מיכאל: נקודה למחשבה: הליטני, תל אביב ומעבר הגיב:

מחדשות הערב: מוזכרות – מלחמות היהודים בצבא ובממשלה (בין היתר – אודי אדם: "אשאר לפקד, אחרת אסיק את המסקנות") – ראו בהקשר זה חלק 3 במאמרי, "גורמי כשל בישראל", וציון המגמות הנירוטיות והשלכותיהן. איזכור פסוק שכזה של חיים רמון: אם תהיה אש מכפר לבנוני, צריך להפוך אותו למגרש כדורגל… ביבי: צריך להבין שהחיזבאללה ואירן, אם לא ירוסנו – ישלחו טילים גם על לונדון ופריז..היטלר.. כמו הבליץ על אנגליה (איך לא?…). לגמור אותם במלוא הכוח, אחרת לא עשינו כלום.
גורמי תעצומה מדומים – העצמת המלה והאקט ההצהרתי

והעיקר: החלטת הקבינט (להגיע עד לליטני, ואם צריך… גם מעבר לו.). שימו לב שבמלחמה זו יש דגש רב על גורמי תעצומה מדומים, איזכור החלטה כזאת וכזאת, ביטוי כזה וכזה, כאילו עצם ההחלטה, עצם האקט ההצהרתי המפורש, היא שמעניקה מעין כוח אדיר וערטילאי לאופרציות הצבאיות ולמהלכים השונים. ברוח, עד עכשו, נו, הצבא לא היה משהו, אבל עכשו יש החלטת הקבינט המדיני. וזה דבר אדיר. ישרואל, בטח בהחלטה. זוהי העצמת המילה, כגורם כוח ממשי כביכול הפועל ברקע הדברים. מלחמה זו היא ניצחון הפורמליזם, הפילפול והמלה, להם מוענקים בתקשורת ובשיח הרווח העצמות ההופכות אותם לגורמי כוח מיסתוריים ואדירים.

אבל נקודה קטנה: צה"ל אמור להגיע לליטני, 25 ק"מ מהגבול, על מנת "להוציא את תושבי הצפון מהמקלטים" בעקבות הרחקת הקטיושות. במקביל, ביירות וערים נוספות צפונית ל"דרום לבנון" מופצצות באופן הולך ומתגבר, בפרט אם (נניח) מיושרים ההדורים במדה זו או אחרת בדרום.

רק מה, מה יעשה החיזבאללה? הקטיושות נניח כבר לא אפקטיביות בנקודת זמן מסויימת. אבל טק"ק (טילי קרקע קרקע) לטווחים בינוניים, חלקם בעלי היגוי די נקודתי יש? יש.

אז מה נשאר, מה יש לנו כאן? תל אביב. וכי ההמונים בארצות ערב לא קראו, יא נסראללה, יא חביב, תן טילים על תל אביב? דווקא אמרו ומייחלים.

תל אביב? ישראל מסלימה, הטבח מתרחב, אסאד מצהיר: סוריה לא תעמוד מנגד.. אירן? וגם מוברק? מי יודע?. ארה"ב? האם תקדם בבהילות הפסקת אש בשלב זה, בו ניתן לפגוע במדינות "ציר הרשע" תוך עילה ישירה? אתמהה.

לאן תתפתח מלחמת מע"ל?

מיכאל שרון: סוף דבר הגיב:

עם ערב, התבשר הציבור בישראל כי ממשלת ישראל, בשלב זה -יותר מנואשת – עומדת לפתוח במבצע של הרחבת המלחמה — קישור —
הפעם בניגוד להחלטת האו"ם, ותוך אובדן של כל גיבוי בינ"ל – מבצע יאוש וקדרות איומה, העתיד להמיט אסון כבד על ישראל ועמי המזרח התיכון, עם ההסלמה הכמעט בלתי נמנעת (ראה הודעה קודמת, למעלה).

כשעתיים לפני הפסקת האש לה היסכימה ישראל בניגוד לכל הציפיות, הגבתי ב"הארץ" למאמר של ארי שביט, שקרא ל"העפתו של אולמרט". האם רשימתי וקישוריה תרמה אף היא לתפנית במדיניות ישראל? –

"אולמרט חייב ללכת" – מאמרו של ארי שביט ב"הארץ"
— קישור —

אבל –

שם השולח: מיכאל שרון

כותרת התגובה: טעותו הקריטית של ארי שביט – כשל לבנון כמשל:

ארי שביט, עיתונאי מבריק למדי, אכן הזדרז, לפי המסורת המקובלת בישראל, והיציג ראשונה בעיתונות את השבלונה המקובלת של יחוס אישי של כשל מערכתי

ראו המאמר: יסודות קירבון חברתי בישראל
— קישור —

אלא שאולמרט אינו נעדר כישורים ואף לא כוונות טובות, אלא בנה, כרבים לפניו, על כך שיש קשר כלשהו בין החלטות מאז`וריות ויכולת ביצוען. אלא שהבעייה היא, איכות כוח האדם במערכות רבות בישראל, בדרגים בינוניים וגבוהים (וכן ברמת המבצע מן השורה) ואין להניע מערכות משקיות וצבאיות רק על גנרלים.

