התשתית להרפתקאות החדשות של ממשלת ישראל וצה"ל נמצאת בקיום "היחסים המיוחדים" שבין ארצות הברית ובין ישראל. יחסים אלה הינם יסוד המבנה הגיאו-פוליטי שבאמצעותו מבקשת ארה"ב לתפעל את ההגמוניה שלה באזור. שני הצדדים מחויבים זה לזה לפעול במשותף כל עוד נפגעים האינטרסים שלהם. יחד עם זאת, לשני השותפים בברית הבלתי קדושה הזו קווי אופי שונים ותכונות פסיכולוגיות המיוחדות לכל שותף ושותף.
ישראל הנעשית במרוצת השנים יותר ויותר שיכורת כוח, הולכת ומאבדת חוש מידה מציאותי הנחוץ לקיום מדיניות שתקדם את האינטרסים של עצמה. יש להודות כמובן כי יש משהו בשליטה באמצעי לחימה כה אדירים ובמעמד של עליונות מוחלטת כלפי היריב, שמעצב מין גישה נוירוטית ישראלית, גישה שמקלה על צמיחת מערכת אשליות שהיא בסופו של דבר מכשילה את עצמה (self defeating).
הכוחות הבלתי סדירים הפלסטינים או אפילו צבאות המדינות הערביות השכנות אינם מסוגלים לבצע פעולה צבאית שעשויה לפגוע בעצם קיומה של ישראל או אפילו לפגוע במדינה באופן רציני. בנסיבות אלו יש לקברניטי ישראל מה שנקרא בז’רגון הדיפלומטי-אסטרטגי "שוליים רחבים ביותר". ישראל היא זאת שיכולה להגדיר את מה היא מוכנה לסבול ואת מה אין היא מוכנה לסבול. לישראל קיים מרחב תמרון עצום במובן הזה.
חייל נופל בשבי
כל הדיוט מבין שחייל, ויהיה מהצבא האדיר ביותר בעולם, עשוי להישבות על ידי אויבי אותה מדינה. מה פשר הדבר במובן אסטרטגי? כמובן שנפילת חייל בידי האויב אינה דבר נעים. לעומת זאת, החטיפה היא ביטוי לנסיבות מקריות ומקומיות ואין באקט זה כל משמעות מדינית או אסטרטגית רחבה כשלעצמה. לא נעים, אבל לא נורא. הדבר הוא נכון באופן עקרוני גם לגבי משלוח רקטות פרימיטיביות משטחים כבושים אל עבר ערים ישראליות. אך טבעי שהצד הסופג יחפש דרכים למנוע תופעה חוזרת משפילה כזו. ממשל אחראי בנסיבות אלו, של תקלות ואירועים מביכים, יידע לעמוד על שלו מבלי לסגור אפשרויות שונות של תגובה, מבלי לחייב את עצמו באופן פוליטי ופסיכולוגי להגיב על כל תקרית כאילו מדובר באתגר קיומי. מדינאים נבונים אינם נוהגים לפרט "מחירון" תגובות כדי לעשות רושם על העולם כולו שהם עלולים להשתגע אם משהו אינו משלים עם המצב הקיים. הרי ההתרברבות הזאת היא שמעבירה את היוזמה לשינוי המצב לידי יורי הרקטות ושובי החיילים. האיום הבלתי פרופורציונאלי לצאת למלחמה רבתי, לרגל אירוע שאינו חורג מתחום תקרית מקומית, מתקבל לא רע בציבור המוסת אך יוצרת דינאמיקה מסוכנת ביותר.
ישראל חוזרת ומדגישה שהיא לא תסבול רקטות על עריה ושבי חייליה על ידי "כוחות האויב". ישראל מכריזה ומכתיבה לעצמה את חובת האמינות וההרתעה. היא מכתיבה את גבולות הפעולה של עצמה. כדי למנוע אירועים שהם מעצם טבעם בלתי נמנעים, ישראל מצהירה למעשה שכל מעשה שאינו מקובל עליה יכול להיחשב בעיניה כעילה למלחמה (casus belli) ובל ינסה מישהו להתעסק איתה בעניין זה. אלופי המודיעין הישראלי מכתירים את עצמם כמומחים ל"פסיכולוגיה ערבית" והם להוטים לשכנע את הציבור בידע הרחב שלהם בנידון. אך ברור לכל אדם ולא חשוב מהי ה"מנטליות" או מהי ה"פסיכולוגיה" שלו, שברוב הארוגנטיות שלה ישראל מנסה למנוע תקלות ותופעות מביכות שהן בלתי נמנעות בתנאי הכיבוש הקיימים, אפילו ביחסי הכוחות הבסיסיים, הצבאיים והכלכליים שהם לטובת ישראל ללא שיעור. רצונה המופלג והבלתי ריאלי של ישראל ל"שקט תעשייתי" עבור המשך הכיבוש הוא דרישה לא מעשית בנוסף להיותה בלתי מוסרית.
