מה- 28 באפריל ועד ה-14 במאי שהיתי בקובה. הוזמנתי לכנס בינלאומי על חינוך, שכותרתו היתה: "אתיקה פדגוגית, נוכחותו של פאולו פריירה" (פאולו פריירה נחשב לאבי החינוך העממי, או כפי שהוא מכונה בארץ, הביקורתי. לאחר הכנס שהיתי שבוע נוסף בלה הבנה והסביבה.
מאמר זה מבוסס על רשימותיי מהתקופה הזו. נכון הדבר שזהו אינו מחקר מעמיק, אבל יחד עם זאת, זו אינה כתבה אימפרסיוניסטית. היו לי פגישות מחברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ועד לילדים. עם מורים בחינוך הפורמאלי ומחנכים בחינוך העממי (בארץ הינו קורים להם פעילים קהילתיים). עם קשישים, איכרים, רוכלים. ואולי הכי חשוב, כי זה איפשר לי "לטעום" מחיי היום-יום בצורה בלתי אמצעית עם משפחתי, דודה ושתי בת דודות אשר נולדו בקובה והן תוצר של המהפכה החברתית שם. על כל אלו הוספתי קריאה של טקסטים קובניים בתחום.
קשה שלא להתרגש ואף להיות בהלם מכמות העשייה בחברה האזרחית שיש במדינה הענייה הזו, ויחד עם זאת עשירה כל כך בבני אדם פעילים, מחויבים, סולידאריים, ואולי הכי חשוב הנגטיב של התפיסה הרווחת בחברה הניאו-ליבראלית: החומרנית, תחרותית באופן פרוע, חסרת אכפתיות ומנוכרת בצורה איומה. המושג "לא חומרני", מטעה, כי הוא יוצא מנקודת מוצא שאין שאיפות חומריות לציבור הקובני. יש כאן משהו אחר, שהיא תודעה המבוססת על מסרים הגמוניים של המהפכה החברתית והמערכת החינוכית – הפורמאלית והבלתי פורמאלית, הרואים בסולידאריות, ערך מרכזי בחיים. הסולידאריות בקובה, חיה לא בסיסמאות, אלא באורך החיים היום יומיים של בני אדם.
בקובה יש היום עשרות אלפי ארגונים והתאגדויות דמויי ה-NGO שלנו, בכל תחום ועניין. אני מציין שהם "דמויי" כי הלכה למעשה, מקור ההשוואה הוא במהות העשייה ולא באופן הארגון. הארגונים בקובה, אינם ממומנים על ידי כל גורם. לעיתים רחוקות הם מקבלים תרומות חד פעמיות של קרנות בחו"ל – והם בעצמם מסויגים מאוד מכך. מצד השלטון המרכזי או המפלגה הקומוניסטית אין כל סיוע. מקורות הסיוע הכספי הינם – כשהם ניתנים – על ידי המועצה המקומית בלבד. ישנם ארגונים והתאגדויות קטנות, שכונתיות וכאלו ענקיות, ארציות. תחומי העניין הם רבים ומגוונים, אבל מה מאפיין את כולם, ללא יוצא מן הכלל, שיש להם תפיסה הוליסטית, אינטגראלית, של המציאות בחברה האזרחית. אין הפרדות ברורות בהתאגדויות בנושא מגדר והנושא האקולוגי, כמו שאין חלוקה ברורה בארגון חינוכי אמנותי, לבין שאלת שילוב של אוכלוסיות מיוחדות.
אחד מהארגונים הגדולים ביותר בחברה האזרחית, ואולי אחד מהחשובים ביותר, הוא איגוד המחנכים הקובניים, העוסק בסיוע ובארגון הפעילות הקהילתית, החינוך העממי בלשונם, בכל הארץ. יש להם כמאתיים אלף חברים, המשלמים סכום סמלי כדי להיות חברים באיגוד. האיגוד מארגן בכל שנה כששת אלפים השתלמויות בכל הארץ, ששה כנסים ארציים ומפעיל את חבריו כמתנדבים מלווים בכל פעילות אזרחית. במקביל, הוא מסייע בהטמעת ערכי החינוך העממי ותפיסותיו של פאולו פריירה בחינוך הפורמאלי, וכן מלווה את המערכת החינוכית בתהליכי ההטמעה של "המהפכה השלישית", שעליה אדבר במאמר אחר. האיגוד מפרסם, באופן קבוע חוברות הדרכה, תוכנות פדגוגיות, פוסטרים חינוכיים ועוד. כשאני פוגש את נידיה גונזלס, מנכ"לית האיגוד, במשרדים המרכזיים בעיר הבירה, היא מספרת לי: "התחלנו להתארגן לפני כתשע שנים. בהתחלה קיבלנו משרד קטן בטלוויזיה החינוכית. היה מאוד קשה לפעול כך. לאחר פניות רבות לעירייה ולפידל, לפני כשש שנים קיבלנו את הבית הזה. הוא היה הרוס לגמרי. התיקרות נפלו. הצלחנו לגייס בצורה חד פעמית סכום מקרן ספרדית והתחלנו לשפץ. במערכת שלנו יש רק שתיים וחצי משרות. גברת שמנקה את המקום, מנהל החשבונות ובחור שבחצי משרה עושה את העריכה של החומרים שלנו במחשב ומתחזק את האתר". כשאני שואל אותה, איך יכול להיות שארגון כל כך גדול, עם כל כך הרבה משימות עובד כולו על התנדבות, כולל חברי ההנהלה, כמוה, היא מחייכת ואומרת לי: " אני כבר מומחית בשאלה הזו, אין זר שלא שואל את אותה שאלה. חברי האיגוד הפעילים ביותר הם כמובן הפנסיונרים של משרד החינוך. למשל, זו קדנציה השנייה שלי כמנכ"לית. יצאתי לפנסיה בגיל חמישים וחמש (החוק הקובני קובע גיל פנסיה לנשים בגיל 55 ולגברים בגיל 60 – מ.