האולמרטים כבשו כמדווח את ואשינגטון. ראש הממשלה הרשים ככל הידוע לנו את חברי הקונגרס בנאומו המזהיר ועליזה אולמרט פיזרה הצהרות נאורות בצד ביטויים רגשניים של התפעלות מופרזת מאישיותו של נשיא ארצות-הברית, ג’ורג’ בוש. היא הייתה חייבת להבין שאנשים ונשים מסוגה בארצות-הברית עצמה מתעבים את בוש, ושיש להם מאגר עצום של סיבות משכנעות. אבל לגברת אולמרט עוד נשוב בטור הזה. אסור להחמיץ את ההשתאות מראש הממשלה עצמו ומהדרך המלהיבה שבאמצעותה הוא ממציא מחדש את עצמו חדשים לבקרים. פושט הרגל הפוליטי מלפני שלוש שנים, שבקושי צימצם את כל יישותו לממדים זעירים כדי שיוכל להידחק לרשימת הליכוד לכנסת במקום שנחשב לבלתי ריאלי, הפך עתה לגיבור הבית הלבן.

פרשני היומונים כבר הרחיבו את הדיבור על הרושם האדיר שאולמרט השאיר אחריו, וכולם התחרו זה בזה בדברי שבח וקילוסים. אין טעם למחות נגד התופעה הזאת, גם משום שרוב הפרשנים הסתופפו בצלו של אולמרט בשנים שאיש לא חלם שיגיע למשרתו הרמה, וכמה מהם התרגשו באמת מקבלת הפנים החמה ומהנאום "הרהוט". בעירנו שוררת גישה קצת יותר צינית (אולי יותר מפוכחת?) כלפי אולמרט שכן אנו מכירים אותו כראש עיר גרוע מאין כמוהו ולא ממש מאמינים בטוהר מידותיו. אבל אין טעם להלין על חברים-עיתונאים שהתנהגו כמו הורים מאושרים בחגיגת בר המצווה של הבן המוצלח. אולמרט באמת נשא נאום טיפוסי של בר-מצווה (טוב יותר מנאום בר המצווה שלי בשנת 1954 שבמהלכו מניתי את שבחיו של דוד בן-גוריון בסגנון הסובייטי המוכר נוכח פניו המכורכמות של ראש הממשלה משה שרת), שעלה אומנם עשרות מונים על הנוסח שהציע לו דן מרגלית אבל היה בכל זאת פשטני להחריד. אולמרט למד ממסעותיו הרבים לארצות הברית לדבר בסיגנון חלוצי-אמריקאי ולגבב מליצות שבאות להסתיר את הכוחניות ואת האכזריות של מדיניות החוץ והפנים שלו. הושטת היד שלו למחמוד עבאס הייתה כולה צביעות, ובסך הכל הוא בא לקדם מדיניות המושתתת על השתלבות במסע האנטי-איסלמי של הימין העולמי, ולקבל אור ירוק לבצע את ההתכנסות שתשים קץ לכל האשליות על שלום הוגן באזור.

מי שמכיר את הקונגרס האמריקאי לא הופתע במיוחד מההתמוגגות הכללית. זהו המקום האידיאלי לנאום של נץ מתון, שמשווק את רעיונות המרכז הלאומני כאילו היו תמצית הצדק והדמוקרטיה. אולמרט יודע שוואשינגטון ומדיניותה הכוחנית בכל מקום בעולם, בעיקר במזרח התיכון, מקובלת מאוד בישראל ויש על כך קונסנזוס ממרצ ועד הליכוד. כמובן שבחוגים ניציים יותר בתוך הקשת הזאת מקננת התקווה שהמדיניות האמריקאית תאפשר לישראל ליהנות מפירות הכיבוש והנישול, ואילו החוגים היוניים דווקא מקווים שוואשינגטון תלחץ על הממשלה לוויתורים מסוימים בדרך לפשרה טריטוריאלית כלשהי. אבל שטיפת מוח של עשרות שנים באקדמיה, בתקשורת, במערכת הפוליטית ובעיקר בתרבות ובבידור החדירו את הערכים האמריקאים לתת התודעה שלנו. מבחינה זו אין שום הבדל בין יצחק רבין, אהוד אולמרט וביבי נתניהו. יישום הרעיונות הניאו-ליברלים והדרך שבה תשרת ישראל את האינטרס המעצמתי והכלכלי של ארצות הברית ובתמורה תקבל רישיון להתנהגות כמעט חופשית בשטחים, היו שנויים במחלוקת טקטית בין הכוחות הנאבקים על השלטון בישראל. אבל המכנה המשותף היה מכריע בחשיבותו.

