החלק העצוב בספרו החדש של תום שגב "1967″ על מלחמת ששת הימים, דווקא לא נמצא בסיפור עצמו על 623 עמודיו ("1967 והארץ שינתה את פניה", הוצאת כתר). הוא מתחבא ברשימת המקורות והערות השוליים. אני ממליץ לכל אדם הקורא ספר היסטוריה לגלות מעט חשדנות ולהתחיל את קריאת הספר מסופו. התאכזבתי מאוד לגלות שתום שגב אומנם הקדיש 5 שנות מחקר לכתיבת הספר, נעזר בצוות עוזרי מחקר, בילה ב-25 ארכיונים בישראל, אנגליה ובארה"ב וציטט מאות ספרים ועבודות מחקר – אך התעלם כמעט לחלוטין מדבר פעוט אחד: הערבים. בכוונה אני משתמש במושג שהוא הכללה, אבל תום שגב לא טרח לבקר ולו בארכיון ערבי אחד, לא במצרים, לא בירדן (עם שתיהן יש לישראל יחסים דיפלומטים) וגם לא בארכיון סורי (באמצעות ערבי ישראלי, או דרוזי למשל). גם התעלמותו ממקורות פלסטינים זועקת לשמים, כאילו לא היו ואינם קיימים.
בבדיקה כמותית שיכולה לתת אינדיקציה איכותית, מתוך יותר מ-260 מקורות בעברית ובאנגלית, מצאתי בקושי 6 שנכתבו בידי ערבים. כשעברתי על כל 1,300 הערות השוליים, מצאתי פחות מעשר הערות המסתמכות על מקורות ערביים. איני רוצה לומר שהספר אינו מאוזן, מונח השמור בד"כ לביקורת על כל דבר המאתגר את הנראטיב הציוני. אבל בהחלט הספר והסיפור של מלחמת 1967, אותו מביא תום שגב, אינו שלם. אילו היה נעזר במקורות שאינם ישראלים או החשודים כפרו-ישראלים, בטוח אני שהדבר היה נותן לספר ממד ועומק שכה התאכזבתי לגלות שאינם קיימים.
לזכותו של שגב יש לומר שהספר כתוב בצורה קולחת. הדעה הרווחת בציבור עד היום היא, שהמלחמה פרצה מכיוון שנאצר סגר את מְצרי טיראן והכניס כוחות צבא לסיני. האומנם? איני היסטוריון, ואני מסתמך על ספרו של תום שגב. ההחלטה לסגור את מְצרי טיראן לא היתה הפתעה לכולם, ובאה על רקע תוקפנות ישראל – הצהרתית ומעשית – כלפי סוריה. איני רוצה להיכנס לדיון "מי התחיל?" או מי היה יותר תוקפן. גם אם ישראל כלל לא נהגה בתוקפנות, סגירת המְצרים לא ממש באה בהפתעה. משה דיין למשל, צפה זאת ואף אמר לרבין שהמִצרים יסגרו את המְצרים יום לפני שנאצר עשה זאת (ע’ 258). אני מניח שאם דיין ידע, בוודאי היו אחרים שהעריכו זאת.
תום שגב מתחיל את תיאורו על מלחמת 67′ בשנה שקדמה לה, 1966, וממשיך עד חודשים לאחר הלחימה. בשבועות שקדמו למלחמה, ובעיקר בשבועיים בין סגירת המְצרים ועד לתחילת המלחמה ב-5 ביוני והשמדת חיל האוויר המצרי, התחושה בציבור (על פי הספר) היתה של ערב השמדה, שואה שנייה – נאצר אפילו הושווה להיטלר. את התחושה הזו ביטאו אנשים ברחוב, כמו גם שרים, אלופי המטכ"ל ועיתונאים רבים.
נניח שהפאניקה הזו, המדומה או האמיתית, דחפה את ישראל למלחמה. אך כיצד זה מתיישב עם הציטוטים שלהלן שנאמרו בין ה-23 במאי לבין ה-5 ביוני 1967 (כולם מתוך ספרו של שגב):
"יגאל אלון, שר העבודה שחזר מברית המועצות ונסע עם אשכול, הציע ‘להמציא כיסוי’ אשר יאפשר לטעון שהמִצרים פתחו במלחמה" (ע’ 275).
"ראש המוסד עמית הציע לשגר למפרץ אונייה, כדי שהמִצרים יפגיזו אותה" (ע’ 275).
