צרות האופקים של חלק מתושבי הצפון היתה השבוע כמעט כמו המרחק הקצר שבין היישובים אביבים, יראון ובר-עם לבין הכפר הלבנוני מרון אל ראס. גילויי השמחה על החרבתו של הכפר הסמוך חשפו עובדה מצערת זו. אילו היו מרחיקי ראות, היו מבינים שבבוא הימים הם אלה שיצטרכו לחיות שוב בשכנות (טובה, אני מקווה) עם תושבי הכפר הזה. הם, ולא חיילי הצבא הברברי שמבצעים עתה פשעי מלחמה שלא היו מביישים חיילים במלחמת העולם השנייה. אני כותב את הדברים בכאב רב, כי מרון אל ראס הוא חלק מנוף ילדותי. גדלתי בקיבוץ בר-עם שנמצא ליד הכפר הזה, וביכולתי עדיין לעצום את עיני ולדמיין את בתיו, את המסגד ואת השדות שלמרגלותיו. הלוואי ויכולתי לתת כעת קורת גג ומחסה לכל מי שאיבד את יקיריו או את ביתו והוא בן הכפר הזה.
אני מסרב להתרשם מהאינופרמציה שמסר הצבא לשופריו בתקשורת הישראלית על שלל אמצעי הלחימה שנמצאו בכפר – או במסגד – מוכנים או לא מוכנים להפעלה. ראשית, מכיוון שמדובר בצבא של שקרנים המאכיל אותנו בדיסאינפורמציה מיום הקמתו. שנית, אני יכול לפרט היכן נמצאים בקיבוץ בו גדלתי אמצעי לחימה מוכנים לפעולה (בנשקייה), כמו גם בכל יישוב (יהודי) על גבול הצפון. רק מחשש נחת זרועו של הצנזור אני אפסיק כאן. שלישית, בינינו לבין מרון אל ראס נמצא מוצב צבאי, גם בו אמצעי לחימה מוכנים לפעולה. כשהייתי ילד, עוד זוכר אני את בסיס האוהלים הזמני שהצבא הקים בדרך למטע, גם שם היו אמצעי לחימה. וכל זאת מבלי להזכיר את סוללת התותחים שהצבא הציב כעת ביער – כק"מ מהקיבוץ – לא מוכנה לפעולה אלא פועלת יומם וליל.
בתקשורת הישראלית מוצג הסבל של תושבי הצפון כדבר בלתי נסבל. אדם שעבר עם משפחתו מהצפון לתל-אביב לכמה ימים והחליט לחזור, זכה ב-ynet לכותרת "סיפורו של פליט". האמת שהסבל האמיתי הוא של מיליוני תושבי לבנון. כשמדברים על עיר רפאים, לא מדברים על תושבים שעזבו זמנית את בתיהם לבתי מלון או לקרוביהם. מי שצופה בדיווחים מלבנון ללא הפילטר של העיתונות הישראלית, רואה רחובות בהם אלפי בתים הרוסים לגמרי – לא כמה שברי זכוכיות מרסיסים ומהדף הקטיושות.
הצבא הישראלי משתמש בנשק משוכלל ומדויק, מונחה לייזר ולווין, ולטענתו הוא משתדל לא לפגוע באזרחים. זאת בעוד החיזבאללה משתמש בנשק פרימיטיבי ולא מדויק – הקטיושות – שמקורן בברה"מ במלחמת העולם השנייה. אבל ראו זה פלא, בעוד הקטיושות הביאו למותם של כמה עשרות, הנשק המדויק של ישראל כבר הביא למותם של מאות בני אדם, רבים מהם כלל אינם משתייכים לחיזבאללה (ועוד עשרות אלפי פצועים וחסרי בית).
