רק לפני שבוע נשטפה הארץ בהיסטריה אנטי איראנית, והתגובות שקראתי ושמעתי בכל מקום הזכירו לי עלון משוכפל של חוסי בית חולים לחולי נפש. רבים גילו גם חוש מעשי מפותח, והציעו שישראל תנקוט בצעדים דרסטיים נגד המדינה המוסלמית. ההמלצות להטיל על איראן פצצה אטומית היו מתונות יחסית, ובמציאות שנוצרה היום אצלנו נשמעו כמעט כרעיונות סבירים. אחרי הכל, אם השר שמעון פרס, התגלמות השפיות עלי-אדמות ונשיא מכובד של אירגוני שלום עתירי-מעש איים על איראן, אז מה לנו כי נלין על פשוטי העם ששלחו מכתבים למערכת ותגובות לאינטרנט בלשון מתלהמת ובחימה שפוכה?
מקץ כמה ימים שככה מהומה. התברר שהמידע שהופיע בעיתון קנדי מפוקפק היה שגוי, בעצם חסר שחר, בעצם פרי דימיונו של כתב משועמם, שניזון ממערכת משומנת של דיסאינפורמציה שמקורה בישראל ובאירגונים פרו ישראלים באמריקה הצפונית. ממשלת איראן לא מתכוונת כלל לאלץ את האזרחים היהודים שלה להצמיד לבגדיהם טלאי צהוב, וגזירות דומות נגד נוצרים ו"זארטוסטרים" גם הן לא היו ולא נבראו.
כל זה לא מנע מהשר החדש אבי דיכטר לאיים על האיראנים בשפה טיפוסית של ריקים ופוחזים, שאותה אימץ בשנים שהיה שליט כל יכול בשטחים הכבושים. נושא הצבעים שיחרר את חרצובות לשונו של דיכטר, שבכל הופעותיו הציבוריות עד כה התגלה כשוטה גמור. את נשיא איראן וחבר מריעיו, שכאמור לא הציעו כלל להשתמש בטלאי הצהוב הידוע לשימצה, אייים לקשט בבד שחור, שיעטה את ארון הקבורה שלהם. כל חולי הכלבת הלאומנים והגזענים שיצאו די בקלות מהארון שלהם דיברו בשבחו של השר האמיץ, עד שהתגלתה הבדותה וכל האוויר יצא מהמפרשים. ככל הידוע לנו, איש לא קרא למר דיכטר לסדר, ואפילו אהוד אולמרט, הגיבור החדש של דוברי הבורגנות הרציונלית בישראל, לא שקל את פיטוריו המתבקשים. חבל. זו הפעם השניה שמממשלתו של אולמרט בקעו התבטאויות חמורות, מסוכנות ואולי אפילו מטורפות, ושני השרים האשמים, פרס ודיכטר, היו ראויים לנזיפה ואולי אפילו לפיטורים. איראן הפכה לשק החבטות של מחרחרי המלחמה בישראל, ויש ביניהם גם אנשים ציניים, ולא רק צדקנים וחולי פארנוייה. ביסודה של הגישה הצינית נעוצה התקווה, שהסלמת המשבר עם איראן תאפשר לישראל להחזיק בחלקים ניכרים מהשטחים שכבשה בשנת 1967. איראן אמורה להיות התחליף למלחמה הקרה, שגם ממנה ניזונו זוללי השטחים אצלנו.
