עמיר פרץ היתוסף, בסופו של תהליך די קצר, לרשימת המאכזבים מקרב מנהיגי מפלגת העבודה ולמרבה האירוניה כל הקמים עליו בתוך צמרת המפלגה גרועים ממנו בהרבה. לא נותר לי, ברוח הימים האלה, אלא לצטט את סמואל אטו, חלוץ ברצלונה ונבחרת קמרון, שזעק לעבר מכפישיו הגזעניים בעיצומו של משחק חוץ בכדורגל את המלים no mas, כלומר, "לא עוד". כשל כוח הסבל, ואפילו התיאוריה הישנה על השמאל העקבי, הזקוק לסוציאל-דמוקרטיה ימנית כדי לשאוב ממנה את כוחו, הפכה למיותרת ולכן גם למזיקה. אנחנו חייבים להתגבר על עכבות נפשיות משתקות כדי להפנים מבחינה נפשית את מה שאנחנו יודעים כבר מזה שנים רבות מבחינה אינטלקטואלית: הישות הקרויה מפלגת העבודה גורמת נזק עצום לכל מי שמתכוון לחולל כאן שינוי חברתי ומדיני, המבוסס על אדנים איתנים של שיתוף פעולה יהודי-ערבי. מהנחת היסוד הזו, שאין ממנה מנוס, אנו מצווים לעשות מעשה ולהחיש את קצה של המפלגה כדי שיבנו תחתיה מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית. זוועות עזה הן רק הטריגר הרגשי, שבא להאיץ את הסקת המסקנות ולאפשר את ביצוען.
דמם של אזרחי עזה, כולל ילדים ונשים, ניגר כמים וגם תושבי שדרות משלמים מחיר כבד. לרבים נדמה, שלאזרחי ישראל לא איכפת. מי שקורא את אתרי החדשות באינטרנט ואת התגובות של חולי הכלבת שם, המריירים את מררתם על כל ליברל עלוב, ימהר להתייאש ולגרוס שפרץ וחבורתו עדיפים על הפאשיסטים המפחידים הממלאים את מקומותינו. אני כופר בציניות הזאת וסבור, שהאדישות היא גם פרי שטיפת המוח בעיתונות, המגויסת מטבע הדברים ומזה זמן רב לטובת הממשלה של קדימה והעבודה.
אם בנימין נתניהו היה משמיד משפחה שלמה בעזה היו קמים כולם להפנות כלפיו אצבע מאשימה. בטור הקודם האשמתי אותו, ובצדק, ב"פרנויה קלה", והביטוי המקל לא היה מקרי. כמו שאלילו של נתניהו הנרי קיסינג’ר היה נוהג לומר, גם אדם חולה פרנויה עלול למצוא את עצמו בסימטה ללא מוצא מול בריון אדיר-ממדים החמוש בסכין. אבל ניתוח קר של המצב האובייקטיבי שבו נתונה הזירה הפוליטית הישראלית מעלה שיש שמץ של אמת בטרוניות של ביבי. הנוסחה להבנת הפוליטיקה שלנו היא ברורה, ובשנים האחרונות התחדדה עד תום: פוליטיקאים מהמרכז הלאומני מסוגלים לבצע פשעי מלחמה מחרידים מבלי שיפי הנפש יצאו נגדם; פוליטיקאים המוגדרים כאנשי ימין יכולים לסגת משטחים ולפרק התנחלויות ולנצל את השיתוק שאוחז במתנחלים ובידידיהם. כך עשה אריאל שרון בתקופה כאשר נע בשטח המוצל, המת, שבין הימין לבין המרכז. כזכור לא שזפה אותו עין זר כשהחל בתיכנון הנסיגות, וכאשר הגיע שעת הביצוע היה מאוחר מדי. פרץ זוכה בינתיים לחסינות יחסית מצד הימין, כל זמן שיוריד הוראות לצבא לבצע פשעי מלחמה בשטחים. בעת ובעונה אחת הוא נהנה גם מסלחנות מאנשי המרכז וגם מהחלק הליברלי יותר בתרבות הפוליטית שלנו. התפקיד שלנו בתקשורת וברחוב הוא לקצר ככל האפשר את שעות החסד ולהפוך אותן לימים של גיוס ומחאה. שר הביטחון הוא, לצערנו העמוק, סמרטוט של הגנרלים, איש בעל חזון חברתי שמכר אותו בנזיד עדשים במהירות שיא, חסרת תקדים אפילו בפוליטיקה הישראלית. עבור כולנו הוא עתה חלק בלתי נפרד מהמרכז הלאומני הממאיר, גם אם שכר המינימום עלה במשהו כמו מאה שקלים.
