המבחן האמיתי והקושי המרכזי בעשייה הסולידארית, הוא כאשר אנו נדרשים להביע סולידאריות כלפי מי שנחשב האויב שלנו. הקונפליקט מגיע לשיאו כשאנו מביעים סולידאריות כלפי האויב. לא השלום מביא לסולידאריות בין אויבים, אלא הסולידאריות אשר יכולה לקרב את השלום. זאת הסיבה שהמעשה הסולידארי חייב להיבנות במקביל לקונפליקט.
לחיות עם ובתוך הקונפליקט זה להבין שבמצב של דיכוי, כשהמדוכאים מופרדים ביניהם בגלל סיבות היסטוריות אשר הולידו צורות ומאפיינים שונים של דיכוי, אין כל הגיון להגיע למצב של "שוויון" בדיכוי, על מנת להיות סולידאריים. כל צורה של השוואה בין צורות ומאפייני הדיכוי מביאים אותנו לאבסורד. האם אנו יכולים "להשוות" בין דיכויה הייחודי של אישה בחברה פטריארכאלית, לבין דיכויו הייחודי של צעיר העובד בעבודות כפיים מזדמנות? האם אנו יכולים "להשוות" בין דיכויו הייחודי של בן לקהילה האתיופית, לבין דיכויו של פלסטיני? עצם ההשוואה מביאה אותנו לדרך ללא מוצא. איזו צורת דיכוי היא ה"חשובה- עיקרית-אכזרית" ביותר? מי יותר מדוכא? כך אנו מגיעים לתפיסה פירמידלית של הדיכוי, איפה שישנם "יותר" ו"פחות" מדוכאים. תורת חשיבה זו, כל כך מוכרת בין פעילים חברתיים ופוליטיים בישראל, תביא אותנו למסקנה שאין כל אפשרות להגיע למצב של סולידאריות בין המדוכאים.
לחיות עם ובתוך, משמעותו שהסולידאריות בונה אינטרסים משותפים, אולם היא גם גובה מחירים. את המחיר משלמם אותו כל מי שפועל בסולידאריות. הפלסטינים משלמים את המחיר כשמביאים סולידאריות עם יהודים מדוכאים. הם יכולים להיחשב כבוגדים במאבק הלאומי. היהודים משלמים את המחיר כשהם סולידאריים עם הפלסטינים, כי הם נחשבים למשתפי פעולה עם האויב. יהודים ופלסטינים משלמים את המחיר כשהם שוברים את הקונצנזוס הלאומי ומציעים אופק של מאבק משותף של כל המדוכאים. לחיות עם ובתוך הקונפליקט, זה לראות ולהסתכל בצורה ביקורתית על המציאות. זה להבין שגם בתוך הלאום הפלסטיני קיימים המדכאים. זה להבין, שגם אישה יכולה להיות מדכאת, למרות היותה אישה. זה להבין שגם בתוך הקהילה האתיופית, הפלסטינית, המזרחית, יש מדכאים ומדוכאים. זה להיות ביקורתיים במצבים קונפליקטיביים, זה לשבור את התודעה השבטית.
לחיות עם ובתוך הקונפליקט זה להיות ביקורתיים גם כלפי המדוכאים עצמם. זה לקחת בחשבון, שבחברה המרובדת על בסיס היחס הגזעני ושנאת ה"אחר", יש הפנמה תמידית של דרכי ההתנהגות והדיכוי של המדכאים על ידי המדוכאים. חוסר המודעות ביחס לתופעה זו, מכרסמת באפשרות לבנות מודעות סולידארית. אחת מהצורות הנפוצות ביותר להפנמת הדיכוי על ידי מדוכאים, היא המאבק למען קבלת פירורים מצד המדכאים על חשבון מדוכאים אחרים. הגישה הזו, שנקרא לה כאן "קואופטציה מותנית", היא אחת מהצורות שלובש הדיכוי ההגמוני, והגורם הראשוני להעדר אמונה והמתח הקיימים בין המדוכאים לבין עצמם.
אין חיסון כנגד הפנמת הדיכוי, גם על ידי אלו שסבלו הרבה יותר מאחרים. גם פלסטינים, יהודים מזרחים, עניים, ילדים מודרים, נשים ועוד, אינם משוחררים מהפיתוי להפוך למדכאים, בחברה בה זו הנורמה, המבטאת את התרבות ההגמונית. דוגמה בולטת לכך הוא העם היהודי, שאחרי מאות שנות דיכוי, אפליה וגזענות, אשר שיאם בשואה, כיום, במדינתו, הוא אחרון העמים הקולוניאליסטיים בעולם כולו.
