ממש השואה הגיב:

לאור מול אלתרמן ואורלנד. טוב שהשמאל טופח לעצמו על הכתף בהערצה. אבל חוץ מרמת הכתיבה יש עוד הבדל – אלתרמן ואורלנד זעמו על עוולות המלחמה אבל תמכו במלחמה עצמה וברעיון הציוני ללא כל הסתיגות בעוד לאור ורוב הכותבים באתר לא רק שמתעבים את הרעיון הציוני ורוצים בכליונו אלא שהם רואים רע בכל מעשה של ישראל כולל סיוע הומניטרי שהיא נותנת לאויביה המוכים על ידה בצדק.

בני דהרי הגיב:

ולך גם כן תודה על ההפניות לשירים ועל המאמר המאיר.

ניצן אביב הגיב:

תודה מקרב-לב לאיתן קלינסקי על דבריו הנכוחים המרגשים ואני מצטרף, בכל-לב לבקשתו למערכת "הגדה השמאלית" לפרסם את שירו של יצחק לאור, במלואו, באתר זה.

שירה הגיב:

סליחה, אבל איזה אנשי רוח יש לנו, עמוס עוז? יהושוע סובול..? הם בכלל לא אנשי רוח בשבילי…קראתי כל כך הרבה ספרים שאני מזהה בקלות ספר שעשוי ממניפולציות רגשיות או שהוא פסאודו אינטלקטואלי..והם כאלה! איש רוח אמיתי הוא לא רק שנון וביקורתי אלא הרגש הכנה והביקורת העצמית הם חלק בלתי נפרד מהחיים האישיים שלו, איש רוח אמיתי הוא אמיץ לב כמו אביר לא יושב בבית מעץ במושב תחת עצי אלון מרשרשים בבית מלא ספרים ומהרהר נוגות. איש רוח אמיתי הוא ז’וז’ה אמאדו שחי בתוך החרא של בהיה, הוא סטפן צוויג שברח מגרמניה והתאבד בברזיל כי הוא לא היה מסוגל ל"הרוויח" מהחוסר אונים שלו, הוא מוזס איסאגווה ("רשמים מהתהום") שנשאר נוקשה אל מול האמפתיה ההולנדית הצבועה כלפי הטבח באוגנדה היא עמירה הס שהסתירה הפנימית לא אפשרה לה לחיות כאן, היא דיאנה לוצאטו שכתבה כאן שירים כנים, חמים, נוגעים ללב ומצחיקים…(איפה היא באמת?) ועוד כאלה אנשים טובים אבל ביקורתיים, חמים אבל גאים, אמיצי לב אבל שקטים…
איפה עוד אתה חושב למצוא אותם באוניברסיטאות? שם תמצא ריקנות וניוון ואינטלקטואליזם כ"כ מנותק ומזויף שתרצה להקיא..מתוך שנתיים במדעי הרוח בת"א אני זוכרת כקורס כנה במיוחד רק את השיעור הפנורמי בספרות של חנה נווה…ובכלל למדתי היסטוריה…שם ראיתי כנות לצד יצירתיות ועוצמה..מישהי שיכולה להקרא "אשת רוח".
אנחנו מנוונים וקול בודד הוא קול בודד, יהיה זה יצחק לאור או כל אחד אחר.
לכן אין לנו "התקרנפות של אנשי רוח" פשוט כי אין לנו כמות סבירה של אנשי רוח.
אין לנו אבירים חזקים שסוחפים אותנו, יש לנו קולות בודדים, סהרוריים (וחלשים) בתוך עדר מהופנט ומוטרף, שהרוח ממנו והלאה.

ל.א. הגיב:

לצערי, באווירה שהלכה והתחזקה מאז ימי נתניהו בשלטון, כל הבעת דעה "שמאלנית" מוקעת מחמת מיאוס. ראו התבטאותה האומללה של יפה ירקוני שבעקבותיה בוטל מופע לכבודה. על כן אין להתפלא ש"אנשי הרוח" שלנו מפחדים לומר מלה לא במקום.

אכן לא יהודים אנו.. הגיב:

אלא נוצרים אשר בכל פעם אשר הם מוכים, מפנים בציתנות את הלחיי השניה..

רוח התבוסתנות, ואי הבנה של הסביבה בה אנו חיים (המזרח התיכון למי ששכח), רק הם יכולים להסביר את המאמר הנ"ל, ואת התגובות המתחסדות.

ומה ציפיתם כאשר חיזבאללה חטף את החיילים, להתגולל על הריצפה ולהתחנן ??

אני מציע לכל המגיבים פה להביט מעבר לאף , ולראות את דרך תגובות מנהיגי האיזור לבעיות עם שכינהם, ולהגיע למסקנות שכאשר אתה נמצא בכלוב עם אריות, יש להגיב בהתאם, ולא סופך להיות טרף קל.
האשליות של הדברות רכה, נגמרה בפיצוצים קשים, משום מה את העובדה הנ"ל לא הפנמתם..