חבל לבזבז מלים על התייחסות ארוכה לחבורה הרקובה של מורדים בראשות אנשים כמו מתן וילנאי או אבישי ברוורמן או עמי איילון. המרד שלהם איננו אלא הד עמום לנטישה הגדולה של שמעון פרס ואנשיו על רקע עדתי ומעמדי. המורדים הם אנשי קדימה בהגדרה, שאובדן חושים זמני והעדר אומץ לב גרמו להם להישאר בעבודה. המקרה של ברוורמן קצת שונה כיוון שהוא תגלית של פרץ עצמו ואיש חדש בפוליטיקה הישראלית. ברוורמן הוא בן-גוריוניסט קלאסי שאימץ במשך השנים את העגה של שמעון פרס, החל ממס השפתיים המלאכותי לנגב ולמקופחים וכלה בהערצה האמיתית לטוני בלייר לשאר סוכניו של ג’ורג’ בוש במרכז הפוליטי הבריטי. האיש גרם נזק גדול לפרץ במערכת הבחירות כיוון שניסה לפחת במסר החברתי של היו"ר, שלא לדבר על הלהט המהפכני שפרץ שידר. לכן שילם את המחיר כאשר פרץ קבע את נציגי העבודה בממשלת אהוד אולמרט. הוא ממש איש קדימה מכל בחינה אפשרית ואם לא יפרוש מהפוליטיקה גם יגיע לשם בסופו של דבר. כך גם העסקן הוותיק יותר מתן וילנאי, איש מגודל המטפח ביטחון עצמי מופרז תחת מסווה של ביישנות ומסתיר את גסות הרוח הטבועה בו במעטה של פוזה ממלכתית דוחה. כפי שעוזי בנזימן ציין השבוע ב"הארץ", למורדים האלה אין מה לומר על התנהלותו של פרץ בשטחים כיוון שהם בעצם יותר ימניים ממנו בנושא הביטחוניסטי. פרץ נפל לתהומות מבחינה מוסרית ורעיונית ועל הקרקע הבוצנית בתחתית החבית מצא את עלובי הנפש שקמו נגדו. למרבה הצער המציאות הזאת היא חזות קשה לא רק למאוכזבי העבודה, אלא גם לסתם אזרחים החרדים לעתידם במדינה הזאת.
קראתי סקר באתר האינטרנט ואלה, ונדהמתי להיווכח, שכמות מדהימה של משיבים, 84%, סברו שהפלסטינים אשמים בשפיכות הדמים בעזה, ורק 16% קלטו שישראל ביצעה שם פיגוע טרוריסטי לכל דבר כדי ליצור הפחדה המונית. אין צורך להסביר כאן שהפחדה המונית איננה אלא שם אחר לטרור. אני לא מציע לזלזל בסקרים כאלה, שההשתתפות בהם היא המונית. עם זאת, הימין דואג לנוכחות גבוהה של אנשיו באינטרנט בכלל ובסקרים בפרט, וגם את זה יש להביא בחשבון. סביר בהחלט להניח שעשרות אלפי ישראלים מזועזעים מהפיגועים הצבאיים שלנו בעזה, ושהם מתביישים בצבא ובממשלה. השתתפותה של מפלגת העבודה בממשלה, נכונותה של מרצ להשתתף בה בתנאים ידועים ובעיקר כהונתו של יו"ר העבודה כשר ביטחון, מכרסמים ביכולתו של הציבור הזה להרים קול זעקה אדיר, שיביא אולי למפנה במדיניותו של המרכז הלאומני. כך זולגת המחאה לשוליים, ורק נוכחותה הפיקנטית של דנה אולמרט, בתו של ראש הממשלה, במשמרת המחאה נגד הרמטכ"ל דן חלוץ משכה תשומת לב תקשורתית כלשהי.
למען האמת, אני מעריך מאוד את נכונותה של אולמרט הצעירה להשתתף בהפגנת מחאה כל כך לא פופולארית בנסיבות הקיימות. אבל התקשורת מסרבת להתייחס לעיקר. כל זמן שהכותרות ומאמרי הפרשנות לא מקימים צעקה העולה לשמיים, הממשלה חשה שאין מחיר פוליטי פנימי להשתוללות שלה בעזה. אני לא מתרשם מ"יונים" ידידי אולמרט ופרץ שמגלגלים עיניהם לרקיע ודורשים מאיתנו תשובות על הקאסמים. אין לנו אלא להפנות אותם לכל אלה שיצרו את המצב הנוכחי בשטחים, שהרסו את הסכמי אוסלו, שמנעו התקדמות נוספת לשלום והפרו את כל עקרונות המשפט הבינלאומי והפכו את עצמם לפושעי-מלחמה. אין לאף אחד מאיתנו תשובה צבאית לקאסמים, וגם לא למעשי הטרור הנוראים ברחובות ערינו שיבואו עלינו בקרוב. מי שהפך את ההוצאות להורג ללא משפט לנורמה אשם בכל אוטובוס שיעלה באש, ובכל ילד שיקפד את חייו בעירנו ובכל מקום אחר בארץ.
כנראה שאין תחליף לעבודה פוליטית סיזיפית ואפורה שמטרתה היא שינוי גמור במבנה הפוליטי של החברה הישראלית. לשם כך יש לחזור להגדרת המטרות כדי לעצב את הכלים להשגתם. מטרות המינימום של כל התארגנות שמאלית דמוקרטית הן: התקדמות לשלום מציאותי תמורת מחיר מציאותי; חיסול הכיבוש ופירוק כל ההתנחלויות; משא ומתן לשלום עם החמאס. אם לא ניתן להגיע להסכם סופי עם התנועה האיסלמית שניצחה בבחירות הדמוקרטיות שנערכו בשטחים, לא נותר לנו אלא להגיע עמם למודוס ויוונדי סביר. מדובר בעיקר בהכרה הדדית, בהפסקת כל הפעולות החד-צדדיות כולל גדר האפרטהייד, ובהסכמים כלכליים שיאפשרו חיים תקינים גם בשדרות וגם בעזה ובגדה המערבית.