פרשת איראן הפכה לרווחית מאוד מאז שנשיא איראן החדש יחסית החליט לנקוט לשון ביבים נגד כל יריביו הפוליטיים. אויבים קיצוניים במיוחד הם נכס לאומי כיוון שקל יחסית לגייס נגדם את דעת הקהל האמריקאית, ולזה יש השלכות גם על הקונגרס ועל הממשל. אלא שהאינטרס האמיתי של העם הישראלי מחייב דווקא התפייסות עם איראן או לחילופין הקטנת הלהבה ומיתון ההתבטאויות. אפילו בימי האייטואללה חומייני קיימה ישראל קשרים חשאיים עם איראן, ואף ליבתה בכוונת מכוון את סיכסוך הדמים בינה לבין עיראק. עתה, אחרי שישראל תרמה תרומה לא מבוטלת לליבוי הסיכסוך בין ושינגטון לעיראק, היא רואה בהסלמה עם איראן משום אינטרס לאומי ראשון במעלה. כך מתחלקת עתה דעת הקהל שלנו לא רק בין יונים לבין ניצים, אלא בין ישראלים מינימליסטים, שמבקשים לתמרן את המדינה לחוף מבטחים מבלי לאבד מאות אלפי בני אדם ולגרום למשבר כלכלי ופוליטי בלתי-הפיך, לבין מקסימליסטים, שמנסים לפעול באזור כמעצמה כוחנית (גרעינית), וסבורים שהכתמת האיראנים כ"נאצים" משרתת את המגמה הזאת.
בצד הנטייה להיסטריה בולטת הצדקנות והידרדרות השפה למליצות ציוניות שדופות שהיו נחלתנו בבית הספר היסודי. את האסכולה הזאת מוביל, כמובן, דן מרגלית, פרשן ירוד ואנטי אינטלקטואל מובהק, שמתנבא יותר ויותר כמו איש המפלגה הרפובליקנית במערב-התיכון של ארצות הברית, וזו לא בדיוק מחמאה. כיוון שמרגלית, איש נעים-הליכות בעברו הקרוב, התחיל להאמין שהוא לא רק מתחכך בגדולי האומה אלא גם הפך לאחד מהם, סגנונו נעשה יותר ויותר מוזר, ספק נביא זעם בשער בת-רבים, ספק מטיף לטוהר המידות שלא תמיד בוחר את ידידיו בהתאם. השבוע הציע לחברו הקרוב, ראש הממשלה אהוד אולמרט, נאום לקונגרס האמריקאי שלא היה עובר את הביקורת הקפדנית של המורה שלי לספרות בתיכון, מאירה פרנקל. המגלומניה של מרגלית עבדה שעות נוספות, ואני מתפלא על אמנון דנקנר שאיפשר לדברי ההבל האלה להופיע בעיתונו (מעריב, 19 מאי 2006). אסתפק בציטוט משפטי הפתיחה של נאומו של מרגלית, ואדגיש שוב שלא מדובר בספר "תולדות עמנו" שביעת את שיעורי ההיסטוריה שלנו בשנות החמישים:
" באתי מעירי בירת הנצח ירושלים, שבראשה עמדתי כעשור שנים, אל וושינגטון בירת העולם המפותח בדורות אלה; מהעיר שבה התהלכו דוד המלך וישעיהו הנביא וישוע הנצרתי אל מבצר החירות העכשווי, כדי להביע באוזני האומה האמריקאית לדורותיה את תודת ישראל על הסיוע המדיני והכספי והמוסרי הניתן לנו; וכדי להוסיף גם את תודת העם היהודי לארצות הברית".
והאיש, ששר בטלוויזיה God Bless America כאשר ג’ורג’ בוש האב שלח את צבאותיו למלחמה התוקפנית בעיראק לפני 14 שנים, לא הסתפק בדברים האלה, אלא הציע לאולמרט לשטוח בפני בוש את ההיסטוריוסופיה הקרתנית שלו לסיכסוך הישראלי-פלסטיני: הפלסטינים הכשילו את הצעותיו הנדיבות של אהוד ברק לשלום (התיאוריה האת, החביבה מאוד על מרגלית, הופרכה כבר עשרות פעמים על ידי אנשיו של ביל קלינטון) , גדר האפרטהייד היא ויתור ישראלי, המשטר באיראן הוא נאצי. בבסיס כל רעיונות העיוועים של מרגלית עומד העימות בין המערב לבין האיסלם, שהפך לתמה החביבה על פרשנים חובבנים בתקשורת ובעיקר על אנשי מעריב. העיתונאים אלה, רובם ילידי הארץ ונעורים מכל השכלה או השקפת עולם מתוחכמת, רואים את עצמם כמעין חיל החלוץ של הצלבנים החדשים הנאבקים נגד האיסלם. יש המון בורות ורשעות בהשקפה הזאת, אבל היא נוחה מאוד להוויה השמרנית שנוצרה כאן בעקבות ביטולה ההדרגתי של מדינת הרווחה ואימוץ האתוס האמריקאי בכל עניין ובכל נושא.
