בימים האחרונים היינו עדים אילמים ושטופי מוח לאורגיה המתמשכת של התפעלות ועבודת אלילים בתקשורת לכבוד משפחת ורטהיימר והעושר הגדול שהגיע עתה לפתח ביתם. ההשחתה כאן הגיעה לגבהים שכמוהם טרם ידענו, ואפילו עורכי הדין והמתווכים בעסקת המיליארדים הפכו לגיבורי האומה. אילצו את כולנו לחלום את חלומותיהם, להריח מרחוק את מזונם הדשן, לנשום את האוויר הרעיל שנודף ממכוניותיהם החדשות. תחושת הבחילה גאתה והלכה ככל ששטף המלים הדביקות איים להטביע את שארית הערכים השוויוניים שהדריכו רבים מאיתנו משחר נעורינו. תמיד ידענו שלשום ישראלי אין זכות להחזיק במיליארדי דולר, כיוון שגם מאמצים יצירתיים וחריצות אינם מצדיקים חריגה כזאת מכל נורמה חברתית. המסורת של העושר הגדול כאן קצרה מדי מכדי שתהיה מכובדת, והמקור של כל פרוטה הוא ממסדי: משרדי האוצר, המסחר והתעשייה.
העושר בארץ הגיע לידי כמה משפחות יחסניות בזכות המדינה ומוסדותיה, ושיטות פרוטקציונריות מסועפות ייושמו כדי שהטייקונים החדשים יזכו באדמות, מים, הנחות ממסים, פטור מתשלומי העברה לביטוח הלאומי, הקלות מכל הסוגים, תקנות שהוכנו במיוחד למענם, יחצ"נים קנויים וקנויים למחצה. אבל הבגידה האמיתית היא אינטלקטואלית, מעבר להפרת כל הנורמות המוסכמות של טוהר המידות. רבים בתקשורת הפכו לעובדי אלילים בעלי הכרה, והערצתם לעשירים המקומיים והזרים איננה יודעת גבולות. מועדון האוהדים של המתעשרים גייס את רוב הכתבים, וחבריו מאיישים את מדורי הפוליטיקה, החדשות, הכלכלה ואפילו הספורט. שטיפת המוח המאסיבית גרמה לכך שהעם הישראלי, שבניו נדרשים להקריב את עצמם למען האומה, קיבל די בקלות את המציאות החדשה, שהקנתה לאלפיון העליון לא רק את ההווה שלנו, אלא גם את העתיד.
סטף ורטהיימר היה בעברו גיבור תרבות, ח"כ משינוי המקורית ומטיף בשער להידוק החגורה. היו זמנים שגם עיתונאי "שמאלן" כמו עמוס קינן קשר לו כתרים וראה בו את התגשמות כל האידיאלים שלו. בינתיים הסתבר שהצניעות שבה התברכה המשפחה היתה רק אשליה, מראית עין, אולי אפילו רמאות. סטף, האב המייסד של המשפחה, דאג לכך שכל צאצאיו יחיו ברמת חיים מפליגה, בדיוק בשנים שבהן שקעה החברה הישראלית בייאוש שמקורו כלכלי-חברתי. הייאוש נבע מההתרוששות המואצת של השכירים ושל מעמד הביניים, שלא לדבר על האזרחים הערבים והמזרחים. מי שדרש מאיתנו להעריץ יחד איתו את "סטף" דחק בנו בעצם להתעלם מאבוטבול משדרות ומאבו-באקרי מאום אל-פאחם. זהו מחיר גבוה מדי, והגיע הזמן שנפסיק לשלם אותו. העושר המופלג איננו אלא עושק, עקיפה של מוסדות המדינה בעזרתם של עובדי מדינה שמתכננים קריירה שנייה אצל הטייקונים. מי שמעריץ את המעורבים בעסקת "ישקר" (ועל מרוממי דמותם נמנים בעיקר הכתבים שאינם אלא שכירים המשתכרים אל צרור נקוב) בעצם בוגד בבני מעמדו. האנגלים קוראים לאיש כזה: Class Traitor.