שיגיון לבנון כמשל – המאמר וניספחיו
— קישור —

במאמר זה, ובניספחיו, תוך הפנייה גם לדברים קודמים שפירסמתי, נימצאים מושגי היסוד להבנת תופעות ששיאם והתגלמותם היתה מלחמת לבנון. בעקר, סאוב מחשבתי ותפקודי שאין לו רע במדינות אחרות, שיוצר בין היתר נישות של אי יעילות וכשל תפקודי מדהים בכל אתר ואתר בישראל, ומבשר אולי, חלילה, את קיצה של המדינה ומערכותיה.

המאמר פורסם אמנם בבמה יוקרתית של השמאל, אך בבסיסו אין הוא מאמר שמאלי (או ימני), חרף הנטייה האסונית והפורעת בישראל לראות בכל דבר עניין פוליטי.

_______

בצהריו של היום הדרמטי ורב התהפוכות הזה, במהלכו ניתן היה לצפות ב-CNN בתמונות קשות מהפצצות ברבריות במיוחד של ביירות פירסמתי את המאמר הבא:

שגיון לבנון כמשל – מושגי היסוד הנכונים להבנת המתרחש בישראל כיום
— קישור —

טבח קאנה – פאטי סמיט הגיב:

מיכאל מביא:

QANA

Patti Smith has recorded a new song: "Qana
— קישור —

There’s no one
in the village
not a human
nor a stone
there’s no one
in the village
children are gone
and a mother rocks
herself to sleep
let it come down
let her weep

the dead lay in strange shapes

Some stay buried
others crawl free
baby didn’t make it
screaming debris
and a mother rocks
herself to sleep
let it come down
let her weep

the dead lay in strange shapes

Limp little dolls
caked in mud
small, small hands
found in the road
their talking about
war aims
what a phrase
bombs that fall
American made
the new Middle East
the Rice woman squeaks

the dead lay in strange shapes

little bodies
little bodies
tied head and feet
wrapped in plastic
laid out in the street
the new Middle East
the Rice woman squeaks

the dead lay in strange shapes

Water to wine
wine to blood
ahh Qana
the miracle
is love

QANA

The Israeli practice of collective punishment is a war crime under the Geneva Convention. Why are they allowed to do this? Because they have our permission?

We send over four billion dollars in aid and weapons to Israel every year. We are paying for this devastation. The slaughter of children. The country in ruins.We are paying for this. George Bush willfully rejected a truce and now we have the Qana massacre on our head. Thirty seven of the dead were children.

Qana is considered by some as the location of the first miracle of Christ. Turning water into wine. There is no wine flowing in Qana today. Only blood. Only blood.

מיכאל: מלחמה פוסט מודרניסטית. תדמית מול מציאות הגיב:

כאמור בחלק השלישי במאמרי, הנוורוזה הנפוצה בשכיחות גבוהה בישראל, מייצרת אוריינטצייה קוגניטיבית של הסתמכות על תדמיות כבסיס לשיפוט, ראיית חזות הכל בטקסטים ובמלה. זאת תוך גישה כוחנית, כזו שאינה שואלת, מה טיב הדבר, אלא שואלת, כמה "דיביזיות" עומדות מאחורי טוען הטענה, עד כמה חזק הוא בסיס כוחו החברתי-כלכלי, עד כמה הוא מרושת במערכות קשרים, מה עוצמת הקליקה בה הוא חבר, ובכלל, עד כמה הוא "גורם בשטח". ראיית חזות הכל במלה ובטקסט, כתחליף לניסיון לחדור למציאות. החדירה למציאות לכעצמה מחייבת יכולת חלוקת קשב, שכן, לזהות את פני המציאות, הינה אף היא יכולת, יכולת הכרוכה בהקפת יותר מהיבט אחד – אינטגרצייה של כמה היבטים. שימו לב, שאלה ששללו בעיקרון יכולת כזאת, ואפשרות כזאת (לחדור למציאות שהיא לכשעצמה) כגון עמנואל קאנט במאה ה-18 – הניחו בהכרח שלאדם יש רק חשיבה דיסקורסיבית (סריאלית), דהיינו הוא נעדר אפשרות להקיף בו זמנית כמה היבטים, אלא יכול רק לסרוק באופן דיסקורסיבי-סריאלי, היבט יחיד אחר משנהו, בתהליך הנמשך בזמן. יכולת סימולטנית, ייחס קאנט רק לאלוהים, אלא שכבר גיתה, ואני בעקבותיו, (במחקר אמפירי), סוברים שקאנט טעה בגדול והטעה וגרר את החשיבה המערבית לשרשרת של טעויות קריטיות. כך אמנם, אני מראה במחקרי, כי אכן, רוב האנשים יכולים להצמד בנקודת זמן רק להיבט יחיד, לפוקוס יחיד (דבר שכיניתי "חשיבה חד מוקדית"), שנעשה דומיננטי, ומידע רלוונטי ואף קריטי שאינו הולם קו חשיבה זה, הם רואים בו דבר בלתי רלוונטי, לא מהותי, או אף מתעלמים ממנו. או סבורים שהסתירה לקו מחשבתם, שקרית, במקום לבצע אינטגרצייה של כמה קווי מחשבה, למבנה חדש – שאמנם קולע יותר למציאות לכשעצמה מאשר אותו קו יחיד של חשיבה – שצדו המשלים והאחר הוא פיתוח עוורון תגובתי לשורה של עובדות בולטות לעין (תופעה שכל פעם אני משתאה עליה מחדש).