הצבא, הוא זה שמנע ממני במשך עשרות שנים להכיר את שכני מלבנון. לא החיזבאללה. הוא עדיין חושב שגדרות ומוקשים ינציחו את המצב לו הוא מייחל של "הם ואנחנו" – הם שם ואנחנו כאן. זה כבר לא עובד יותר ככה. כששמעתי שהצבא החריב את בתי הכפר של מרון אל ראס, החלטתי להתקשר ולברר מה עלה בגורל תושביו. פעם המדינה חסמה את האפשרות להתקשר למדינות ערב. לכולן. עכשיו יש אינטרנט. באמצעות חבר דובר ערבית התקשרתי למוסטפה עלאויה, ראש הכפר.
למרבה המזל לכל בני ביתו שלום, אך הוא ומשפחתו איבדו את ביתם והם פליטים עכשיו מחוץ לכפר. הצבא הוא שמונע מהם לשוב. לדבריו, הכפר הרוס, 12 מתושבי הכפר נהרגו, מהם 9 ילדים ונערים ועוד 15 נפצעו. הדרכים לכפר הרוסות לגמרי. בכפר יש עדיין מעט תושבים, והוא ואחרים מנסים להעביר להם מזון ומים, אך אין הם מצליחים. הוא כבר 3 ימים ללא קורת גג (דיברנו באמצעות הטלפון הסלולרי) ולדבריו, ישראל החריבה את כפרו והעולם – אמריקה אירופה ומנהיגי מדינות ערב – ראו ולא עשו דבר.
יום אחד, אמרתי לו, יום אחד אינשאללה יהיה שלום ונוכל להיפגש סתם כך כשני בני אדם. הוא הודה לי על דברי (על פי חברי ניכר היה בקולו שהוא שבור ורצוץ ואין בכוחו לדבר). לפתע השיחה עימו ניתקה. ניסיתי שוב, אך הפעם אמרתי לחברי שיאמר לו שאני ישראלי. ברגע שמוסטפה עלאויה שמע שאני מישראל, הוא ניתק את השיחה, וסרב לענות לטלפון כשהתקשרתי שוב ושוב.
חבל, חשבתי לעצמי, למרות שיכולתי להבין אותו. הרגשתי שהעובדה שזה עתה איבד את ביתו ואת כפרו בידי הצבא הישראלי, היא שהביאה אותו לנתק את השיחה ולסרב לשמוע מה יש לי לומר. לא הספקתי אפילו לומר לו שפעם התגוררתי בשכנות לביתו.
לא הצבא הישראלי הוא שהרס את הכפר היפה והגבוה השולט על סביבתו, כי אם החיזבאללה. ביולי 2000 שלושה חודשים לאחר נסיגת צהל נחפרו בתי הכפר על ידי אנשי החיזבאללה כדי להפוך אותו ליעד מבוצר. היה זה כפר מארוני שתושביו נטבחו והונסו על ידי אנשיו של ערפאת בשנות השבעים ומאז היה נטוש ויושב בחלקו על ידי שיעים תושבי האזור ובמיוחד מאזור כונין ובנת ג’בייל. החיזבאללה נאמן לחזונו של חומייני ובאמצעות שליחו השייח פדאללה- שאין קיום ליהודים! כיהודים אלא אף כמוסלמים הם צריכים לעזוב את המזרח התיכון לא התכוון מעולם ליחסי שכנות טובה עם ישראל ואין בושה גדולה יותר מלקרוא את מי שכונו בעבר חבריי לשמאל, ממשיכים לטעון לתוקף מוסריכאשר אנחנו במחמת אין ברירה-
צרות האופקים בה אתה מאשים את תושבי הצפון, עליהם גם אתה נמנה, משתקפת גם מדבריך, בתוספת צביעות והתייפיפות: שכניך מעבר לגבול, גם הם מקוננים על הכפר היפה שהשתקף מולם ואשר נחרב לטובת אנשי קבוץ ברעם אשר השתלטו על אדמותיו ומנעו מתושביו לחזור. (התנגדו ליוזמת מנחם בגין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריבהם). מכפר בירעם נותרה כנסיה ומספר בתים חרבים שמספרים סיפור על כפר שליו ויפה שנחרב ואשר כיום נקרא קבוץ ברעם.
כותבים נכבדים.
לצערי, שורר פה בלבול שראוי להבהיר אותו, ולו במלים קצרות.