כך השתנתה מערכת הערכים והסמלים ואפילו המושג "חלוציות" (Pioneering) עבר מהפך דרמטי. מי שגדל על ערכים ציונים-סוציאליסטיים של שיתוף חברתי, עבודה קשה והומניזם גורדוניסטי, גילה שהחלוציות האמריקאית מתאימה הרבה יותר לעולם המושגים שהשתרש אחרי 1967. יש בה מודעות של ספר, של התפשטות טריטוריאלית ושל לחימה ב"ילידים" שאינם מבינים את המתיישבים החדשים ורואים בהם אויבים. מלבד סטיית תקן בשנות השישים והשבעים התגייסה גם הוליווד להפצת המיתוסים אודות פראי האדם, האינדיאנים, שטבחו בשיירות המתנחלים הפוריטנים והישרים. העובדות האמיתיות על הטבח והשמדת העם שבוצעה באינדיאנים נידונו בהרחבה בעיקר בשנות השישים כחלק מתנועת המחאה קצרת הימים נגד הממסד האמריקאי ונגד מלחמת וייטנאם. כך נוצר המכנה המשותף שמבוסס על החטא הקדמון והניסיונות הפוליטיים, התרבותיים, החינוכיים והכלכליים לטשטש אותו כמעט בכל מחיר. על הבסיס המוסרי הרעוע הזה בנו שתי האומות בניין-על של מיתוסים שקריים, גזענות בוטה והנפת דגלי הדמוקרטיה הליבראלית לשווא. הסרט ההוליוודי הקלאסי בסוגו, "נולד ברביעי ביולי" בכיכובו של טום קרוז, נוצר כדי להתמודד עם התופעה הזאת. מה קורה לילד האמריקאי שחונך להאמין בערכים המקודשים של מולדתו, כאשר הוא נתקל בברוטאליות הרצחנית של בני ארצו על אדמת זרים? מהי התולעת המכרסמת דווקא בקרבם של הטובים, ומחסלת בהדרגה את התמימות הקדושה שלהם?

* * *

כמו רוב הישראלים המשתייכים לציבור האנטי-פאשיסטי, אני מטפח אהדה מסויגת אבל חד משמעית כלפי עליזה אולמרט, אשתו של ראש הממשלה. הנאורות שאפיינה תמיד את בני משפחתו של אולמרט בעיקר על רקע דיעותיו הימניות ומעשיו החשוכים של הפוליטיקאי עצמו, סיקרנה את כולנו. הצד הפיקנטי והרכילותי של התנהלותה של משפחת אולמרט מעולם לא העסיק אותי, אבל כיוון שראש הממשלה עצמו הודה שאשתו וילדיו השפיעו עליו גם מבחינה רעיונית הנושא הפך לא רק למעניין אלא גם לחשוב. האם באמת הייתה להם השפעה כה מכרעת על דרכו הפוליטית ועל עיצוב אישיותו, או שאולמרט קלט בחושיו החדים שאין דבר שמקסים יותר את האמריקאים, וגם את הישראלים שגדלו על ברכי אמריקה, מאשר איש משפחה למופת המנהל דיאלוג דו-סטרי עם אשתו ועם ילדיו?

ראש הממשלה שילם מחיר מסוים, מושכל וידוע מראש, עבור החשיפה הזאת. עליזה אולמרט וילדיה הפכו מטרה להסתה פשיסטית נגדם, ומי שקורא בקביעות את כתבי הפלסתר של הימין הקיצוני ואת תגובות שלוחיו בעיתונים ובאינטרנט, נחרד מהסגנון, מהמינוח ומהרצחנות השפוכה של האנשים האלה. לכן ההתייחסות שלנו כלפי ראש הממשלה ובני-ביתו חייבת להיות אמביוולנטית. איך מנהלים ויכוח מר ונוקב עם יריב ותיק שהוא גם מנהיג המרכז הלאומני, כאשר חוד החנית של הפשיזם הגזעני בישראל מופנה עתה נגדו? אין לזה תשובה פשוטה, גם אחרי דברי ההתרפסות המעליבים של עליזה אולמרט כלפי בוש.

