בסרטו התיעודי המעולה של דוד בן-שטרית "אבי היקר, שקט יורים", שיוקרן במוצאי שבת 20 במאי בערוץ 8 בכבלים, מגדיר אחד המרואיינים, גדי אלגזי, את הרעיון המרכזי המנחה את רוב סרבני השירות בשטחים: בהכרעה המצפונית בין המוסר האוניברסלי והמחויבות לאנושות מצד אחד, לבין המוסר השבטי והמחויבות הצרה לחמולה המורחבת מהצד האחר, הבחירה בצלם האדם ובזכות כל העמים לשוויון ולחופש היא מובנת מאליה. למי שהיה זקוק לתזכורת בסוגייה הזאת, בא פסק דינו המחפיר של בית המשפט העליון בישראל והזכיר לנו. שישה מתוך 11 שופטים העדיפו את ה"מידתיות", שאיננה אלא העדפה של המוסר הקניבלי, השבטי, על ערכי מוסר אמיתיים, כלל-אנושיים.
כיוון שאפילו המאמר הראשי בעיתון "הארץ" המכובד והאנין הגדיר את ההחלטה כ"אות קלון לעליון", לא נותר לי אלא להוסיף ששום אדם הגון לא יוכל לתת אמון בשופטים שהצטרפו להכרעת הרוב. הם רמסו את כל ערכי המוסר שאמורים לעמוד בבסיסם של החוק ושל הצדק. לא מדובר בפסיקה ששנויה במחלוקת, אלא בעיוות דין שנובע מהחלטה רעיונית של השופטים להעדיף את האינטרס הזמני, החולף, של המדינה הכוחנית הזאת על ערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. כנראה שמותר לשופטים במדינה החטאה שלנו לרמוז, שהציונות מנוגדת בעצם לדמוקרטיה ולדרוש מאיתנו להעדיף את האינטרס הציוני בשם הביטחון ועתה גם למען ה"דמוגרפיה", שאיננה אלא מילת כיסוי לגזענות. לאנשי מצפון בישראל לא נותרו עוד תירוצים כדי להצדיק את הקונפורמיזם שלהם. הציות לחוקי נירנברג איננו אלא פשע, ואסור לנו לציית לחוקים שמפלים בין אדם לאדם על פי מוצאו, מה גם כשמדובר עתה באפליה ממוסדת נגד אזרחים ישראלים שאינם יהודים. אם נרצה אין זאת אגדה, והעוול הממוסד הזה פשוט לא יקום ולא יהיה.
חברי משה גורלי מ"מעריב", בתגובה לוליינית וסבוכה מאין כמוה, רומז בגלוי שנושא הביטחון איננו אלא אמתלה, שהשיקול העיקרי הוא דמוגרפי, ושנוח לשופטים להיתלות בביטחון כדי שלא יאשימו אותם בגזענות. הוא מסיים את רשימתו המקוממת בהערה מושחזת כלפי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, שהיה אחד מהצדיקים בסדום שהתנגדו לפסיקה האיומה. גורלי אומר כמעט בגלוי, שמאחורי הדמות הכי בכירה ברשות השופטת מסתתר איש פחדן וצבוע, כביכול. וכך אומר גורלי, לשעבר מתמחה בעליון, על ברק: "חשוב לו – כשופט בבית המשפט, כמדינה – להיות חתום על פסק דין הומני, ערכי, אוניברסלי. מצד שני, לא בטוח שהוא מצטער על התוצאה. נדמה לי שגם רוב הישראלים מברכים עליה, גם במחיר סתימת האף".
כך מחזיר אותנו גורלי, ולדבריו גם ברק, ליהודים של ראשית עידן ההשכלה ששיננו את המנטרה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". הפסוק הזה עבר הסבה קלה והוא עתה: "תהיה ציוני-גזען בביתך ואדם נאור בצאתך", כדי שאומות העולם יראו בך חלק לגיטימי מהקהילה הבינלאומית. שופטי הרוב בראשות מישאל חשין, יחד עם מפרשיהם, הפכו את הצירוף הצורם, הנורא, "ציוני-גזען" לכמעט מובן מאליו. עד כה שמענו את הדברים רק מאנשי ימין מובהקים, ואילו דוברי המרכז הלאומני ניסו לפחות להסוות את הגזענות שלהם. עתה הסירו חשין וחבריו לא רק את הכפפות, אלא גם את המסכה.