אין שום קשר בין מאבקם של פלסטינים לחרות מדינית לבין קיומו של החיזבאללה.
ארגון החיזבאללה, על-פי טיבו הדתי, שואף לשעבד כל מוסלמי לפרשנות המחמירה ביותר של ההלכה האיסלמית.
יתר על כן, העובדה שהארגון הזה ניזון מאירן, אינו מבטיח טובה אפילו לאנשי שמאל שוחרי טוב.
יהיה אשר יהיה יחסינו לסכסוך הישראלי-פלסטיני, החיזבאללה אינו חלק מן הסכסוך הזה, אלא במידה שהוא פשוט "שם זין" על טובתם של הפלסטינים.
על החתום
גיורא לשם
איכפת לנו מתושבי הצפון הרבה יותר מכמה ערבים בלבנון ורואים עליך שאתה ערבי
שער נא בנפשך שיום אחד המשטרה הייתה עוצרת גבר אלים שהיכה את אשתו, ולמחרת היה מתפרסם מאמר גינוי ובו הדברים הבאים:
1. אין מה להשוות בין הסבל החולף שנגרם לאשה (כמה חבטות אגרוף) לבין הסבל הממושך שיגרם לגבר שישב עכשיו שנים בכלא.
2. אנחנו יודעים טוב מאוד באילו מעשי אלימות מעורבים השוטרים, אז שלא יטפ?לו לדגי רקק כמו אותו גבר.
3. באמת "חוכמה" גדולה: השוטרים חמושים באקדחים וקסדות, והגבר ההוא עומד לבד מולם בידיים ריקות.
4. בית כלא אינו הפתרון לשום דבר וזה רק יגרור עוד אלימות. יש להביא לשלום בית, האישה צריכה לשוחח איתו ולחפש פשרה: עובדה שגם התלונות הקודמות שלה לא עזרו והוא שוב הרביץ לה.
5. פעם בחתונה הם התנשקו והתחבקו ורקדו ואהבו זה את זה, והנה עכשיו בגלל המשטרה (והאשה שקראה להם) הוא מגורש מביתו ונכלא.
ב-ק-י-צ-ו-ר (כדי שלא תחשבו שאני תומך באלימות נגד נשים): צריך לזרוק את המנוול לכלא לשנים רבות, מצידי שיהרסו חיי הפושע ולא חיי הקורבן שלו, וכולנו יודעים בגלל מי נהרסה האידיליה של החתונה, ואף אדם הגון לא יסכים להפוך את הקורבן לפושע ולהיפך.
אמיר שלום,
איני מסכים עם מילה אחת שכתבת אך שמחתי לקרוא את פרי עטך.
כתושב גבול הצפון מזה שבע שנים (קיבוץ עמיר) אני מקווה כמוך שיום אחד יהיה שלום לאורך הגבול הצפוני ונוכל להיפגש עם השכנים התמימים שמעבר לגבול. אולם לצערינו הרב בינתיים ממשלת לבנון היא ממשלת בובה של סוריה ובדרום לבנון שולט החיזבאללה שלוחו של אחמניג’אד ששנינו יודעים לאיזה "פתרון סופי" הוא חותר. מכיוון שנכון לעכשיו כפרי דרום לבנון הם אלו שמארחים בשמחה או בלית ברירה ארגון טרור ומסתירים בבתיהם אמל"ח המכוון כנגד ישראל הם אלו שמשלמים את מחיר התוקפנות. למזלנו הרב המחיר ששילם הצד הערבי גבוה מאד כמסר שישראל מסוגלת גם להגיב ולא רק לספוג ולהבליג. הבלגה היא אמנם כוח, אך מדי פעם צריך להזכיר לשכנינו ובפרט לאחר אירוע כה חמור כי עדיין יש לישראל את הכוח ועל ידי כך להרתיע את האויב הערבי מצפון וממזרח מתקיפות נוספות.כל טוב, מעין.
The bodies of 13 Lebanese fighters were taken from Maroun al-Ras and buried in Israel to use in future negotiations over the release of Israeli prisoners.
— קישור —