הערות מקדימות

כותרתו של המאמר "גנובה". היא "נגנבה" ממאמרו של גדעון לוי שנכתב ב"הארץ" כחודש לפני המלחמה, וכוון ליחסים שבין ישראל וארה"ב בקשר לפלסטינים ולממשלת החמאס. אני "גונב" אותה מפני שאין נכונה ממנה כדי לתאר את המלחמה הנוראה בה אנו נתונים.

הדברים שיכתבו להלן מבוססים ברובם על התקשורת הישראלית המגויסת, בעל-פה ובכתב.

מדוע פרצה המלחמה?

באחד ממאמרי הפרשנות ב"הארץ" מזכיר הכותב כי בראיון סגור שניתן שלושה חדשים לפני מלחמת 1973, אמר משה דיין: "כל המלחמות החלו כאשר אחר-כך דרושים היו לנו מחקרים היסטוריים יסודיים מאוד כדי להסביר ולהבין מדוע החלו בהן בכלל".

יסלח לי משה דיין, מנוחתו עדן, אולם הכללתו אינה נכונה. תום שגב עבד אומנם שנים על ספרו החשוב והביקורתי על מלחמת 1967. אולם מפלגתם של הקומוניסטים הישראלים, שנקראה אז רק"ח קבעה את יחסה השלילי למלחמה מיד עם פריצתה. הם לא יכלו להעריך נכונה את הצלחתה הצבאית, אולם העריכו מיד את תוצאותיה הנוראות לעמים הערבים הכבושים ולחברה הישראלית הכובשת, הם ולא רק הם. תיזכר הצהרתו הזועמת של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ והתנגדותם של אחרים, מעטים אמנם.

הפעם התשובה לשאלה אינה קלה. ב-12.7, שעות מעתות לאחר שיחידת החיזבאלה עברת את הגבול, הרגה חיילים ישראלים ושבתה שניים, קיבל אולמרט החלטה "אינסטינקטיבית כמעט" (האומנם?) על המלחמה, וכעבור שעות החליטה על כך הממשלה. לא זכורה מלחמה שפרצה "בשיקול דעת חפוז כל-כך" (האומנם?) ובהמתנה של שעות.

עובדה זו הולידה בתקשורת שתי קונספציות: זו של "המקריות" וזו של "הקונספירציה". המקריות אומרת שהמלחמה "התגלגלה לה": הם תקפו, אנחנו תקפנו וחוזר חלילה. ואילו הקונספירציה קובעת כי היה הסכם שנקבע מראש בין אולמרט לבוש, כי תהייה מלחמה כזאת וראוי רק לחכות להזדמנות כדי להביא לפריצתה.

מבלי שישבתי שם מתחת לאחד השולחנות, אינני מאמין "במקריות". ואינני בדעה שאולמרט הוא אידיוט כדי להחליט כך על מלחמה. על-כן, אם כי אין לנו עדיין הוכחות לכך, אני קרוב יותר להשערת ה"קונספירציה", אם כי גם היא אינה מחויבת המציאות. אולמרט והממשלה שלצידו ידעו היטב מי הם אויביה של ארה"ב באזור: אירן, סוריה, חיזבאלה וחמאס. במצב שבו שקועה ארה"ב עד צוואר בבוץ העירקי, וגם באפגניסטן שולט הטליבאן ברוב שטחה של המדינה, יקבלו בוש ופמלייתו בשמחה תוקפנות ישראלית נגד החיזבאלה. כך נקבע בישראל לעין כל סדר יום לאומי חדש: מאבק לבלימת "הכוחות הקיצוניים", האנטי-אמריקאים במזרח התיכון, כאשר פינוי התנחלויות לצורך "התכנסות" ותחבושות דמה על מורסות חברתיות מושלכות לפח.

על כן גם לא קשה לענות על השאלה של מי היא המלחמה. היא של ארה"ב, של הימין-מרכז "שלנו", ושל "השמאל הציוני" ברובו המכריע, הכורע ברך לפני מלחמות "לאומיות" שכאלה בשעה שהן פורצות.