ו.). יתר המתנדבים הם מורים, פרופסורים באוניברסיטה, עובדים סוציאליים, אמנים ועוד. הם מתנדבים אחרי הצהריים או בימי החופשה שלהם. לרגל כנסים הם מבקשים חופשה מהעבודה. חלקה בתשלום, חלקה לא. אנחנו מרגישים מחויבים. מבחינתנו, המחנכים הקובנים, להיות סולידאריים, להיות חלק מהעשייה הקהילתית והחינוכית, זו זכות גדולה. ההתנדבות נתפסת כחלק בלתי נפרד מהחיים המקצועיים. זו הסיבה שהמושג ההתנדבות בארצות שלא עברו מהפכה חברתית, שונה לגמרי מאשר אצלנו". המקום כמרקחה. לצד סדנאות של מחנכים העוסקים בסוגיית "גיוס הגיל השלישי – הכוונה לקשישים מעל גיל שבעים, מ.ו.- לעשייה החינוכית למען השלום במשפחה והקהילה" עצם השם עושה לי סחרחורת. לא מדובר בשלום המשפחה, אלא בשלום העולם! נידיה מסבירה לי שהמודל של חינוך עממי על פיו הם עובדים, הוא אינטגראלי: חינוך, שילוב אוכלוסיות מיוחדות, אמנות ואסתטיקה, שילוב גילים, מגדריות, אקולוגיה, פיתוח בר קיימה ואוטונומיה ארגונית ותקציבית. "במילים פשוטות – היא אומרת – כפי שבמציאות החברתית אין הפרדות, כך צריך להיות דגש על אינטגראליות בחינוך העממי".
ואכן, בסדרה של פרויקטים ופרויקטורים שהיכרתי כך נראים הדברים. אני פוגש למשל איכר, כבן שישים. שמו מריאנו, מהמועצה המקומית "ריוס". מריאנו היה מוכס בנמל. בעקבות הכנסת מחשבים למכס, דבר שהוא לא אוהב להתעסק איתו, החליט לחזור לכפרו ולאדמתו, ולהקדיש את עצמו לפעילות קהילתית. הוא התחיל בכך שבנה במו ידיו סדנה לבנו ולחבריו העוסקים בפיסול. מאוחר יותר, התחילו להצטרף בני נוער לעניין. במקביל הוא התחיל לפתח חקלאות אורגנית, והתמחה בצמחים רפואיים, ביניהם צמח הנוניקס שהוא על פי האירופאים והצפון אמריקאים מרפא כמעט כל מחלת לב וזרימת דם. כשראו חבריו בכפר שהאיש מבין בצמחיה אורגנית, ביקשו ממנו לעזור ברעיון למחזור המים לשתייה. הוא סיפר לי שהוא באמצע המחקר בנדון. גם דייגים בחוף בקשו עזרה, בשאלת שימור הדגה אשר הידלדלה בגלל אי שמירה על מחזור החיים במפרץ. אז מריאנו התחיל לתכנן איתם צורה של דייג שונה עם רשתות בעובי וגודל שונה. בתמורה, הדייגים תרמו סירת דייג ישנה כדי להפוך אותה לגלריה לאומנות. הוא מראה לי בגאווה את תמונות של הסירה התקועה בחולות המפרץ. בפרויקט הקהילתי שהוא מנהל בהתנדבות מעורבים באופן ישיר כרגע מאתיים בני אדם. כשאני שואל אותו מה מניע אותו, מריאנו אומר לי: " תראה חבר (כי כולם בקובה חברים,"קומפאניירוס", מ.ו.), היו לי שתי סיבות עיקריות להתחיל בחינוך העממי. האחת היתה "התקופה המיוחדת" (המשבר הכלכלי האיום שפרץ עם נפילת הגוש המזרחי, וחיזוק האמברגו הצפון אמריקאי, בשנות התשעים, .מ.ו.). היינו לבד. המפלגה והממשלה לא יכלו לעזור. הארץ היתה כמעט משותקת. היינו צריכים, אנחנו האזרחים להתארגן, למצוא פתרונות. זה הזכיר לי את תקופת הילדות, כשהיינו מסתובבים רעבים ללחם. ההורים שלנו אז היו איכרים ללא אדמה. הם היו מקבלים שכר זעום ומכות מהבעלים. לא רציתי שנחזור לתקופה הזו. לא באופן אישי ולא כחברה. הדבר השני שאני סולידארי, כמו רוב הקובנים. כשאני עושה בשביל אחרים, אני עושה בשביל עצמי. אני נהנה מזה. יש לי משמעות בחיים. אני אוהב להיות חלק מהעשייה".