במישור הפנימי נעצב מצע המבוסס על שוויון כלכלי מירבי, על שכר מינימום הוגן, על ביטול משרדי כוח האדם ושיטת הראיסים במקומות העבודה, על איחוד כוחות בין האזרחים הערבים והיהודים, על חיסול האפליה נגד נשים ועובדים זרים, על תרופות חינם לכל ועל חיזוק מעמדם של המורים במערכת החינוך. לכל הערכים החשובים האלה אין שום קשר למפלגת העבודה כפי שהיא פועלת כיום. המפלגה היא מכשול כמעט בלתי-עביר להגשמתם ולכן יש לפרקה בהקדם. כל מי שרוצה להציל שם את נשמתו מוטב לו לעזוב בעוד מועד. החברות במפלגה, ממש כמו בימי גולדה מאיר, הופכת בהדרגה לכתם שקשה למחות אותו.
הניוון שתוקף את מרצ תחת הנהגתו האנמית של יוסי ביילין היא מקור נוסף לייאוש. גם שם אין מנוס משידוד מערכות כדי למנוע התפרקות מוחלטת. מרצ, כמו רוב דוברי השמאל הציוני (כולל האינטיליגנטים שבהם בעיתון "הארץ") עורגים לפת"ח ומנסים להתעלם מהמציאות בשטחים, כלומר, מהחמאס. שירי התהילה למחמוד עבאס רק מחזקים את יריביו. הנהגתו של העם הפלסטיני תיקבע אך ורק על ידי הפלסטינים עצמם, ולאנשי שלום עקביים אין ברירה אלא להידבר עם ההנהגה הפלסטינית החדשה כדי יצור את אותה אווירה שהביאה לעולם את הסכמי אוסלו.
הפוסטים האחרונים של ברעם מרים מאד. יש מקום לייאוש אך הדוגמא של אתר הגדה אינה מבטיחה גדולות ונצורות בקשר לעתידו של השמאל. צדקה מתחילה בבית, וגם התייחסות לקהל בוחרים טבעי. זילזול מוליד תבוסה בסופו של דבר. לא אישי נגד ברעם, אך בוא נגיד שהנימה של הגדה וההשתלחות או התלהמות על תומכים בפוטנציה אם הם אומרים חצי מילה שלא ניראית פה למישהו – יספקו לברעם הרבה הזדמנויות להתרעם על מה שקורה בארץ. ניראה שמדיניות האתר הזה למשל היא לעודד התאבדות וקריסה של השמאל, אחרת קשה להסביר את העוינות לציבור המתעניין. בקיצור, פה גדול, התנשאות, ואלימות מילולית לא יביאו בוחרים לשמאל.
גם אני מסכים שצריך כאן "… שנוי חברתי ומדיני המבוסס על אדנים איתנים של שתוף פעולה יהודי – ערבי." אבל יסביר לי מר ברעם – החמאס שהוא מפלגת השלטון ברשות מצהיר השכם והערב כי לא רק שאינו מוכן לשאת ולתת עם ישראל אלא שהתנאי לשקט לזמן מוגבל בלבד הוא נסיגה לקוי 67 וזכות השיבה. במילים אחרות החמאס מבקש שישראל תתפרק כדי שיהיה שקט זמני. לכן לא ברור עם מי אפשר לדבר, על מה אפשר לדבר והחמור ביותר – מה יקרה אחרי שתקופת השקט תגמר. ויסולח לי אם אני סבור שמר ברעם אבד כ קנה מידה מוסרי מינימלי. ישראל מבצעת טרור בעזה? הרי ישראל נסוגה מעזה והטילים שמכוונים לפגוע רק ואך ורק באזרחים רודפים אחריה ואילו ישראל מנסה להמנע מפגיעה באזרחים ומצליחה בכך למרות תקלות נוראות. להשוות את ישראל הקורבן אותו מנסים לרצוח יום יום ושעה שעה לרוצח שנפגע תוך התגוננות הקורבן היא אבדן כל קנה מידה מוסרי. ברור לכל וישראל הצהירה שאם לא תהינה תקיפות (שלא לאמר נסיונות לרצח המונים) מעזה היא לא תפגיז ולא תירה על עזה לכן האחריות על נפגעים ישראלים כמו על נפגעים פלשתינאים מוטלת לפתחם של אירגוני הטרור כולל זה היושב היום בממשלה הפלשתינית.
מספר הערות למאמרו של חיים ברעם:
א) מה זה "עמיר פרץ התוסף לרשימת המאכזבים מבין מנהיגי מפלגת העבודה"? למה ציפית ממנו או ממפלגתו? וכדברי המשל – אם יש להקת זאבים שטורפת תרנגולות, הם לא יפסיקו לעשות זאת גם אם יבחרו למנהיג מי שאינו נראה כזאב.
ב) ה"מורדים" בפרץ הם מכל אגפי מפלגת העבודה, והמרד שלהם הוא אישי לחלוטין ולא אידיאולוגי.אבל למען הדיוק, חלקם כמו איילון הם במפורש באגף השמאלי, לפחות מבחינה מדינית.
ג) לצערי, מרצ עושה את כל השגיאות האפשריות: מצד אחד לא מוכנה לתמוך בהתכנסות, לפי ראיון שנתן ביילין במעריב, וזאת בניגוד לעמדתה בימי ההתנתקות, למרות שמשמעות שתיהן היא הורדת התנחלויות והתקרבות להסדר הקבע – וכל זה מתוך דבקות באבו-מאזן, שאפילו גורמים בתוך הפת"ח מודים שזמנו עבר.מצד שני, מוכנה (אולי) להיכנס לממשלה בתנאים מסויימים.