מהלכה של המלחמה

היום, 16 ימים למלחמה, מתחוללים לעינינו מעשים נוראים, אבל מצבנו האסטרטגי תקוע. הקשקוש על "חיל-האוויר שיעשה את המלאכה" חלף מהעולם. חיילי צה"ל נמצאים עמוק בפנים. כמה עמוק, אנחנו לא יודעים, כי מדיניות "העמימות", כלפי העיתונאים שרובם משת"פים וכלפינו, פועלת ומתחזקת מדי יום ביומו בהשפעת הלקחים ממלחמת עיראק. אבל ישנם דברים ברורים:

• החורבן בלבנון נורא, והולך ורע מדי יום. כפי שאומר בדין מפקד בכיר בחיל-האוויר: "בניגוד אלינו, חיזבאלה אינו יכול להחריב רובע בתל-אביב, בתל-אביב אין רובע טרוריסטי. הוא לא יכול לכבוש את הגליל, ואנחנו יכולים לכבוש את דרום לבנון". כפי שגם הודיע הרמטכ"ל: "על כל בית שייהרס בחיפה נהרוס 10 בתים".
  
  
  
• המצב האנושי בלבנון אינו טוב ממצבם של הבתים הנראים לעינינו (בעיקר בערוצים הזרים כמובן): לפני יומיים נמסר רשמית מלבנון על 384 הרוגים; ביניהם 20 חיילי לבנון ו-11 לוחמי חיזבאלה. אז כמה אזרחים "חפים מפשע" (עוד ביטוי במכבסת המלים הישראלית) וכמה פצועים, נכים? להיכנס לעיר צור קשה מחמת ריחן של הגופות. אמנם 82 גופות, מתוכן 24 ילדים נקברו כבר בקבר אחים זמני, אולם גופות רבות קבורות מתחת איי החורבות ואי אפשר להוציאן מפחדה של הפגזה ישראלית.
  
  
  
• פליטים. התקשורת, גם שלנו, מספרת בשמם של הלבנונים ובשמו של האו"ם על 500,000-800,000 נפגעי המלחמה בלבנון שרובם המכריע הם פליטים. מטוסינו מפיצים כרוזים הקוראים לתושבים לעזוב את בתיהם, אולם גם העוזבים נרצחים לא פעם בכבישים.
  
  
  
• נכון שהפגיעה בבני-אדם בכל הגילאים היא ברובה בלבנון, ואינה חדלה גם ברצועת עזה. אולם גם אנחנו איננו יוצאים נקיים מזוועותיה של המלחמה: עשרות הרוגים ופצועים, חיילים ואזרחים; בתים רבים נהרסים בצפון; רבבות עוזבים את בתיהם שבצפון ונודדים דרומה. נזקים כלכליים עצומים נגרמים גם בצידנו, אם כי בלבנון מדברים במפורש על נסיגה כלכלית כללית, ונסיגה בתשתיות עשרות שנים לאחור.

כדי לסכם את הבעיות "בצד שלנו", ולחנך אותנו, הורה לנו מפקד הגזרה הצפונית האלוף אדם: "יש לשנות את פאזת החשיבה. אנחנו במלחמה ולא נספור גופות. זאת מלחמה שיצאנו אליה לשנות כיוון".

האם אנחנו זוכרים עדיין כי יצאנו למלחמה כתוצאה מהריגתם של חיילים ישראלים ובמטרה לשחרר את שני השבויים?! קשה שלא להיזכר בקצת היסטוריה: הפלישה הראשונה ללבנון ב-1982, החלה בעקבות פציעתו האנושה של ארגוב, שגריר ישראל באנגליה.

משהו על הערבים

אני יודע מעט מדי על הצד הערבי במלחמה אולם המעט הזה חיוני להבנת התמונה כולה:

• חיזבאלה הוא ארגון שיעי, והשיעים מהווים 40% מאוכלוסיית לבנון, האוכלוסייה הענייה יותר. גם צבא לבנון חלקו הניכר הם שיעים. על-כן, למרות העובדה שעדות ומפלגות שונות בלבנון אינן מסכימות עם דרכו הפוליטית-צבאית של חיזבאלה נגד ישראל, מעמדו של הארגון לא נחלש כנראה ובוודאי שלא התערער. ההאשמה הציבורית המכרעת בחברה הלבנונית על המלחמה ומוראותיה, אינה נגד החיזבאלה כי אם נגד ישראל.
  
