בשנת 1971 עבדתי במחלקת ההסברה במשרד החוץ, בתקופה בה אלוף הר-אבן עמד בראשה. אחת ממשימותי הראשונות היתה להכין חוברת על ירושלים המאוחדת. זה היה בתקופה בה עדיין דובר על כיבוש נאור, ורווחו תיאורים על השיפור הרב באיכות החיים במזרח ירושלים. החוברת נועדה להזים טענות שנשמעו ברחבי העולם על המתרחש בעיר תחת השלטון הישראלי, כגון הטענה שהנוצרים בורחים ממנה.
לא אפרט כאן את כל הנושאים שכללתי בחוברת – ענייני תשתיות ופיתוח, מוסדות בריאות, פעילות ההסתדרות במקום, ניהול המקומות הקדושים וכו’. אבל במהלך התחקיר ישבתי לי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וצברתי מספרים על האוכלוסייה בישראל ובשטחים. עזרה לי באיסוף החומר עובדת בכירה של הלשכה, אשה שנראתה לי אז מבוגרת (מן הסתם היתה בת חמישים-פלוס), ישראלית ותיקה עם שמץ של מבטא רוסי מן הדור הישן. היא קצת הזכירה לי את אמי, והיה לי נוח מאוד לשוחח איתה. ואז קרה דבר ששינה את ראיית העולם שלי.
עלי לציין שהייתי אז כמעט עולה חדשה – חזרתי לישראל זמן קצר קודם לכן אחרי קרוב לעשרים שנה בארצות אחרות. ישראל שאני עזבתי היתה מדינה קטנה וענייה, ואילו ישראל שאחרי מלחמת 67′ היתה מיני-אימפריה. כמי שגדלה בפלסטינה המנדטורית שמחתי מאוד על האפשרות לבקר שוב בעיר העתיקה, במוזיאון רוקפלר והר הצופים, לנסוע לים המלח דרך מדבר יהודה ויריחו… עוד לא ממש קלטתי מה שקורה, שהכיבוש אינו מצב זמני עד שיושג הסכם שלום אמיתי, וכי השלטון הישראלי אינו מתכוון לוותר על השטחים שנתפסו במלחמה.
נחזור ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ישבתי עם אותה גברת והעתקתי נתונים. ענייני היה ירושלים, אבל במהלך העבודה בדקתי גם נתונים על תמותת תינוקות בישראל, והנה ראיתי שתמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל כפולה מזו שבאוכלוסייה היהודית. "אוהו", אמרתי בתדהמה, "זהו שיעור גבוה!" ואז האשה החביבה, התרבותית, שהזכירה לי את אמא שלי, אמרה בשלווה:
"זה בסדר. שימותו, שימותו…"
אילו היא שפכה עלי דלי של מי-קרח היא לא היתה יכולה להקפיא אותי יותר. נאלמתי דום וצמרמורת עברה בגבי. רציתי למחות, לומר לה, "איך את מדברת! הרי מדובר בתינוקות!" אבל לא יכולתי להוציא מלה מפי.
משהו קרה לי אז. אפשר לומר שבאותו רגע נפתחו עיניי. אנשים כמוני שגדלו בבתים נאורים, ליברליים, שוויוניים, הומניסטיים, לא בקלות תפסו שמין סרטן הלב התפשט באוכלוסייתנו. פעם קראו לזה "התקרנפות" – בעקבות המחזה של יונסקו – אבל בעיני זה מצטייר כמחלה ממארת. והיום היא המצב הקבוע, הרווח בעם. כיום מבצעת מדינת ישראל רציחות על בסיס יומיומי – קוראים לזה חיסולים, אבל המעשה נקרא רצח. אילו רצו באמת לעשות צדק היו תופסים את ה"מבוקשים" האלה – שהרי צה"ל מסתובב כרצונו בכל מקום – ומעמידים אותם לדין. אבל במקום זה התקבל מושג החיסולים, שאינו אלא רצח, המבוצע בדרך כלל מן האוויר. וכיוון שקשה לדייק כאשר רוצחים אנשים על ידי טילים, ונהרגים המון נשים וילדים וסתם עוברי אורח, אז הציבור אומר, "נו טוב, זה לא היה בכוונה… ואילו הם ניצחו, הם לא היו הורגים בנו?"
