונג’ה גם ב"עבודה". כי אם כבר צריך לחיות עם ליכלוך, אני מעדיף ליכלוך ששווה 19 מנדאטים על כזה ששווה רק שלושה.
הנתוח של ברעם קריא קליט ושובה לב (כרגיל).
הבעייה היא לטעמי מעבר לכך.
לי אין ספק שלעמיר פרץ הכישורים ןהיכולות למלא כל תפקיד בהנהגת הארץ. אין לי גם ספק ש"חבריו" קמים עליו לטורפו מנימוקים שליליים של גזענות מחד ואינטרסים אישיים צרים (ברק כבר אמרנו?)
אין לי גם ספק בדבר כוונותיו האמיתיות לקדם את השלום ולשפר את מעמד העובדים.
הבעייה שאני מוצאת היא בבחירה של עמיר לשלם את מלוא המחירים של "המרכז" במובנו הרע. דהינו הבחירה של עמיר להעדיף את מה שהוא רואה כקבלת יכולת השפעה גדולה במהירות ע"י עמידה בראש מפלגת העבודה, עם כל הפשרות שהדבר מחייב (ולרבות חברות בממשלת אולמרט), על פני המשך העבודה הסיזיפית עם האיגודים המקצועיים או עם הציבור תוך שמירה על עמדה אלטרנטיבית לגמרי למדיניות הכיבוש ודיכוי העובדים.
אין צורך בדמגוגיה כדי לטהר את השרץ. מי שהצביע למפלגות ימניות יותר מהעבודה בעבר, עשה צעד חיובי כאשר נהה אחרי פרץ; מי שהצביע בעבר שמאלה מהעבודה ועתה בחר בפרץ עשה מעשה של שטות ושל התקרנפות. אני מניח שנמרוד יודע זאת היטב, אחרת לא היה נוקט בסיגנון זול כזה. אנשי חד"ש הערבים אינם לאומנים ערבים אלא אינטרנציונליסטים, מלח הארץ.אבל כאשר רצים ריצת אמוק ימינה, הכל אפשרי.
עדיין לא הבנתי, מדוע פרץ לא מינה שר ערבי?
למה לא שמעתי מברכה וסווייד שהעלאת שכר המינימום הייתה נמוכה מדי? מה לא אכפת להם מנושאים כלכליים? כנראה שלא, אלא רק מנושא החזרת השטחים. ברכה וסווייד הם לאומנים שאכפת להם רק מכך שהפלסטינאים בשטחים ישיגו את אדמתם. מיקומם הנוח באופוזיציה נתן להם אפשרות לצאת נגד ההעלאה הנמוכה מדי בשכר המינימום והם משום מה ויתרו על הזדמנות זו, איך בכלל הם רוצים להיות תנועה משמעותית והמונית אם הם מתעלמים מנושא שכזה? לזכותם עומדת השתתפותם במצעדי ה-1 במאי, אולם ממפלגה אידיאולוגית שיושבת באופוזיציה הייתי מצפה להרבה יותר
אגב מישהו בכלל יודע מה דעתו של בשארה על העלאת שכר המינימום? או שמא שמעניין אותו זה רק להיפגש עם החמא"ס?
יצא לי לראות תוכנית בערוץ הכנסת עם נציגים מהמפלגות הערביות ונציגת חד"ש התעקשה שאין ממש הבדל בין המפלגות הללו (כולל המפלגה המוסלמית) וההבדל הוא לא במטרה אלא רק בדרך ובאמצעים להשגתה, כמו כן היא מיהרה לתקן את רזי ברקאי שהיה המנחה שאמר שחד"ש הם קומוניסטים וטענה שחברי חד"ש הם לא רק קומוניסטים
ומדוע מר"ץ וביילין לא ביקרו את ההעלאה הנמוכה בשכר המינימום?
אני מאוד מאוכזב מפרץ, אולם אני לא רואה שום מפלגה חברתית יותר כרגע ממפלגת העבודה והעובדה שאף מפלגה לא דיברה בגנות ההעלאה הנמוכה בשכר המינימום מראה לי שכרגע מפלגת העבודה היא המפלגה החברתית ביותר בישראל
מעניין איך משתמשים במושגים כלפי הערבים. יש "לאומן" ערבי, אבל ליהודי לא יקראו כך אף פעם. ומהו כל האגף הימני? לא לאומנים? אבל למושג לאומן יש ריח של פנאט. וזה רק ערבי יכול להיות.