יש להודות שלא חשדנו בגברת אולמרט שהיא אישה רדיקלית במיוחד, ולא ציפינו ממנה לעלות על בריקדות למען זכויות האדם שהממסד של בעלה מפר באורח שיטתי. התמיכה שלה בבעלה גם עתה, כאשר מנוי וגמור עמו להשלים את גדר האפרטהייד ולרצוח מנהיגים פלסטינים בלי משפט, מהווה הידרדרות חמורה במעמדה כליבראלית. השקפת העולם של הבורגנים בתוך מחנה השלום הייתה תמיד די רדודה; כיוון שכל התרבות הפוליטית שלנו הפכה לחלק אינטגראלי מהתרבות הימנית העולמית, די ברתיעה רגשית משפיכות דמים ובנכונות ל"וותר" על שטחים לא-לנו כדי להיחשב כאן לשמאל.

אבל לזכותה של עליזה אולמרט יש לומר שהיא גיבשה את השקפותיה באורח עצמאי לחלוטין, ולא הלכה אחרי בעלה כסומא בארובה, כמו לאה רבין המנוחה, למשל. רבין תמיד עמדה לימינו של בעלה, גם כאשר הורה לשבור עצמות של מפגינים נגד הכיבוש וגם אחרי שהשתכנע ללכת בדרך השלום ולאמץ אל לבו את הסכמי אוסלו. לכן, חרף חברותיה הרבות בתנועת שלום עכשיו, איש לא ראה בה אישה ריבונית עם דעות עצמאיות משלה, אלא חלק בלתי נפרד מבעלה על כל הישגיו ומחדליו. אבל לעליזה אולמרט הייתה תמיד רגישות סוציאלית ועמדות מתונות בנושאים המדיניים, והיא נתנה להם ביטוי אמנותי ואישי. זה לא מקרה שהיא למדה עבודה סוציאלית ואחר כך גם אמנות. היא אולי לא אמנית מגויסת אבל תמיד ידעה לשלב ביצירותיה את הבעיות שהעסיקו את החברה הישראלית.

מבחינות רבות היא יצאה עתה מן הארון. הופעותיה הפומביות הפכו תכופות יותר, והימין הקיצוני משתמש בה כדי לנגח את המרכז הלאומני שאותו מנהיג עתה בעלה. כך היא הפכה לנושא לגיטימי לביקורת ולניתוח גם בטורים פוליטיים ואידיאולוגיים מובהקים. החלק המרתק בתסמונת הזאת עוסק בעצם לא רק בגברת אולמרט, אלא בחלקים רחבים של האליטות הליברליות כאן.

ככל שבוחנים יותר את האישים ואת ההצהרות נתקלים בבטן הרכה של הציבור הזה, בוויתור המוחלט שהוא עשה לרכושנות הקיצונית ובאוריינטציה העיוורת שלו על ארצות-הברית. בביקורה בוואשינגטון בשבוע שעבר החצינה אולמרט את הפרדוכס הליבראלי הישראלי וחשפה את הבורות התהומית של רוב דובריו בנושאים גלובליים. לליברלים רבים כאן, מיוסי ביילין ועד עליזה אולמרט, אין מושג ירוק על דרך ההתנהלות של הממשל האמריקאי בעולם, הכוחניות שלו, הניצול, מעשי הרצח הרבים מספור, ודיכוי כל מחאה חברתית אותנטית באסיה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום אמריקה. הקרתנות הזאת גורמת להתפתחותה של המוטאציה הישראלית הייחודית, כלומר, אנשים ונשים עם תדמית עצמית שמאלית התומכים במדיניות החוץ והפנים של נשיא אמריקאי ימני.

עמדתה כלפי בוש מאפשרת לנו לבחון את מעשיה מזווית ראייה מציאותית יותר, נקייה מאשליות מיותרות אבל הוגנת. אולמרט איננה שמאלנית קיצונית כפי שמצייר אותה הימין, וגם לא התגלמות הנאורות כפי היא מוצגת בחוגים ליבראליים.

Share on Facebook