דם ילדים קטנים נשפך כאן כמעט יום-יום. המים הזורמים בביתי נמדדים במד-מים ואני משלמת עבורם. אבל איש אינו מודד את דמם של הילדים הפלסטיניים, המתים והפצועים, הנכים והמשותקים. ואני נזכרת בדברים ששמעתי אז מפי אשה נעימת-הליכות בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושוב אני חשה את אותה צמרמורת. לפעמים אני חולמת לנסוע ל"הר המנוחות" בירושלים, שם קבורים הורי, ולצווח: "לזה התכוונתם?! אתם רואים מה שהתפתח כאן?! איך יוצאים מזה?! איך מפסיקים את הזוועה?!"
נ.ב. החוברת על ירושלים היתה יפה והוגנת למדי. אחרי שנדפסה ונכרכה הוחלט לגנוז אותה, כי היה כתוב בה שהוואקף המוסלמי מנהל את הר הבית. "ומה אם מחר נחליט לשנות המצב?" טענו אנשי מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. "עוד יצטטו לנו את הדברים האלה…". החוברת נשלחה למפעל הנייר בחדרה, שם גרסו אותה.
כשאת מציעה להכנס לעזה לתפוס מבוקשים כדאי שתקראי את ספירו שחושב שזה לא חוקי גם להכנס לעזה או במילים אחרות – אסור לגעת ברוצחים פלשתינים כי פלשתינים צודקים מראש וישראלים מנוולים מראש.
לא, אני מניח שהם לא רצו בכך. אני מניח שהם רצו לחיות בשלום ובשלווה ומבלי לפגוע באף אחד ממש כשם שרוב האנשים השפויים רוצים. אבל שאיפות לחוד ומציאות לחוד. הפלסטינים מתים על זכותם לחיות כאן במקומנו, ומול זה אין הרבה פיתרונות נעימים. עושים את המקסימום במסדרת האפשר.
חבל להתעלם מהעובדות הקשות: הטרור הפלסטיני והתוקפנות מצד העולם הערבי כלפי מדינת ישראל החלו הרבה לפני שזו כלל נוסדה. לא היו מתים כלל משני הצדדים אילו הסכימו הפלסטינים לתוכנית החלוקה ב-47. כמה פשוט. הפלסטינים גםמ יכלו להקים מדינה בשטחי 67 במלואם בין 49 ו-67. הם לא עשו זאת ובחרו במקום זאת בדרך המלחמה. לפעמים, את יודעת, צריך להכיר בכך שהמציאות הקשה שאת נמצאת בה לא תלויה רק בכך. עיינתי היום במצע החמאס כפי שהוא מופיע באתר פלסטיני רשמי. מדובר במצע של המפלגה שעבורה הצביעו רוב הפלסטינים. אני מציע לך גם לקרוא אותו.
אפשר לחשוב שהציונים באו לחיות כאן בשלום ובשלווה עם הפלסטינים ואילו השיבו להם בטירור. אילו השקרים הנפוצים כאן כ"כ והמצדיקים את כל הזוועות. "העובדות הקשות" הן הפוכות: המטרה הציונית היתה מאז ועד הים לנשל את הפלסטינים ולבוא במקומם. בתגובה קבלו את "הטירור הערבי". שקר נוסף, כאילו לו רק הסכימו הפלסטינים לחלוקה של 47 היו יכולים להקים להם מדינה. אבל "העובדות הקשות" אחרות: עוד בטרם התקבלה ההחלטה באו"מ כבר נסעה גולדה לעבדללה לחלק את השטח שנועד לפלסטינים בין עבר הירדן למדינה היהודית.
ושאלה אחרונה, איך היו תושבי ישראל מגיבים להצעה לחלק את ישראל בקו חדרה? אז למה הפלסטינים היו צריכים להסכים למין חלוקה כזו ב-47?