"האדן [מה-CIA] אמר שעל ישראל לעזור לארצות הברית לעזור לה, באמצעות שיגור אונייה למצרים, לדוגמה. אם המִצרים יירו עליה – תהיה לישראל עילה לתקוף" (ע’ 279).
"רבין האמין שהמלחמה תתחיל עוד באותו יום והציע הטעיה: להודיע שהממשלה תשמע את הדוח של אבן רק למחרת בצהריים" (ע’ 288).
"כדי שתיראה כמאמץ לפתוח את המְצרים, יש לביים התקפה על שארם א-שייח’, אך המטרה העיקרית תהיה השמדת הצבא המצרי" (משה דיין, ע’ 290).
"… לא היו לו אשליות שההמתנה תמנע את המלחמה, אך הוא חשב שאין לוותר על הסיכוי לכך: ‘המלחמה לא תברח’, אמר" (זלמן ארן, ע’ 310).
"רבין הביע תקווה שנאצר, ‘מרוב שכרות’, יעשה אולי איזו שגיאה שתאפשר בכל זאת מלחמה, לפני שיעברו שבועיים" (ע’ 316).
"לכן צריך היה לחכות; גם המאמץ לשכנע את העולם שנאצר נוהג כהיטלר – דורש זמן" (מתוך שיחה של ראש הממשלה לוי אשכול עם אלופי המטכ"ל, ע’ 346).
"הוא הציע לתת לאמריקנים עוד שבוע, ובינתיים לשלוח למפרץ ספינה, בציפייה, אולי בתקווה, שהמִצרים יירו עליה, כדי שישראל תוכל סוף סוף לפעול בלי שיאשימו אותה שירתה את הירייה הראשונה" (ראש המוסד, מאיר עמית ע’ 353).
"אלון אמר שאם ישלחו אוניית פיתיון יבינו המִצרים שהמלחמה קרובה, וצה"ל יאבד את יתרון ההפתעה" (ע’ 354).
"לרגע עוד ניסה אשכול לדבר על לבו של דיין: ‘נשלח אונייה. הם יפתחו ראשונה. אז זה יהיה העניין’. כלומר עילה לפעולה" (ע’ 354).
"ידין תרם לדיון הערת הרגעה משלו: ‘איש לא יוכל להוכיח שמטוסינו חדרו ראשונה’ ואחר כך הוסיף: ‘אחרי שנתחיל נפיץ ידיעות שאנו מוקפים אויבים מכל הצדדים’" (ע’ 354).
"ורהפטיג שאל את דיין כיצד אפשר להציג את ההתקפה הישראלית כפעולת תגובה: אולי אפשר לביים משהו; ‘נחוץ אליבי’, אמר גם השר בנטוב" (ע’ 357).
"לאלון היה רעיון: ראש הממשלה יודיע לראשי המדינות שהמִצרים פתחו בהתקפה, ודקות לאחר מכן תצא ישראל לפעולה. ראש הממשלה אמנם יסתכן בשקר, אך רק ההיסטוריונים ידעו את האמת" (ע’ 357).
חבורת השקרנים הזו, הוגיעה את מוחה לילות כימים כיצד ליצור פרובוקציה שתסווה את הסיבה האמיתית למלחמה: רצונם להכות במצרים (ומדינות ערב נוספות), ולכבוש שטחים נוספים. כך בכל אופן לא מדברים מי "שנדחפים" למלחמה בגלל תוקפנותו של היריב, או מי שחשים שהם לקראת שואה.
סגירת המְצרים מוצגת עד היום כמעשה תוקפנות ופגיעה מהותית בחופש השיט של ישראל – עילה מספקת לפתיחה במלחמה. נאצר לא סגר את המְצרים, אלא הודיע שהוא ימנע בכוח מעבר של אוניות הנושאות דגל ישראל. לא היתה כל מניעה שאונייה שיעדה ישראל אך נושאת דגל זר – תוכל לעבור. הנמלים החשובים של ישראל (עד היום) הם חיפה ואשדוד – דרכם נעשה הסחר הימי עם אירופה ואמריקה. נמל אילת מהווה מוצא לאסיה. אבל הציבור והמנהיגות בישראל ראו בסגירת המְצרים פגיעה אנושה בישראל (השמדה, שואה). מרביתם שכחו (או רצו לשכוח) שעד מלחמת סיני ב-1956 המְצרים היו סגורים למעבר אוניות נושאות דגל ישראל – ואיש לא דיבר על שואה שנייה.