לפחות הסיעה לא מוכנה לתת לממשלה רשת ביטחון כפי שהיה בזמן ההתנתקות, כלומר לתמוך בצעדים אנטי-חברתיים רק כדי להשיג התקדמות בתחום המדיני.
מאמר מצוין וכועס. תודה.
כל פעם מחדש נחמץ לי הלב בשניה שאני מסיים לקרוא את הרשימות של טובי ההוגים באתר הזה. הידיעה המצליפה שאני נמנה אולי על ארבעה עשה וחצי קוראים מהנהנים, שהולכים ומצטמצמקים תחת ענני המציאות הישראלית המיליטריסטית והלא-תרבותית, מבטלת כמעט את ההישג האינטלקטואלי והחשיבתי שהקריאה מספקת. זה כמו אשליה: תראו, יש לנו, לצודקים, אתר באינטרנט. ואנחנו נשמעים בו נהדר.
שיט.
ואני מאוכזב מכולם, כי האמנתי בו, בעמיר פרץ, ובפוטנציאל השינוי שלו. חשבתי שיהיה עליו להתפטר לאחר המחדל בעזה. הוא כנראה לא חשב ככה.
אני אתמוך מעתה במרצ בדרכה להסיר מעצמה את יוסי ביילין ולשוב להיות שרידיאנית-אלוניסטית.
אני חושב שרן כהן הוא האיש.
הייתי מציע שוב לכולם לא למהר ולהיתאכזב מפרץ,
פרץ לדעתי הוא התקווה הכי מתונה כיום בפוליטיקה הישראלית,אך גם פרי מתון,והגון כמו פרץ צריך להבשיל.
לגבי המרד בעבודה,אין לראותו אלה כמרד עדתי של כאלו הרואים עצמם כאדוני הארץ.
נקודה נוספת , שלא ראיתי התייחסות אליה באתר זה הוא מעצרם המבורך של מבצעי הלינץ ברוצח המתועב זדה
מחמוד עבאס הוא הראיס הנבחר של הרשות הפלסטינית, והוא הסמכות איתה על ישראל להיכנס למשא ומתן. ממשלת החמאס לא מכירה דה-יורה בישראל, אולם תכיר בה (לפחות דה-פקטו) במקרה של מו"מ של עבאס עם ממשלת ישראל.
אני חושב שזאת בדיחה הסטורית גרועה שאנשים בישראל, גם מהימין וגם מהשמאל, לא מבינים שבראש הרשות הפלסטינית עומד הגרסא הפלסטינית של יוסי ביילין (על כל הרע והטוב המשתמע מכך).
לחיים ברעם, שלוש תהיות לוגיות.
1. בתגובה לפולמוס שעורר דני פתר התיצבת השבוע נחרצות (בצדק) לצדו של דני פתר בדרישה האולטימטיבית ש’הסוציאליזם שלנו’ יהיה דמוקרטי.הגדלת לעשות, לעניין הדגשת הכורח הדמוקרטי, בהתקפה על הלניניזם, התקפה שאני מסופק אם דני פתר יקבל אותה.בכל מקרה אישרת את קביעתו של דני פתר (שאני למשל מסתייג ממנה) שהסוציאל דמוקרטיה השוודית עשויה לשמש דגם ל’סוציאליזם שלנו!!!’.
והנה כעבור שלושה ימים, במאמר שלעיל,עוד לפני שאתה מביא את תוצאות הסקר המלמדות מה הן עמדות הדמוס, עמנו הנאור, בעניין שפיכות הדמים האחרונה, ומבלי שתביא (לשמחת שנינו) את התמונה שהיו מגלים הסקרים לוא היו בוחנים את העמדות החברתיות – סוציאליזם או לא – של כלל ‘עם ישראל’ יהודים וערבים, אליטות כאלה ואחרות (כולל האליטה השמאלית ראדיקלית שלנו),
אתה דוחה בשאט נפש את "התאוריה הישנה על השמאל העיקבי הזקוק לסוציאל דמוקרטיה…", אתה קורא להחיש מיד!!! את קיצה של מפלגת העבודה ולהתחיל לאט לאט "במלאכה "פוליטית הסיזיפית ואפורה" של בניית "מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית".
ולמה החיפזון להרוס – "יא ברעכן" כסיסמת האולטרה רביזיוניסטים בשנות השלושים?
כי החלטת "לקצר את ימי החסד לאמיר פרץ"! אתה לא מוכן לתת לו אפילו שבוע אחד!
2. במאמר קודם שלך העלת בניתוח עמוק למדי, כמתאפשר במאמר עיתונאי, את האנלוגיה האפשרית בין פרץ לבין פנחס לבון. העלת אותה כחשש לגבי העתיד. באותו מאמר, או אולי באחר, כתבת שורה, (ואסתכן עכשיו בהתבזות כשאומר בכנות גמורה שהמשפט העלה דמעות בעייני מחמת האהדה לחום האנושי של סוציאליסט אמיתי שהשתקף ממך בכתיבת המשפט הזה) ש’ציטוטה מהזיכרון’ היה – איני מקנא באמיר פרץ, הוא יידרש לעשות מיידי (יום? שבוע?) הכרעות שרובנו עושים רק פעם בחיים.והנה בתום שבוע שבו לא החמיצו ‘מקורבי אולמרט’, ה’איילה חסוניים’, העוזי בנזימנים והגדעון סאמטים, שום הזדמנות להפגין את חיצי הגזענות המזרח אירופיאית (גזענות של נחותים) שלהם על גבו של פרץ לא מצאת לנכון אפילו לסייג מעט את דברך ברוח מאמרו של זאב שטרנהל בהארץ של אתמול.
