ביום ראשון 18 ביוני אישרה הממשלה את הצעת שר הפנים רוני בר-און להעניק מעמד אזרחי קבוע לילדי עובדים זרים השוהים בארץ לפחות שש שנים ונכנסו לארץ בטרם מלאו להם 14 שנים. נהדר! סוף סוף יוכלו ילדים אלה לחיות כאזרחים שווי זכויות בארץ בה גדלו והתערו ללא מוראה של משטרת ההגירה על ראשם ועל ראש הוריהם. ארגוני זכויות האדם לא הסתירו את שמחתם, בירכו על החלטת הממשלה והכתירו אותה כהצלחה מלאה. אבל השמחה שלי מהולה בשתי טיפות חומץ.
טיפת חומץ אחת היא התניית המעמד בכך שהכניסה לישראל של הורי הילדים (והילדים שלא נולדו בארץ) תהיה "חוקית" (כלומר באשרת עבודה או באשרת תייר). מדוע הוכנסה התנייה זו? מה מותר ילד שגדל בארץ והוריו נכנסו באופן חוקי מילד שגם הוא גדל וצמח בישראל אבל שהוריו נכנסו לארץ ללא אשרה? בבסיס התנייה זו שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, התעקש על הכללתה בהחלטה, לא עומד מאומה מלבד הרצון שלא לכלול במסגרת הענקת המעמד את הילדים הפלסטינים והוריהם. כאילו שאלה לא גדלו בארץ, לא התערו בה וגירושם לא יקטע את רצף חייהם. התנייה זו מצטרפת להכרעה המבישה של בג"ץ מלפני כחודש לדחות את העתירות לביטול התיקון לחוק האזרחות המונע "איחוד משפחות" של פלסטינים מהשטחים עם פלסטינים אזרחי ישראל.
טיפת החומץ השנייה היא הסעיף הנוסף הקובע שהורי הילדים יזכו למעמד תושבי קבע אחרי שילדיהם יתגייסו לצבא וישרתו בו מעל שנה. גם הילדים עצמם, שהפנימו את "הרוח הישראלית" רואים בשירות הצבאי את הסממן החשוב ביותר ל"חוקיותם" ומקפצה לקבלתם השלמה לחברה. שוב הופך השירות הצבאי לקריטריון האזרחות העליון במדינת ישראל, חשוב יותר מכל השתתפות אחרת בחברה. אי אפשר שלא לשבח את שר הפנים, על שיזם את החלטת הממשלה ופעל למימושה לזכותו אף יאמר שהוא אפילו התנגד להתניית הסדר המעמד בכניסה "חוקית" לישראל. רוני בר-און הפתיע לטובה. מנגד אי אפשר שלא לגנות את התעקשותו של מזוז על מתן כסות חוקית לאפליה המתמשכת של הפלסטינים ולהתנכלות הממוסדת להם ואי אפשר שלא להתפלא על ציפי לבני, כן ציפי לבני הזאת, שיש לה דימוי כל כך נאור ומתון, שהצטרפה לשרי ש"ס בהתנגדותם להחלטה. אין סוף להפתעות.
לפי כך השמחה על ההחלטה הזאת של הממשלה מלווה אצלי בדכדוך על כך שגם אירוע חיובי כזה כרוך בסופו של דבר בתופעות מרתיעות הפוגמות בו.
* * *
ביום ראשון בשבוע שעבר, ב-11 ביוני, הקרין הערוץ הראשון את הסרט "שביתה". היוצרים, אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, מספרים בסרט את סיפור מאבקה של קבוצת עובדי מפעל "חיפה כימיקלים" בדרום, שהחליטו להתארגן כדי להשיג תנאי עבודה נאותים ויחסי עבודה הוגנים ובעיקר מדגיש הסרט את מלחמתם של עובדים אלה על זכותם להתארגן לשם כך. מאבקם ההרואי של העובדים נגד כוחות גדולים וחזקים מהם נשבר. "הכסף ניצח אותנו", כמו שאומר אחד מגיבורי ההתארגנות בסוף הסרט. אגב, יצוין שהערוץ הראשון, אף שהשתתף בהפקת הסרט נמנע במשך חודשים רבים מלהקרין אותו בגלל תמונת הסיום שלו בה נראה אריק שרון מחייך ומתחבק עם המיליונר אריה גנגר, בעל המפעל, ועם המיליונר סיריל קרן, שגם הוא כזכור בחשן לא קטן בענייני הון ושלטון. הערוץ הראשון דרש להוריד את התמונה ומשסירבו יוצרי הסרט לעשות זאת, הסרט לא שודר עד אשר התאפשרה עכשיו הקרנתו באיומי בג"ץ.
כאמור, הסרט מסתיים בכישלונה של הקבוצה כלומר, בתבוסתה של העבודה המאורגנת ובמפלתה הניצחת של הסולידריות. לא רק שהעובדים הנאבקים כשלו בהקמת ועד, אלא שהם גם לא זכו לתמיכת חבריהם במפעל עצמו ובמפעלים שכנים שנלפתו בפחד מפני אובדן מקום העבודה שלהם בהיותם חסרי כל הגנה מקצועית. גם ההסתדרות למרבה האכזבה תמכה בעובדים במשורה. עמיר פרץ הגיח לרגע ונעלם, וכאשר העובדים נחלו את תבוסתם הסופית אף אחד לא היה לצידם. המאבק שהחל בתקווה גדולה הסתיים בכניעה מיואשת ואני נותרתי אפוף בדכדוך ובתחושת חוסר אונים.
* * *
וכדי להעצים תחושה זו התפרסם בסוף השבוע, במהדורת יום שישי (16/06)של "דה-מרקר" מאמרו של גיא רורלניק, שאי אפשר לחשוד בו בשמאלנות יתר, "כוחם של העשירים", שמסקנותיו הן שרבים עד מאוד מעשירי ישראל "צברו את עושרם מניצול מבנה המשק: מפעילות מונופוליסטית או אוליגופוליסטית על חשבון הצרכנים שרוכשים מהם שירותים ומוצרים או מקבלת מכרזים, זיכיונות, הטבות והגנות מהמדינה – על חשבונם של יתר משלמי המסים והצרכנים". וש"התיאבון שלהם (של אילי הון אלה, א"ס) ליותר כוח, השפעה, חברות ושליטה על מוקדי קבלת ההחלטות במשק רק גדל והולך".
וכל זאת בלי להגיד אף מלה אחת על תועבת הכיבוש ועל השלום ההולך ומתרחק.
אדי, יפה וטוב, אך למה זה לא מופיע ב"הגדה" בתור לינק לוידאו ?? ד"ש, יפו
השנאה לערבי טיפסה כאן לשיא חדש. וזה די אופייני שמני מזוז בתמונה, שהרי מדובר בציניקן חסר גבולות. כל כך שונאים אצלנו את הערבים, שאפילו שנאת הזרים ה"רגילה" מחווירה לעומת שנאת הערבי. אכן, את הקורבן האומלל, שביתו ומולדתו וכבודו נגזלו, חייבים לשנוא בכל הכוח, שאם לאו – עלול להפציע אור במנהרת השנאה וההתנכרות ולפתע יתברר כי לשווא כל העברה והזעם ואפשר ביושר וכבוד הדדי להסדיר מחלוקת בת מאה שנים.