תודעה ביקורתית, אשר חיה עם ובתוך הקונפליקט, מחייבת בדיקה מחודשת מתמידה של עמדותיה הסולידאריות. היא חייבת לשאול את עצמה באופן קבוע מה הן הצורות והביטויים של הדיכוי, ואיך הן באות לידי ביטוי בשפה, בתרבות, בקונטקסט החברתי. כי המצב הקונפליקטיבי בוחן אותנו בכל עת, הוא יוצר אי וודאות, הוא מחייב אותנו לדון מחדש על עמדתנו ביחס לקבוצות מדוכאות אחרות.
בחברה רב תרבותית, האחדות ניתנת במצב הקיומי של הדיכוי ולא בדמיון התרבותי או באינטרסים ייחודיים. הסיבה היא לא שהשותפות אינה באה לידי ביטוי על ידי קבלת התרבות או הייחודיות של ה"אחר", אלא שהיא יכולה להיות קונפליקטיבית ביחס אלינו. מכאן שאך ורק על בסיס של המצב הדכאני הקיומי אפשר לקיים שיח סולידארי ושותפות במאבק.
מחנכים והפדגוגיה של הסולידאריות
ילדים אינם יכולים לשנות את תודעתם בצורה אינסטינקטיבית. שינוי תודעה ביחס למציאות הדכאנית ובניית אופק סולידארי, חייב להיות מעשה מודע של מחנכים. מכאן שעל המחנכים בעצמם לעבור תהליך של שינוי תודעה. לצפות שמחנכים יבואו למעשה החינוכי מוכנים מראש עם תודעה סולידארית, זו אשליה מסוכנת. זה לשכוח שהמחנכים משמשים סוכנים של האידיאולוגיה ההגמונית, גם ה"רדיקאליים" שביניהם.
יישומה של מתודולוגיה סולידארית מחייבת עימות עם הקונפליקטים הקיימים בתוך ובין המחנכים עצמם. בסופו של דבר המחנכים הם המבטאים את כל הקונפליקטים בין מדוכאים ומדכאים בתוך החברה, בהיותם סוכנים ראשיים של האידיאולוגיה, ובמיוחד המובן מאליו ההגמוני. ניתוח מעמיק של אותה מתודולוגיה, עוברת את גבולות נייר עמדה זה. כאן, היתי רוצה להדגיש את החשיבות של התהליכים המוטיבציוניים, את מאזן האינטרסים והערכים כזרזים של שינוי התודעה.
ההצלחה במעשה החינוכי, ברמה הפורמאלית והבלתי פורמאלית, של המחנכים עם ילדים מדוכאים ומודרים, הוא הגורם המוטיבציוני המרכזי לשינוי תודעה. כלומר, בהעדר שינוי/הצלחה בקרב הילדים, סביר להניח שגם לא יהיה שינוי, בקרב המורים. במובן זה, פדגוגיה אשר מתעמתת עם הדיכוי, עם הצורות שהיא באה לידי ביטוי, במובנים שילדים מסוגלים להבין ולהפנים, למשל: יחסי ניכור וכישלון לימודי בבית הספר; הדרה וניכור בשעות הפנאי, נעשה בצורה של פרקסיס. כלומר, בצורה שהילדים מסוגלים לקלוט את משמעות העניין ולבצע משימה בהתאם, תהיה אפקטיבית יותר מאשר הפדגוגיה ההגמונית. לקחת אחריות על המעשה החינוכי, לחשוף את הדיכוי על כל צורותיו, לקיים דיאלוג על כך עם הילדים, להראות את המציאות בצורה קונפליקטיבית, להוכיח הצלחה במשימות שעל פי התפיסה ההגמונית אינה "מתאימה" לילדים הללו, כל אלו מובילים לשינוי התודעה. תהליך שינוי התודעה הוא הדדי. מחנכים וילדים עוברים את התהליך ביחד, חיים אותו ביחד. לקחת אחריות על תהליכי שינוי התודעה ביחסי דיכוי, הינה עבודה קשה, המייצרת קונפליקטים תמידיים, המאתגרים את הסולידאריות. הדבר כרוך על הדברים הכואבים והקשים שקורים לנו יום יום. אך זהו גם המקום, בו אנו מתחילים לבנות עתיד אחר, טוב יותר.