3.במאמר קודם שלך דגלת (לשימחתי) בעמדה אמביוולנטית בהתייחסות לאשתו של אולמרט ולאולמרט עצמו מכוח העובדה שהם מותקפים ברשעות מצד ‘כוהני הרוע’. לא חלילה מתוך ‘רחמים של אמפטיה’ אלא משום ההיבט הפוליטי של ‘התופעה’. במאמרך האחרון, זה הנידון כאן, אפילו הרחבת את ‘רוחב ראייתך’ (הפעם ללא שום הצדקה לדעתי) והחלת אותה אפילו על בנימין נתניהו. והנה רק אמיר פרץ מבחינתך כבר גלוי וברור ומוחלט "סמרטוט של גנרלים.. מכר את החזון החברתי (מכאן דרך אגב נובע שהוא "בעל חזון חברתי" מה שאי אפשר לומר לגבי אף אחד!!! מכל המנהיגים הנוכחיים, אלה שבשרות פעיל ואלו שבמילואים כמו יוסי שריד למשל) בנזיד עדשים במחיר שיא".
זהו. כל האמור לעיל הן רק תהיות. לא נובעת מהן מאליה שום עמדה ‘פוזיטיבית’. אלו רק תהיות לוגיות בדבר הלכידות (הקונסיסטנטיות) של עמדותיך.
לאור,
האנלוגיה בין ביילין לבין עבאס היא לגיטימית, אבל קיימים גם כמה הבדלים חשובים. ביילין הרבה יותר שולי בזירה הפוליטית הישראלית לעומת עבאס, שמייצג כיום מפלגה מובסת אבל עדיין עם שורשים ועוצמה בחברה הפלסטינית. העובדה העצובה היא, שהמתונים בפלסטין צברו בזמנו את רוב הקולות, ואילו כאן יש רוב עצום למדיניות החד-צדדית של המרכז הלאומני. אין צורך כמעט להסביר לאנשי שמאל שעבאס בכל זאת מייצג (חלקית) את העם המדוכא אחרי 39 שנות כיבוש ו-58 שנות נישול, ואילו ביילין מייצג עמדה קורקטיבית בעם המדכא. נקודת הדימיון אכן קיימת: כשם שהפלסטינים אינם יכולים להחליט שביילין יהיה נציג ישראל במשא ומתן כלשהו, כך גם הישראלים אינם יכולים לקבוע שנציג פלסטין יהיה עבאס.
מהיכן הבטחון שהחמאס יכיר דה-פקטו בישראל? הרי זו בדיוק הבעיה של השמאל עם הצבור הישראלי שהוא מבסס את התזות שלו על משאלות לב במקום על עובדות. צריך להאמין לפלשתינים ואם הנייה מצהיר שהוא לא יכיר לעולם בישראל צריך להבין שזו מדיניות העם הפלשתיני (כל זמן שהוא לא מסלק את החמאס) ועל עובדה זו צריך לבסס את התזות.
ברעם,
הוא שאמרתי: אנחנו לא מבינים את העובדה הפשוטה שהמצב הפוליטי ברשות הוא כאילו יוסי ביילין היה נבחר לעמוד בראש מפלגת העבודה הישראלית ולראשות הממשלה.
הישראלים הם לא אלה שבוחרים בעבאס לנהל את המו"מ מטעם הפלסטינים. הפלסטינים בחרו בו להיות הראיס שלהם, ולכן נתנו לו מנדט לנהל מו"מ עם ממשלת ישראל. נכון שהמצב כרגע ברשות הוא אבסורדי, כשרה"מ והראיס מושכים לשני כיוונים שונים, אבל אפשר ורצוי להידבר עם מחמוד עבאס.
ל"לאור",
הנייה הודיע לא מעט פעמים כי הוא מכיר בלגיטימיות של מחמוד עבאס לנהל הידברות עם מדינות אחרות בשם הפלסטינים. במקרה שעבאס יביא לעם הפלסטיני הסכם חתום עם ישראל, לא תהיה לו הרבה ברירה.
ובכל זאת יש דרגות שונות של פשעי מלחמה, ויש להפריד בין מעשי החמאס למעשי ממשלת ישראל. הראשונים פוגעים באזרחים בכוונה תחילה. האחרונים פוגעים באזרחים שלא בכוונה , אם כי מתוך זלזול בסיכון הנשקף להם.
אם נמשיך את משלי הכדורגל הרי יש חשיבות רבה לשאלה מה היתה כוונת המבצע. זהו ההבדל בין כרטיס צהוב לבין כרטיס אדום. זהו גם ההבדל בין השער האנגלי המפוקפק ב- 1966 לבין המעשה המחושב בזדון שעשה מארדונה בידו בשנת 1986. ומי שלא מכיר במה מדובר כדאי לו להסתכל בוידאו באתר המעולה של פיפ"א המביא בצבעים את אירועי העבר של אליפויות העולם כולל שערים אלה:ראו:
— קישור —
הפרה המקודשת ביותר – מערכת הביטחון
המערכת המקודשת ביותר והחזקה ביותר בישראל. כל איש ימין יקפוץ לדום כשמזכירים את שמה. הנה למשל פ. המציג עצמו כאיש המערכת, או לפחות נוקט בז’רגון של המערכת, כרבים שם, מול ביקורת, הוא נוקט במלל שמנוני ועמום, ורואה כאן רק טוב, רק וורוד.