בסיפור הזה האמת מסתתרת עמוק בעמוד 307. על פי הסטייט דיפרטמנט, האונייה האחרונה נושאת דגל ישראל שעברה במְצרים לפני המשבר עשתה זאת שנתיים וחצי קודם לכן. חופש שיט? הסגר ימי? שואה? השמדה? את הציבור בישראל זה היה רחוק מלעניין – הוא כבר התכונן למלחמה בכל החזיתות.
הקריאה בספר של שגב מעלה הרהורים נוגים על מידת בינתם של מקבלי ההחלטות בישראל באותה תקופה. יותר מכל הספר מעביר בצורה חדה כי כל מקבלי ההחלטות בישראל, מהדרגים הנמוכים ביותר בצבא ובממשלה, ועד למי שעמד בראש הפרמידה – כולם כולם לא הבינו אז (ולצערי רבים גם כיום) שנאצר, המלך חוסיין ונשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, לא רצו להשמיד את ישראל. מקור הסכסוך היה תמיד ונשאר גם כיום הפלסטינים – אותם התושבים המקוריים של הארץ שגורשו ונושלו מביתם ומאדמתם ב-48′. הם היו שורש הסכסוך, מעשי האיבה והאלימות בכל מלחמות ישראל – והמצב אינו שונה כיום.
בחפשם פתרונות, העלו הכל הצעות משונות, רק לא להכיר בעם הפלסטיני. כך העלו אנשי המוסד רעיון שישראל תציע למצרים מאות מיליוני דולרים ויקנו שקט (ע’ 204). אשכול העלה אפשרות שהבעת’ בסוריה תסכים להתקרב לישראל על יסוד אידיאולוגי "שהרי גם היא, כמו מפא"י מאמינה בסוציאליזם" (ע’ 193). אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר (דדו), ראה בפלסטינים לוחמים בשירות האידיאולוגיה הסורית (ע’ 222). יגאל אלון הציע להקים בדרום סוריה מדינת חסות דרוזית; "זו תהיה מעין מדינת חיץ בין סוריה, ירדן וישראל, כתב אלון (…) ברית הגנה הדדית בין המדינה הדרוזית לבין מדינת ישראל תבטיח את אחיזתה הקבועה של ישראל בגולן" (ע’ 474). גם הדיונים עם המלך בבריטניה, לפני ואחרי המלחמה, משקפים לאורכם את אי הבנת המנהיגות הישראלית מה מקור הסכסוך. "אם יתברר שאין אפשרות לתת להם ממשל עצמי, והייתי צריך לבחור בין הדרישה שהם, פרט לירושלים, ישתייכו לירדן, או ייהפכו לאזרחי מדינת ישראל – הייתי מעדיף שישתייכו לירדן" (דיין, עמ’ 527-528). כאילו שתחת שלטון המלך אין מדובר בכיבוש.
נכון הוא שפה ושם דנו בפלסטינים. אבל בעיקר בהקשר של "השאלה הדמוגרפית" ששבה ועלתה עם כיבוש הגדה. כך מוצע בספר להזיז מאות אלפי פלסטינים מעזה, או מהגדה, בתמורה לכל מיני פתרונות הזויים – הצעות שאני מודה שהיו קשות לקריאה כאילו לא מדובר בבני אדם.
אפילו אבי שליים,ההסטוריון הפוסט ציוני,טוען שמלחמת ששת הימים היא תוצר של הסלמה צבאית שהחלה עם נסיונות הטיית מי הירדן של הליגה הערבית.
הוא טוען שאף אחד לא רצה במלחמה אבל הצדדים השונים נסחפו אליה בסיועה הרב של ברית המועצות.
תודה. מעניין!
מהמאמר עולה כאילו העילה היחידה לפרוץ המלחמה הייתה סגירת המיצרים.
מוזר, אני אישית הייתי מוטרד הרבה יותר מהכנסת הכוחות המצרים לסיני…….