כל גישה פדגוגית אדישה למציאות משחזרת את הדיכוי. כל מתודולוגיה אשר מבדרת כדי לא לשנות, שמחזיקה אבל לא מערערת, שמרדימה במקום לעורר, לא רק משחזרת את הדיכוי בקרב ילדים, אלא גם בקרב מחנכים.
הסולידאריות תמיד מתחילה מקרוב, הכיתה, השכונה, המועדון הקהילתי, הפעילות המשותפת, הארגון. זהו תהליך דיאלקטי, בו קל יותר להבין את הקרוב אלינו, לפני הרחוק. להיות סולידאריים פירושו להיות קרובים לילדים איתם אנו עובדים, עם הוריהם, עם הקהילה המודרת. הסולידאריות חייבת לבוא לידי ביטוי, חייבת להיות מנוסחת באותה צורה, לאלו הקרובים אלינו, ולאלו הרחוקים, כדבר ברור מאליו שנוגע לכל המדוכאים, גם אם אלו שאנו לא מכירים, אבל יודעים שהם קיימים. אין אפשרות לחנך לסולידאריות ללא שיקוף של ה"אחר". במקרה הטוב, לעשות זאת פירושו לשקר ביחס למציאות החברתית והפוליטית. פירושו להסתיר את הגזענות והריבוד שקיימת בחברה שלנו. אולם, לחנך לסולידאריות, אין פירושו לדון על המושג בצורה אקדמית, מוסרנית. מחנכים חייבים להתמודד עם האמירות וההתנהגויות הגזעניות בתוך הקהילה המודרת והמדוכאת. חייבים לעבוד עם החומרים האלו, לעלות את המודעות לכך שגם מי שאומר זאת משלם את המחיר. זה להבין שכל אמירה או התנהגות גזענית, בהיותה דיאלקטית, סופה שהיא תדבוק לאלו האומרים אותה. זה להבין את הקונפליקטים והמקום שלהם בתודעה הקולקטיבית. ולבסוף, צריכים לקחת בחשבון את המחיר שכל קבוצה מדוכאת משלמת מאותו רגע שהיא סולידארית עם קבוצות מדוכאות אחרות.
מסקנות ופרספקטיבות
להיות סולידארי עם קבוצה מדוכאת שרחוקה מהמציאות שלנו, שהיא לא חלק מהחברה שלנו, שלא מאיימת על ההגמוניה האידיאולוגית שאנו חיים יום יום, זה מעשה חשוב, אבל לא מספיק. ההוכחה לתודעה הסולידארית באה לידי ביטוי כלפי המדוכאים הקרובים אלינו. עם אלו שאנו נוסעים באוטובוס, נפגשים בעבודה, בבית הספר, במקומות הבילוי, עם אלו שאנו חיים על אותה פיסת אדמה. עם אלו שאנו איתם בקונפליקט גלוי. עם אלו הסובלים מהגזענות שלנו, ואנו סובלים מהגזענות שלהם.
אנו מחויבים להיות מודעים לכך שבנייתה של פדגוגיה סולידארית חיונית לעתיד החברה שלנו, כדי לעצור את הברבריות, לכיוונה אנו צועדים, עיוורים משנאה. ויחד עם זאת, זוהי תפיסה שאנו חייבים להיאבק נגדה, כאן ועכשיו. כי העתיד בונים מהיום. הפדגוגיה הסולידארית חייבת להתבצע היום, כדי שמחר תהיה חלק מהשיח החינוכי.
בני אדם עושים את ההיסטוריה, לשם כך עליהם להיות מודעים לדיכוי שלהם עצמם ושל ה"אחרים" הקרובים. לא עושים היסטוריה במעבדות סטריליות. עושים אותה עם אנשים אמיתיים, במציאות המרופשת שלהם ושלנו. עמינו, על כל היופי של הפסיפס הרב-תרבותי ורב-לאומי שלו, חייב לעבור עוד הרבה מבחנים כדי לעשות את ההיסטוריה, ולהשתחרר מהדיכוי. האחריות שלנו, המחנכים, היא להיות איתם, איפה שהם נמצאים ולא איפה שנמצאת התודעה שלנו. עלינו להיות מודעים שיש פער ענק בין התודעה שלנו, לבין התודעה של אותם ילדים ואותן קהילות איתן אנו עובדים. תפקידנו היא להיות גשר בפער שבתודעה. בכל עת נצטרך לבדוק מחדש את חוזקו של אותו הגשר, את היכולת להחזיק את כובדה של המציאות. הפדגוגיה של הסולידאריות חייבת להיות ערנית לכך, לשאול את עצמה שאלות קשות, להיות קונפליקטיבית. היא חייבת לבנות את עצמה, כל פעם מחדש, מול אתגרי המציאות. תמיד עלינו לזכור כי הסובייקט של שינוי התודעה זה כולנו, וככאלה, כולנו שותפים לכתיבתה של אותה פדגוגיה, המחייבת אותנו לבחור בחיים.