משכורות גבוהות, פנסיות שמנות, הטבות. דירה בת 4 חדרים (לא ככה פ?) או יותר, אולי ברמת אפעל, אולי ברמת אביב ג’, אולי בצהלה, שמחירה 250 אלף דולר או יותר. ריהוט משובח. מטבח מאובזר היטב. אולי גם, לפי מיטב הטרנד, אופני הרים משובחות, שעלו 15 אלף שקל. מה יש להתלונן?
אבל רגע. מערכת ציבורית שזורם אליה 45 מליארד שקל או יותר. מקודשת, עם ביטחון לא מתווכחים. מה שאומר, אין כמעט בקרות תקציביות, אתה אומר ביטחון, מוסיף כלאחר יד, "חיוני", ואישרו.
גם אם מדובר נניח בסעודות הצהרים העסיסיות שלך ועמיתיך (לפי המסופר), במסעדות רחוב באזל בת"א, אם אתה, הקורא זאת כאן כרגע, שבכני"ק נניח. או במסעדות היוקרה בבית אסיה, באם את/ה, עונד דרגות הסא"ל או הרס"ן והקורא זאת כרגע (יש זמן, ודווקא לא מעט..) עובד בקריה.
כמו מה זה נישמע לכם?
נכון.
להלן קצה קצה הקרחון, מהתקופה האחרונה (ויש סיפורים, יש מכאן ועד להודעה חדשה, ומכאלה שיודעים היטב על מה הם מדברים)
מנכ"ל התעשייה האוירית שוחד, מרמה, הפרת אמונים.
— קישור —
משרד הביטחון מתנגד לאיסור מתן שוחד בעסקאות נשק..
— קישור —
הרופא הבכיר ביותר במשרד הביטחון שוחד
— קישור —
– וזכורה "לטוב" גם את אלה דותן, פסיכולוגית קלינית בשנות ה-80 וה-90 בביה"ח הפסיכיאטרי שלוותא. מדובר באישתו של תא"ל רמי דותן, שבעלה הקודם, איש ח"א, מת בנסיבות עלומות. תא"ל רמי דותן יצר יחד עם אלה, עוד כשבעלה הקודם היה בחיים, אווירה שחצנית של פריצות אישית בפומבי. ניהל "חצר" מאפיונרית פרטית כראש להק ציוד בחיל האויר, גנב 10 מיליון דולר, היתקין בשיתוף עם חברת General Electric מנועים פגומים במטוסים. נידון למאסר של שנים רבות, הורד לדרגת טוראי. עזר וייצמן אמר שהיה צריך להעמידו מול כיתת יורים. בראיונות שנתנה לעיתונות העמידה אלה פני אישה מוכת גורל והציגה את בעלה כשה תמים וחף מפשע, קודם שהורשע (אמרה גם: "אני פסיכולוגית קלינית עשירה מאד ולא היינו צריכים את הכסף"). החבורה ההיא ניסתה להציגו כחולה ובעל לחץ דם גבוה, על ידי שימוש בשיטות של ביו פידבק. בזמן חקירתו הביאה לו אלה שוקולד במטרה להגדיל את כמות הסוכר המנוצל והקופאין בדמו, אך היציגה זאת בעין דומעת כאילו "רצתה קצת לשמח אותו".
— קישור —
ההבדל בין כרטיס אדום לצהוב במקרה שלנו הוא אחר לחלוטין באופן עקרוני:
המאבק של הפלסטינים נגד הכיבוש הישראלי הוא מוצדק מעיקרו ולגיטימי עפ"י ההכרה הבינלאומית אלא שעל אופן ניהול המאבק שפוגע בכוונה באזרחים אפשר להוציא כרטיס צהוב, למרות שקשה לי לראות מה ניתן להם לעשות נוכח יחסי הכוחות הבלתי אפשריים.
לעומת זאת נוכחות הכיבוש הישראלי בשטחים זה כרטיס אדום מלכתחילה ולא חשוב כמה הוא "נאור".
כל הארגונים שהזכרת, לא מהווים רבע מנדט. כך שללא ישיבה בממשלה עם ציונים, בכל מקרה תהיו באופוזיציה, והמצב ימשך כמות שהוא.
תומכי הציונות הם רוב במדינה הזאת, וכדאי שתתחיל לקבל זאת.
When the Palestinians have attack helicopters, laser-guided missiles, heavy artillery, a navy, and a network of informers, collaborators, and provocateurs in Israeli society, only then will it make sense to compare military tactics.
Until then, all those Israelis who self-righteously compare "deliberately targetting civilians" with "inadvertently targetting civilians" are merely adding their voices to the Israeli p.r. campaign, of murdering and lying.