ליעל לוטן,
מעניין. זה אולי ישמע כמו נחמת עניים, אבל אני לפחות מקנאה בך על כך שאת יכולה ללכת להורים שלך ולשאול האם לזה הם התכוונו. אני לא מעיזה, כיוון שמאוד יתכן שהם יגידו "כן" במקרה הרע ו"מה אכפת לנו" במקרה הטוב.
בטיפה אחת רואים את כל הים.כאלה אנחנו. תודה ליעל לוטן.
יש לך הוכחה לעניין גולדה ועבדאללה?
אמירה אמיצה, תיעוד חשוב. תודה לכותבת.
" אילו רצו באמת לעשות צדק היו תופסים את ה"מבוקשים" האלה – שהרי צה"ל מסתובב כרצונו בכל מקום – ומעמידים אותם לדין."
—
לדבר זה קל. אולי גברת לוטן מתנדבת "לתפוס" את המבוקשים האלו במקום צה"ל?
בבקשה, תראה לנו גברת לוטן איך "תופסים" מבוקשים בלי לשפוך טיפת דם של פלסטיני או ישראלי.
חוץ מזה, גברת לוטן אולי לא שמה לב, אבל ישראל התפנתה מרצועת עזה בקייץ האחרון. צה"ל לא מסתובב שם כרצונו (וגם קודם לכן לא הסתובב כרצונו בריכוזי האוכלוסיה של עזה) ולכן אין לו יכולת "לתפוס" מבוקשים.
זה המחיר של סיום הכיבוש.
שיטות ההתמודדות עם פעולות עוינות הן אחרות.
זה כבר לא שיטור, זו מלחמה.
לישראל אין שום תועלת מהריגת אנשים שאינם לוחמים. לעומת זאת – הנזק גדול מאוד, גם ברמת תחושת האשמה שמכרסמת בתחושת הצדק, וגם ברמת היחסים הבינלאומיים.
אם לגברת לוטן יש פיתרון לאיום הקסאמים, שאינו כרוך באלימינציה עצמית של בנק המטרות של הקסאמים (קרי – האוכלוסיה הישראלית), מדוע היא מסתירה מאיתנו את הידע החשוב הזה?
אכן, לא קשה…מדינת ישראל תיכנע ותוותר על קיומה…
איך לא חשבתי על זה קודם…להרשם ללימודי שחיה?
למגיב שמעלי
שכחת שהחמאס אינו מוכן לנהל משא ומתן על שלום עם ישראל.
הוא דורש נסיגה מלאה, החזרת פליטים , ושחרור אסירים…תמורת הודנא
ואז יקום הגיהאד האיסלמי ויכריז שהוא אינו מכיר בהסכם
היינו כבר בסרט הזה
"אבל איש אינו מודד את דמם של הילדים הפלסטינים,המתים והפצועים, הנכים והמשותקים"
ואני לתומי חשבתי שהומניסטית מסןגה של י.לוטן תנסח את המשפט בצורה הבאה: אבל איש אינו מודד את דמם של הילדים היהודים והפלסטינים… וגו’"
ה"ציונים" לא נישלו אף אחד. רק שבויי קלישאות מתעלמים מעובדות כמו ועדות חקירה בריטיות שחקרו טענות נעין זה עוד בשנות השלושים ומצאו שאין בהן כל ממש. היהודים קנו קרקעות ובוודאי לא היו פולשים יותר מעשרות אלפי הערבים שהיגרו לתוך ארץ ישראל בשמאה ה-19 והמאה העשרים (בררי למשל מתי הוקם הכפר שייח יוניס ועל ידי מי).
רק שבוי קלישאות "שקר" ונישול" יתעלם מכך שמעשי האלימות ברובם המכריע באו מהצד הערבי מאז ראשית הציונות. מעשי הטבח המזוויעים בחברון ובמוצא הם רק דוגמא מייצגת. וכן, אני כן חושב שהערבים יכלו וצריכים היו לקבל את הצעת החלוקה. הפגישה בין גולדה ועבדאללה הייתה בעצם ימי הלחמה אז מוטב שלא תנסי לקיים דיון היסטורי מבלי להכיר את העובדות הבסיסיות.