"אמריקה" של מרגלית היא גם המזהמת העיקרית של כדור הארץ, והכוח המוביל מאחורי הגלובליזציה והאבטלה שפשתה בעטייה בכל מקום. היא גם מקיימת בכוח צבאי, פוליטי וכלכלי שליטה גסה ואינטרסנטית בכל רחבי תבל, ואחראית לעוול הניאו-ליברלי שהרס קהילות רבות והפך עובדים גאים ומאורגנים לאבק אדם. הממסד הישראלי שבו תומך מרגלית איננו מבצר של נאורות. הוא מקיים כיבוש אלים ודורסני, שולח מתנחלים לשטחים השייכים לעם אחר ומגן עליהם באמצעות נישול, הפקעת אדמות, הרעבה, רצח בלי משפט, טבח באזרחים שנמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. גם הפעם מסיים מרגלית את מאמרו במנטרה האהובה עליו, "אלוהים ברך את אמריקה" ואין שום תמימות בברכה הזאת. זו רק משאלה שהממסד בוושינגטון יאפשר לממסד הישראלי להמשיך להחזיק באדמות כבושות ולראות בסילוק מספר לא גדול של מתנחלים משום "ויתור" לפלסטינים.
מרגלית כתב את מאמרו כמה ימים אחרי שבג"צ הפך אותנו באורח רשמי למדינה גזענית ומפלה. אין לזה רמז במאמר. במקרה הזה שתיקה כמוה כהסכמה. מי שלא מתקומם נגד מישאל חשין וקבוצתו בעליון, איננו רשאי להטיף למדינות אחרות בשם נאורות שאיננה קיימת. הרבה שיאים נשברו בשבוע שעבר במעריב: מעולם לא נכתבו כל כך הרבה מליצות ריקות, כדי להגן על הרשעות, העוול, הנישול והכיבוש.
למען האמת יש להדגיש, שהתזה החלולה של מרגלית כאילו ההתכנסות היא גם אינטרס פלסטיני איננה נחלתו הבלעדית של העיתונאי הוותיק. כל המרכז הלאומני על כל אגפיו וכיתותיו (קדימה, עבודה, גימלאים, חלקים מהליכוד ובמידה ידועה גם מרצ) מנסים למכור לציבור הישראלי ולעולם את הסחורה הפגומה הזאת. כך גם עמי איילון מסיעת העבודה ברשימתו בהארץ ביום שני השבוע. נכון שאיילון מנסה לשכנע חלק מהמתנחלים לפנות את האדמה שהם שדדו במהלך השנים, אבל עיקר המסר שלו מופנה לפלסטינים. הוא דורש מהם שקט כתנאי להתכנסות וזוהי גם הכותרת של מאמרו.
