בסוף השבוע נפטר בדרום צרפת ההיסטוריון ופעיל השלום פייר וידאל-נאקה. הוא נפטר לאחר מחלה קצרה. בטרם אושפז בעקבות אירוע מוחי בשבוע שעבר, חתם פרופ’ וידאל-נאקה על עצומה ובה קריאה להפסקת האש ולנסיגת צה"ל מדרום לבנון ומהשטחים הפלסטינים. העצומה פורסמה בעיתון "ליברסיון". ההיסטוריון הנודע תמך במשך עשרות שנים במאבק העם הפלסטיני להגדרה עצמית ובמחנה השלום העקבי בישראל.
וידאל-נאקה, שביקר בהזדמנויות רבות בישראל והיה מיודד עם פרופ’ בנימין כהן המנוח, נולד ב- 23 ביולי 1930 בעיר פאריס ובמשך השנים הגדיר את עצמו כ"היסטוריון ופעיל". מוצאו במשפחה יהודית ספרדית מאזור אביניון שבדרום צרפת. סבו, עורך עיתון כלכלי לקח חלק פעיל במאבק למען שיחררו של דרייפוס. אביו, היה עורך דין מצליח שהגדיר את עצמו כ"אזרח הרפובליקה הצרפתית וחילוני". בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה היה פייר וידאל-נאקה בן 9. בגיל 14 נעצרו הוריו בעיר מרסיי על ידי חיילי הכיבוש הנאצים ולאחר מכן נרצחו במחנות ההשמדה.
"הזיכרון החזק ביותר מאבי הוא סיפורו של משפט דרייפוס, עליו אבי חזר שוב ושוב מסוף 1941 ועד לתחילת 1942″. לפייר הצעיר נודע על תנאי מאסרו של אביו והעינויים הקשים מהם הוא סבל מידי אנשי הגסטאפו בעקבות תמיכתו בהתנגדות האנטי-נאצית. משפט דרייפוס והעינויים מהם סבל אביו, היו מסימני ההיכר של מאבקו הממושך לאורח השנים. ספרו הראשון של מי שעתיד היה להפוך להיסטוריון של העת העתיקה ושל יוון, נכתב בעקבות מותו לאחר עינויים הקשים של מרצה צרפתי מפעילי המפלגה קומוניסטית באלג’יר, שעונה על ידי כוחות הכיבוש הצרפתיים בצפון אפריקה: "מקרה אודן". פרסומו של הספר ובו עדויות רבות על העינויים הקשים במושבה הצרפתית דאז, עדויות שצונזרו בעיתונות הפריסאית, גרמו לפיטוריו מהמשרה הראשונה שלו כמרצה להיסטוריה ולאין ספור איומים על חייו. עוד הוא תמך בחיילים שסירבו לשרת בצבא הכיבוש הצרפתי. בראיון שהוא העניק לכתב עת לפני מספר שנים אמר וידאל-נאקה "ההיסטוריון הוא גם אזרח וכאזרח הוא חייב לקחת חלק בחיים הפוליטיים. לפני שאבי נשלח למחנות ההשמדה הוא עונה קשות על ידי הגסטאפו. חשתי בחילה כאשר נודע לי שאותן שיטות ואותם עינויים מבוצעים על ידי קצינים ושוטרים צרפתיים באלג’יריה או במגדסקר".
בהתאם להשקפותיו ההיסטוריון וידאל-נאקה פעל במשך השנים למען העמים הווייטנאמי, העיראקי והפלסטיני. במישור המקומי הוא פעל רבות נגד מכחישי השואה והימין הקיצוני. ספרו "רוצחי הזיכרון" הוקדש למאבק במכחישי השואה. הוא תורגם לעברית ופורסם על ידי הוצאת "עם עובד" בשנת 1991.
פייר וידאל-נאקה ראה את עצמו כיהודי אך לא כציוני. מתחילת שנות השבעים הוא פעל למען פתרון של שתי מדינות לשני העמים ותרגם תמיכה זו לשפת המעשה. בביקוריו הרבים בארץ פגש פעילים נגד הכיבוש ונציגים פלסטינים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, הוא פעל רבות כדי לקדם את המחאה נגד הפלישה הישראלית. הוא לא הסתפק בחתימה על עצומות, הוא ניסה ובכל הזדמנות גם לסייע באופן מעשי למאבק בכיבוש.
ביולי 2003 נמנה עם מייסדי "קול יהודי אחר", התארגנות של אנשי רוח יהודים שקמה כדי לפעול נגד מדיניות ממשלת שרון בעת האינתיפאדה השנייה. כעבור שנה הוא אמר בראיון שנערך על ידי העיתון לה קרואה: "יש להבדיל היטב בין ממשלת ישראל לבין הפלסטינים ואני מבדיל היטב ביניהם. יתכן והפלסטינים עשו מספר טעויות במהלך השנים האחרונות. אך מדיניותו של אריאל שרון ביחס לשאלה הפלסטינית היא מדיניות נפשעת. אין להסס ויש להגיד זאת בצורה ברורה: זו מדיניות נפשעת. יש המתייחסים למדיניות ממשלת ישראל בעדינות יתרה. אני חש סלידה מעמדותיה של הקהילה היהודית בצרפת השותקת מול פשעים אלה, או חמור מזה, התומכת במדיניות שרון. המסר שלי הוא ברור – יש להיאבק במדיניות שרון למען שני העמים, הפלסטיני והישראלי".
יהי זכרו לברכה.
Pierre Vidal-Naquet est mort.
Sharon est toujours vivant.
au moins son esprit.
Thank you M. Davidi, and may the ideal of intelectuel academic work combined with real political engagement will continue, the mixture between both is necessary.
May he rest in (un)peace.
תודה, דוידי, שסיפרת לקוראינו על האיש המצויין הזה. הוא היה היפוכו המוחלט של ברנאר-אנרי לוי, אף הוא יהודי צרפתי, אך פטפטן חסר תקנה וחסר עקרונות. היום יותר מתמיד חשוב לזכור שיש גם אנשים כאלה.
לפי התאור היה איש מצוין עניו שקט וצנוע יהיה זיכרו ברוך וטוב שלא הצליח להשפיע,