רוב הציטוטים מוכיחים שישראל דאגה שמא העולם "הנאור" יבוא אליה בטענות שהיא פתחה במלחמה ואינם מוכיחים שישראל שאפה למלחמה.יותר מכך, חלקם מוכיחים שישראל ניסתה להמנע ממלחמה אבל בהחלט ראתה בהתנהגות נאצר וסוריה הזדמנות להשמיד את צבאותיהם. שנית, נניח לרגע שישראל היתה מטילה מצור על אלכסנדריה ומודיעה ששום אניה מצרית לא תוכל להכנס או לצאת מהנמל בלי שישראל תשמיד אותה. ברור לחלוטין שמצרים היתה רואה בכך עילה למלחמה וכל העולם היה מצדיק אותה. אבל כשזה קורה לישראל "הנאורים" חושבים שזה לא נורא ולמה ישראל חושבת שצריך לצאת על כך למלחמה. שלישית, הכותב הנכבד "שכח" לחלוטין שנאצר לא רק סגר את המיצרים אלא גם הוציא את כח האו"ם מסיני וקידם את הצבא המיצרי לגבול ישראל ועוד התפאר באזני טיסיו – אם ישראל רוצה מלחמה אהלן וסהלן. זה כמובן מוכיח שישראל יזמה את המלחמה. רביעית, לא היה אז עם פלשתיני. הפתח קם רק שלש שנים קודם וכלל בערך שנים וחצי אנשים שנשלטו ע"י ארצות ערב. רק להזכיר שכחדשים קודם למלחמה החלו מהומות בשכם וחוסין קידם לשם חטיבת שיריון והודיע לראש העיר שממחר שקט – או שראש העיר ידאג לשקט או שהשריון ידאג שלא יהיה מי שיתפרע. הפלא ופלא "העם הפלשתיני הלוחם" הבין ענין והשתתק. אז כשמחפשים למה ישראל לא בסדר הכל הולך ואפילו נסיון להשמיד אותה מוכיח את אשמתה.
אכן דבר לא השתנה.
עדיין נוהג השמאל הישראלי להתייחס לערבים כתינוקות בית רבן שאינם מבינים מימינם ומשמאלם,אינם אחראים למעשיהם ואסור לבוא אליהם בטענות או לדרוש מהם איזה דין וחשבון.
סגירת מיצרי טיראן לאוניות ישראליות(בדיוק כמו סילוק האו"ם מסיני והכנסת הצבא המיצרי לתוכו) הוא צעד של תוקפנות ואלימות כלפי מדינת ישראל.
מדוע מיצריים היתה צריכה את זה?
בשביל מה זה היה טוב?
איזה אינטרס של העם המיצרי זה שירת?
למה הם לא שקלו את ההשלכות של מעשה זה?
אלו שאלות שכמובן שמאלני טוב לעולם לא ישאל.
אבל אין ספק שגולת הכותרת של המאמר הוא משפט המחץ שראוי לפי דעתי להיכנס לספר הבא של "הוצא מהקשרו":
" נאצר לא סגר את המ?צרים, אלא הודיע שהוא ימנע בכוח מעבר של אוניות הנושאות דגל ישראל."
כאיש השמאל הציוני, אני שוב ושוב מבין מן המאמרים המתפרסמים ב"גדה השמאלית", שאנשים הכותבים באתר זה לא שואפים לטפח את סיכויי השלום בין ישראל לסביבתה הפלסטינית והערבית, ובמקביל מטפחים את הגישה עד כמה "אנחנו אשמים", ובכל.
דבריו של הכותב, במחילה, אפילו לא ראויים לתגובה. גיבוב של ציטוטים מן הספר, שפירושם יכול להיות מופנה לאלף נתיבים, ולאו דווקא לנתיב הצר שאליו מפנה הכותב את הקוראים.
אין לי ספק שהכותב סימן את המטרה מראש, ואז החליט לרתום את הנאמר בספר הזה למטרתו.
אגב, אפילו ישעיהו ליבוביץ’ ראה במלחמת ששת הימים "מלחמה צודקת" של ישראל, גם בהתייחסות לשאלה "מי בעצם התחיל".
אין בעיה שתום שגב לא השתמש בארכיונים ערביים, הוא לא ניסה לספר את הסיפור השלם של המלחמה אלא את הסיפור של ישראל, לפני, בזמן ואחרי המלחמה.
זהו ספר טוב ושגב השיג את מטרתו.
ה"סתירה" שמצא כותב היא אחד הדברים שבהם עוסק הספר, הפער בין הלך הרוחות בעם לבין המצב האמיתי. הכותב לא "תפס, את שגב בשום דבר, הוא בסך הכל השתמש בספר כדי לגבב כמה קלישאות שמאלניות.
בעצם, יכול להיות שמדובר גם בבעיה של הבנת הנקרא, מי יודע.
זאת המחלה של השמאל, זריקת הקלישאות ה"נכונות" שימצבו את הזורק בצד ה"נכון".
גם הימין עושה את זה כמובן, אבל זאת הבעיה שלהם, אני לא שייך אליהם אז לא אכפת לי.
