קראתי בשנה האחרונה מבחר של ביטויים בכתבות של פרשנים רבים מ"מעריב" על כמה מאנשי השמאל והשלום בתקשורת, בעיקר על גדעון לוי מ"הארץ" ("התעמלן האש"פיסטי"), שהזכירו לי ואולי גם לכמה קוראים אחרים את ההסתערות הפאשיסטית על העיתונות הליבראלית ו"היהודית" בין שתי מלחמות העולם. הסגנון הוא תמיד נבזי ומחשיד, הטון היסטרי ומלא שנאה כלפי טובי הישראלים החשים תיעוב ובחילה כלפי הממשלה ששלחה טנקים והפגיזה אזרחים למטרות מפוקפקות. כמה כותבים ליבראלים ענו למשמיצים (לשם ההגינות יש לציין שהם עשו זאת גם מעל דפי "מעריב"), אבל הריח הרע נשאר בחלל האוויר. המחנה הימני הוא ענקי, וקשה לנו להתמודד עם הצדקנות, ההתחסדות, הדמגוגיה הלאומנית והכוחניות שעומדות בבסיסן של ההטחות המכפישות כלפי ישראלים שמרבים להיסחף בגל הלאומני העכור.

כל אחד מאיתנו חש באורח אישי את השנאה כלפיו, ואפילו את הנידוי בכמה מקומות. התהליך הזה הגיע לשיאו באינתיפאדה ובעיקר בחודש אוקטובר 2000 שבו הותקפו, נפצעו ונרצחו אזרחים ערבים. באותם הימים ראינו בעיניים קמות את הרוע מנצח, את ההתקרנפות שהפכה כמעט לאופנתית. לא רק עירית לינור הזניחה ולהקת הכתבים הצבאיים שהקיפה אותה הפכו את עורם ונעשו לעמוד האש ועמוד הענן של המרכז הלאומני. זו היתה תופעה רחבה הרבה יותר, כמעט המונית.

פעם עשיתי תחקיר על העיתונות בדרום ארצות-הברית בתקופת המאבקים של השחורים וידידיהם (רבים מהם יהודים) לזכויות שוות. הטון לא היה רק דומה לעיתונות הישראלית בשנת 2000, אלא ממש זהה. היו עיתונאים, בכללם אותה לינור, שהתייחסו אפילו ל"הארץ" השמרני כאילו היה מבצר של מאואיזם בתוככי אלבאמה. העמדה הבלתי-לגיטימית מנקודת ראות דמוקרטית-ליבראלית נעשתה לקונסנזוס לאומי, והביקורת עליה הוכתמה כ"בוגדנית". התסמונת הזאת עולה כפורחת בכל משבר ביטחוני, למרות שהאירועים האלימים עצמם לא היו קורים אילו שעה הממסד לאזהרות מחנה השלום. למעשה, עמדת הביניים בין הלאומנים לבין הדמוקרטים צמצמה את עצמה לאפס אחד גדול. קשה להיות אובייקטיביים במובן הראשוני של המונח הזה. האם יש מקום לעמדת אמצע בין דיכוי לבין חופש, בין שוויון אנושי ולאומי לבין גדר האפרטהייד, בין הניסיון לפלס דרך לשיחות עם המנהיגות הנבחרת של העם הפלסטיני לבין המאמץ הנואל לחסל אותו באמצעים שאינם אלא פשעי מלחמה?

גדעון לוי הפך את תיעוד הזוועות ללחם חוקו, והוא מטריד אותנו ואת המצפון שלנו כמעט בכל יום. באמצעותו אנחנו לומדים על כל תינוק פלסטיני שנרצח על ידי טייסי חיל האוויר, ובזכותו יש לנו תמונה אמינה על המתרחש. יש גם פרשנים טובים אחרים, שלא מסכימים להצטרף אל עדת מעריציו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, איש שחצן וריקני (מוכשר מאוד אומנם) שהעתיק את גבהות לבו ואת הליכותיו המחוספסות מהמישור המוניציפאלי של עירנו למישור המדיני והביטחוני. בתוך שבועות אחדים הוא הפך את עמיר פרץ לסמרטוט, ואילו שמעון פרס המשיך לשרת אותו כעבד נרצע, בדיוק כפי שעשה בעידן אריאל שרון. מי שמניח לאולמרט ליהנות מן הספק בשם איזו אתיקה עיתונאית שכולה זיוף, וטוען שיש לתת משקל זהה לטענות הממסד החומס ולזעקות בני האדם הנחמסים, טועה ומטעה.