הקריאה לשקט ראויה לשבח. כולנו חיים כאן עם המשפחות, והפסקת הפיגועים היא אינטרס חיוני של כולנו. אבל למעשה דורש ח"כ העבודה מהפלסטינים להכנע ללא תנאי וללא תמורה, וזה פשוט לא מציאותי. כמו כל עמיתיו במרכז הלאומני סבור איילון שהוא עושה לפלסטינים טובה גדולה בכך שהוא נסוג מכמה התנחלויות לא חשובות, משיג תוך כדי מעשה לגיטימציה לכל ההתנחלויות הגדולות, ותוחם את תושבי השטחים בגדר האפרטהייד שלו. כדאי להבין שהוא וחבריו מחזירים אותנו מאוסלו לגולדה מאיר. העיקרון הישן של "פשרה טריטוריאלית" לבש צורה ופשט צורה, אבל נשאר בלתי קביל (Totally Unacceptable) כפי שהיה מאז ומעולם. שרי העבודה אינם אלא גולדה וישראל גלילי בגירסה חדשה, מותאמת יותר למציאות במאה ה-21. כל זה, כשהם סיעה דלת השפעה בת 19 ח"כים, שבה מחלחלת תסמונת הבגידה והפילוג באמצעות המשא ומתן החשאי שכמה מראשיה מנהלים עם אולמרט לפילוג העבודה והצטרפות לקדימה. ההתפתחות הזאת, שאותה צפינו מראש, היא עתה בלתי נמנעת.
חיים ברעם צודק בכל מילה שלו.
הישראלים הגזענים הללו מנסים לחרחר מלחמה ללא הפסק נגד המדינה שוחרת השלום איראן.
במסגרת מאמציה אלה, מחמשת ישראל את החיזבאללה ומממנת אותו במאות מיליוני דולרים, מממנת את כל ארגוני השלום הפלסטינים – מהג’יהאד ועד החמאס – ותומכת בכל הקבוצות המתונות בעולם שקוראות לרצחיתו של סלמן רושדי ולאכיפת האסלאם בעולם.
חוץ מזה, ישראל מאיימת מהבוקר עד הערב ברצח העם האיראני ובמחיקתו מעל המפה.
אכן ברעם הינו אינטלקטואל בעל לוגיקה סדירה שקשה להתווכח איתה.
באופן עקרוני אני מחשבי עצמי לאיש שמאל (מתון) בדעותי המדיניות והכלכליות. עם זאת, מאמריו האחרונים של מר ברעם פשוט מעוררים פלצות. אני רוצה להתייחס לנקודה מסויימת בנושא:
בשנות ה – 30 של המאה הקודמת חיו ופעלו הרבה "אינטלקטואלים רודפי שלום" דוגמת ברעם, עת עליית המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ומנהיגה אדוף היטלר (שעל אף התכחשותו המוזרה של ברעם, אחמדיג’אן מזכיר אותו מאוד).
הם גם העלו טיעונים מטיעונים שונים שהיטלר בכלל רודף שלום ולא מבינים אותו ושהוא רק רוצה לשקם את גרמניה.
מלחמה יזומה כנגד האיש שבדיעבד היה אחראי למותם של עשרות מליונים רק באירופה ? מה פתאום. עדיף לשבת ולכתוב מאמרים. והכי חשוב: השלום חשוב מכל (…)
דווקא מפתיע לטובה, יש פה לא מעט דברים שאני מסכים להם:
"דן מרגלית, פרשן ירוד ואנטי אינטלקטואל מובהק,"
עם זה אני לא מתווכח, אבל אני עדיין לא שומע פתרון, חיים, מה עושים עם הגרעין האיראני?
(ותרדו מהרעיון של ההצעה לפירוז המזה"ת מנשק להשמדה המונית, זה לא יעבוד)
"בעצם פרי דימיונו של כתב משועמם, שניזון ממערכת משומנת של דיסאינפורמציה שמקורה בישראל ובאירגונים פרו ישראלים באמריקה הצפונית"
אולי התיאור המדוייק ביותר של אמיר טאהארי שהועלה אי פעם על הכתב. העיקר שהיהודים האמריקאים הפרו-ישראלים המשוקצים אחראים, השוורצים.
טרנספר אקטואלי:
בדין ובצדק חיים ברעם אינו מרפה מן הבג"ץ שאישר את החוק נגד אזרחים ערבים שחוקק על ידי כנסת חסרת ערכים ואושר בידי שופטים יהירים שבאמת ובתמים – איזו דלות אינטלקטואלית – סבורים כי "אתה בחרתנו מכל העמים וכו’". אסור להרפות מן השרץ הזה עד אשר תיפח רוחו!