בכנס עצמו סיירנו בכפר ששמו "פלמירה". "בפלמירה – אומרת לי מגלי פרס, מתדנבת מטעם איגוד המחנכים הקובניים המלווה את הפרויקטים הקהילתיים- הדגש של החינוך העממי הוא העניין המגדרי, השילוב וההפעלה של נשים בכל תחומי החברה והקהילה". מזכיר המועצה, אשר מתלווה לסיור אומר לי: "זו מגמה, אבל עדיין אנחנו רחוקים מכך. אנחנו צריכים להיאבק קשה נגד המצו’איזם של הגבר הקובני, שלא אוהב לראות את אישתו, יוצאת לפעילות של החינוך העממי. נכון שאצלנו 50% מחברי המועצה הן נשים, אבל זה לא מספיק". בכלל, מזכיר המועצה, מרקו שמו, הוא אדם עם יכולת רפלקטיבית מדהימה. בכל פרויקט שאנו מבקרים הוא רואה ואומר בקול רם את כל מה שעדיין לא השיגו. מרקו מספר לי על מבנה מועצת העם, שהיא בעצם השלטון המקומי: "יש במועצת העם – מועצה מקומית, מ.ו.- 68 נציגים על שלושים אלף תושבים. צורת הבנייה של שלטון העם מתחיל מה"ועדה להגנה על המהפכה" (הוקמו בתחילת שנות השישים כמנגנון למלחמה נגד גורמים אנטי-מהפכנים. היום הם משמשים ועדי רחוב, אשר להם תפקידים קהילתיים וחינוכיים. ביניהם ביקור סדיר של ילדים בבית הספר, עזרה לקשישים, פעילות תרבותית, גיוס מתנדבים לבנייה ועוד – מ.ו.). הנציגים למועצת העם נבחרים פעם בשנתיים וחצי. יש חובה על כל נציג לתת דין וחשבון על מעשיו פעם בחצי שנה". כשאני שואל אותו האם גם הם מתנדבים, הוא עונה לי: "כמובן, היחידים המקבלים שכר כנבחרי ציבור הם שלושה. אני כמזכיר המועצה, ראש המועצה וגזבר המועצה. יתר החברים במועצת העם עושים זאת בהתנדבות. כפי שעושים זאת גם הנציגים שלנו במועצת העם הלאומית".
אנו רואים ארבעה פרויקטים קהילתיים: גן בוטני; גלריה לאומנות; ספריה עירונית; ומרכז ספרותי. מה שמאפיין את כל הפרויקטים הוא שהם יוזמה מקומית, אפילו אישית. הם הפכו להיות קהילתיים ברגע שקיבלו תאוצה והרחיבו את מרחב הפעילות וההשתתפות של האזרחים. הגן הבוטני נמצא בחצרו של בית פרטי. עומר, בחור כבן שלושים, הוא בעל הבית. הוא התחיל את הפרויקט כתחביב. הוא חלם לבנות גן לשימור צמחים בסכנת הכחדה באי. עם הזמן הגן הפך מקור למחקר ולפעילות חינוכית עם ילדים, סביב שמירת הטבע ועוד. עומר התחיל להיות בקשרים עם גנים בוטנים באי ובלטינו-אמריקה. ראו בשכונה כי טוב, הציעו בוועדת להגנה על המהפכה לתרום חלקי אדמה לצורך הגדלת שטח הגן. השכנים הסכימו והם תרמו חלקים מאדמתם. במקביל הוועד ביקש עזרה מהמועצה, והמועצה הסכימה לתת לעומר שני עובדים לתחזוקת הגן. עומר עדיין מתנדב. הוא עובד באדמיניסטרציה. מבחינתו, זה ממשיך להיות "תחביב", שהפך לגאוות השכונה.
סיפור הגלריה לאמנות מדהים אותי עוד יותר. קרבחל, אמן ומחנך, החליט לפני כשלוש שנים, להתחיל ללמד ציור בהתנדבות לילדים בשכונה. אחת מהמשפחות בשכונה בקשה ממנו ללמד ציור את בתם הנכה במאת אחוזים. הוא אמר שהוא לא יודע ללמד ציור עם הפה, אז ביקש עזרה מאחד מבתי הספר לאמנויות במועצה. הם הסכימו לשלוח לו תלמידה לשנת שירות, פרח הוראה, כדי לסייע בתהליך ההוראה של הנערה הנכה. כמובן, בעקבות השמועות, הגיעו עוד נכים. ואז בא תורם של הקשישים, גם הם רצו להיות חלק. אז קרבחל, פתח עוד קורס, הפעם לקשישים. הבעיה היתה שלא היה מקום לתלייה ושמירה על כל כך הרבה יצירה. אז קרבחל ביקש מאמו לתרום את סלון הבית שלה (בית קטן ורעוה, שבו אותו "סלון", נפרד מהמטבח על ידי ווילון, מ.ו.) לצורך בניית גלריה. כך נפתחה "הגלריה" של קרבחל. כשאני שואל אותו, אם זה לא מפריע לאימו שיש לה גלריה לאמנות בסלון הבית, הוא אומר לי: "מפריע לה בלילה, כשהיא רואה טלוויזיה בסלון/גלריה ואז דופקים בדלת ויש מישהו שרוצה לראות את הציורים". אבל כאן לא נגמר הסיפור. ראו שכניה של גברת קרבחל כי טוב, החליטו שגם הם יסייעו בהרחבת הגלריה. השכנים משני צדי הבית תרמו גם הם את הסלון שלהם לצורך הרחבת הגלריה. קרבחל מספר על המצוקה במציאת חומרים, ועל העובדה שאין לו מקורות תקציביים. אדוארדו, מקסיקני המשתתף בכנס שואל אותו "למה אתם לא מוכרים את הציורים בשוק, כך יהיה לכם תקציב לקניית חומרים?". קרבחל, בטבעיות שרק בעם הנפלא הזה אפשרי אומר לו: "אבל זה יפגע במטרות שלנו. אנחנו רוצים להראות את היצירות שלנו לשכנים שלנו, לכפר שלנו. לא למכור אותם. לא בשביל זה הקמנו את הפרויקט הזה". אדוארדו נבוך, שותק. מיותר לומר שגם אם לא אמרתי, אותה מחשבה עברה במוחי. אין ספק שמרקס הזקן צדק כשאמר שההוויה קובעת את התודעה. בחוץ אני רואה ילד כבן ארבע עשרה, דני סוארז, ליד תמונותיו המצוירות בעיפרון, המזכירות את ציוריו של דאלי. אני מפרגן לו על ציוריו, והוא מציע לי לקחת אחד. נבוך אני אומר לו שאני מודה לו. אני לוקח תמונה ששמה "אוטונומיה". אני שואל אותו על פשר השם. דני עונה לי: "זה מסמל את אוטונומיית האדם בעולם, ואוטונומיית היצירה כביטוי לכך". ואני שואל את עצמי כמה ילדים בגילו אני מכיר מעבודתי החינוכית, באוכלוסיות המדוכאות, שהיו מסוגלים לבטא כך את מחשבותיו.