שליטים נבונים היו אמורים להסביר לעם שחוק מגבלות הכוח והעוצמה חל גם על ישראל ויש אירועים המתרחשים למורת רוחה שאין ביכולתה למנוע אותם ו"לא יעזור בית דין". במקום לנהוג בשכל ובאיפוק, שליטי ישראל שוברים את שיאי ההתרברבות. רהב זה המורכב מאמרות שפר כמו "אף מדינה ריבונית לא תסבול דבר כזה" מזינה היסטריה מלחמתית כל פעם שהאימפריה סובלת מכה ליוקרתה אף כי אין בכך שום נזק רציניי. ישראל המומחית הגדולה לפסיכולוגיה ממש מזמינה יוזמות כגון שביית חייליה שלה. הדבר נכון במיוחד במיוחד לגבי כל גורם שהשקפתו הפוליטית חותרת לערעור הסטטוס קוו.
תקלה בלתי נעימה עבור גורג’ בוש או חלק מתוכנית מפלצתית חדשה
האפשרות הסבירה ביותר היא שישראל המתנפחת מעצמה, שוכחת את תפקידה האזורי: להשקיט את האזור כדי למנוע יוזמות רציניות נגד האינטרסים היסודיים שלה ושל ארצות הברית. היומרה הקיצונית הישראלית להשיג כיבוש שקט ללא אירועים יוצאים מן הכלל דרדרה את ישראל ואת האזור כולו לסיבוב חדש של הרס ומלחמה. ישראל המרעיבה והמחניקה בדרום פותחת במלחמה תוקפנית בצפון. ברור שבוש יודיע מחר, אם כבר לא עשה כך, שלישראל יש את ה"זכות להגן על עצמה". יחד עם זאת, הרושם הראשון הוא שהיהירות של השותף הזעיר תסבך ותביך את השותף הוותיק. ארה"ב השקועה עד צוואר בבוץ העיראקי עומדת חסרת מעש מול הפלישה הישראלית בצפון. וואשינגטון התאמצה על מנת להתאפק ולשתוק מול המשבר ההומניטארי בדרום אך לעומת זאת תתקשה לעמוד בחיבוק ידיים בעוד ישראל הולכת לערער את היציבות של המועמדת החדשה לדמוקרטיה, לבנון.
אך יכול גם להיות שגם הפעם הכול מתוכנן וארה"ב מחממת את האזור ביחד עם ישראל כדי להכין את הקרקע לעימות בין ישראל מצד אחד ובין סוריה ואירן בצד השני. בוושינגטון ישנם חוגים המבקשים לצאת מהמצוקה בעיראק על ידי הדלקת תבערה אזורית.
בכל מקרה האזהרה שלנו בשמאל על כך שלא תהיה יציבות ולא ישקוט האזור עד אשר ייעשה צדק עם העם הערבי הפלסטינאי, הולכת ומתאמתת בכל יום שעובר.
באמת ישראל מזדרזת "להשתגע"? ישראל הבליגה במשך כשנה כאשר הטרוריסטים ירו מהרצועה מאות קסאמים על אוכלוסיה אזרחית ואזרחית בלבד. רוב מדינות העולם היו יוצאות למלחמת שמד נגד האויב על פחות מזה (ראה התנהגות רוסיה בצ’צניה ארה"ב אחרי 9/11). רק ישראל יוצאת למבצע מוגבל בעזה וכמובן זוכה לגידופים וחרפות מפי בעלי הזכות על הצדק העולמי. לו היתה ישראל באמת מתנהגת כפי שנדמה לקמינר היו בעזה אלפי הרוגים בשבוע האחרון. למזלינו ממשלת ישראל אחראית ונבונה יותר ממר קמינר.
לאסטרטג, רב מדינות העולם גם לא היו ממשיכות את הכיבוש ברצועת עזה, לאחר פינוי הקולוניות שלהן מתוכה.
אתה משקר או מיתמם כשאתה מציג מצג שווא של סיום הכיבוש שם? (ע"ע הדיאטה של וייסגלס, שהרגה חולי דיאליזה ודרדרה ילדים לתת תזונה, בגלל תוצאות הבחירות)
אבל מה לעשות, קמינר, שהפלסטינים והחיזבאללה והאחמדיניג’אדים רוצים שלום וצדק מסוג אחד בלבד, שבו אתה ואני וכל הישראלים ייעלמו מן העולם. אם אתה מוכן לזה, אז אתה צודק – יש על מה ועם מי לדבר.