במציאות הישראלית והאזורית בקיץ 2006, אין מנוס מאיזכור חדש של אמיתות ישנות: יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש כובשים ויש נכבשים, יש אלימות ממסדית ויש אלימות של חלשים, יש מנשלים ויש מנושלים, ישנן דרכי הידברות וקיימת גם דרך ההתעלמות וההתנשאות שבגללה סבלו קשות אלפי יהודים וערבים מאז יוני 1967. אם קיים בארץ מוקד של התנגדות לכיבוש ולאלימות הממסדית אז יש לעודד אותו ולא לדרוש ממנו "מידתיות" בשם האתיקה. לעורך עיתון או מגזין אקטואליה בטלוויזיה אין שום סיבה לתת משקל זהה לדעות של פאשיסטים, גזענים וכובשים מצד אחד ולהתקוממות המוסרית והפוליטית של דמוקרטים ושוחרי שלום מן הצד האחר. קיימות אמיתות מוחלטות, ולא רק "נראטיב" של צד כזה או אחר. תפקידו של הפרשן הוא להסביר את המציאות לאור ערכים אנושיים ולגנות ערכים כוחניים ופאשיסטיים. האם אתם מצפים מ"כל העיר", למשל, להקצות מספר שווה של עמודים למטיפים לטרנספר לעומת אלה שמגנים בכל תוקף נאציזם מהסוג הזה? עיוות כזה לא שרר כאן אף פעם, לא בימי אהוד אשרי כעורך וגם לא עכשיו.

לכן אין לבוא בטרוניות לערוץ 10, וגם לא להבין לנפשו של איש ימין מדומיין, שאמור להתקומם נגד "הסיקור המוטה" בערוץ. לימין הלאומני, ש"תופס את ביטחון ישראל במונחים של כוח והרתעה" כפי שדווקא אשרי כתב השבוע בביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ", אין שום סיבה לבוא אלינו בטענות. המרכז הלאומני והימין שולטים בכל כלי התקשורת, ובנושאים הצבאיים גם בערוץ 10, והמינוח שלהם, החל מ"יהודה ושומרון" וכלה בהכפשת כל לוחם חירות בשם "מחבל" (גם כאשר הוא עוסק בפעילות צבאית ולא בטרור), חילחל לכל מקום. אין אפילו אדם רציני אחד בארץ המאמין במיתוס של המאפיה השמאלנית. לצערי הפכה ישראל למדינה ימנית מובהקת, מנוקדת בכמה איים בודדים של חשיבה חלופית. העניין הישראלי (The Israeli Cause) הפך עתה לחלק מהחשיבה הימנית והשמרנית בעולם. בנימין נתניהו הצליח, חרף כישלונותיו כאיש ציבור, לשנות את תדמיתה של ישראל מן הקצה אל הקצה. החברה האזרחית הניאו סוציאל-דמוקרטית הפכה למפלצת ניאו-ליבראלית, ישראל איבדה לא רק את תמיכת השמאל העקבי אלא גם את זו של סוציאל-דמוקרטים וליבראלים ברוב ארצות התרבות.

אז מה לנו כי נלין על תוכנית יום השישי של ערוץ 10 שכפרה בהנחות היסוד של המדיניות הישראלית, שתמכה בהידברות עם החמאס וקראה לקצת שפיות בדרך התנהלותו של הממסד המדיני? אהוד אשרי הסכים עקרונית עם עמדת הערוץ, אבל החליט להקדיש את טורו המעולה דווקא להוקעת החד-צדדיות, כביכול, של הדיון. זה לא היה דיון חד-צדדי, אלא ליבראלי ואנושי בתוך ים של שוביניזם ולאומנות מוטרפת. אנחנו לא חייבים דבר. לא לאליקים העצני, לא לאביגדור ליברמן וגם לא לביבי.