ערבים שיש להם אזרחות ישראלית או תושבי ירושלים שסופחו לישראל בעל כורחם, אינם יכולים להעניק זכות ישיבה, עבודה ואזרחות לבן או לבת זוגם. הזכות הזאת מוקנית רק ליהודים. לא מדובר כאן על חוקי הגירה, ששר המשפטים החדש חיים רמון מבקש לעגן אותם כעת בחוק יסוד, אלא באפליה רשמית בין אזרח ואזרח, שהיתה קיימת בגרמניה הנאצית ובדרום אפריקה הגזענית. משטר כזה אסור לקיים, ואין לתת יד להתבססותו.
אני מכיר כמה ערבים שמישהו החליט לפני עשרות שנים להעביר קו נעלם ביניהם לבין אחיהם בישראל. הם עוברים מדורי גיהנום כדי לפרנס את המשפחה או פשוט לגור יחד עם יקיריהם. עתה הם הפכו לנרדפי החוק, והם מחייבים ישראלים טובים, לא רק "שמאלנים" אלא סתם אזרחים טובים התומכים ברפובליקה הליברלית, להתגייס נגד השלטון ולקעקע אותו מן היסוד. אזרחי ספרד של 1936 יכלו לפחות להתגונן בטענה, שהפאשיזם נכפה עליהם בכוח הצבא והפלנגות הפאשיסטיות שתמכו בו. אבל אנחנו נותנים את ידינו להריסת הרפובליקה הדמוקרטית מרצוננו הטוב. מהתגובות שקראתי באינטרנט אני מסיק, אחרי סינון הכרחי של הפאשיסטים המובהקים שנוהגים להפיץ דרכו את סחורתם הרעילה, שטענתו של גורלי ש"רוב הישראלים מברכים" על הפסיקה היא נכונה.
לא ממש נדהמתי למצוא ליד גורלי גם את ח"כ שינוי ומרצ לשעבר, אמנון רובינשטיין, שתחת הכותרת "חשין צודק" ניסה להלבין את הפסיקה החשוכה ולנפק את הגרסה שמדובר בחוק הגירה לגיטימי. אין כאן שום לגיטימיות אלא גזענות, ורובינשטיין, שהפך לזקיף קבוע בבריקדה של שומרי החומות נגד ההשמצות על "הציונות", עבר כבר מזמן מהמחנה הליברלי למחנה השמרני. זוהי טרגדיה שלו ושלנו.
שופטים חיים בתוך עמם. כאשר הגיע השופט היהודי סם לייבוביץ לאלבמה כדי להגן על שחורים שהואשמו באונס על לא עוול בכפם, הוא נתקל בשופטים, פרשנים ועיתונאים שהיו חברים מכובדים בקהילה הלבנה של המדינה הדרומית בארצות הברית. הוא פגש באלבמה אנשים אדיבים ונחמדים, שהיו גם גזענים חשוכים. מובן שרובינשטיין וחבריו הם שונים, ויש להם תדמית עצמית נאורה, אבל יבוא יום והם יתביישו בעמדתם כיום בנושא חוקי האזרחות. התקווה שהבעתי כאן, שהם יתביישו, היא המשפט האופטימי ביותר שכתבתי בעשר השנים האחרונות.
"ישראל איננה אוטופיה", טען השופט חשין, "אלא מדינה השרויה בעימות מזוין עם שכניה". בבית הספר ובאוניברסיטה לימדו אותנו שתומס מורוס (מור) קרא לספרו "אוטופיה" שפירושה "בשום מקום". לא מדובר, טען המחבר הדגול, ביחידה גיאוגרפית אלא באידיאל, שייתכן שלעולם לא יתגשם במלואו. אבל ישראל איננה אוטופיה גם משום שהיא נטועה במזרח התיכון וקרובה לאירופה, והפסיקה הזאת מעצימה את העימות והופכת אותו לבלתי-פתיר. הנחת היסוד של נציגי המרכז הלאומני כמו חשין ורמון היא, שהעימות הוא נתון שאין לשנותו אלא איכשהו להתקיים בתוכו. בין השאר, מודים כל האנשים האלה בחצי פה שאין לצפות מהערבים להשלים עם משטר שמפלה אותם באורח בסיסי ועקרוני. לכן הם מותחים גדר אפרטהייד בינינו לבינם, הורסים את הקהילות שלהם וממררים את חייהם בשם הביטחון ועתה גם בשם הדמוגרפיה. ומה יעשו ישראלים נאמנים שאינם מוכנים לחיות במדינת אפרטהייד אלא מבקשים למחות את המשטר ולהחליפו במשטר דמוקרטי אמיתי? זוהי השאלה המרכזית העומדת בפני כל ישראלי הגון, לאו דווקא איש שמאל.