כבוד השופטת נאור (כן, זה שמה!) אומרת שהערבי יכול להגשים את זכותו למשפחה בארץ אחרת ולמה דווקא "אצלנו". חשין סבור שזו פגיעה מידתית בזכות למשפחה כי הרי מדובר בארץ אוייב. לא אוייב אלא בעל הבית, מר חשין. כן, ממש כמוך (אם לא יותר). הארץ הזו היא גם ארצם. הויכוח בין ההיסטוריונים החדשים ובין ההיסטוריונים הממשלתיים הוא בשאלה האם היה טרנספר כפוי של ערביי פלסטין בשנים 1947 1950 או שהם עזבו מרצונם. הויכוח הזה הוא הזוי כי ממש בימינו אנו מבוצע טרנספר וגירוש. אם אתה אומר לערבי שרוצה להנשא לבחירת לבו שעליו ללכת מארצו וממולדתו לארץ זה (שאין בה כלום מלבד מחסומים וירי קטלני וסף רעב ואי כבוד), אז אתה פשוט מגרש אותו מארצו. ובכן, הגירוש של הנקבה לא הס]פיק להם והם עכשיו עוסקים בגירוש חדש ומתוחכם. כדאי שנבין זאת היטב כי אנו שותפים לזיהום הזה.
לחיים ברעם,
תודה על המאמר המצוין. לא ידעתי שמרגלית מפרסם את דברי הבלע הללו בכזו צורה בעיתונות. מדהים לראות את הנאום שהוא מציע לאולמרט לנאום בוושינגטון. זה נשמע יותר כמו פרודיה של החמישיה הקמארית על טכסי יום העצמאות. מפחיד לחשוב שאולמרט היה יכול להוציא את זה מהפה בלי להתפקע מצחוק תוך כדי או לקוות שהאדמה תפער את פיה והוא יבלע מרוב בושה.
האיום הגרעיני והיומיומי מהמשטר הקיצוני והמסוכן באיראן הוא ממשי. קודם כול הוא ממשי בעיקר לאיראנים עצמן שסובלים תחת הדיכוי הכלכלי והדתי החמור. הם יסבלו גם מחרחורי המלחמה של שליטם האנטישמי.
אי אפשר להתחמק מהאיום הזה. אבל האם התקפה ישראלית או אמריקאית על איראן תציל אותנו? להפך הכיבוש האכזרי של מדינות אלו הוכח דווקא כגורם לחוסר היציבות במזרח התיכון.
לעומת זאת הפגנות הסטודנטים בימים האחרונים ומאבק עובדי התחבורה הציבורית בטהרן הם הסימנים המעודדים להתנגדות פנימית לשלטון. תנועת עובדים שתצא נגד ההתקפה המתוכננת על איראן תוסיף בטחון להתנגדות האיראנית. תמיכה שלנו במעצמות, תשכנע את האיראנים שהאויב האמיתי הם האמריקאים והישראלים – מתכון בטוח למלחמה שאיש לא יודע עד לאן תדרדר את המזרח התיכון.
האיום הגרעיני והיומיומי מהמשטר הקיצוני והמסוכן בישראל הוא ממשי. קודם כול הוא ממשי בעיקר לישראלים עצמן שסובלים תחת הדיכוי הכלכלי והדתי החמור. הם יסבלו גם מחרחורי המלחמה של שליטיהם הגזעניים
ספרו של חגי רם שיצא לאחרונה ונמצא למכירה בכל חנויות הספרים הוא חגיגה אינטלקטואלית עם קריצת עין ממזרית. למעשה הספר שם מראה מול ישראל: מי פה הפנדמנטליסט הדתי, מי הלאומן החשוך ומי מסוכן לציבור ולאיזור. גם התקשורת מככבת, ובמובן הזה הרשימה לעיל היתה יכולה להוסיף עוד פרק.
עפרה