השחתת הנורמות היא הנושא הנידון כאן, ויראת הכבוד כלפי העשירים היא רק היבט אחד באסון המוסרי המתמשך הפוקד אותנו כאן ועכשיו. השבוע איים המדינאי שמעון פרס על איראן בהשמדה, לא פחות ולא יותר. בכך רשם את עצמו בתולדות האומה ואולי גם בהיסטוריה העולמית כמחרחר מלחמה מהסוג הגרוע ביותר. תמיד חששנו שאדריכל הנשק הגרעיני עלול להגיע למסקנה, שעליו להוכיח את יעילותה של הפצצה בת-טיפוחיו, בזירה המדינית והצבאית. ידידיו הרגיעו אותנו שהוא איש מתון ושקול, שדוגל בעמימות כדי שהנושא לא יעמוד במרכז סדר היום העולמי. אבל בכל מבחן אמיתי פרס מוכיח, שהוא לא רק לוזר, אלא גם שאפתן חסר מעצורים, רודף פרסומת בכל מחיר, איש מסוכן לעצמו ולאחרים. כך הגענו ליום השחור שבו סילבן שלום מהליכוד מוחה, ובצדק, נגד פיו המופקר של פרס. יש בזה גם מקור לתקווה ידועה. ייתכן ששלום, כמו מיקי איתן ואנשים שפויים אחרים בליכוד, יבינו גם את הסכנה ששמה אביגדור ליברמן, וימנעו או אפילו יסכלו ברית הדוקה עם מפלגתו שעלולה להוביל השתלטותו של הגזען על תנועת הליכוד כולה. שלום הגיב מיד על איומיו של פרס, גם בשל החשש מבידודה של המדינה בקהילה הבינלאומית. אותו חשש חייב להדריך כל פוליטיקאי סביר, כיוון שלא רק הבעיה האיראנית, אלא גם היחס לאזרחים הערבים יכול להניב תוצאות קשות למדינה בזירה העולמית. מי שחותר להשתתת משטר של חוקי נירנברג על האזרחים הערבים הוא אויב המדינה, ואויב כל אזרחיה.
אותה אליטה שסייעה לקומץ אנוכי לנכס לעצמו את רוב משאבינו, מאפשרת עתה לפאשיסט המסוכן ביותר בתולדות המדינה להשתולל בכנסת ובזירה הציבורית בכלל, ומסרבת להתייחס אל אביגדור ליברמן כפי שהתייחסה בזמנו לרב מאיר כהנא. ליברמן הוא תאצ’ריסט קיצוני, אבל גם גזען מוצהר וארסי שהבין שהנאצות שלו במליאה כלפי חברי כנסת ערבים מקנות לו פופולאריות רבה בחוגים חשוכים. כניאו-ליברל ושותף רעיוני של ביבי נתניהו בנושאים הכלכליים-חברתיים, ליברמן הוא גם דמגוג מסוכן. הוא איננו חותר נגד האליטיזם כפי שהוא טוען בהצהרותיו השקריות. הוא רק מבקש להשמיד את האליטות של היום, כדי שהוא יכונן את המשטר האליטיסטי והגזעני של מחר. כיוון שמדובר באחד הפוליטיקאים החכמים בכנסת הנוכחית יש למקד אליו כבר היום את כל האש, כדי שנוכל לסכל את מזימותיו בעוד מועד.
הרב כהנא כיהן כחבר כנסת, אבל היה מבודד בזירה הפוליטית הישראלית וגם שמרנים ונצים שהיו אחראים לפשעי מלחמה נגד ערבים השתמשו בו כדי לטהר את הפשעים שלהם. רבים ממתנגדיו של כהנא היו צבועים, אבל לחרם החברתי עליו היה בכל זאת יתרון חשוב אחד: הוא הוציא את הגזענות ואת רעיון הטרנספר מחוץ לגדר של הלגיטימיות, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה משפטית. האווירה שנוצרה סביבו איפשרה לראש עיריית גבעתיים לזרוק אותו מהעיר, ולבית המשפט העליון להקביל את הכהניזם לאידיאולוגיות נאציות. היו לכהנא גם הצלחות גדולות, בעיקר בקרב הציבור החרדי והוא היה אחד מרוקחי הסינתזה שבין החרדים לבין הלאומנות האנטי-ערבית. זו היתה פריצת דרך היסטורית של הפאשיזם, שעד עידן כהנא התקשה למצוא מסילות ללבותיהם של החרדים שסירבו לאמץ את הציונות ואת סמליה. אבל החילונים דחו אותו, והעוינות סביבו ניזונה גם מתסמונות לא-בריאות כמו האיבה האוטומטית שישראלים שנולדו בארץ רחשו לאיש עם "חיתוך הדיבור הזר".