אנני מבין מדוע מר חיים ברעם מקבל מראש את הנחת היסוד של החמאס המסרב לשאת על שלום עם ישראל ." אם לא ניתן להגיע להסכם סופי עם התנועה האיסלמית שניצחה בבחירות הדמוקרטיות שנערכו בשטחים, לא נותר לנו אלא להגיע עמם למודוס ויוונדי סביר. מדובר בעיקר בהכרה הדדית, בהפסקת כל הפעולות החד-צדדיות כולל גדר האפרטהייד, ובהסכמים כלכליים שיאפשרו חיים תקינים גם בשדרות וגם בעזה ובגדה המערבית"
האם כבודו אינו מבין שתמורת נסיגה לגבולות 67
והפסקת הפעולות החד צדדיות אנו רוצים וזכאים לשלום מלא ולא להודנא.
אם הודנא אז תמורתה נשלם מחיר מופחת הפסקת הסיכולים, נסיגה חלקית טמתן רשות למעבר בשטחנו מהגדה לרצועה ולהפך
לציוני הגאה,
ממתי אתם מוכנים לסגת לגבולות 67 תמורת שלום? הרי על זה בדיוק ניהלנו נגדכם מאבק של שנות חיים מאז 1967?
בכל פעם שמתקרב שלום אתם מעלים את המחיר. בינתיים הוא משתנה. כפי שהזהרנו אתכם כל השנים בסוף תאלצו לשלם מחיר כבד. בעצם, כולנו נשלם מחיר כבד. עד מתי ננסה לעצור את הלאומנות המטורפת שלכם, ועוד לסבול את הקרתנות ואת הצדקנות?
האם המצב איננו הפוך? האם הפלסטינים לא משלמים מחיר הולך וגדל תמורת סרובם לשלום בתנאי המינימום שלנו?
ב-47′ יכלו לקבל שלום בגבולות החלוקה וסרבו.
אחרי מלחמת העצמאות יכלו לקבל שלום בגבולות 49′ וסרבו.
אחרי 67′ יכלו לקבל את גבולות 67′ מינוס תיקונים קטנים וסרבו.
ב-2000-2001 יכלו לקבל כ-95% משטחי 67′ וסרבו.
רק תסתכל על המצב שלהם ושלנו מאז 47′ ותקבל את התשובה על השאלה מי משלם יותר תמורת סרבנותו.
אישית, כמובן שאני מסכים עם כל הנאמר כאן (מלבד, בהכרח, המשפט על "חיזוק מעמדם של המורים"… כידוע לכל, אני בעד ביטולם המוחלט, של כל בתי-הסוהר-לילדים באשר-הם) – אבל הבעיה היא: האימפוטנציה במחנה שלנו, כמו גם יצר ההרס העצמי, המתבטא בשימור ובעידוד יריבויות עתיקות, בין אנשים, שבעצם חושבים ומאמינים כמעט *בדיוק* באותם הדברים, אבל לפני חמש, או עשר, או חמישים שנה, מישהו אמר משהו למישהו ומאז הם לא מדברים יותר אחד עם השני. יש אצלנו, בשמאל הרדיקאלי, יותר ארגונים (העויינים זה לזה) מפעילים בהם!! מספר הארגונים, גדול ממספר הפעילים, מישהו מסוגל להסביר לי את זה??
האגו הוא אסון. נטירת-הטינה – קטסטרופה מוחלטת. כל אחד ואחת אצלנו, מוכנות ומוכנים לפעול אך ורק עם מי, שחושביםות בדיוק – אבל, בדיוק!! – כמותםן, אחרת "לא צריך". שברו את הכלים ולא משחקים. מנטאליות, של ארגז-חול.
ונמאס לי!! חלאס די, צריך כבר להתנהג, כאנשים מבוגרים, להתאחד כולנו, סביב מצע מוסכם אחד – זה לא יכול להיות, קשה מדי, כולה צריך, ללמוד להתפשר – להקים תנועה חוץ-פרלמנטארית חזקה, שתורכב – מן הסתם – מאנשי "גוש שלום", "תעאיוש", "בת שלום", "סלון מזל", "אנארכיסטים נגד גדרות" ועוד טריליארד ורבע ארגונים שונים, לארגן הפגנות *בכל ערי-הארץ*, פלוס הפגנות גדולות יותר, עם מערך של הסעות וטרמפים שידפוק טיפ-טופ – ואז, עם בוא הבחירות הבאות, לארגן איזושהי חזית רחבה יותר, סביב חד"ש מן-הסתם (ורצוי ומומלץ, עם עוד מפלגות וארגונים), לרוץ ולהבהיר לכל: לא נשב, בממשלה אחת עם ציונים ולא נתמוך בה, אפילו תחזיר, חמש-שש התנחבלויות (במטרה לבנות עשרים באיזור אחר)!! לא נתמוך, בשום תקציב, שלא ידבר, על משק סוציאליסטי הגון!! נביא לקץ הבניה, בשטחים הפתוחים!! מפלגת שמאל רדיקלית *אמיתית*, הנשענת על תמיכתם, של כמה שיותר אנשים… ואז, אז ורק אז, תהיה לנו תקווה!!
אני מודיע (בפעם הטריליארד, אבל אולי הפעם, אנשים גם יתייחסו), שאהיה זמין לכל יוזמה כזאת, אם רק יארגנוה אנשים, שהאגו שלהם לא יהיה גדול במידה כזאת, שהם מקשיבים רק לעצמם… וכאלה, לאסוננו המחריד, כאלה אינם חסרים!!
לחיצה על שמי, תביא לשליחת דואל אלי. כולכםן מוזמנותים.