לפני כמה זמן קראתי בעיתון הארץ: משלחת של גנרלים מצרים ביקרה בארץ. אם זה היה הפוך היה נאמר כך: משלחת צבאית ישראלית ביקרה במצרים.
על פניו זוהי רק סמנטיקה, אבל גנרל זה מייד קונוטציה של גנראל של דיקטטורה או רפובליקת בננות.
כך שלמעשה אלה מושגים שנובעים ממשקעים של דעות קדומות.
אתה צודק אני חוזר בי מהכינוי "לאומנים" לפוליטיקאים הערבים, עדיין זה לא משנה את העובדה שהם לא אמרו מילה על העלאת שכר המינימום ולא דרשו העלאה גדולה יותר.
"קשה לי, אם לא בלתי אפשרי, לשים את עצמי במקום מנהיג ערבי או אזרח ערבי… ומה לעשות ובגלל מדיניות האפרטהייד של מדינת ישראל יש חוקים שונים לערבים.
היא הנותנת: ובמקום אזרח "יהודי" לא קשה לך לשים את עצמך? זו בדיוק הסיבה שכדאי להאבק למען ביטול כל האפליות, לא להמשכן בצבעים אחרים.
חיים היקר, מאחר ואתה מעניק את התואר "קרנף" לכל מה שסוטה כהוא זה מן הקו שלך, אתה יוצר פיחות במושג הזה והוא מאבד ממשמעותו. אני מסרב להיעלב ממושגים חסרי משמעות.
אנשי חד"ש הערבים הם אינטרנציונאליסטים, אתה כותב. נכון, יש רבים וטובים ביניהם שהם אכן כאלה. חבל מאוד שאין להם כיום נציגות אמיצה בהנהגת מק"י וחד"ש. ולגבי אלה שכן יושבים שם בהנהגה, אתה כותב מהרהורי לבך ואני – מתוך ידע ממקור ראשון של מי שישב בהנהגה הזאת זמן לא מבוטל עד שנקעה נפשו.
אתה כמובן יכול להאשים אותי בחבירה לימין. אתה גם יכול להאשים אותי ברצח ארלוזורוב. העניין הוא שטרם הצגת ראיות. אם התימוכין היחידים שלך לאמירה כזאת באים מהצבעתי לעמיר פרץ, משהו לקוי מאוד ביכולת הניתוח שלך את המפה הפוליטית.
אני חייב רק לומר שאני עדיין מתקשה להבין מדוע אנשים הרואים עצמם כסוציאליסטים והומניסטים מוכנים גם היום, יותר מחצי מאה לאחר הסתלקותו של סטאלין, להגן בחירוף נפש על "קו המפלגה". לא אתה חיים. לך יש את הפריוילגיה של הצופה הנאיבי מבחוץ. אני מתכוון למור שהגיבה כאן ולאחרים כמותה בהנהגת הרפאים של מק"י. כבר שכחתם את כל הביקורת שהיתה לכם? את מה שנאמר בחדרי חדרים? הכל נמחק? למה? כי דב בפנים? זה לא רציני חברים. זה מאוד לא רציני. כולכם יודעים שמק"י אינה קיימת עוד למעשה וכי לחד"ש אין יותר בסיס רעיוני כלשהו. מה שנותר זו עסקנות חמולתית נחותה. או שאולי אנחנו אמורים להאמין שהעלייה המטאורית באחוזי התמיכה בחד"ש באום אל-פחם למשל, מעידה על הפיכתה של העיר לסובייט מהפכני מיליטנטי?
אולי על חיים ברעם אפשר לעבוד. עלי אי אפשר.
נמרוד
מעניין, אני גם לא שמעתי שום דבר מדב חנין לגבי העלאה נמוכה מדי של שכר המינימום, אבל חנין אינטרנציונליסט בהגדרה, כי הוא יהודי.
מפלגת העבודה היא אכן המפלגה הכי חברתית בישראל מהסיבה הפשוטה ש"חברתי" בישראל זה מי שדואג ליהודים, הנה כמה דוגמאות :
מאבק של מחוסרי דיור הוא "חברתי", מאבק נגד הריסות בתים, או למען שיבה ליישובים הרוסים, הוא "פוליטי".