קראתי את המאמר של מרסלו וקסלר, שאיני מכירה אישית, אבל התרשמתי משני חלקיו שמדובר בבחור חכם מאוד, בעל דעות חדות והתורם תורמה חשובה לפולמוס בסוגיית החינוך בישראל.
מאמר יפה והומניסטי שבין השאר גם "מסכם" את הרעיון המאוד קשה ליישום של פאולו פריירה.
להיות הומניסט זה לא רק להבין מהו הומניזם ולהסכים איתו ברמה הכללית,אל לבצע מה שהרבה אנשים יראו כ"ויתורים" יומיומיים וטבעיים על מה שלכאורה נראה לך כזכותך מכוח ההגיון.
ההומניזם אינו הגיוני ואינו אינסטנקטיבי. הוא סותר טבע עמוק יותר של הישרדות, של מלחמה (האנושות נמצאת במלחמה אינסופית זו אם זו ואנשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם במצב של שלום. העולם המערבי דווקא הציב פתרון יה: להתעסק עם עשיית כסף, שזה סוג של מלחמה שלכאורה נראית לא מזיקה).
ההומניזם האמיתי לא בא ממקום של חולשה אלא ממקום של כוח ושל הזדהות לא רק עם קבוצה א’ או ב’ (צמחונים עם החיות, שמאלנים עם הפלסטינים, סוציאליסטים עם פועלים) אלא עם כל בני האדם בכל נקודה בהיסטוריה האנושית, כולל האדם הקדמון..
זה קשה, מדובר בעבודה עצמית שהיא קשה במיוחד כשאתה הוא זה שנעשק, אבל זו מחויבות גדולה שלא נגמרת לעולם, כמו גידול ילדים…
וכמו בכל תחום, יש את ההומניזם האמיתי ואת ההומניזם המזויף, כשההומניסט המזויף יחיה בתחושה של "אני אוחז באמת" האמיתי יחיה בתחושה של "אולי אני טועה" וגם "אני לא מספיק טוב".
בינינו, קל יותר ללמד אנשים איך להיות מיליונרים…:-)
מה אני יגיד לכם, חברים? מאמר מצויין – כמו בפעם הקודמת. אני תקווה שמר וקסלר יפרסם גם את רשמיו מהכינוס שנערך בקובה.
מאמר חשוב ומעניין (שוב), אבל לסיכום, לא הבנתי איך עניין האינטרנציונל משתלב בסולידריות.
את הטענות של המאמר המרתק ניתן להרחיב, עם התאמות מסוימות, לעבר התודעה הפוליטית של קבוצות מדוכאים בכלל ולא רק ילדים. במקרה של מבוגרים שינוי התודעה, התפתחות התודעה, מתרחשת תוך כדי פעולה ותוך כדי מאבק על זכויות שאותם נאבקים כבר מבחינים בהן כזכויותיהם. תוך כדי מאבק ותוך סולידריות ושותפות עם מדוכאים אחרים נפתח הסיכוי לתפיסת מציאות רחבה ועמוקה יותר בה, לבחינה של המציאות היוצאת אל מעבר לסקטוריאליות התתחלתית. התודעה הרחבה איננה מבטלת את התודעה הסקטוריאלית של המדוכא (בודאי לא את "זהותו" – ביטוי אופנתי לסוג של תודעה), אלא מתפתחת אל מעבר לה תוך הישענות עליה(שוללת אותה באופן דיאלקטי – עבור מי שזקוקים למלים כאלה).
הדיון בסוגיות האלה חיוני ביותר לצורך גיבוש דרכי פעולה פוליטיות לשינוי המציאות החברתית-מדינית.