לא מתאחד מאחורי חד"ש, מרצ מצפן או בני הכפר בלי שהללו מציגים תוכנית ביטחונית אופרטיבית בשבילי. בניגוד לקדימה ולחמאס אני מקבל את כ-ל סעיפי מסמך האסירים אחד לאחד כולל הזכות המלאה להמשיך בהתנגדות אלימה בגדה.וגם כנגד מטרות מתנחליות, זכות השיבה, םינוי ללא תנאי לקווי 67 ושיחרור אסירים. אבל ירי טילים על שדרות הנמצאת בקווי 67 הוא אקט מלחמתי מחוץ לקונצנזוס הפלסטיני (לפחות לפי הסקרים). אנא חיים או תומכי חד"ש פה הסבירו לי מה אני – כשר הביטחון של ישראל האחראי על ביטחונם של תושבי שדרות אמור לעשות כאשר החמאס מסרב לקבל את הקונצנזוס של עמו וממשיך לירות טילים על השכנים שלי?
פירושה תכנית שיש לה סיכוי להיות ממומשת על ידי שלטונות הכיבוש והאפרטהייד.
מובן שאף אחת מהתנועות שעזר מנה (מלבד מרצ) לא יכולה להציג תכנית כזו…
יורם בר-חיים
יורם תפסיק עם סיסמאות הכיבוש האפרטהייד. אני מקבל את זה שעזה נצורה ומותקפת ,בגדה קיים משטר כיבוש ואפרטהייד וגם בישראל קיים משטר גזעני. עדיין אני דורש תשובה – לו ברכה היה שר הביטחון כיצד עליו להגיב כאשר נורים טילים על אזרחים שגם לחד"ש אין ספקות שהם אזרחי מדינת ישראל ויש להם זכות לחיים בדיוק כמו לתושבי סח’נין
לו ברכה היה שר הבטחון, פירוש הדבר היה, שבישראל יש ממשלת-שמאל נאורה – כבר היה שלום מזה זמן רב – ושוב טילים לא היו נוחתים, על שום מקום שהוא…
מה אתה רוצה מברוורמן?עמיר פרץ הונה את הציבור.הוא דחק את ברוורמן שהופיע לצידו בכל מערכת הבחירות ואף נבחר למקום רביעי ברשימת העבודה לכנסת.למרות זאת,עמיר פרץ לא מינה אותו לשר.
לרון וייס,
אסביר לך ברצון. קודם כל, ברגע זה פרץ הוא בתחתית החבית מבחינתי, לא עולה על דעתי להגן עליו בשום פנים ואופן אבל ברוורמן לא מתח שום ביקורת על רצח האזרחים בעזה. לדעתי, זה מקובל עליו והוא ימינה אפילו מפרץ בנושאים האלה.
עם זאת, לא הייתה כאן שום הונאה. עם 19 ח"כים פרץ נאלץ לבחור שרים על פי אילוצים שונים. לברוורמן אין שום ניסיון פוליטי ולא יזיק לו להשתפשף קצת כחבר כנסת.
על אף שאני מסכים עם המגיבה שלפני, יש לזכור שאין זה מתפקידם של המאמרים לגייס תומכים ואין זה מתפקידו של האתר לערוך קמפיינים. זהו ביטאון המציג רעיונות ומתייחס לנושאים האקטואליים בארץ ובעולם, אמנם בכדי לקדם השקפות מסויימות, אך לא בכדי למשוך קהל. יש להבדיל את הפולמוס סביב רעיון מסוים מהניסיון לגייס בהמוניות תומכים – וזה מאחריותו של הקורא לבחון את הטקסט ולהחליט לגביו. בנוסף, סביר ביותר כי הקורא המגיע לכאן מוצא את דרכו עקב עניין בהשקפות מסוימות, זאת לומר – אנחנו לא מיינסטרים.
באשר לעצמי, מצאתי את המאמר המלודרמטי בעייתי. לעתים תכופות סוטה ברעם מן העיקר: אי קבילותה של העבודה להשיג את ההישגים בהם מעוניין הציבור השמאלני, מגמה ארוכת שנים שנראית רק מסלימה עם הזמן, זאת בנוסף לבעיה החמורה יותר, הפסיביות של אותו ציבור, ועובר לטפל, דש בקטנות על גבול הרכלנות, והשימוש בפרטים אלו חורה לי. עוד חורה לי, שנראה שיש פה מידה של השתמטות מאחריות, שכן לא מספיק ‘להפיל’ את המפלגות הרדומות בכדי לעורר את הציבור, ציבור שהמפלגות משקפות היטב לפי דעתי, דבר המעלה את החשד שהן לא אלא תוצר לוואי שלו [בניגוד להשערת המאמר שניוונם של המפלגות מונע מן הציבור מלהביע את עצמו].
על כן אני מציע לבחון את התמונה הגדולה, שאנחנו כלולים בה לא פחות מכל שמאלני אחר, ולעשות את מיטב המאמצים לשקם קודם כל את החברה, ואחר כך את הפוליטיקה.
לעודד משעולי,
אין שום קשר בין ההגדרות המדויקות שלך אודות האתר ומטרותיו, לבין הביקורת הלא מוצדקת על הדברים שכתבתי. אני חייב להזכיר שוב, שהטור הזה, שמופיע כאן כבר שנים רבות, מתפרסם בכל העיר עבור הקהל הרחב. הוא נכתב וממומן על ידי כל העיר. אם מישהו הצליח לאורך 21 שנה להחדיר את המסרים השמאליים בסיגנון יותר יבש ו"רציני" אז אני מסיר את הכובע בפניו.