הפלסטינים יכלו להקים מדינה בחלק מתחומי ארץ ישראל ולחיות בה בשלווה ושלום לצד מדינת ישראל. היו להם מספר הזדמנויות והן העדיפו בכל המקרים להלחם על הכל ועל זכותם לטיהור אתני של הארץ מיהודים. אלו הם העובדות הפשוטות.
אירועי פרעות של ערבים ביהודים אכן התרחשו , והם אינם רק תעמולה ציונית ..
לדוגמא :
פרעות מאי 1921 בהם טבחו ערבי יפו ביהודי תל-אביב ורצחו 43 יהודים ופצעו ו-140 נפצעו או את פרעות 1929 שבהם בחברון נחרב הישוב היהודי ו-67 בני חברון נרצחו בידי שכניהם , בהמשך הפרעות נטבחו בפלשתין 113 יהודים ןלמעלה מ-300 יהודים נפצעו .
ב-1947 אכן התנגדו הערבים לתוכנית החלוקה וניסו למונעה בכוח – טבח של 39 פועלים יהודיים בבתי הזיקוק ובהתקפה על שיירת הדסה, בה נטבחו 78 רופאים, אחיות ועובדי אוניברסיטה .
וב-1948 אכן פלשו צבאות מדינות ערב לארץ ישראל בניסיון למנוע את תוכנית החלוקה .
הסכסוך הישראלי ערבי , שמקיז את דמם של שני הצדדים , יוכל להיפתר רק אם שני הצדדים יבינו שגם ליהודים וגם לערבים זכויות לאומיות על הארץ ורק חלוקתה לשני מדינות וסיום הכיבוש יסיימו את הסכסוך ולא אלימות חסרת תועלת משני הצדדים .
הפתרון לסיום הקסאמים: מו"מ עם הממשלה הפלסטינית הנבחרת, הקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, נסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, פירוק כל ההתנחלויות (דין אריאל כדין נצרים!) ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם.
רואה, זה לא היה כל-כך קשה…
אבל איש אינו מודד את דמם של הילדים הפלסטיניים, המתים והפצועים, הנכים והמשותקים.
–
יעל לוטן מאמינה כנראה שבארגון "בצלם" חברים תתי-אנוש או על-אדם. (ב"בצלם", דרך אגב, סופרים את הקורבנות של שני הצדדים).
היא גם לא מתעניינת בתקשורת הישראלית, ולכן לא שמה לב שלמרבה הרוגז של חלק מהקוראים התקשורת דווקא כן מדווחת על הקורבנות בצד הפלסטיני, בכותרות ראשיות, כולל תמונות זוועה, כולל ראיונות למכביר של פלסטינים מה"עמך" ומההנהגה.
נכון שהציבור הישראלי מייחס חשיבות רבה יותר לקורבנות הישראלים. זה דבר טבעי לגמרי, כי אדם קרוב אצל עצמו יותר משהוא קרוב אצל זרים. אין בזה שום פסול. אני בטוחה שגם גברת לוטן חשה כאב גדול יותר כשנפטרה האמא הפרטית שלה, מאשר הצער שלה על מות אמהות של חברות או סתם אנשים ברחוב.
זה פשוט שהלקאה עצמית, קיטורים ויללות, חיפוש פגמים בלתי נלאה, וחיטוט בפצעים הוא חלק מהאתוס ה"שמאלני".
רק חבל שמרוב התמקדות בכיעור, לא נשאר מקום בתודעה להכיר בכך שגם היפה קיים.
ל"לעונה בשם המתים"
כתבת:
"אז למה הפלסטינים היו צריכים להסכים למין חלוקה כזו ב-47?"
זאת שאלה קלה.
והתשובה: בדיוק כמו שהיהודים הסכימו לחלוקה הזאת שהשאירה 45% משטח המנדט בידי הערבים.
"תוהה" תוהה לגבי כמה מסובך לתפוס מבוקשים. מצורף קישור לתמונה מעת ביצוע מעצר מבוקש, ככל הנראה בלב ג’נין.