לצד הסיורים והשיחות, גם היתי נוכח בסדנאות של החינוך העממי. במיוחד עם שני ידידים יקרים, מגלי וראובן בואה, העובדים באיגוד הכנסיות, ארגון לאומי חשוב ביותר, אשר מעבר לאיגוד כל הדתות ובתי הכנסיות, אנשי הדת והקהילות הדתיות (כולל הקהילה היהודית), לקח על עצמו לדחוף ברחבי האי את המודעות לאקולוגיה ופיתוח בר קיימה, הן בכפר והן בעיר. גם האיגוד הזה הוא NGO. איתם ראיתי, מדיונים עם איכרים על שימוש בצמח השומשום כצמח מדביר חרקים טבעי, ועד בניית תנורים בישול ואפיה חוסכי אנרגיה הבנויים מחמר. וכל אלו עם קורטוב של אסתטיקה ושותפות עם כל חברי הקהילה. מהטבחית במסעדה של קואופרטיב ועד איכר זקן בעל מומחיות מדורי דורות בגידול צמח היוקה.
אין לי צל של ספק שרק מי שלא רוצה לראות, כי הדבר מאיים על תפיסותיו, אינו מבין שהחברה האזרחית בקובה קיבלה תאוצה בעקבות המשבר הקשה של שנות התשעים. הוא פתח ערוצי התארגנות אוטונומיים של אזרחים ונתן חיזוק למודלים קהילתיים סולידאריים. אבל כל אלו, על הכמות והאיכות שלהם, לא היו יכולים להתקיים ללא ההגמוניה של האידיאולוגיה, הערכים, והאתיקה של המהפכה החברתית. הם גם לא יכלו לקיים תודעה סולידארית ללא הזדהות של העם הקובני עם יעדי המהפכה החברתית. אילו המשטר היה גורם "מסדר" מלמעלה במסורת הנומנקלטורה הסטליניסטית, זה לא היה קורה. הרי במזרח אירופה הקלות שבה, אותה נומנקלטורה הפכה בין רגע מקומוניסטית לברונית הקפיטליזם התאפשר, בין היתר, הודות לקיפאון העמוק של החברה האזרחית.
השאלה איננה אם אין סתירות פנימיות בחברה הקובנית, האם אפשר להתעלם מקיום של מפלגה אחת, מכלכלת התיירות, מאפשרות קיום סוציאליזם בעוני, ועוד. אלו שאלות חשובות המראות על סיכויים וסכנות. השאלה גם איננה האם החברה האזרחית בקובה ביקורתית כלפי השלטון, כי היא כזאת, בכתב ובעל פה, אבל מתוך מחויבות והזדהות עם המהפכה. השאלה החשובה היא האם למהפכה הקובנית, שמבחינתי מתבטאת בעם, ולא במתכונות לבישול מהפכני של אלו אשר חושבים שיודעים את הכל ואין חדש תחת השמש – יש חיות משלה, מעבר לכשלים ולכישלונות. אחד מהמדדים לכך היא תפקודה של החברה האזרחית. למה הוא מדד? כי אם נחזור למרקס ונוסיף את גרמצ’י, התודעה ההגמונית מותנית בחיי החברה וההתארגנויות שלה. האפשרות שהסולידאריות תיתפס בתודעה כדרך חיים, כברור מאליו חברתי, ושהחברה האזרחית תבטא זאת באלפי צורות שונות, אפשרי אך ורק כשיחסי הייצור, סדרי עדיפויות של המדינה, והאתוס המהפכני חיים בבני האדם ולא בסיסמאות. אם ניקח את הנגטיב של החברה הקובנית, את החברה הישראלית, נראה שיש חברה אזרחית קטנה ומפוצלת, בה פעילים נשים וגברים, מבוגרים וצעירים אמיצים, המאמינים בסולידאריות, ומנסים לבנות מסר אנטי-הגמוני. אבל הם מיעוט בחברה. לא בחברת האליטות, בחברה האזרחית, בקרב המדוכאים והמדוכאות, בקרב הקהילות המוחלשות. כי בחברה האזרחית הישראלית, הברור מאליו החברתי הוא הניאו-ליבראלי, הדורסני, הניהיליסטי, הלא אכפתי.
בכל המובנים האלו, אנו צריכים להיות מאושרים שיש קצה אור, קטן אמנם, אבל שלא מוותר, במנהרה החשוכה של הקפיטליזם העכשווי. קצה אור שמראה שעתיד אחר הוא אפשרי.
תגובות
אבל ראשית, תודה על המאמר המרתק והחשוב.
האם תוכל לשפוך אור על קשרי הגומלין ו\או הסתירות בין ארגוני החברה האזרחית שאתה מתאר לבין הוועדים להגנת המהפכה (CDR) אשר נחשבים למוקד העיקרי של עשיה חברתית ופוליטית ?
ומה ניתן ללמוד (אם ניתן ללמוד) מתפקיד החברה האזרחית בקודה לגבי היחס שאמור להיות לנו לחברה האזרחית בישראל, אשר חלקה הגדול שבוי בידי הציונות ומתבסס על תרומות של ציונים "ליבראליים", וכולה שבוי עמוקות בידי הקפיטליזם ?
בתודה מראש
יורם בר-חיים
כל כך הרבה סולידריות שהם מסתכנים בטביעה
תוך כדי בריחה לפלורידה על אבובים.