תארו לעצמכם שהיינו חיים בברצלונה בשנת 1937, שנה אחרי שהגנרל פרנסיסקו פראנקו מרד בממשלה הנבחרת בשם אידיאלים שמרנים ניאו-פאשיסטים. האם גם אז, בדיון בתחנת רדיו כלשהי, היינו דורשים איזון בין המורדים לבין הרפובליקה? אינני סבור כך. פרשנים כמוני למשל, וגם כמו אשרי עצמו, היו מוקיעים את הפאשיזם ואת המיליטאריזם ולא דורשים שנציג של הכנסייה או של בעלי ההון יבוא להגן על אלה שתופסים את תהילת ספרד במונחים של כוח, דם ואדמה.

רביב דרוקר ועופר שלח אומנם קידמו סדר יום "ששולל מכול וכול הסלמה צבאית, מפקפק ביעילות פעולת צה"ל בעזה ודוגל בפתרון המשבר במשא ומתן עם כל גורם רלבנטי". אין שום שמץ של מחשבה שמאלית מיליטאנטית מאחורי עמדות כאלה. ממתי תוכנית טלוויזיה שדוגלת כולה בשלום, בשפיות דעת ובהידברות כדי לקדם אינטרסים חיוניים של תושבי ישראל היא שנויה במחלוקת? ממתי יש לאזן בין תפיסה דמוקרטית מתונה לבין טירוף המערכות השורר כאן כיום?

תארו לעצמכם שהתוכנית של יום שישי בערוץ 10 היתה דנה בבריאות הנפש, ולא בתוקפנות הנפשעת והמטורפת של ישראל בעזה. האם גם אז הייתם דורשים "איזון" בין דוברים שמטיפים לחמלה, לטיפול הומאני וליחס חם לחולי הנפש כדי שיוכלו להשתקם במידת האפשר בחברה סובלנית ומתוקנת, לבין אלה שידרשו לנדות אותם מחוסר תקציב או מחוסר עניין? האם תוכנית שכולה נאורות וחשיבה יצירתית היתה פסולה בעיניכם, רק משום שלא נתנה ביטוי לדעות קניבליות כלפי החולים? האם קיים בכלל איזון והאם יש מקום לאובייקטיביות שלא לדבר על ניטראליות בין חשיבה מתקדמת לבין מנטאליות של ימי הביניים?

ומה באשר לתוכנית על איכות הסביבה? האם זה פסול שדרוקר או שלח או שניהם יגנו את זיהום הסביבה, יסבירו את הסכנה האקולוגית הרובצת לפתחנו, יתנגדו ל"הסלמה בפינוי שפכים לים, יפקפקו ביעילות האמצעים שמופעלים כיום נגד הזיהום וידרשו לשתף כל גורם רלבנטי בפתרון"? האם מישהו היה דורש מהם להביא פרשנים שטוענים שיש לזהם למען הפיתוח ושדווקא ים מלא שפכים הוא מצוין לכלכלת ישראל?

ומעל הכול יש להזכיר לידידי הטוב אשרי, שערוץ 10 איננו איזו יישות אוטרקית שפועלת בחלל הריק. הוא רק אחד מערוצי התקשורת, לא יותר. יש גם להודות שערוץ 10 הוא בינתיים פחות פופולארי מהערוץ השני, שמפיץ יום ולילה את הרעל הלאומני של רוני דניאל ושל אהוד יערי, יחד עם מקהלה שלמה של קרנפי הערוץ. זה מצער אותי ואולי גם את אשרי, אבל זה נכון. לכן איזון כביכול בערוץ 10 דווקא מפחית באורח אובייקטיבי את האיזון בתקשורת הישראלית בכלל. אני מעריך מאוד את דרוקר שציטט את שר ההגנה האמריקאי לשעבר רוברט מקנמארה, אחד מיוזמי מלחמת וייטנאם שחזר עתה בתשובה והכיר בטעות הכרוכה בניסיון "לדכא בכוח שאיפת עצמאות של עם שלם". מה יכול להיות יותר רלבנטי מזה?

Share on Facebook