— קישור —
(תמונה קשה לצפייה)
לא מדובר על שטח. מדובר על בני אדם. כל מקום שהיתה בו עז יהודית נכלל במדינה היהודית לא כך לגבי הפלסטינים שהחלוקה חצתה לפעמים בתוך משפחות
השם שלו, מוחמד צאלח, לא מופיע בשום מקום. מישהו בבנק"י שולח לבצלם, אבל הוא מתייחס לבנאדם בשם אחר.
ויש מצב שמדובר בעבודת פוטושופ.
ל"לנתן".
בנהריה,בגוש עציון,ביד-מרדכי ,בניצנים,במוצא,בקירית ענבים,בראש הניקרה,בכפר-דרום,ביחיעם,במעלה החמישה וביפו היו שתיים שלוש עיזים יהודיות.
1. אתה צודק אם כי מספר היהודים שנכללו במדינה הפלסטינית היה זניח לעומת מספר הפלסטינים שנכללו במדינה היהודית כי החלוקה נקבעה בעקרון עפ"י העז היהודית ולא עפ"י החמור הפלסטיני.
2.היהודים שהיוו פחות מ-40 אחוז קבלו עפ"י החלוקה 55 אחוז מהשטח
3. לו הסכימו הפלסטינים לחלוקה היו מאבדים את העורף הערבי (שבדיעבד איכזב) והיו עומדים לבדם מול המדינה היהודית החזקה מהם שלא ראתה בחלוקה אלא צעד ראשון להתפשטות (ראה מכתב בן גוריון לבנו עמוס)
4. עפ"י הנתונים הריאלים של אז הסירוב הפלסטיני היה סביר וכשלונם נבע בין כך ובין כך רק משום חולשתם ולא עקב החלטה שגויה כביכול.
5. מלחמת 67 וההתנחלויות שבאו בעקבותיה רק מאשרת את חששם מפני תיאבון ההתפשטות הציונית שלא נעלם מהם גם ב-47.
הערבים דחו לא רק את תוכנית החלוקה מ-47′, אלא גם את תוכנית החולקה של ועדת פיל שנתנה להם כמעט 80% משטחי א"י (תוכנית שהתקבלה ע"י בן גוריון).
הערבים דחו כל הסדר ע"פ המוטו של דברי המופתי, נציג הועד הערבי העליון, בעדותו בפני ועדת פיל: לא נסכים לשום דריסת רגל של היהודים בפלסטין.
כשנשאל במהלך עדותו בוועדה סרב המופתי גם לערוב לזכויותיהם האזרחיות של היהודים ב’פלסטין הערבית’ שהוא דרש להקים והסביר את תוכניתו ‘לפתור את בעיית היהודים’ ע"י הגירה.
הכל ניתן לקריאה בפרוטוקול הוועדה הנמצא בכל ספרייה רצינית בישראל.
לא הבנתי את הפואנטה, מצטערת… גזענים יש בכל מקום, למרבה הצער, ויש הרבה יותר ערבים שהיו רוצים שהיהודים ימותו מאשר יהודים שרוצים שערבים ימותו. האם את מנסה לרמוז שלעובדת שהזכרת יש "מונופול" על הגזענות?
וכהערת אגב, המרקסיזם-לניניזם גם הוא לא פתר את בעיות הגזעניות בארצות שבהן שלט עשרות שנים.
ל"לנתן".
1.כתבת:"עפ"י הנתונים הריאלים של אז הסירוב הפלסטיני היה סביר וכשלונם נבע … רק משום חולשתם ".
יש כאן סתירה פנימית,אם הם לא הבינו את חולשתם מול הישוב היהודי ,הרי שההחלטה שלהם היתה בלתי ריאלית ובלתי סבירה לחלוטין.
2.כתבת: "לו הסכימו הפלסטינים לחלוקה היו מאבדים את העורף הערבי (שבדיעבד איכזב)"
לו הסכימו הפלסטינים לתוכנית החלוקה הם היו מרויחים מדינה עצמאית משלהם.
3.כתבת:"והיו עומדים לבדם מול המדינה היהודית החזקה".
1.3 מיליון ערבים הנמצאים בלב אזור של מדינות הערביות היו צריכים לעמוד "לבדם" מול
600,000 יהודים.