* * *
נחזור לדוד בן-שטרית – כפי שרינו צרור נוהג לומר בסרטיו התיעודיים. לעומת האופציה המבישה של המרכז הלאומני, מגישים לנו בן-שטרית וחברתו סניורה בר-דוד אפשרות אחרת, שמאפשרת לנו להתגאות בזהותנו ולהיות אנחנו עצמנו. סרבני השטחים של בן-שטרית, הטייס יואל פיטרברג, המח"ט אלי גבע, והחיילים סרחיו יאני וגדי אלגזי הם כולם ישראלים טובים, מלח הארץ. נוכח התמונות הקשות מהשטחים, שמוכרות לכולנו אבל מוגשות בסרט באינטנסיביות מורטת-עצבים, מדברים הסרבנים האלה בנחת, בלי התלהמות, ומספקים תחמושת מוסרית ופוליטית לכל מי שגמר אומר לומר לקברניטי המדינה, "עד כאן". עד כה ניתן היה לומר שיש במרכז הלאומני גם אנשים אחרים ושצריך להקשיב להם. זה אולי נכון גם היום במידה ידועה, אבל כל מי שנותן את ידו לאפליה ולגזענות נמצא מהעבר השני של המתרס יהיו נימוקיו אשר יהיו.
במהלך עשיית הסרט הוכה בן-שטרית קשות על ידי "אנשי ביטחון" על לא עוול בכפו, והם הפכו אותו לנכה. הפרשה הזאת היתה מפילה ממשלות במדינות דמוקרטיות רבות, אבל כאן היא לא עשתה רושם גדול על הפרשנים שעסקו אז בפולחן האישיות של אריאל שרון. שרון וגנרלים אחרים מוגדרים בסרט כפושעי מלחמה והכינוי הזה הוא די מוכר לקוראי הטור הזה. אבל אנשים רבים אחרים, כולל דוברים מוכרים של מחנה השלום ברחבי העולם, עסקו בשנים האחרונות בעיקר בטיהור השרץ. בן-שטרית מחזיר אותנו לדברים הבסיסיים, לאמיתות הפשוטות והנצחיות, לעימות בין המצפון לבין פקודות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות. כמו רבים מאיתנו, הבמאי המעולה הזה הוא מקובל יותר בחוץ לארץ מאשר בארצו. יכול להיות שכמה קוראים אומרים עכשיו לעצמם שאנשים כמוהו מוציאים את דיבת הארץ רעה, אבל הם לא מבינים, שרק הם מצילים את שמה הטוב של ישראל. בכל פעם שאני מופיע או מתראיין בחוץ לארץ אני חש אשמה. לא משום שהכפשתי חלילה את ישראל וגם לא בגלל שתקפתי (ואת זה אני עושה תמיד) את הממסד הישראלי. החשש האמיתי הוא מפני הטעיית האירופים או האמריקאים, שתמיד סבורים שאנשי מחנה השלום הם רבים ועתירי השפעה. גם צופי הסרט של בן-שטרית באנגליה או בצרפת רואים בו ובאנשים כמוהו, אולי בטעות, את ישראל האמיתית.
ראוי להדגיש שגם יוצר הסרט הוא קרבן המיליטריזם בחברה הישראלית והכיבוש!
אני שולח מכתב זב בטרם צפיתי בסרט שישודר רק מחר. יחד עם זאת, הייתי רוצה לנצל הזדמנות זו להביע סולידריות עם דוד בן-שטרית שבזמנו הותקף קשות על ידי ביריוני משרד הביטחון בתל-אביב. מאוד הצטערנו על פציעתו הקשה של בן-שטרית בזמנו כאשר קראנו על המקרה. כנראה שהכיבוש חדר עמוק אל מרכז תל-אביב.
סרט מצוין, ממליץ לצפות בו – ערוץ 8, שבת בשעה 22:25 (וכמובן שידורים חוזרים אח"כ).
הנסיונות להשליך את הבן הילוד היאורה כידוע לא צלחו. כך ייכשל גם החוק הדרקוני הנכחי שהמציאו הגזענים הציונים למנוע מגברים ונשים לאהוב ולהתאחד באהבתם. הנימוק הבטחוני לחוק הוא רמאות מהסוג הנחות ביותר. בעל בסטה בשוק באיסתמבול שאבניו שוקלות פחות מהנקוב אינו פחות מכובד מן השופטים והשופטות שתלו את ההכשר הבדצי שלהם לבשר הטריפה הזה על אנקול הבטחון. ממאמרו החשוב של חיים הנגבי אני מציע להדגיש ולהבליט את דברו על כך ש"העוול הממוסד הזה לא יקום ולא יהיה".
