הערת פתיח: רשימה זו נכתבה הרבה לפני ההסתבכות האומללה, המיותרת והנכה / נכאה שלנו בבוץ הלבנוני, וכמו ציפתה להתפרצות המקברית, המתוכננת (עיינו ערך מלחמת לבנון – 1982) של ממשלתנו / גנרלנו ה"מה-זה-שקולים". ואכן זמנה הגיע, וכלל לא בתפירה גסה. ומדוע זמנה הגיע? מכיוון שהפעם, כמו בפעמים הקודמות, אנו מסתבכים בגלל "חטא" ההיבריס. הגאווה והיוהרה המנופחים שלנו, שאותן אנו מיטיבים להשליך לפתחו של האויב "הברברי", "הפרימיטיבי", העומד מולנו, הן הבומרנג הקלאסי-נוסטלגי שלנו, שהרי חטפו לנו חיילים משלנו על אדמתנו, ואף אחד לא מצפה שנשוב ונתאדש אל תוך השגרה כאילו "שום-דבר-לא-קרה". "הגזמתם!". לנו מותר לבלוע ולבלוס את אדמת חוות שבעא, עד שובעה. לנו מותר להתגרות בלבנונים ובריבונות הלבנונית על ידי חדירות אוויריות ו"קינצורט" של בומים על-קוליים ועוד ממין אלה, כי … אנו מגוננים על הבית, כי … לא ניסוג מחפירות חיינו, כי … אין כמו האתנוצנטריות, המיליטריזם ו"צדקת דרכנו", כי … "לנו-לנו ארץ זאת!".
יודגש כי לא שונתה, קוצצה, הוארכה והיתוספה ולו מלה אחת לרשימה הנידונה, בזיקה למצב העכשווי.
כל אחד מאיתנו מוזמן להתעניין בקרב משפחתו, ולתהות מה הביא אותו/ה למחשבה, לרעיון, לפקוד את שערי הארץ ולהיאחז בה. אם נתעלם לרגע ונדלג מעל משוכת האנטישמיות וההצקות הקלאסיות ליהודים, בעיקר במזרח אירופה, ומהעובדה האובייקטיבית, הקרה והיבשה, ששערי מדינות נסגרו בפני יהודים, והללו מצאו עצמם נגררים-נשאבים ל"ארץ הקודש", נמצא בדרך-כלל את מקדם המשיכה לארץ בתחום הרכושנות והשייכנות – "כי זה שלי, שלנו"; "כי שם נוכל לנהוג את חיינו באופן ריבוני", או "מי הם קומץ הערבים, הבדואינים, שוכני אוהלים ורוכבי גמלים, פרימיטיבסקים, שימנעו מאיתנו את מימוש תחושת השייכות לארץ!".
יהיה זה משעמם, דשדשני מדי, להזכיר שוב את העובדה, "המרה", "הכואבת", כי רובה המוחץ של יהדות אירופה מזה ואף של ארצות האיסלם מזה התפצל לשתי קבוצות אנטי-ציוניות מובהקות: האחת – המשתלבת, המתמערבת, שביקשה לראות במקום מושבה את המולדת, את המכורה, ולעגן תחושה זו בק"נ טעמים. השנייה – הדתית-מסורתית, ובעיקר החרדית, ציפתה לבוא המשיח וחישלה את הקשר בינה לבין ארץ ישראל על ידי תפילה, פיוט, השתפכויות והתבכיינות. חברים אלה פיתחו וטיפחו את מנטרת "התעודה", שתמציתה – גלות כעונש והישארות כדי למרק את העוונות ולהציג את יפהפיותו של שם באוהלי יפת. יהיה זה משעמם ודשדשני, אך מציג נכוחה את תמונת המצב של יהדות העולם, ובהתחברות-מה לנקודה הראשונה נראה המאבק הציוני למען חישול הקשר לארץ ישראל כל-כך פתטי מזה ומנוכר מזה.
מאין שאבו כל אותם יהודים בגלות את עקרון השתייכותם לארץ ישראל, ובעיקר את שייכותה של זו אליהם? את התשובה אין לחפש בנבכי מגירה עמוקה ומאובקת, אלא למול חוטמינו היא מזדקרת, והיא סיפורי התנ"ך, על ברכיהם התחנכו ילדי ישראל לאורך "אלפיים-שנות-גלות", ואחד מהם מקופל במפגשים המיתולוגיים בין אברם (אחר-כך אברהם) לבין יהוה, שפסגת תמציתם היא ההבטחה המקודשת של יהוה: "כי לך נתתיה", "לך ולזרעך עד עולם".
לכו תסבירו לזאטוט היהודי בן המאה ה-15 או ה-17, כי כל פרשיית ההבטחה היתה אנכרוניסטית, שהתגבשה והתנסחה בתקופה מאוחרת, של שלהי מלכות יהודה, ולא היתה אלא בבחינת הצעה ללגיטימציה למהלכי אחרוני המלכים, שביקשו להשיב עטרה ליושנה, כמו חזקיהו או יאשיהו, ולמלוך על כל "גבולות ההבטחה".