החלוקה של העולם הערבי למדינות כפי שהן נעשה ע"י האימפריאליזם למטרותיו. נאצר במאבקו נגד נגדן ניסה לבטל חלוקה זו ולאחד את העולם הערבי כולו נגד ההשתלטות הישירה או העקיפה עליו. ישראל כחוד החנית של האיפריאליזם הוותה (ומהווה) מטרה ראשונה למאבק זה ומכאן התמיכה של נאצר במאבק הפלסטיני. האינטרס של המשטרים הערביים שהוקמו כתוצאה מחלוקה זו הוא כמובן הפוך.
להגיד שהנאצריזם הוא עצמו אימפריאליזם הוא כמו להגיד שאיחוד אירופה הוא איפריאליזם גרמני צרפתי (וגם בזה יש משהו אם כי הדמיון אינו מושלם מטבע הדברים)
הויה, תודעה, דיאלקטיקה וכו’:
אכן, הנאצריזם היה הצורה הבוטה ביותר של אימפריאליזם ערבי בארבעים השנים האחרונות (מה שנראה פעם כטרגדיה נראה היום יותר כפארסה).
יש הבדל ברור אחד בין הנסיון הנוכחי ל"איחוד אירופה" שמשרת בעיקר את החברות הכלכליות הפרטיות הגדולות לבין האימפריאליזם הערבי: בעוד שהאיחוד האירופי מנסה לכפות האחדה כלכלית תוך שמירה על גיוון לשוני ותרבותי, הרי שהליגה הערבית של ימינו מנסה לכפות האחדה לשונית ותרבותית תוך שמירה על הבדלים כלכליים אדירים.
הענין הוא שהמגיבים כאן וגם כותב המאמר מוציאים את מלחמת אוקטובר 67 מהקשרה הכללי.
כל זמן שקיים הסכסוך בין ישראל לפלסטינים וישראל נתמכת לכן ע"י האימפריאליזם ומייצגת את האינטרסים שלו באיזור, תמיד יהיו כוחות בעולם הערבי המתנגדים שידחפו לעימות עם ישראל ולא משנה אם אלו איסלמים, קומוניסטים, אינטלקטולים או רעבים. נאצר ייצג במידה רבה מגמה אנטי אימפריאליסטית זאת ולכן עימות בין משטרו לישראל היה בלתי נמנע גם בגלל אינטרס ישראלי אמריקאי להפטר ממנו.
מלחמת יוני 67 קודם כל ולא אוקטובר
דבר שני ,הנאצריזם ניהל מדיניות אמפריאליסטית לכל דבר : נסיון האיחוד עם סוריה בשליטה מצרית,נסיון כושל להשתלט על לבנון(1958) וירדן (צנחנים בריטיים בעמאן ומארינס אמריקאים בירות בלמו זאת),מלחמה קולוניאלית לכל דבר בתימן (כולל שימוש בגאז רעיל נגד אויביו המלוכנים),וטיפוחו של משטר נאצר על ידי ברית המועצות.
לגבי הסכסוך עם הפלשתינים, עם כל הכבוד לאנשים כמו אחמד שוקיירי ויאסר עראפאת,מדינות ערב היו מעונינות מסיבותיהן הן
בליבוי המאבק הפלשתיני כבר בשנות ה50.
כשעבדאללה מנע הקמת מדינה פלשתינית בגדה המערבית ב1949 הוא היה מעונין בעצירת המאבק הפלשתיני. הנאצריסטים היו מעונינים בחידושו כי הוא שירת את מטרותיהם.
מה שדן תמיר טוען נגד הליגה הערבית זה מה שהוא וחבריו הכנענים מנסים לעשות לפלסטינים, למחוק את תרבותם ולהפוך אותם לישראלים – ציונות יהודית ערבית כחוד החנית של האימפריאליזם במזרח התיכון.
נאצר ניסה בדין לאחד את הערבים נגד המגמות הללו.
לא לגמרי הבנתי את הצירוף "ציונות יהודית ערבית" בתגובתו של פלמוני.
ההסטוריה של התקופה הערבית הקדומה-מקרב ירמוך במאה ה 7 ועד הכיבוש הממלוכי במאה ה 13 אופיינו בחלוקה ברורה מאוד של בית אומייה בדמשק,בית עבאס בבגדד ובית פאטם בקאהיר.
החלוקה הפרוטו לאומית הזו יצרה הבדלים תרבותיים ניכרים שהלכו והתחדדו במרוצת השנים.
דווקא הכיבוש הממלוכי ואחריו העותומני ניסו ליצור האחדה אחת- מוסלמית.