לעניין זה יצויין כי בנם של בני זוג מעורבים כאלו, יוולד באשר יוולד, אזרח ישראל הוא, כך נקבע בחוק האזרחות, ו"מיום לידתו". אז מה הואילו חכמים בתקנתם?
המאמר הכי טוב שלך בעיני זה שנים!
מדבר לעניין ולעיקר, והכותרת שווה עוד אלף מילים.
הערה אחת למאמרו של חיים, על מנת להעמיד דברים על דיוקם:
אזרחים "ערבים" (ואולי גם תושבי קבע מירושלים, בדקויות אזור הדמדומים הזה איננו מתמצא במאה אחוז) דוקה יכולים להעניק זכות ישיבה, עבודה ואזרחות לבן או לבת זוגם, אם איננו נתין מהשטחים: כך, אם אזרח "ערבי" ישא אשה מיפאן או מדנמרק היא תוכל להתחיל בתהליך התאזרחות. הזכות הזאת לא מוקנית רק ל"יהודים".
במקביל, החוק הזה מונע גם מאזרחים "יהודים" לאזרח אוטומטית בני זוג מן השטחים; מקרה אחד כזה פורסם גם במוסף הארץ לפני מספר שבועות.
לדן תמיר, תודה על ההערה העניינית (כרגיל). אני מודה שנפשי נקעה מעיסוק פרטני בפרטי הפרטים של משטר האפרטהייד החדש שמושת עלינו. קיווינו לעולם חדש וחופשי יותר במאה ה-21, וקיבלנו תחתיו את ימי הביניים בצורתם המודרנית. אבל אתה צודק באופן מהותי, כל פרט חשוב ועל כל סנטימטר צריך להילחם.
אשר לסרטו של בן-שטרית, אני מאוד ממליץ עליו כאמור בטור. זה ממש טוב לנשמה לשמוע אנשים כמו אלגזי, יאני וחבריהם מתבטאים בסרט בשם האנושות ונגד הדיכוי.
בתגובה להערות דן תמיר וחיים ברעם למעלה:
1. תושבי ירושלים המזרחית אינם אזרחי ישראל. זה מאוד מאוד חשוב, כי מעמדם הוא של תושב קבע. אם רצוננו להלחם באפרטהייד עלינו ללמוד את העובדות ואת החוקים ואת הפרקטיקה. האזרחות היא המעמד המקנה לנושאו זכות לבחור ולהבחר לכנסת. מי שאינו אזרח לא קיים מבחינה פוליטית. אזרח רשאי להכנס לישראל בכל עת שיחפוץ (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו) ולכן מעמדו מובטח גם אם יסע ללמוד רפואה בחו"ל, אבל לא כן התושב. תושב הוא מי ששר הפנים נתן לו היתר לישיבת קבע בישראל. את ההיתר הזה ניתן ליטול ממנו (זה לא עניין תדיר וקל) וכן, אם התושב יותא את הארץ לתקופה משמעותית, הוא נחשב כמי שויתר על זכותו לחיות בארץ. זה קרה לרבבות פלסטינים ירושלמים שכל חטאם היה שעברו לגור "באזור" כלומר בפלסטין חוץ לירושלים. הם הפסידו את זכותם לביטוח לאומי ובעיקר את זכותם לגור בעיר בה נולדו.
2. נכון מה שאומר תמיר שיכול תושב לשאת לאשה אשה שאינה מהאזור ולהקנות לה את מעמדו, אך כאן קובע לא החוק אלא הפרקטיקה. משרד הפנים מטיל מכשלוים פיזיים ואחרים ויוצר במכוון תסבוכת קפקאית אותה ניתן לנפץ רק בבג"ץ אלא שבג"ץ לא ממש ממהר להושיט יד וכך למעשה המדינה בחוקיה נראית נאורה ואילו בפרקטיקה מענה את התושב או עד יאוש או עד שיביא איזו תועלת וזה הרי ברור…
3. ועוד לא אמרנו מילה על ישראלי (בדרך כלל ערבי, אזרח או תושב) המבקש לשאת את בחירת לבו מ"האזור"…..