שירה למגיב שלי הגיב:

אני כ"כ מאמינה באמת, בכבוד עצמי, בהומניזם אמיתי שגם כדי לשרוד לא הייתי מוותרת עליהם..מה שווים החיים שלך אם אתה בהמה שמעדיפה להרוג ולא לחשוב? שמעדיפה להגיד: "בוא נכסח" ולא "בוא נחמול", "בוא נלחם" ולא "בוא נדבר"? אתה כ"כ רוצה לשרוד? אני מבינ את זה אבל אתה מבין אותי שהחיים שלי לא שווים בעיני אם אני לא מוסרית..?

סטודנט לשעבר הגיב:

אין על יצחק לאור, היוצר הכי אמיתי במדמנה הישראלית. לא מפחד ללכת ראש בראש מול הקונצנזוס הדביק. גם אמיץ וגם מוכשר בטירוף. יישר כח לאור, אל תעזוב אותנו כאן

לעמי הגיב:

גם בדת היהודית יש מצב של התאבדות, בבחינת ייהרג ובל יעבור, שלושה דברים. השלישי, אגב, "עבודה זרה" הוא כל דבר שמבחינתך פוגע בנשמתך ובערכים שלך עד כדי כך שחייך ממילא לא יהיו שוים את המשכם.
קידוש החיים אינו מוחלט, אפילו בדת היהודית ששמה את החיים כערך עליון. כל זה אם אתה מאמין בקיומה של נשמה וערכים נצחיים. אם לא, זה ממילא לא חל עליך.

נועה למגיב לעמי הגיב:

"יהרג ובל יעבור" חל על 3 דברים, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
משמעו שאם אומרים לך, למשל, "הרוג את משה או שנהרוג אותך", אסור לך להרוג את משה, אפילו במחיר חייך.
להתאבד, לעומת זאת, אסור לך.
כמובן שאם משה בא עליך להרגך, עליך להרגו.

e.t. הגיב:

שימו לב להיכן מוביל הקישור של אייל רימון – לאתר של משרד החינוך הישראלי. מתי נזכה לראות באתר משרד החינוך הפלסטיני שיר של משורר לאומי פלסטיני המזדעזע (למשל) מן הלינץ’ ברמאללה? אני אסתפק אפילו בכך שמשורר לאומי פלסטיני בכלל יכתוב שיר שכזה.

מגיבה לעמי הגיב:

תודה על התגובות, ישנם מצבים גבוליים. בדרך כלל לא מגיעים למישהו ואומרים לו תהרוג את משה או שאני הורג אותך. זה תהליך. וגם הבחירות בעידן שלנו אינן בין להרוג את משה ביריית אקדח או לחטוף אחת ברקה. הדברים נעשים בצורה אחרת אך לא פחות קטלנית (כפיית עובדים לבצע תרמית נגד צרכנים בהנפת חרב הפיטורין זו דוגמא), ולכן גם הבחירה שלא לפגוע בנפש אחרת עלולה להוביל להתאבדות שהיא מוצדקת. אם בוחנים מצבים ממלחמת העולם השניה, ברור שמדובר בתהליכים, שבסופם אנשים גם הרגו את בניהם או הוריהם כדי להשאר בחיים. וזאת משום המצב אליו כבר הובאו ששלל מחשבה בהירה וכושר החלטה. אדם לא יכול לסמוך על עצמו ברגע שהוא נכנס לתהליך מן הסוג הזה. ישנם תהליכי פשיזציה שבסופם מוליכים לא רק לרצח כדי להציל עצמך, אלא כאמור, ל"יאכל איש את בשר ילדיו", ככתוב, ולא במליצה. תחת רעב למשל או סמים יכול אדם לעשות דברים שונים המנוגדים להחלטתו הרצונית ולכושר הבחירה שלו לו היה במצב פיזי ונפשי נורמלי. הבחירה אם כן, היא מעין "קידוש השם" ולא "ייהרג ובל יעבור", כלומר, לדעת מתי אתה חוצה את הגבול שממנו אין חזרה, ואז לבצע את ההחלטה. התאבדות, בבחינת "קידוש השם" מותרת.