זה מזכיר לי בדיחה על שני יהודים שהלכו ברחוב וראו שני אנטישמים הולכים מולם,אמר אחד לחברו:"בוא נברח ,הם שניים ואנחנו לבד".
4.כתבת:"היהודים שהיוו פחות מ-40 אחוז קבלו עפ"י החלוקה 55 אחוז מהשטח".
נכון, וכדאי להזכיר שהמנדט שקיבלו הבריטים מחבר הלאומים לשלוט בארץ ישראל היה לצורך הקמת מדינה יהודית בלבד. אין אף מילה בכתב המנדט המקורי על מדינה ערבית, ולכן לכאורה היו אמורים היהודים לקבל 100 % מהשטח ,כך שמדובר פה בויתור רציני.
5.כתבת:"מלחמת 67 וההתנחלויות שבאו בעקבותיה רק מאשרת את חששם מפני תיאבון ההתפשטות הציונית שלא נעלם מהם גם ב-47."
לא מדוייק.סגירת מיצרי טיראן,סילוק כוחות האו"ם מסיני,הכנסת הצבא המיצרי לחצי האי,איומי נאצר על השמדת מדינת ישראל,הברית הצבאית שנחתמה ב66 עם סוריה ירדן ועיראק,קנייה מוגברת של נשק סובייטי ופיגועי הטרור שלא נפסקו לרגע מאז קום המדינה ועד היום ,מוכיחים כי הערבים לא מוכנים להכיר בזכות קיומנו במזרח התיכון.
לסיכום,נדמה לי שגם אתה וגם הפלשתינאים חושבים שמלחמה זה סוג של משחק מחשב, שבמידה שהדברים משתשבשים עושים RESTART ומתחילים מחדש. מאז 48 שבה הם ניסו להשמיד את הישוב היהודי ואחרי זה התלוננו שלא נותנים להם לחזור לבתיהם ועד ימינו אנו שבה הם מפגיזים את שדרות ומתלוננים שאנחנו מפגיזים את עזה.
חשבתי שאתה רציני אבל לאור תשובתך האחרונה נראה לי שאיננו עומדים על אותו מישור. מיותר לחזור על אותן מנטרות נדושות שמופיעות לעייפה בטוקבקים של הצהובונים.
התגיוה האחרונה של ‘לנתן’ אופיינית לשמאל ההזוי.
כשמציגים את דובריו בעזרת עובדות ככלי ריק הם מקפלים את הזנב ובורחים מהמערכה. במיקרה הנוכחי חסרות הקללות הרגילות (‘גזענים’, ‘פשיסטים’ וכד’) אך מוזכרים ‘הטוקבקים של הצהובונים’.
אכן, פלסטינים מתים זה עבודה של פוטושופ.
הם בעצם מתחבאים בג’קוזים שבפנטהואזים שלהם, מחכים שכל הישראלים ירדו כבר לברלין — או אז הם ייצאו עם כיסים תפוחים בכסף, מעבודתם כמהנדסי תוכנה באזורי התעשייה של רמאללה ושכם.
רק ככה, פעם בכמה זמן, הם צריכים להרוג את עצמם, בשביל היחסי-ציבור. חבל שהם לא שוכרים דוגמניות עירום במקום.
גם עין בלתי מזויינת תבחין מייד ב’עיבודים’ בתמונות.
תתחילו לבדוק את הפרטים, פרט פרט.
לא אמרתי שפלשתינים לא מתים.
אך לאור זה שהשם שלו לא מופיע בשום מקום ברשת (וחיפשתי בכמה גרסאות), ולאור זה שבבצלם מדברים על אדם אחר, ולאור זה שנראה שם משהו מוזר, כאילו יש שם שני ראשים, יתכן שהתמונה המזעזעת נערכה בפוטושופ.
אני עורך גראפי במקצועי — כלומר, עבודתי במשך עשרות שעות ביום היא לעשות מניפולציות ב’פוטושופ’ (אך לא רק). הסבירות שהתמונות ערוכות נמוכה ביותר.
נראה כי המונחים פלסטינים וכיבוש ושטחים עומדים להעלם.מעכשיו זה איסלם מול כל השאר.הפלסטינים היחידים הם הישראלים.