  
  
• לעומת זאת הממשלות הקרויות "מתונות" (היינו פרו-אמריקאיות) הערביות, לחוצות מאוד מהצלחתו של חיזבאלה ומנהיגו נסראללה להפוך לגיבור כלל ערבי, הניצב כנגד ישראל וארה"ב. ממשלות אלה, שקיבלו בחשש גדול את ניצחון החמאס בבחירות הפלסטיניות, חוששות כי המלחמה בלבנון ועמידתו האיתנה של החיזבאלה, יחזקו בביתן פנימה את "האחים המוסלמים". ואומנם, ההפגנות ההמוניות בערים הערביות השונות, מתעצמות והולכות. במצרים נושאים המפגינים את תמונתו של נאצר נגד מובארק.
  
  
  
• בעת ובעונה אחת, בשעה שצה"ל פעיל כל-כך בלבנון, לא חסרים לו כוחות כדי להפנותם "לחזית הדרומית" כנגד הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. למרות העובדה שהחברה הפלסטינית מגיעה כבר להצעת הסכם שיכלול הפסקת ירי הקסאמים, הפסקת התוקפנות הישראלית והצעת הדרך להחזרתו של גלעד שליט תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים, לא חדלה הריגתם של פלסטינים מדי יום ביומו.
  
  
  
• אשר לסוריה קובע אולמרט נחרצות: היא איננה פרטנר למשא-ומתן…

ולבסוף, משהו השייך גם הוא לסעיף הערבי המצומצם: כמה מזעזעת העובדה שנסראללה ביקש את סליחת המשפחה הערבית שאיבדה את שני ילדיה בהתקפת הטילים על נצרת, ומצהיר שהילדים יהיו שהידים של המאבק הפלסטיני והלבנוני, והמשפחה מודיעה שהיא סולחת…

אז מה יהיה?

אין לי בעיה לומר שאין לי מושג. הכול נראה לי תקוע. מה שברור הוא ששני הצדדים לוחמים בכל הרצינות. "אנחנו" ממשיכים לבצע את פשע המלחמה "שלנו", עליו משלמים בדם יותר ויותר לבנונים וישראלים; ואילו החיזבאלה, שאני רחוק כמובן ממנו מוסרית, רעיונית ופוליטית, ממשיך לנהל מלחמת הגנה והתקפה, שיותר ויותר ישראלים משלמים עליה בדמם. יש מקום להשערה שאחרי ש"המפקדת" קונדוליסה רייס מסתובבת כבר בין שתי המדינות, ובוועידת רומא טירפדה ארה"ב דרישה אירופאית-ערבית להפסקת אש מיידית, המלחמה תימשך עוד ועוד עד שיווצר משהו בינלאומי בין שתי המדינות. ואולי לא, או אולי לא רק. יתכן מאוד שהפלישה ללבנון תהפוך לכיבוש ישראלי "זמני" בצורה זו או אחרת.

מה שנראה לי ברור כמעט מעל לכל ספק הוא ש"ההתכנסות" מתה; לא תהיינה "אנרגיות לאומיות" לפינוי התנחלויות ו"במצב האזורי החדש" "ברית הבריונים" לא תאפשר, בדרך זו או אחרת, את הקמתה של מדינה פלסטינית – "חמאסית".

עד מתי? עד ש"הברית" תובס ביום מהימים בדרך זו או אחרת שאין לנו תנאים להעריך את דרכיה ומועדה.

ועד אז?

עד אז ככל שהמלחמה מחריפה מתפרק לשניים מה שקראנו תמיד "היונים" או "מחנה השלום".

• מאמר ראשי ב"הארץ" קובע כי "הנשיא בוש מוליך חזית חיצונית תקיפה המעניקה לישראל, במונחים בינלאומיים זמן איכות לקעקע את כוחו של האויב המשותף".
  