הם ניסו לדכא את השאיפות הבדלניות המקומיות בסוריה,בעיראק ובמצרים ולא כל כך הצליחו.
מצרים פלשה לתחומי האמפריה בשנת 1832 ורק בלחץ בריטי נאצלה לסגת. בזמן קריסת האמפריה העותומנית עלו ביתר שאת השאיפות הלוקליות הללו.בית המלוכה ההאשמי שאף להקים חצרות שלטון בדמשק,בגדד ועמאן,בעוד מצרים היתה בעצמה מלוכה תחת חסות בריטית.
הסדר הזה היה מקובל במשך שנים ואכן כשניתנה עצמאות,לא הלכו עמי האיזור חזרה אל איחוד אלא העדיפו בדלנות.
נאצר האמין שהוא יאחד את עמי ערב תחת שלטונו ולאחר שהתברר לסורים כוונותיו,הם חזרו בהם ופרשו מקע"ם.
אכן הנאצריזם היה סוג של אמפריאליזם והוא נכשל מסיבה אחת בלבד-הלאומיות הלוקלית.
לכל מיופייפי הנפש והאיסטניסים!
אכן עילות, תואנות וצידוקים לא חסרו להפרצת מלחמה זו, ולא בכדי השתמשתי בתחדיש לשוני שלי – "הפרצה". וממש בדומה לכל שאר המלחמות שמדינת ישראל היתה מעורבת בהן. אף התליא באשלי רברבי כגון לייבוביץ כדי למצוא תנא דמסייע לצידקת המלחמה (ממש כמו המלחמה הארצות-הבריתית (עוד תחדיש לשוני שלי) בעיראק בתילי-תילים של תואנות.
מדינת ישראל ניצלה מהלכים קוואזי-תוקפניים של מצרים וסוריה (ואין זה אומר שישראל לא היתה חייבת לנקוט במהלך צבאי ממוקד, מבצעי-נקודתי, כדי להסיר מעליה איום כזה או אחר מדרום או מצפון, ואיני נכנס כאן כלל לעניין דחייתה האסטרטגית של ממשלת ישראל בכל הנוגע למגעי שלום עם המצרים, הירדנים ואולי גם הסורים.
קשה שלא לשכוח את חלומו של בן גוריון להפוך למלך ישראל (המלכות השלישית), שהניע אותו להסתבך במבצע "מוסקטיר" ("סיני" – "קדש"). מלחמת ששת הימים נועדה להרחיב את גבולותיה (תסמונת "הכתפיים הצרות" של מדינת ישראל) – קדמה, נגבה וצפונה.
המטרה סומנה מראש, הסיבות/תירוצים נשלפו מיידית.
האפקט הכלכלי מאחורי היציאה למלחמה (כמעט בכל מלחמה) ראוי למאמר מכובד לכשעצמו.
קוואזי-תוקפניים!
האם נסיון לגזול מקורות מים הוא נסיון קוואזי תוקפני ? ומלחמה לא פרצה בגללו.
אך למה לעצור שם ?
בלוקדה ימית היא מעשה קוואזי תוקפני ?
והכנסת צבא לחצי האי סיני ?
ברית צבאית עם סוריה וירדן כול העמדת הלגיון תחת פיקוד מצרי ?
לא! מה פתאום תוקפנות !!!
זה רק משחק נחמד שכזה…
לא הכנות למלחמה. בכלל לא.
סתם בא לנו לשחק בצעצועים החדשים שקיבלנו במתנה מברית המועצות – ארץ שוחרת שלום שכמותה
לעודד שלום
אתה ושכמותך רק ממחישים את המנטרה הידועה כי "הפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל".
אף אחד לא טען כי המהלכים המצריים, הירדניים והסוריים היו בבחינת מישחק ילדים, שעשוע גרידא על ארגז החול, אלא שישראל, תחת לנהל אסטרטגיה של שלום ו/או צעדים טקטיים נקודתיים, כמו אפשרה לשכנינו להסלים את מהלכיהם על מנת שתוכל להכותם שוק על ירך ולהיפטר ממועקותיה הכלכליות ולזנק אלי צמיחה והשקעות, ואופס, שכחתי – להשתלט על מקורות הנפט בסיני.
אם כן המצרים והסורים נוהגים בקוואזי-תוקפנות
שמשמעה סגירת מיצרי טיראן, הזזת כוחות לעבר ישראל, וגירוש כח האו"ם מסיני. צעדים נקודתיים יכולים להיות למשל הפלת מטוסים סוריים למשל או חילופי אש מקומיים בגבול הצפון, וראה זה פלא, אכן היו כאלו(שורק כנראה שכח).