"שאין לצפות מהערבים להשלים עם משטר שמפלה אותם באורח בסיסי ועקרוני. לכן הם מותחים גדר אפרטהייד בינינו לבינם". לא ברור לי הערבוב(המכוון או לא) בין אזרחי ישראל, תושבי ישראל ואזרחי הרשות הפלסטינית. הגדר שנמתחת נמתחת בין אזרחי ישראל לבין אזרחי הרשות הפלסטינית והיא במובנים רבים גבול, אפשר להתווכח על הנתיב הספציפי שבו עובר הגבול אבל לקרוא לגבול גדר אפרטהייד זה קצת צבוע. האם גם גדר המערכת בגבול הצפון היא "גדר אפרטהייד".
ההנחה הסמויה(או לא סמויה) בדבריו של ברעם היא שהוא רואה בכל השטח בין הים לירדן מדינה אחת, יתכבד ויאמר זאת בפה מלא.
דבריו של דן תמיר הם כדלי מים צוננים על ראשי הזועקים גזענות בעקבות החלטת בג"צ. החוק הישראלי מתיר לערבים(ואפילו מעמדם תושבות קבע ולא אזרחות) להעניק תושבות קבע בישראל לבני\ות זוגם, ואינו מאפשר ליהודים לאזרח תושבים של טריטוריה עויינת. גזענות מוזרה מאד, אבל העובדות אף פעם לא הפריעו לאיש באגף הכאילו-שמאלי של המפה.
אגב דבריו של רמי על ה"פרקטיקה הקפקאית", איכשהוא הפרקטיקה הקפקאית לא עצרה עשרות אלפי אחודי משפחות בשנים שעד לחקיקת החוק.
והעובדות אף פעם לא הפריעו לכאילו שמאלנים לבקר קבלה ליישובים מסוימים שהיא "ליוצאי צבא" או "לזכאים בלבד". החצופים האלה טוענים שהליכים מסוג זה מופנים נגד ערבים. והרי בארץ הפלאות ההיפותטית של הלוגיקה הטהורה קיים ערבי שהוא בגדר "זכאי" או "יוצא צבא".
מאמר יוצא מן הכלל. אני תמיד מאוד נהנה לקרוא את מאמריך חיים. כה לח
נו – מה יש לדבר… כמובן, אני מסכים לחלוטין עם המאמר. הבעיה היא, שאצלנו בשמאל, יודעים אך ורק לדבר. לעשות – חלילה!! לצאת להפגין ברחובות – חס ושלום!! נארגן לנו מפגש בגדה. אולי אפילו בצוותא. ובדילה. ובסלון מזל.
הגיעה העת לפעול!! וחוששני, שאינני מסוגל להיות שותף, לאופטימיות בנגע לאמנון רובינשטיין. האיש גזען חשוך ואפל, אשר איננו שונה במאום, מפורז (חברו הקרוב ושותפו לדרך), מלה-פן, מהיידר, או מליברמן. הם לעולם לא יבינו. הרוב לעולם לא יבין. ועלינו להפסיק לקוות, שנוכל לשנותם אי-פעם – ופשוט, לעשות את הדבר הנכון, המחויב, ההכרחי – ולצאת לרחובות בהפגנות… עם כל מי שיבוא. ולהפסיק לפחד להיות מיעוט!! המיעוט הוא הצודק; תמיד…
ישנם כמה דרוזים יוצאי צבא והם לא יהודים בפעם האחרונה שבדקתי, גם בדואים הם יוצאי צבא וגם אבותיהם ככל הידוע לי לא עמדו במעמד הר סיני(אלא אם . לעומת זאת, הרב גפני יהודי למהדרין אינו יוצא צבא וגם לא אלי ישי. אז יוצאי צבא לאו דווקא מדיר ערבים, אלא מדיר כאלו שאינם יוצאי צבא. זה די לגיטימי שישוב קהילתי מסויים יגדיר קריטריונים לקבלה, זה גם לגיטימי שאחד הקריטריונים יהיה שירות צבאי, איפה בדיוק האפרטהייד כאן לא הבנתי אבל בטח אתה מבין.
אגב, אני לא יודע מה זה "זכאים" ומעולם לא שמעתי על קריטריון קבלה שכזה. אז או שהכוונה ב"זכאים" היא "אלו שעומדים בקריטריונים" או שבדית את הקריטריון הזה מלבך.
גם בדואים ודרוזים יוצאי צבא לא יתקבלו לאף מושב שמכבד את עצמו, בכל זאת , הם ערבים, הרי , לא?