בשלב השני של חילחול התודעה הגזענית לחברה, זכה רחבעם זאבי ליחס אחר לגמרי. אלה שדחו אותו בהתחלה, גם בשל המעורבות החברתית שלו עם כמה מאנשי הפשע המאורגן, אימצו אותו אל לבם בהמשך. זאבי היה "אחד משלנו" כשמו של ספר הילדים הקלאסי של ימימה טשרנוביץ’, איש פלמ"ח שעד סוף ימיו בז לארגוני המחתרת הימנים אצ"ל ולח"י. כך תמך אפילו אחד מבתי המשפט בעמדתו, שאין לכנות את הטרנספר בשם "נאצי". זאבי הפך לשר מכובד, תמונתו התנוססה ועדיין מתנוססת בבתי עסק רבים ברחבי הארץ ובעיקר בעירנו, והמזימה המפלצתית שלו לאלץ בדרכים עלומות אוכלוסיות שלמות להגר מארצם נעשתה נושא לוויכוח ולא רק להוקעה קולקטיבית. זאבי הצליח להפיץ את הרעל הכהניסטי גם בקרב חילונים, למרות שהיה תמיד פוליטיקאי שולי ולא סימפטי. ליברמן, לעומתו, הוא איש הגל השלישי בהפצת התעמולה הגזענית, שחולם ליצור תרכובת פאשיסטית חדשה שתלכד המונים סביב נוסח הגירוש שלו, בעיקר עולים מרוסיה וישראלים שהתאכזבו מהליכוד. נכון שהוא אופורטוניסט שכמעט שהצטרף לממשלת אהוד אולמרט, אבל נכונותם של אנשי אולמרט לקבל אותו בתנאים מסוימים מעידה רק על ההשחתה שלהם. אפילו עמיר פרץ לא הכריז שליברמן הוא קו אדום עבורו. וכך המשיך האיש בהתקפה בוטה ופאשיסטית מעצם הגדרתה נגד האזרחים הערבים ופגע באורח אנוש בחברה הישראלית. רק אויב מר של כולנו ינסה להפוך יותר ממיליון בני אדם לאויבים מושבעים.
ליברמן איים על חברי כנסת ערבים בהוצאה להורג בשל פגישותיהם עם אנשי חמאס. הוא זכה לתמיכה ציבורית רבה שרק עודדה אותו להמשיך ולהשתולל בכנסת ומחוצה לה. כדאי שנבין את מהות הנושא: אנשי ציבור, ובעיקר חברי כנסת, נפגשים עם ראשי החמאס כדי לתת להם לגיטימציה מסוימת ולהסיט אותם מדרך ההתנגדות האלימה לדרך המדינית. בכך הם ממלאים בדיוק את תפקידם הפרלמנטרי והציבורי להיות גשר לשלום גם עם אויבים מושבעים של המדינה. אבל ליברמן הוא עקבי בגישתו המסוכנת. בעיניו, אין בכלל דבר כזה ישראלים ופלסטינים, אלא רק יהודים וערבים. כך מזפזף ליברמן, שרבים ממצביעיו הם אנטי דתיים, בין הרעיון הלאומי לבין המוקש ששמו מלחמת דת. מי שמתייחס אליו כאל בן אדם נורמטיבי, לוחץ את ידו או מתרועע עימו, נותן יד לגזענות ולפאשיזם. אנשים כמו יוסי ביילין חייבים להוקיע אותו ולא לסעוד איתו. זו כל התורה ואין בלתה. אם ביילין מבקש שותפים לארוחת הבוקר, מוטב שהוא יחפש אותם בקרב הנציגים הפוליטיים של בני בריתו הטבעיים, האזרחים הערבים. ליברמן איננו יריב אלא אויב, וכאשר הוא דורש ממוחמד ברכה או מאחמד טיבי לשיר "נפש יהודי הומייה" יש לדחות אותו בבוז ובשאט נפש.
תודה על מאמר נוקב וחשוב. חשוב לציין כי שורשי התמיכה של רוסים כה רבים (אם כי לא כולם!) בגזענות הבוטה נובעים בכלל מההוייה ברחוב ברוסיה הרוויה בכוחנות, בזלזול בזכויות אדם ובגזענות. מספר מקרי הרצח על רקע גזעני היה גבוה מאד ברוסיה בשנה האחרונה. מעשי האלימות מכוונים כלפי מי שאינו נראה רוסי, בעיקר, אלה שמוצאם מהרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר.הם זוכים שם לכינוי גנאי:"שחורים"
רבים מהיהודים המגיעים לארץ מאמצים את אותם דפוסי חשיבה. יש לקוות שאותם יהודים-רוסים הנאמנים לערכים דמוקרטים כמו ברונמן ממרצ ואחרים יצליחו להשפיע על הציבור שלהם ולשנות את אותו הלך רוח
לזכותו של יוסי ביילין יאמר שהוא הפנים את הטעות שהוא עשה בריאיון המשותף שלו עם הגזען הפאשיסט ליברמן (טעות שהוא שילם עליה בבחירות), והוא הציב את אי-היכנסו של ליברמן לקואליצייה כתנאי לכניסת מרצ לממשלה. אולי קצת מאוחר מדי, אבל חשוב.