תגובה ישראלית הולמת אליבא(שלא תפגע לי הארמית) דשורק אמורה להיות סדרת מהלכי שלום אגרסיביים מול מצריים של נאצר. נשאלת השאלה, מה יכלה להציע ישראל למצרים? שטחים? אולי שורק יכול לחדש לנו.
והיהלום שבכתר,
"במקום זאת מדינת ישראל *כמו* מאפשרת למצרים ולסורים להסלים את מהלכיהם על מנת להכותם שוק על ירך."
אם ישנה דוגמה יותר טובה לHINDSIGHT אני לא מכיר אותה.
לד’ר שורק שלום
אני בטוח שתגובה ישראלית נקודתית היתה מביאה אותך לגנותה בפה מלא כתוקפן ואם התוצאה היתה הדרדרות למלחמה היית מאשימה באחריות למלחמה.
מדיניות ההבלגה היחסית של אשכול לא מנעה את המלחמה ואתה מאשים אותו בפריצתה.
כלומר,לשיטתך,לא משנה מה ישראל עושה,אתה מאשימה כתוקפנית.
מהלכי השלום שאתה מדבר עליהם לא נעשו כי…מה דרשו הערבים לפני 1967? החזרת הנגב?
קווי 1947 ?
היסוסיו הרבים של מר אשכול מזימים את דעתך שישראל רצתה במלחמה מסיבות שאין לי מושג מהיכן שאבת אותם.
לגבי המשפט הראשון בתגובתך, אני מצפה להתנצלות שלך ושל המערכת על כינויי הגנאי שאתה מכנה אותי.
במחילה ממך
לעודד שלום
ראשית – הנני מתנצל בזאת בכל פה ובכל לשון. לא היתה לי כל כוונה לפגוע בך וברגשותיך, ואם נגרם ולו נזק מזערי, הריני שב ומבקש מחילה.
שנית, דברי לא הובנו כראוי, או אם אדייק – לא הסברתי, מפאת קוצר היריעה המתבקש מתגובה בנידון באתר זה, כמו גם באתרי תגובה אחרים.
המשפט "הפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל", מופיע בהקשרים שונים בהיסטוריה, והטוב ביותר, לעניות דעתי, הוא זה המשובץ בספרו של המינגוויי "הקץ לנשק". אני אישית כורך משפט זה כמעט לגבי כל מלחמה, ואף שבצתי אותו באחד מהרצאותי בכנס מדעי כלשהו בזיקה לנאום ההספד של פריקלס על לוחמי אתונה במלחמות הפלופונסיות, כאילו מתו למען מטרות מקודשות, ובעיקרן – הגנת הדמוקרטיה.
שלישית – ואולי זה החשוב ביותר – את דברי כיוונתי, ואולי משום כך הן נתפשו כעלבון, ללא אחרות מאשר ממשלות ישראל לדורותיהן, כמו גם לגבי ממשלות אחרות המוציאות את העם למלחמה (ובמלחמה המנצח היחיד, וזה כבר התנסחות שלי הינו מלאך המוות). רוב המלחמות נגועות בסיבות מרושעות, פוליטיות, כלכליות ולא פחות מזה – אישיות. אלא ההנהגה עוטפת מהלכים צבאיים אלה בעטיפות צלופן "מתקתקות" של פטריוטיזם, בנוסח של: "קמים עלינו להרגנו, ועל כן כל בחור וטוב לנשק, כל בחור על המשמר". ובערבו של יום, "מצטיינים" כל הפוליטיקאים והגנרלים (שיהיו פוליטיקאים) בניחום משחות שכולות, אשר גזלו מהן את יקיריהן. ומי גזל אותם? המנחמים ושולחיהם.
ושוב, סליחה אם נפגעת באופן כלשהו. ה"נבל" הינו הממשלה המשלחת את הבחורים לשדות הקטל
בברכה
יחיעם
לחיים שלום,
ראשית, כפי שציינתי לא נהגה ממשלת ישראל לפתח אסטרטגיה של שלום והידברות, אלא אסטרטגיה של כוחנות. ישראל היתה יכולה להציע הרבה למצרים, ובעיקר בתחום הכלכלי.
שנית, לא שכחתי את העימותים האוויריים בצפון, מול הסורים, אלא צעדים דומים, ואולי אף חריפים מהם לא נעשו בדרום, ובעיקר נוכח הזזת הכוחות המצריים בסיני.