אהבתי את המישפט :"ראו בשכונה כי טוב, הציעו בוועדת להגנה על המהפכה לתרום חלקי אדמה לצורך הגדלת שטח הגן. השכנים הסכימו והם תרמו חלקים מאדמתם."
הבנתם ?
הועד "הציע" והשכנים "הסכימו".
סולידריות סוציאליסטית במיטבה.
כשקוראים את שיר ההלל של המחבר ל’חברה האזרחית’ בקובה קשה להבין איך עמלי העולם לא מנסים להגיע בהמוניהם לאי המאושר.
מאמר יפה ומעורר תקווה לשינוי, קודם כל בקובה אבל גם בכל העולם.
נראה לי שהשימוש במושג NGO הוא מטעה ביותר, מה רע בהתארגנות קהילתית? השימוש בטרמנולוגיה הלקוחה מהתמוטטות תנועת העובדים לתיאור מנגנונים דמוקרטיים של העובדים מראה את הצורך של כותב המאמר להחליף את הלקסיקון. (או יותר נכון לחזור ללקסיקון הקודם)
גם הביטול המוחל של ארגוני עובדים במזרח אירופה נראה לי מוגזם, בייחוד לגבי פולין. שוב פעם – דוקא הדגש על NGO ו"חברה אזרחית" הנוצרת מהפרטת הפוליטיקה הוא זה שמסר את השינוי החברתי בארצות הסטאליניסטיות לידי הקפיטליזם
תקראו את מאמרו של קמינר לגבי ה"סולידריות" כביכול הקיימת בקובה.
מעניין שמרוב רצון ל"סולידריות" עם אחיהם, אזרחים קובנים מנסים להימלט בהמוניהם מהכלא הצף שלהם בכל אמצעי שאפשר לחשוב עליו החל מסידרות דייג רעועות ועד רפסודות בבנייה עצמית.
קסטרו הרי לא יחיה לנצח ואותן "ועדות עממיות" מגוכחות המוזכרות במאמר ייעלמו במהרה בתהומות ההיסטוריה, כפי שקרה לתאומותיהן במזרח אירופה הקומוניסטית לשעבר.
כבר עכשיו הקפיטליזם אוכל כל חלקה טובה בקובה (תיירות מערבית, כספי גולים) ואם מישהו מספיק הזוי לחשוב שהקומוניזם לא ילך לעולמו יחד עם קסטרו אזי שיבושם שלו. נדבר עם 10 שנים כאשר קובה תפרח שוב כמדינה קפיטליסטית.
כתבה נהדרת הנותנת תקוה שהבסיס המוסרי, אם לא החברתי-כלכלי, ישרוד גם אחרי מותו של קסטרו.
זה אכן מצער שלא נראה כי קסטרו בנה מערכת שלטונית שתירש אותו, כך שעתידה של קובה כחברה סוציאליסטית מוטל בספק. ואף יותר מצער היעדר חופש פוליטי אמיתי (למרות שיחסית לכמה מאחיותיה באמריקה הלטינית, שנשאו על נס את דגל הקפיטליזם, המשטר האוטורטרי של קסטרו הוא – נאמר "לייט").
יחד עם זאת, לאלה שרואים בסירות הפליטים סימן לכשלון המודל הקומוניסטי, ראוי להזכיר כי המצוקה הכלכלית של קובה נובעת במידה רבה מהאמברגו האמריקאי, דבר שבפני עצמו סותר עקרונות קפיטליסטים.
האשליה, או "ההזיה" ההיסטורית היא שנצחון החזקים מעיד על עליונותם המוסרית.
ראשית ליורם בר חיים ואיל עצי פרי: ההתייחסות למושג NGO נובעת מהקובנים ולא ממני. במאמרה על הנושא מאת נידיה גונזלס (אני מזכיר אותה בגוף המאמר), אשר התפרסם בבטאון "La Piragua" בינואר 2004 היא כותבת: "במזרח אירופה החברה האזרחית נחנקה על ידי המפלגה, וזה שימש בסיס למוות "הטבעית" של הסוציאליזם מבפנים"… בהמשך היא כותבת,כדי להבדיל בין ה- NGO בקפיטליזם לבין אלו בקובה: "…בקובה המדינה מוחייבת למדיניות הסולצאיליסטית. בעשורים קודמים רצון זה בא לידי ביטוי בצורה פטרנליסטית, כביטוי לרצון לספק את צרכי האוכלוסיה, הן החומריים והן האינטלקטואליים, דבר אשר היתנה הן את התנהגות הפקידים (של המדינה-מ.ו.) והן את הסובייקט הקהילתי. ב- 1990, בעקבות המצב בכלכלי, המדינה מחליטה לעודד את הניהול העצמי והפיתוח בר קיימה ברמה הקהילתית, כדי לענות על צרכים בסיסיים של האוכלוסיה…". והיא ממשיכה: "…גם היום ישנם קשיים ובלמים מצד הפקידות, אשר עדיין רואה את עצמה אחראית לפיתוח הסוציאליסטי". מכל אלו אנו יכול להסיק, ואני עושה זאת בזהירות רבה, שקיים מתח בין מנגנון המדינה והחברה האזרחית. יחד עם זאת מתח אינו בהכרח קונפליקט מובנה. מתוך כך אפשר להסיק ביחס לוועדות להגנה על המהפכה. למרות שאין מדובר בפקידות, הרי מדובר במנגנון של המדינה.