נמצא גם, שהתכונה הבולטת ביותר של גבוהים בנוירוטיות, היא שהם בינוניים או נמוכים ביכולת לחלוקת קשב (הגם שלא בהכרח נמוכים במנת משכל כפי שהיא נימדדת במבחני IQ). ולכן לוקים ביכולת ליצירתיות אפקטיבית ופותרת בעיות מורכבות, הערכתם העצמית נמוכה. וזאת הגם שהם מייחסים לעצמם במיטב הרטוריקה "רגישות יוצרת", ואף נוקטים בפוזות קפריזיות המסמנות כביכול לאחרים יכולות גבוהות.

הפוסט מודרניזם, הוא תמצית הגישה הנוורוטית – תדמיתנות אולטימטיבית כחזות הכל, טקסט שאין כביכול ובהכרח דרך לחרוג ממנו למציאות – כחזות הכל, ובצידם הלאטנטי של אלה – הכוח העירום כקריטריון השיפוט היחיד מדוע להעדיף טקסט אחד על משנהו החילופי, הכוח כמסדר יחסי העדפה של טקסטים חילופיים.

ברור גם כי הפוסט מודרניזם מנוגד לכל תחושה של צדק טיבעי שיכול לדגול בה איש שמאל, שכן אם הכל טקסטים, מדוע טקסט המדבר על פשעי מלחמה עדיף יותר מטקסט נאצי המכחיש אותם? ולכן, השתרבבות השיח הפוסט מודרניסטי או אלה המקבלים את הפוסט מודרניסט לשורות השמאל, הינה התאונה המצערת ביותר שארעה לשמאל, פרט לסטלין ולפול פוט.
שימו לב לפוסט מודרניזם בנאום ביבי ואולמרט היום בכנסת לרגל הפסקת האש: למשל, הדיבור על החוסן והעמידה המופלאה של תושבי הצפון הניפלאים מול המכה שנחתה אליהם. כאן, הטקסט הזה, הבולט ולכן גוזל את מלוא הקשב, משכיח לרגע מתודעתנו שמדובר בדברים חסרי שחר (עם כל הכבוד הראוי לתושבי הצפון), שהרי מיליון מהם ברחו. גם עשירי העם הזה ברחו לחו"ל – ביום אחד בממוצע עברו בנתב"ג 30 אלף עשירים בורחים, אך זה עניין אחר. ביבי גם השווה את מפל הקטיושות לבליץ על לונדון, אך בכ"ז יש הבדל: 3600 קטיושות במשך 33 יום גרמו ל-54 הרוגים, אך גם לבריחה המונית. מטוסיו של גרינג בתקופת הבליץ הטילו מידי יממה על לונדון מאות טונות של פצצות, שגרמו מדי יום ביומו למאות הרוגים ואף אלפים אך בכ"ז לא היתה כלל בריחה המונית מלונדון, לא של "עמך" ולא של האריסטוקרטייה והעשירים.

כללית, זו מלחמה פוסט מודרניסטית , באשר התדמית השקרית היתה חלק מרכזי בה, כפי שנכתב במאמר.