דר’ שורק שלום
אנימודה לך על ההרצאה המאלפת לגבי כוונתך ועל התנצלותך אבל התייחסת רק לפיסקה האחרונה בתגובתי . אנא התייחס לפיסקאות הקודמות גם כן,על האשמותיך המוזרות לגבי "אשמת ישראל בלבד בפרוץ מלחמת ששת הימים"
ולגבי מהלכי שלום – הם נוסו בשנות ה50
הסורים דרשו להעביר אליהם את האיזורים המפורזים ומצרים דרשה את הנגב עד באר שבע
נו שוין,בואו ניתן להם את זה. למה לא?
לעודד שלום
לדבריך – המהלכים כבר נוסו בשנות החמישים. עצור. אל יקל הדבר בעיניך. כמאל יוסוף, שליחו של מנהיג מצרים נאסר, שוגר במיוחד לפריס כדי להעביר מסר לממשלת ישראל על רצונו של נשיא מצרים לחתום על הסכם שלום עם ישראל, וזאת ללא תנאים מוקדמים. היה זה בסוף נובמבר 1954. ממשלת שרת פמפמה יותר מדי זמן, ובשעה שנכנס בן גוריון למשרד הביטחון הוא קבר את הניסיון המצרי קבורת חמור, ויתירה מזו – בן גוריון, כדרכו ב"קודש", הורה מספר ימים אחר-כך לנהל פעולת תגמול בעזה ("חץ שחור"), שבה נהרגו בין 40 ל-50 חיילים מצריים.
נו שויין. מגעי השלום פסקו והתאיידו.
האם נפסקו הניסיונות? בוודאי שכן, מכיוון שאחרי ההצלחה במלחמת סיני, התגאתה ממשלת ישראל והתנאתה בהישגיה, ואם-כן, בשביל לטרוח ולחפש פרטנרים לשיחות שלום.
הגישה הכוחנית האחרונה גובתה על ידי מפקדים רבים בצה"ל – שוחרי קרבות.
מקובל לראות במהלכים הסוריים, המצריים והירדניים, כגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים. וישראל יכולה היתה להתמודד עימם נקודתית, אך בחרה בצעדים מינוריים מדי, נגררים, ובכך שידרה חולשה, ולעניות דעתי – ביודעין.
די לבדוק את עמדותיהם של בכירי מערכת הביטחון: רבין מזה ודיין מזה, שששו אלי קרב, כמחונכי תו"לים למיניהם, והלחצים על ממשלת ישראל היו כבירים.
זאת ועוד. מדינה המעוניינת להנחית מכה נקודתית, או רב-נקודתית, כדי למנוע את ההתלקחות של הגזרוךת למלחמה, לא גוזרת על עצמה את "תרגיל ההמתנה" הידוע. זו שידרה חולשה והזמינה את היריב להתמודדות.
התקופה עדיין שייכת לעידן המלחמה הקרה, וישראל הבינה כי כדי לקצור קרדיטס בינלאומי עליה להוות סכן נוח למדינות המערב, די בדומה לערב מלחמת סיני.
זאת ועוד, ישראל הבינה עד כמה שהיא מחוזרת על ידי צרפת (ממש כמו היום – על ידי ארה"ב) כדי לבחון בזמן-אמת את כלי הנשק הצרפתים, ובעיקר בתחום האוויריה.
מול שיקולים אסטרטגיים אלה והפניית כתף קרה לכל ניסיונות השלום, די מחווירים מאיצי המלחמה כמו המלחמה על המים בצפון, ההטרדות הירדניות וצעדיו הצבאיים של נאסר במרחבי סיני
לא מדויק
כל הצעות השלום המצריים כללו ויתור ישראלי על חלק גדול מהנגב.
וכל אותו זמן תזמרה מצרים את ה"פדאיונים" שעסקו בשוד ורצח במרחב הדרום.ובסיסם ברצועת עזה. המצרים אף הקימו יחידות פלשתינאיות בצבאם כדי שיתמקצעו בהפעלת כלי נשק לפני שילוחם לרצוח ישראלים.
ולגבי 1967 ישראל קיבלה מצרפת כתף קרה עקב מדיניותו הפרו ערבית של שארל דה גול.
קיים תיאור חי של המגעים המצריים-ישראליים הסודיים והתיוון האנגלו אמריקאי-מבצע אלפא בספריהם של אבי שליים ואילן אסיה (כל אחד לחוד) על תקופה זו.