ניצן הגיב:

תודה, דן, על התגובה, ואני מתנצלת על האיחור בתשובה.
השאלות שלך מסובכות מפני שקשה לענות עליהן בכתב, אלא יש לחוות, אני מניחה, בכדי להבין. אני אנסה בכל זאת לענות, בצורה מלאה עד כמה שאוכל.
1. תיכון יהודי הוא תיכון שבו תלמידיו מתחנכים על פי תכנית הלימודים של מערכת החינוך הלאומית-יהודית, שכפי שכתבתי במכתב, נותנת ביטוי לתרבות ולהיסטוריה היהודית-אשכנזית, ודוחקת הצידה מגוון אוכלוסיות דומיננטיות (כמותית, לפחות), ושונות, שמתקיימות מתחת לאפינו ממש.
בנוסף, לומדים בבית הספר מספר מצומצם מאוד של ילדים ערבים ודרוזים, שלמרבה הפלא מעצים את האופי היהודי של בית הספר באופן ציני ממש, כשתלמיד ערבי נוצרי מכתתי נשאל בנוגע לבעיה בתחביר העברי, בזמן שאף אחד מכתתו לא לומד ערבית, כי אין שיעור כזה – לא חובה ולא בחירה. אני לא יודעת אם הוא מחויב להיכנס לשיעורי תנ"ך.

2. זה לא סוד שהתרבות המזרחית (מורשת היסטורית, יצירות אומנותיות, ספרותיות, להיטים ברדיו וגם אוכל) נחשבת, עד כמה שכואב להעלות את זה על הכתב, לזולה יותר, חשובה פחות – נחותה כמעט. בייחוד בקרב האוכלוסייה שמאכלסת את בית הספר שלי. אוכלוסייה שמתוקף מצבה הסוציו-אקונומי, כמעט ומחוייבת לאמץ לה הוויה מאוד מסוימת, וזו – אינה מזרחית. מובן שקיימים מזרחים, ואפילו מהאמידים ביותר, שבביתם שורה אוירה הנאמנה למוצאם, ולא רק מבחינה קולינרית. אבל אלה מעטים.
בעניין ההבחנה בין מזרחים ואשכנזים, ובעניין ההיסטוריה האשכנזית – הרבה דברים התחוורו לי כשהתחלתי לקרוא את "מפריח היונים" לאלי עמיר (אני עוד באמצע, אני מקווה שזה לא יפריע לדיון…).
גם קראנו בשיעורי הספרות האחרונים את הסיפור הקצר "אנא מן אל יהוד" לאלמוג בהר, ושירים ספורים של סמי שלום-שטרית ורוני סומק (אולם אני חוששת שהנוכחות בכיתה בשיעורים אלה הייתה דלה מדי בכל קנה מידה קיים).
האמת, שהשיעורים האלה היו כמו סטירה הגונה על הלחי, מעין שליפה חדה מהבועתיות של ההוויה האשכנזית בה גדלתי והתחנכתי. אני יכולה להגיד באמת ובתמים שהדברים האלה שהתחלתי לקרוא חדשים לחלוטין בעבורי. פשוט לא נחשפתי לתרבות המזרחית מהפן הזה קודם לכן. זה זיעזע אותי מאוד. בייחוד זיעזע אותי כשהבנתי כמה שאני נהנית לגלות את התרבות הזו, את ההוייה הזו, וכמה שדחיתי אותה ממני עד עכשיו, בעיוורון דווקאי שכזה.
תמיד חשבתי שלא צריכים להיות פערי תרבויות, ושאם נולדו האנשים במקום אחד – עליהם למצוא הוויה משותפת, ולא להתעקש על מוצאם המקורי. עכשיו אני מבינה שהשאיפה שלי לתרבות משותפת לא הייתה דרך גישור מעל הפערים – אלא דרך שלילת תרבות אחת והעצמת האחרת כיחידה. וזה מצער אותי מאוד.

3. את השאלה הזו לא בדיוק הבנתי. אולי תוכל לחדד את השאלה, מפני שנדמה לי שמבחינתי יש קשר שהוא כרגע בלתי מעורער בין "יהודי" ל"עברית". אשמח אם תערער, זה נשמע מעניין מאוד.

האם הצלחתי להסביר את עצמי? יש עוד דברים שלא עניתי עליהם, אולי לא באופן מספק?