מסכים בהחלט להערות של ברעם לגבי פשיסטים קלאסיים כגון כהנה, זאבי וליברמן. המשנה הפשיסטית היא סוג של מגיפה שנפגעיה לא מודעים למחלתם והיא מתפשטת במדינת ישראל בקצב הולך וגדל. אשר לורטהיימר, ראוי לציין שהוא אחד המעטים מבין הברונים-השודדים שהחזיר למדינה מעט מכספי האתנן שקיבל בעוד שאחרים רק שדדו, שודדים וימשיכו לשדד.
ממי סטף גנב? אני לא מבין את ההתנפלות הזו עליו.
האיש הקים מאפס חברה משגשגת. הקים מפעל חינוך בתפן והכל ביושר ובנקיון כפיים שלא נראה במקומותינו, השלכת הבוץ הזו פשוט מכוערת וחסרת בסיס. יפרט בבקשה מר ברעם איך סטף מעל בקופה הציבורית, ממי שדד אדמות, ממי גנב, כלכך קל להשמיץ.
לחיים,
לא האשמתי את מר ורהטהיימר בשום דבר אלא דיברתי על השיטה. לפי השקפת עולמי כל העשירים זוכים מן ההפקר, ולא ייתכן שבמדינה כמו שלנו יהיה עושר כזה. מי שיש לו מיליארדים ומרינה מלאה יאכטות מעיד בכך, שגובי המסים, כלומר המדינה, לא עשו את מלאכתם.
עיקר העוקץ במאמר לא הופנה נגד ורטהיימר, אלא נגד השיטה הרכושנית הגסה והקיצונית שהתאכסנה במקומותינו.
למגיב האחרון [חיים]:
תמימים ונאיבים הדוגלים,בעצימת עיניים, ואטימת אוזניים, כנראה, אינם מתים רק מתחלפים.
ואכן השאלות שמציג המגיב האחרון רווחות, למרבה-הצער, בציבור הרחב ומקורן בשטיפת -המוח המתמדת ובטיפטוף הבלתי פוסק של אדריכלי הכלכלה הקפיטליסטית ושל תורת הניאו-ליברליזם המושחתת, שיש לעמול קשה ולהפריכה יום-יום ושעה שעה, כדי להתגבר על מנגנוני התעמולה וההתעייה המשומנים והעצומים שמנגד,של שקרים, אי-דיווח אמת לציבור, חוסר שקיפות והסתרת העובדות על הטבות ומענקים במליוני שקלים במשך שנים רבות מחד, ועל הורדת שיעורי-מס בשיעורים ניכרים שאין דוגמתם , לבעלי ההון, מאידך.
הרשו לי להסיט את הדיון לנושא שולי שהמחבר הוא בין האחראיים להתקרבותי אליו – כדורגל.
השבוע קרו שני דברים שציפיתי מהמחבר להגיב אליהם, ולמרות שחיפשתי בין השורות בכלי התקשורת השונים, לא ראיתי כל תגובה. אולי מעל בימה זו תהיה תגובה:
1) הפועל תל-אביב מחזיקת גביע המדינה לאחר שבעל ההון לבייב לא רכש אותה, בלי שחקנים זרים שהם כוכבים ובהסתמך על טקטיה זהירה ומתונה. אין דבר יותר "הפעול" מזה. אפשר לצפות לאיזשהו תגובה, אפילו פרגון קטן מהמחבר?
2) התבשרנו לשמוע על פרשייה עצובה בהפועל ירושלים, כאשר שוער הקבוצה שמע שמועות כי משחקה האחרון של הקבוצה היה מכור, יו"ר הקבוצה ויקטור יונה עשה מהומת אלוהים והאשים את כולם, התקפל ברגע האחרון לבדיקךת פוליגרף במימון "כל העיר" וחברת החקירות אף המליצה לסגור את הפרשייה. כאוהד הפועל ירושלים משנות ה-50 ומי שחיבר ספר בנושא הייתי מצפה לשמוע את מוצא פיו של המחבר.