מה לעשות והשקרנים הם הפלשתינים ותומכיהם. ישראל יצאה מעזה והתגובה המידית היתה השתחצות בנסח גרשנו אותם ומטחי קטיושות על שדרות וישובים נוספים. אם הפלשתינים לא רוצים קשר עם ישראל הם יכולים לעשות הכל דרך מצרים שאיתה יש להם גבול משותף. לכן הטענה שלך ושל שכמותך שישראל לא יצאה מעזה והיא שולטת בה באמצעים אחרים היא שקר גס. אגב, שמת לב שלא האשמתי את השמאלנים? זה כי אתם לא שמאל.
לראובן שלום.
א. ברוכים השבים. העובדה שמאמרך הוא היחיד שמנסה לקרוא את האירועים באופן רחב מעידה שחסרת פה. העובדה שרק בו יש הרבה מקום להגיב מעידה שהמלאכה עוד מרובה.
ב.לא ברור לי למי מתייחסת הכותרת.
לעניות דעתי היינו ונשארנו ‘דער נעבעכטיקה שימשון דער גיבור’ – עיוורים, שרירניים, גבר גבר (מזיינים בלילה וקורעים אריות ביום), הורסים את הבית, מראים לפלשתינאים מה זה, וחוטפים את כל הבית על הראש.
גוליית הנעבעך הייתה ונשארה ארה"ב של בוש. אלא שבחיים או בהיסטוריה אף פעם ‘הבול בפוני’ של דוד (מגדלי התאומים? חטיפת החיילים בידי חמאס? או חיזבאללה? הפגיעה באוניה ‘המשוכללת ביותר של צה"ל’?)אינם מפילים את גוליית. האבן במצח הופכת אותו לקורבן מסכן שממשיך, בתגובה, להרוס, למרר, לנצל, לדכא, בדיוק כמו שעשה קודם ומבלי שחייו יורעו כהוא זה.
ג. באותו הקשר. האם במסעותיך בקרב הדמוקרטים בארה"ב מצאת איזשהו יסוד סביר לאופטימיות? האם עכשיו יש סיכוי יותר סביר שבבחירות הקרובות ייבלם מעשה ההרס הוונדאלי בעירק או באפגניסטן?
ד. האם יש, כפי שנדמה לי, משהו אופטימי מעט בסצנריו העתידי (על שתי האפשרויות שאתה מעלה) שאתה מתאר?
ה. לסיכום כל הנקודות שלעיל:
השאלה שמעניינת אותי בהקשר להתקף הזעם הנוכחי של ‘שמשון הגיבור המסכן’ היא מה יהיו, אם יהיו,השינויים הפוליטיים בישראל לקראת הבחירות הבאות כתוצאה מהפיאסקו ואופן סיומו.
התבטאותו של חיים רמון (הדוגמא המעניית ביותר ל’מנהיגי קדימה’) על כך שאם הצבא לא יצליח להביא את התוצאות להן הוא מתחייב (והרי אנו יודעים ורמון יודע שהוא לא יצליח) כי אז יקצצו לו 10 מיליארד) לצד התבטאויותיו של אמיר פרץ (המנהיג היחידי הרציני במפלגת העבודה-מר"צ) לצד העובדה שזו היא המלחמה הראשונה בתולדות ישראל שמפוקדת על ידי שני אזרחים גמורים, גם עליהן להילקח בחשבון לצד הדברים עליהם דיברת במאמרך ולצד התשובות לשלושת ההערות שלי לעיל.
בכל מקרה, שוב, ברוך שובך.
עוד אסטרטג (שקרן?), לא סתרת את טיעוניי, ובפרט לא לגבי הדיאטה של וייסגלס ושות, אי העברת כספים ששייכים לרשות.
למקרה שלא שמת לב, מעברי הגבול של הרצועה, גם עם מצרים, אינם בשליטה פלסטינית עצמאית.
ולגבי שמחת השחרור, תגיד תודה למי שהמשיך את הכיבוש חד צדדית חד צדדית במקום להגיע להסכם ולחזק את אבו מאזן. כאילו שתכנית ההתנתקות היא תכנית של השמאל העקבי.
במקום להתפתל בשקרים ובבורות, שלוף את טיעון המחץ, שהם טרוריסטים אז מותר לנו,
ונגמור עניין.