ביחס לכותבים אחרים. כפי שציינתי במאמר, מי שאינו רוצה להאמין או שהוא עיוור, או שרוצה להמשיך להיות עיוור כדי שהדבר לא יגפע בקונספציה שבנה לעצמו.גם לי יש ביקורות רבות על המהפכה הקובנית. אבל השאלה היא האם הביקורות הן מתוך הזדהות עם המהפכה, או מתוך משאלה אבסורדית שאם לא מדובר על גן עדן עלי אדמות, עדיף כבר להיות בית הזונות ואי ההימורים של ארה"ב, כפי שהיא היתה בעבר.
אז אילו שתי האופציות אליבה דמרסלו, בית זונות\קזינו או דיקטטורה חד מפלגתי מסואבת(והציטוט שהבאת מהגברת גונזלס על ה"פקידות" ראוי לתשומת לב) בה האדם הוא העפר עליו צועדת ה"מדינה".
האם יוון היא ביתזונות\קזינו? וקפריסין? מה עם הוואי? קומוניסטים תמיד משווים תמיד למצב במדינה מסויימת קודם למהפיכה(מצב מחפיר בדרך כלל) ולאחר המהפיכה ובשיפור המינורי והמאד יחסי רואים נחמה פורתא. אף פעם לא נראה השוואה למדינות אחרות עם אותם תנאי התחלה פחות או יותר שלא עברו מהפיכה(שתמיד משום מה מוצלחות יותר, עשירות יותר, חופשיות יותר, דמוקרטיות יותר וכו.)
לידיעת מר וקסלר הנכבד:
אם ניקח את לאס וגאס כדוגמא, אזי כבר שנים רבות היא העיר בעלת הצמיחה הכלכלית הגבוהה והמהירה ביותר בארה"ב. זו גם אחת הערים הבטוחות ביותר בארה"ב מבחינת סטטיסטיקות פשיעה. אחוזי אבטלה ? פשוטו כמשמועו פשוט לא קיים שם מושג כזה.
אז כן, אפשר לצקצק בלשון ולהגיד שעדיף לקובנים לעבוד בגילגול סיגרים ב – 40 מעלות חום בשכר של דולר ליום או שבכלל עדיף להם להיות סתם מובטלים כמו הסטטוס של רובם היום, מאשר להתפרנס בכבוד מתעשיית ההימורים והתיירות. קסטרו הביא רק רודנות מדינית וחברתית וחורבן כלכלי על האי האומלל הזה וההיסטוריה גם תשפוט אותו בהתאם (גם אריך הונקר וצ’אוצ’סקו היו נערצים על כל מיני "מהפכנים" בתקופתם).
אבל זה בסדר, אל דאגה: קסטרו ייאסף במוקדם או במאוחר לאבותיו ותעשיית ההימורים תחזור גם תחזור לקובה.
מדינה עם אותן תנאי התחלה כמו קובה זו הפרובליקה הדומיניקנית או האיטי.
חיים מומזמן להשוות בעצמו נתונים לגבי תוחלת חיים, תמותתת תינוקות, השכלה, בריאות או סתם זוטות כגון קורת גג ומזון.
אפשר להתווכח ואפשר להתנגד למשטר בקובה. לכל משטר יש מטרות והוא מנסה להגשים אותן במסגרת אילוצים. ככל שהאילוצים גוברים יהפכו המטרות על פיהם. אבל למגיבים כאן המנפנפים באזרחים הקובנים המנסים להימלט בהמוניהם מהכלא הצף שלהם, אני אומר טלו קורה מבין עיניכם: ישראל איננה "כלא צף", היא "אור לגויים", מגדלור קולוניאלי ש"אורו" מגיע עד בגדד ועד טהרן (לפחות). ככזאת היא נהנית כל משך קיומה מקרן שפע של העולם הלוחץ על המתג. בכל זאת ישראלים לשעבר מסתובבים בעולם באחוזים הרבה יותר גבוהים מקובנים שברחו מהכלא הצף.
אדם שרכש השכלה והמרחק בין משכורתו "הסולידרית" ובין הדולרים הוא כמטחווי תעלה, יעשה כל מאמץ להגיע אל "העושר" ואין בכך שום קנה מידה למדוד את המשטר. פועלים קשי יום בקובה לא ממהרים להחליף את "הסולידריות" הקובנית בשוק העבדים בארה"ב.
אלו לא המשכילים שבורחים מקובה, ה"משכילים" הם חברי מפלגה וחברים בועדים המהפכניים. אלו העניים שבורחים באבובים ובסירות קליפת אגוז. אין צורך להמציא עובדות.
לא ניתן לבדוק ברצינות משטר ו/או שיטה כלכלית בלי לשמוע קולות פנימיים המבקרים את השיטה.
לדוגמה מי שרוצה לחקור ברצינות את השיטה והשלטון האמריקאי לא יכול להסתפק בראיונות עם ביל גייטס וקריאת מאמרים של תומס ג’פרסון אלה חייב לראיין גם אנשים כמו מייקל מור ולקרוא מאמרים של מלקולם איקס.
הקובנים המופיעים במאמרו של מרסלו נשמעים ומתנהגים כמו רובוטים מתוכנתים המדקלמים משפטים שנשמעים כמו יצאו מבית המידרש של קופירייטר חרוץ.
תארו לכם מאמר דומה המתאר את תושבי ארה"ב כאנשים מאושרים ושמחים בחלקם המהללים כולם את האינדיבידואליות הנפלאה המאפשרת לכל אחד מהם להתקדם בהתאם לכישוריו.
ניתן לנהל דיון רציני על יתרונות וחסרונות המשטר הקומוניסטי אבל לא באמצעות כתבי פלסתר כאלו שהזיוף לצערי זועק מהם לשמיים.
יכול להיות שאתה צודק, לא בדקתי את הענין אבל נראה לי שגם אתה לא. הענין הוא שכל מי שחושב שיכול להסתדר בארץ עשירה מעדיף אותה על חיים בארץ ענייה וזה לא אומר יותר מכך.