ד"ר יחיעם שורק הגיב:

לנועה שלום,

כמה הבהרות:
ראשית – האם לא נקראה "חנה", אלא "האם", כך בטקסטים הארמיים ואף היווניים. השם "חנה" בעל הקונוטציה המקראית הטעונה הוסף מאוחר יותר, בשלהי ימי הביניים, אך זו כבר אופרה אחרת.
שנית – לשימוש במינוח "האם" היתה כוונת מכוון של המחבר כדי להציג תופעה ולא מקרה ייחודי.
שלישית – גם בניה נחשבו למתאבדים, אם כי לא במו ידיהם, אלא בסירובם לבצע אקט פולחני הלני.
רביעית – דמות נוספת המופיעה בספרות החיצונית הקדומה, הכרוכה במעשה הדומה ל"חנה", היא אלעזר הזקן.
חמישית – כל אירועי ההתאבדויות נועדו דווקא להציג את העדר התועלת במעשיהם, והדבר מרומז, ויותר מסתם מרומז בכתבים החיצוניים, כמו הספרות המקבית, כשמבצע המעשה הנורא מצפה לאות ומופת משמיים, אך לשווא.
ששית – אין לדעת באמת ובתמים מה התרחש על מרומי המצדה בשנת 73 לספ’ (סיום המרד הגדול), ובוודאי שלא בממדים האסטרונומיים המצויינים בפי יוספוס פלוויוס, הנחשב, אגב, להיסטוריון אמין.
ספרות חז"ל, על עשרות אלפי עמודיה אינה מתייחסת, ולו ברמיזה לאירוע שבמצדה. גישתה לנושא ההתאבדות היתה שלילית מעיקרה.
שביעית – אירוע דומה, ומעניין, התרחש ביודפת בשלהי ניהול המרד הגדול בגליל, כשיוזם המהלך היה לא אחר מאשר יוספוס פלוויוס, המשכנע את ידידו, כשהשניים נותרים לבסוף לאחר הטלת הגורלות, למסור עצמם לרומאים, – סיפור המתגלגל אחר כך למיתוס ערב נפילת ירושלים (שנת 70 לספ’), כשרבן יוחנן בן זכאי מחליט להסגיר עצמו לרומאים (די בדומה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו), ואף בסיפורו של רבן יוחנן בן זכאי מסתתרת "מעין התאבדות" ("שם עצמו כמת" – על פי הטרמינולוגיה החז"לית של אבות דרבי נתן).
נקודה מעניינת זו פיתחתי לפני מספר שנים בהרצאה של כנס היסטוריונים בקלן שבגרמניה.

עמי כהן לשורק/ לגבי מצדה וגישת היהדות הגיב:

ראשית, פלביוס אכן הסטוריון אמין וכנראה שהייתה התאבדות קולקטיבית (היו מעט ששרדו ע"פ פלביוס). עם זאת, את נאום אלעזר בן יאיר כנראה כתב בעצמו. 960 איש לא צריך להיחשב "ממדים אסטרונומיים".
יש נקודת דמיון מעניינת נוספת בין פלביוס ליוחנן בן זכאי: שניהם (כביכול) ניבאו לאספסיאנוס שיהא לקיסר וכך זכו לאהדתו. שניהם גם מייצגים את המחנה המתון שהתפכח מסיכויי המרד והציע אלטרנטיבה אחרת. שניהם איפשרו (כל אחד בדרכו) את המשכיות העם היהודי. הדמיון בין השניים מעורר תהיות וייתכן שבמשך השנים סיפורי 2 האישים התערבבו אלו באלו.
אני כן מסכים שהיהדות בגדול סלדה מהתאבדות וסלדה באופן עקרוני מהרג בכלל (לפחות היהדות של בית שני ואילך). "מלחמת מצווה" היא עניין שולי ביהדות ומעניין לציין בהקשר זה גם שהוצאות להורג היו נדירות והיו חסמים גבוהים בפני גזר דין כזה. למשל, על רצח ניתן היה לגזור גזר דין מוות רק אם היה יותר מעד ראיה אחד למעשה. הנה כי כן, הזרם המרכזי ביהדות היה תמיד הומניסטי יחסית בשונה מאוד מדתות אחרות שבאו אחר כן ושבהן כפיה אלימה של המרת דת והשלטת הגמוניה של בני הדת על העולם היו לעיקרים מרכזיים.

חזי הגיב:

שאלת תם שכמוני: האם בעזה ישנה התלבטות דומה לזו שלנו? האם בעזה או ברמאללה קיים רב שיח המדבר על חמלה, התחשבות, צער וכו’ על העם היהודי, על הילד היהודי??
לצערי לא מצאתי את דברי אנשי הרוח הפלשתינאים
מעניין למה.

יוליוס לדרור בל"ד הגיב:

הציוני תמיד שואף לסימטריה (בניגוד ליצורים חובבי א-סימטריה כמו אנטי ציונים). המאכל החביב עליו הוא גזר. בדומה לזן ignus sumatrus הוא נוהג לטפס על עצים נמוכים ולהשמיע קולות כשמרגיזים אותו.

אה כן, יש לו מנהג משונה לשחוט ילדים קטנים (במיוחד אם קוראים להם אחמד), ובניגוד לרוב זני המין האנושי הוא לא אוהב שמפוצצים לו אוטובוסים וזורקים עליו צינורות חלולים.