מימ סטף גנב ? שואלים מגיני ההון ומהללים אותו על איזור התעשיה בתפן…
הם באמת לא יודעים ממי נגזלו האשמות שעליהם יושבת תפן ? או שערבים לא נחשבים…
לנמרוד ברנע:
תגובתך היא דוגמא ומופת להסטה פרועה מהנושא הקריטי הנדון וחלק מתהליך המיסמוס וההתעיה הבזוי.
מה ענין שמיטה להר-סיני?
על אנשים מסוגו של ליברמן נאמר במקורותינו: "איש צר ואוייב ליברמן הרע הזה".
שתי נקודות קצרות:
1. מרבית העיתונאים לא הפכו את בעלי ההון לגיבורי תרבות, כפי שחיים ברעם כותב, מרצונם החופשי. הם, כמו כולנו, עובדים למען הבוסים שלהם ולא יכולים לנקוט בעמדה עצמאית.
2. סטף וורטהיימר לא "הקים מרכז חינוכי בתפן".
הוא עזר במימון של בית ספר שקבוצת הורים ייסדה.
הוא היה נותן הרבה יותר אם הורים היו "שומעים בעצתו" ומקימים בית ספר מקצועי שיכשיר פועלי מתכת, כדי שיוכלו לעבוד במפעל שלו…
בקיצור זה מה שקורה כשהמדינה מפסיקה לממן את החינוך ומשאירה את כספי המיסים בכיסיהם של בעלי ההון כדי שיעשו בהם כרצונם.
טוב יורם, מבחינתך כל המדינה היא שוד אחד גדול אז תפן בוודאי לא יוצאת דופן, זה אתה שיוצא דופן.
ולניצן, כתבת כלכך הרבה מילים, האשמת אותי בתמימות, נאיביות, עצימת עניים ומה לא. ובסוף הסיפור מלבד לשפוך מיים צואים על ראשי לא אמרת מאומה. האם יש לך דוגמה קונקרטית למשהו מהמעשים שתיארת הנוגע לסטף ורטהיימר? או ישקר. להזכירך ישקר הנה חברה פרטית, מעולם לא הייתה שייכת לציבור ומאליו מובן שאין שום צורך בדווח לציבור, הטבות שאתה יודע עליהם? מענקים שאתה מכיר? הקלות במס חריגות שאתה מודע להן? משהו?
ולמר ברעם, ישקר היא דוגמה קלאסית לטעות בהנחה שלך(לפיה אי אפשי עשירים כקורח בישראל) סטף מוכר במאות מיליונים לחו"ל, ואין שום שיטת מיסוי(גם לא השוודית, ולדוגמה מנכ"ל איקאה הוא האיש העשיר בעולם) שיכולה לקזז כלכך הרבה מרווחיו של אדם המצליח בשוק הגלובלי(אלא אם כן אתה תומך במיסוי של מאה אחוז מעל רף מסויים, האם אתה תומך בכך? ובתוצאות הבלתי נמנעות של מיסוי דרקוני שכזה?). גם מהסכום העצום אותו סטף מקבל כעת על רכישת ישקר המדינה לוקחת מיליארד דולרים. האם אתה מכיר עד מישהו ששילם למדינה סכום עצום כזה? כמה בדיוק צריך לקחת מסטף כדי להשביע את ה"מדינה" עד מילארד? עדיין ישאר מיליארדר, עד שניים? עדיין ישאר מיליארדר, כמה צריך לקחת ממנו כדי שיבואו כולם על סיפוקם ותחדל צרות העין מן הארץ?
למגיב חיים:
מאחר,שכדרכי, איני נוהג לכתוב בד"כ לענין, ברשותך אתייחס רק להערתך על "מים צואים" שכמעט, נשפכו עליך:
במדור סאטירי באחד מעיתוני סוף-השבוע האחרון קראתי סיפור על בעל-הון כלשהו, שעשה את עיסקת חייו, שנכנס לשירותים ובצאתו, ביקש הכתב,לראות אם נשארה טיפה של נוזל שלא יסולא בפז, על הקרש, כדי לשמרה למזכרת.
האם התכוונת לנוזל היקר הזה?
נו, גם הסאטירה לא משהו, בדיחות פיפי-קקה בדרך כלל מצחיקות בני טיפש-עשרה מסיבות הנרמזות בתואר המוענק לגיל הלז. לעניין כמובן לא ענית, ולא משום שאינך רוצה(כפי שרמזת באופן המגושם שמאפיין את תגובותיך) אלא משום שאינך באמת יכול להוסיף דבר לדיון מלבד נפנופי ידיים. ישפטו הקוראים.