איך אתה מסביר את העובדה שבקרוב ל-90 שנות הקומוניזם על פני כדה"א עשרות מיליוני אנשים ברחו מהמצוקה והדיכוי של המשטרים הקומוניסטיים אל המדינות הקפיטליסטיות, אבל מעולם לא התרחש תהליך הפוך?
לאן שלא תפנה תיראה את אותה התמונה: מיליוני קובנים הולכים בעקבותיהם של מיליוני פולנים, הונגרים, רוסים, יוגוסלבים, אלבנים, סינים, וייטנאמים, מזרח גרמנים, צ’כים, סלובקים וכו’ וכו’?
הקומוניזם ייצר את תנועות הפליטים הגדולות בהיסטוריה המודרנית, הרבה יותר מאשר הפאשיזם.
דווקא אנשים בורחים מהאיטי לקובה, והרבה יותר אנשים בורחים ממזרח אירופה עכשיו, אחרי שנפילת "הקומוניזם" מוטטה את מערכות החינוך והבריאות.
לכל המכפישים של קובה!
אי אפשר להשוות בין נקוקות ההתחלה של קובה לארה"ב. ארה"ב נולדה כארץ של מהגרים האירופאים שרצחו את האינדיאנים ושדדו את האדמותיהם. כפי שארצות אירופיות המפותחות התעשרו משוד של הקולוניות באסיה ובאפריקה, ארה"ב שדדה את ארוצות אמריקה הלטינית במאה ה-19. כך היא התעשרה. לאחר מלחמת העולם השנייה ארה"ב הגדילה את עושרה על חשבון ארצות העולם השלישי ששדדה אותן באמצעות קרן המטבע הביינלאומי והבנק העולמי. כמו כן ארה"ב מעולם לא ניהלה מלחמות על ההשרדות אלה רק מלחמות של כובוש ושוד של מדינות החלשות. גם קובה, וונצואלה ובוליביה היו מדינות של החצר האחורי שלה שהיא שדדה אותן. כעת הן התפטרו ממנה ומנהלות כעת כלכלה בהסכמים עוכפים ארה"ב. כל זה גרם לעלייה ברמת החיים של התושבים למרות שזה לא סוציאליזם. כעת האנשים רבים שחיים בעולם השלישי וחברות בינלאומיות האמריקניות משלמות להם שכר רעב עבור עבודתם, בורחים לארה"ב עצמה. אלה בעיקר לטינו- אמריקנים. מספרם בארה"ב הולך וגודל וכיום הם מהווים מעל 15% באוכלוסיה. בארה"ב הם עוברים השפלות אך הם לא רוצים לחיות בחצר האחורית שלה. כעת הארה"ב מתגוננת כשהיא בונה גדר כדי לעצור אותם אבל זה לא יעזור לה. המהגרים יפרצו את כל הגדרות ויפילו את ארה"ב. הם כבר מהווים אחוז גדול בצבא ארה"ב. האמריקנים השבעים אפילו לא רוצים להתגייס לצבא. כל זה מזכיר את האימפריה הרומית לפני נפילתה: האימפריה בנתה חומות ומבצרים, שלחה לגיונות לשם, גייסה את הברברים לצבא ובסוף הברברים הפילו אותה ביחד עם העבדות. כך גם ארה"ב תיפול ביחד עם הקפיטליזם ועל חורבות של הקפיטליזם בארצות המפותחות ייבנה הסוציאליזם. מרקס כבר כתב על כך!…
אל תקשקש. בשום מדינה מתפתחת דמוקרטית לא משלמים כבר שכר רעב המדינות האלה מתקדמות לאט לאט ומעלות את רמת החיים בהן למרות הבעיות וההסיטוריה הארוכה של ניצול.
המקומות היחידים שקיים ניצול זה במדינות "אנטי אימפריאלסטיות" כמו סין שקיימת על חורבות הקומונזים שאתה בעצמך מקדם או כל מיני עריצים פסיכים כמו קים ג'ונג איל פוטין או באשיר (סודן) ש"מגנים על העם מפני השתלטות אמריקה" ובמסגרת ההגנה הזו עושקים ומרעיבים את אזרחיהם.
למה הסודנים בורחים לפה ? כי הם בורחים ממשטר האימים ה"אנטי אימפריאליסטי" שבשאיר כופה עליהם. וכאן בדיוק טמונה האירוניה בדבריך. אתם טוענים שהקפיטליזם נצלן ועושק, אבל הניצול והעושק הזה מתאפשר רק במדינות שיש בהם משטרי אימים של שליטים שכביכול נלחמים באותו קפטליזם. אני מניח שתיתן לי עכשיו את אמריקה הלטינית כדגומה לזה ששם יש ניצול ועוני, אבל הטענה שלך לא רלוונטית כי שם המצב משתפר וברזיל למשל מצליחה להשיג עצמאות כלכלית וצמצום עוני בלי משטר "אנטי אימפרסליטי" העניין הוא שזה פשוט לקוח זמן, אין קסם וקיצורי דרך בחיים. מסתבר שעבודה קשה זו הדרך היחידה וכמו שקובה נראית מסתבר שאתם לא מאמינים בזה.
שים לב, שאתה מתייחס למרקס כמו לנביא.
אזי אם מרקס כתב אז זה חייב להיות נכון …
אליבא דפטריוט דברי מרקס הם משולים לתורה מסיני רק שמעניין מדוע מרקס לא חזה שבדרך לקומוניזם הנכסף צריך לבנות המוני גולאגים ולרצוח מליוני מתנגדי משטר.
ידידי המרקסיסט, לאט לך.
בתי הקברות בכל העולם מלאים במספידי ארה"ב והקפיטליזם למינהם שהבטיחו שארה"ב והקפליזם "בקרוב מאוד יתמוטטו".