מאבק נגד הפרטת חברות ממשלתיות הוא "חברתי", מאבק נגד אי העסקת ערבים כמעט בכל החברות הממשלתיות הוא "פוליטי".
וכן הלאה וכן הלאה.
ההפרדה הזו בין ה"פוליטי" ל"חברתי" משמרת לא רק את ההפרדה בין יהודים לערבים אלא גם את ההפרדה בין יהודי לערבי אצל אותו אדם, ,נניח, מזרחי שמוצאו מארץ ערבית (שזה חלק גדול מהאנשים שזקוקים למאבק "חברתי") באמצעות יצירת אינטרסים סותרים כביכול בין מדוכאים יהודים לבין מדוכאים ערבים. כל עוד המזרחי המדוכא נאבק מאבק "חברתי" הוא נשאר יהודי ולא ערבי…
כל זה מאפשר כמובן למעמד השליט להמשיך לשלוט תוך שהוא מפזר פירורי "הישגים" למאבקים ה"חברתיים" וקונה בכך את ההפרדה שלהם מה"פוליטיים".
גם ערבים יהנו מהעלאת שכר המינימום, במיוחד לאור העובדה ששיעור העוני בקרבם הוא גבוה מאוד. אתם מתחמקים מהשאלה מדוע חברי חד"ש לא יצאו בקריאה שהעלאת שכר המינימום היא נמוכה מדי, מדוע קשה כל כך להודות שהם טעו בנקודה זו וגם הם כמו פרץ איכזבו
ליורם הורוביץ – חד"ש מתיימרת להיות מפלגה אוניברסלית ולא ערבית וברכה וסווייד לא אמורים להיות פוליטיקאים שעיקר עניינם הוא רק במגזר הערבי.
"גם ערבים יהנו", נכון. ובכך מסתיים האינטרנציונליזם של המאבק ה"חברתי בישראל, במקרה הטוב "גם ערבים נהנים" ממנו. ועדיין לא ברור (או שכן ברור) מדוע יוצא הקצף על ברכה וסויד בשעה שגם קולו של חנין לא נשמע בנושא, אולי משום שאמצעי התקשורת בעברית ידועים בכך שהם מביאים לציבור כל דבר שאומרים מחמד ברכה וחנא סויד ?
אבל השאלה הבאמת מעניינת היא : איך אי-הביקורת של חד"ש על צעד של מפלגת העבודה הופכת את העבודה למפלגה הכי חברתית ? ואם הם לא פירסמו ביקורת על ההוראה של שר הבטחון החדש לרצוח 5 פלסטינים אז זה גם הופך את מפלגת העבודה להכי מתנגדת לכיבוש ?
היי נמרוד!
ככה נעלמים (אמרנו כבר מתקרנפים?) ולא אומרים שלום – פתאום אנחנו, התומכים באמת בהשקפת העולם הקומוניסטית, ובשותפות היהודית ערבית (אילו מילותי ולא אסוג מהן) לפניך ואחריך – אנו לא בסדר?
רק ההשלמה שלך עם מפלגת העבודה – קו שאינו מהפכני, אך מקדש את הכיבוש וההתנחלות (ואת תקציב המדינה האחרון?) – היא הנכונה מבחינה פוליטית?
נכון, דרכו של קומוניסט (ודרכה של קומוניסטית) בארץ אינה זורה בשושנים. מדובר במאבק קשה, עיקש, מתיש ומעייף בחוץ ובפנים, מול הקפיטליזם ומול הלאומנות (על כל סוגיה וביטוייה). אך על אפם וחמתם של אויביה, המפלגה הקומוניסטית (מק"י) חיה וקיימת, בועטת, נאבקת ונלחמת את מלחמתם של חסרי הכל אך רבי העוני ואת מלחמתם של המדוכאים לאומית ואחרת.
צר לי שנשברת, צר לי שקשו עליך מאבקינו הרבים והצודקים, שאויבנו שברו אותך – אבל אל תבקש תירוצים והקלות או הסכמה למיפלט ב"עבודה".
מק"י היא האלטרנטיבה היחידה לדיכוי המעמדי והלאומי בארץ. היא האלטרנטיבה היהודית ערבית היחידה. גם אם קשה דרכנו – לא תמצא נכונה הימנה.