  
  
• ואילו יוסי ביילין יו"ר מרצ אמר לממונה על יחסי החוץ של האירופאים חוויאר סולנה "כי האינטרס הישראלי הוא ניצול תמיכה בינלאומית במבצע הצבאי כדי להביא למימוש מהיר של החלטת מועצת הביטחון 1559, החזרת החטופים והרחקת החיזבאלה מגבולנו". ומנהיגי מרצ מקבלים החלטה לאחר דיון ארוך וסוער על המלחמה: "לפתוח במסע ציבורי לפתיחת משא ומתן עם נציגיהם הלגיטימיים של הפלסטינים, סוריה ולבנון".

לעומת אלה, מופיעים יותר ויותר מאמרים המוקיעים את המלחמה בדרכים שונות (אינני מונה כלל את המשת"פים המנהלים וויכוחים אסטרטגיים וטקטיים, מבפנים, בתוך מחנה התומכים!).

ובצד הפגנות המתרבות בעולם נגד המלחמה (ראש ממשלת ספרד הופיע בהפגנה ענוד כפיה פלסטינית!), קיים מחנה השלום האמיתי, הפגנות ישראליות:

• הפגנה ראשונה בת כ-1,000 מפגינים, שצעדה בתל-אביב עם שלטים וסיסמאות לוחמות, בהשתתפות מפלגות ותנועות חברתיות שונות: מק"י, חד"ש, בלד, תעיוש, יש גבול, קואליציות הנשים לשלום, הוועדה לאינפורמציה אלטרנטיבית, גוש שלום (האם שכחתי את מישהו?)
  
  
  
• הפגנה שנייה, יהודית-ערבית בת כמה אלפים, סוערת ונושאת סיסמאות בעברית,ערבית ואנגלית. ההפגנה הסתיימה בכיכר הסינמטק בה נשאו נאומים אנשים שונים: שולמית אלוני, אורי אבנרי, עיסאם מחול, ישי מנוחין ואחרים.

בניגוד למה שסופר ב"הארץ" בכתבה ארוכה, מכובדת ושזורת תמונות, אינני זוכר שהסיסמה הראשית של ההפגנה הייתה: "להפסיק את המלחמה המטופשת" ואם היתה סיסמה כזאת היא המטופשת.

על-כן חשוב היה נאומו של מזכ"ל מק"י, עיסאם מחול, שהכריז כי "כאן אנו מוחים בשם הקורבנות בביירות, עזה וחיפה"; ושילב בנאומו את הסיסמה המצוינת של המפגינים "לא נמות ולא נמית בשרות ארה"ב"; וישי מנוחין דובר "יש גבול" שהבהיר בנאומו סיסמה אחרת של המפגינים: "חייל הקשב, מותר גם לסרב".

לבסוף שתי הערות אישיות:

מכל המעשים והמחדלים בחיי הפוליטיים שאינם קצרים, אינני זוכר מעשה שאותו תיעבתי כפי שאני מתעב את המלחמה הזאת. על-כן ההסכמה אתה וההתנגדות לה היא בעיני פרשת דרכים מוסרית. כאשר ידובר בעתיד על "מחנה השלום" בעיני הסובייקטיביות בהחלט, תעמוד השאלה מה הייתה עמדתו של האדם, הקבוצה או המפלגה באשר למלחמה. שיתוף פעולה במערכת נקודתי זו או אחרת מדוע לא; אבל שותפות "במחנה השלום"?!

בכל המערכות שלקחתי בהן חלק בעבר, מעולם לא הטלתי ספק בעצם קיומה של מדינת ישראל; תמיד לחמתי עם כל האחרים על דמותה, על מהותה, אבל לא על עצם קיומה. זוהי הפעם הראשונה בחיי שאינני בטוח בכך. אם המדיניות הלאומנית-ציונית הזאת תימשך לאורך שנים, כנגד העמים הערבים שסביבנו, ואם "ברית הבריונים" לא תפורק, אינני בטוח שמדינתי תוכל להבטיח את קיומה.

Share on Facebook