I would not hold my breath if I were you.
בתי הקברות באמת מלאים במספידי הקפיטליזם, ארצות הברית מילאה את בתי הקברות (ובתי הכלא) בהם…
מרקס כתב בבירור שסוציאליזם יביס את הקפיטליזם בארצות המפותחות. רוסיה הייתה ארץ אגררית נחשלת, כ-90% מאוכלוסייתה היו איכרים חסרי השכלה. זו לא מהפכה סוציאליסטית, אלה רק הנפילה של פיאודליזם. המהפכה פרצה דווקא ברוסיה כיוון שהקפיטליסטים שם, בניגוד לארוצות המפותחות, כמו באנגליה ובצרפת, לא הפיל את הפיאודליזם. ברוסייה הבנקים נתנו אשראי לבעלי האחוזות שסירבו להכניס שיטות מתקדמות של עיבוד האדמה כמו טרקטור.
בענין מיליוני ההרוגים בגולגים- זו ההגזמה של המערב במלחמה הקרה כדי להכפיש את ברה"מ. בפועל נהרגו כמיליון אנשים ( כולל משתפי פעולה עם הנאצים, פליליים ורוצחים) וכ-4 וחצי מיליון ישבו בגולגים. גם אחרי נפילת ברה"מ כ-400 אלף מן הנפגעים האלה הוכרו על ידי השלטונות כחפים מפשע, כולל אלה ששוחררו, ואת השאר גם המשטר הנוכחי לא רואה כחפים מפשע. גם לא נמצאו קברי אחים גדולים של קורבנות של סטלין למרות שאת קברי אחים אי אפשר להסתיר. קבר אחים הגדול ביותר בשטח ברה"מ הוא "באבי יאר" שבקייב שבו נאצים רצחו כ-200.000 יהודים ואחרים.
גם בתקופת העבדות, האנושות המתקדמת נלחמה בתופעה ואנשים רבים מתו במאבקם, בכל זאת העבדות נפלה. כך יהיה גם עם הקפיטליזם!
בתקופת ברה"מ ארצות קפיטליסטיות המפותחות הקימו את מדיניות הרווחה, על חשבון שוד של הארצות של העולם השלישי, כדי שארצות "סוציאליסטיות" ייכנעו בהן. כעת בארצות המפותחות מתנהלת מדיניות של הפרטה, כאשר מספר משפחות משתלטות על המשק, כעת מפריטים גם את מדיניות הרווחה, חינוך ובריאות. מספר עניים הולך וגודל ועושר הולך ומתרכז בידי המעטים. כך אנו רואים את ההתקרבות למצב שבו המהפכה הסוציאליסטית תפרוץ בעולם המפותח והעמים יעיפו את המשפחות המעטות השולטות הכלכלה. מרקס כבר כתב על כך. אגב, גם בארץ אפשר לשמוע את דברי שנאה כלפי המשפוחות העשירות. המצב הזה לא היה בתקופת הציונות המוקדמת כשדיברו על "האחווה היהודית". היום אומרים אפילו בטלויזיה שהיהודי שמרמה אותי הוא לא אחי. (התוכנית הייתה בנושא חברות שמטפלות בעניין פיצויים מגרמניה).
ב- 22 למאי פרסם מתן קמינר מאמר בשם "תיירות, כלכלה כפולה ומאבק מעמדי בקובה".
קמינר בדיוק חזר מביקור בקובה וחלק איתנו את רשמיו.
המאמר לא עשה הנחות, לא לסוציאליזם נוסח קובה ולא לקפיטליזם.
בסופו היתה התחושה מעורבת ומכאן נגזרת איכותו של המאמר.
כך אני שופט מאמרים, אם אני מסיים את הקריאה וחש את מורכבות המצב אותו חווה הכותב – הרי לנו מאמר כהלכה. אם המאמר צייר תמונה חד צדדית אוהדת או מסתייגת – הרי זה בעצם מניפסט פוליטי ותו לא.
כזה הוא בדיוק המאמר של מרסלו וכסלר.
בלי להכיר את וכסלר אני אשים את מיטב כספי על כך שהוא סוציאליסט חולמני, ועל כך שהוא ידע מראש איך יראה מאמרו גם לפני שהגיע לשם.
המניפסט הקומוניסטי המרגש פורש לרגלי הקורא מרקם חברתי נפלא שנובע מ "האידיאולוגיה, הערכים, והאתיקה של המהפכה החברתית".
חוץ מתחילת המאמר שם צוינה כמדינה עניה, מצטיירת קובה כגן העדן הקומוניסטי עליו פינטז וכסלר כל חייו.
בקיצור, אין כאן ואפילו לא שמץ של אובייקטיויות.
איך אני מסביר? אז כבר הסברתי
במדינות הקומוניסטיות היתה כלכלה מפגרת ביחס למדינות הקפיטליסטיות ולכן ההגירה היא מהמדינות העניות לעשירות יותר. השאלה אם אלו היו סוציאליסטיות היא כבר שאלה אחרת. אבל הקביעה שלך כי "הקומוניזם ייצר את תנועות הפליטים הגדולות בהיסטוריה המודרנית" אינה מדוייקת: תנועת ההגירה הגדולה ביותר היא מהעולם השלישי, אפריקה, אסיה ואמריקה לעולם הראשון. היוצאת מהכלל היא כנראה ישראל ששייכת עפ"י קריטוריונים כלכליים לעולם הראשון אבל ההגירה ממנה באופן יחסי היא מהגבוהות בעולם ולכך אתה צריך לתת תשובה.
י.פ
בחזרה לקובה,אנה תבדקו חדוש עונת היוריקאנים
באתר של MSN באנגלית,והמתרחש בניו אורלינס,
ב"דמוקרטיה" הגדולה בעולם.