מיכאל שרון: "לקח" לבנון האולטימטיבי הגיב:

מופיע היום מאמר של נחמן שי ב"הארץ", 10 חודשים אחרי המלחמה ההיא, ואחרי שהוסקו כל המסקנות הניגזרות מהתודעה הרווחת כאן, זו המנציחה את שילטונה של ההגמונייה השולטת (שמישור הדיון הביקורתי של וועדת וינוגרד, מישור הדיון-שיח בתיקשורת, ומישור השיח בעם, הוא ניגזרת שלה, כולל ההנחיות המובנות built-in בתודעה הזו, על מה להסתכל וממה להתעלם, מה רלוונטי ומה לא). ובמאמר זה יש משהוא שהוא בבחינת המסקנה האולטימטיבית מכל המערך הזה ובעייתיותו הכואבת (כואבת גם בתודעה הזאת, וכואבת הן בתודעה אלטרניטיבית מתנגדת, מטעמים שונים). שם המאמר, "פה אחד" והוא מציע — לשפר ולהעצים את מערך ההסברה – בעיקר זה המופנה כלפי ההמון בישראל.

השורה התחתונה במאמר: "על ישראל לאחד את פעילותה בתחום הדיפלומטיה הציבורית [מילה חדשה של נחמן שי ל"תעמולה"…]ולהעמידה תחת גוף מרכזי אחד.

האם זה היה משנה את גורלה של המלחמה? אני מניח שלא.. עם זאת, ייתכן שהיה ניתן לשנות את התודעה שנצרבה בעקבות המלחמה.. ולהיטיב את הדימויים ואת התפישות שהמלחמה הולידה..
מאחר שלבנון לא היתה, כנראה, הסיבוב האחרון במערכות הצבאיות שבהן מעורבת ישראל… ראוי שהממשלה תעשה עכשיו את המעשה הנכון…

אכן, הדבר פותר את בעיות העם הזה, ברוח "החיים החיוביים" של שרי אריסון. שנה את התודעה, שכן אין כוונה לשנות את המציאות, ואז תעלם התודעה חסרת הנחת, לא תהיה כל רוח התנגדות וביקורת. להזכירכם, שם המאמר "פה אחד". מסקנה הגיונית, הגם שסיבתה לא נאמרת במפורש, אלא ההפך ממנה מצויין כאן כטעם להצעה הזאת. ולמה מסקנה הגיונית? כי מלחמת לבנון, ממש כפי שכתבתי במאמר ובכמה מרשימותי בשולי המאמר, היתה ניצחון המניפולצייה. התקיים בה "פה אחד" של תיקשורת, הגם שנחמן, במיטב ההונאה מאז, מספר לנו, בהסתמכו ובהניחו זיכרון 0 לאומה הזאת – העם ניתפס כעדר פרות שעבורם רק ההוה ישנו – נחמן בונה כאן נרטיב הפוך למציאות, המצדיק מדוע המציאות ההיא של תקשורת והסברה "פה אחד" צריכה להתקיים לנצח. להנצחת ההגמונייה הנוכחית. הממסד השולט יקפוץ על המציאה, יש להניח, הגם שלא באופן גלוי. מכינים אותנו למלחמות הבאות (שימו לב לציטוט), ורק כך יתוחזקו תצורות השליטה והאוונטוריזם הצבאי שביסודו שאולי יתעצם.

"פה אחד"
— קישור —
33.html

עניתי מייד, כטוקבק למאמר:

אג`נדה סטליניסטית – עם אחד פה אחד הופכים לת_ת אחד

נחמן, אתה ציניקן? על מה אתה מדבר?
כל התקשורת והמדייה בפה אחד ובהומוגניות צפידה תמכו במלחמת מע"ל (מערכת עזה לבנון- מהותה האמיתית) באוונטוריזם של ממסד כושל, והיטעו את הקהל הישראלי בנוגע לארועי המלחמה, והישגיה.

הקהל היה כמעט באופורייה לאומנית, ועל רקע זה באה ההתפקחות כשניגלתה האמת. אתה מציע מניפולצייה תעמולתית בקהל הישראלי, אך זו היגיעה אז לשיאה. אז מה אתה רוצה מעבר לזה? אילו אז הקהל היה מציב בזמן אמיתי ביקורת (כפי שעשיתי אני ועוד קומץ שלא הסתמאו בשאון תועמלנות המגף ופשעי המלחמה כנגד לבנון, עמה ותשתיותיה – באמתלא של "לוחמה בחיזבאללה", הדבר היחיד שבוצע שם ברשלנות) אולי המלחמה עצמה היתה מתנהלת אחרת.

פה אחד זה גם ישבן אחד, מוחות רבים שהופכים לעכוז יחיד. פעם סברת שהעם בהמות מטומטמות עם פיברוק "שתו מים" שלך, ועכשו אתה מציע בפועל לסיים את המלאכה באקטיביזם תועמלני סטליניסטי.