אותו זאטוט זב-חוטם התייחס בוודאי לפרשת הירידה מצרימה, לשיעבוד של עם ישראל תחת עולו המעיק של פרעה ובעיקר ל"שיבה הביתה", כמהלך היסטורי מוצק, מאושש ומעוגן כדבעי, ובעיקר מה-זה-צודק! ומן הסתם מדוע לא, שהרי התנ"ך וסיפוריו, על כל הבובע-מעייסעס המכילים אותו, היוו ריפוד פסיכולוגי למצוקותיו בגלות, וגם אם היו לו, לאותו זאטוט כלים מדעיים, נאמר ארכיאולוגיים, כדי לסתור את התהליך ההיסטורי "המוצק" הנ"ל, היה מסרב להם ודוחה אותם מניה-וביה.
אותו זאטוט זב-חוטם התייחס בוודאי למהלכי המלחמות של יהושע ויורשיו כפעולות אמיצות, רוויות גבורה, שבאו לממש את עיקרון ההבטחה, ואותו לא עניין האם במהלכן נטבחו זקנים, נשים וילדים, וערים שלמות נשמו, חרבו והיו למאכולת אש.
אותו זאטוט זב-חוטם התמוגג על גבורת השופטים, מעתניאל בן-קנז ואהוד בן גרא ועד שמשון, ולכו ספרו לו כי אגדות שמשון ודומיו לקוחות מן המיתולוגיה האגאית-פלשתית, ובכלל, שפעולות השופטים, על התאכזרותם לעמים השכנים ולאלה שבתוככי כנען, אף הם היוו לגיטימציה והצדקה בדיעבד של מלכות ישראל ויהודה.
אותו זאטוט זב-חוטם השתבח בתעוזת מהלכיהם של המלכים לבית ישראל ולבית יהודה, אך שכח בכמה דם זה עלה, ובכלל הוא בוודאי היה מתקשה להבין את הממד האישי, האופורי, כמעט-בקחנלי, של מאבקי השליטה של אותם מלכים רבי-חסד, ענווה וקדושה.
זאת ועוד, החגים שנחוגו בגלות התחברו בעיקר למיתוסי גבורה ונס, כמו פסח (יציאת מצרים וראשית ההתנחלות), סוכות (התנהלות העם היגע במדבר), שבועות (מעמד הר סיני), פורים (מרדכי מול המן) וחנוכה (גבורות המקבים), ולא תאמינו עד לאיזו מידה של הערצה הגיעו גיבורים מיתולוגיים מתקופת המקרא ומזו של בית שני בקרב יהודי ימי-הביניים ואף הרנסאנס. הללו זכו לפריחה מעניינת בכל תחומי האמנות הפלסטית, ובכללה מדליונים וחנוכיות. אחת הדמויות המרכזיות, הנערצות, ובזיקה לחנוכה, לא היתה דווקא זו של יהודה המקבי אלא של יהודית, עורפת ראשו של הולופרנס, המזכירה משהו את עלילת דבורה וסיסרא.
נוצרה, איפוא, בתוך אווירת הצרות (פה-ושם), ואולי אף כנובע ממנה, מיתולוגיה של הערצת גבורה וכוח, וזו הקרינה, הכרתית ותת-הכרתית, על פיתוח תחושת השייכות של ארץ ישראל הקדומה, הישנה, המיתולוגית, האבודה, לעם ישראל.
תחושה זו הודחקה לאיזושהי מגירה עמוקה וחשוכה, הן משום שביצועה מצריך שיעדוד מערכות ענקי, פיזי ונפשי-תודעתי, הן משום שנוח היה, על אף כל הצרות, יחסית, להיותר בגלות ולהתפלל לגאולה והן משום שגירויי האמנסיפציה והשלכותיה היו הרבה יותר חדים ומוצקים. עם זאת, ראוי לציין כי על אף שלא נמנעה יציאתם של יהודים מארצות אירופה מחד גיסא, ולא נמנעה כניסתם לאזור המזרח התיכון מאידך גיסא, לא נעשה במשך אותן "אלפיים-שנות" ולו מהלך אחד (למעט טפטפת ריטואלית בנוסח של יהודה החסיד וחבורתו) לעקור מן הגלות ולהיאחז בחופי הארץ.
תחושה זו ציפתה לטריגר כלשהו, בבחינת "נקודת ארכימדס", וזו מצאה את ביטוייה בהתעוררות הלאומית-היהודית, קרי הציונות.
הציונות, כידוע, צמחה בשני מרכזים שונים – האחד המזרח אירופי, מה שמכונה "המעשי", או "הפינסקראי", והאחר – המרכז/מערב אירופי, המכונה "המדיני", או "ההרצליאני". הראשון נישא על גלי האנטישמיות האלימה, הפוגרומיסטית, והשני על גלי האנטישמיות המילולית, המתוקשרת. הראשון היה מחובר יותר למסורת היהודית, ואילו השני היה מרוחק ממנה. שני הזרמים הושפעו מתנועות לאומיות מקומיות, אזוריות. שני הזרמים היו זערורים ועוררו גלי התנגדות והסתייגות, ובמקרה הטוב אדישות, מהציבור היהודי שחי באירופה.
הזרם הראשון, המעשי, פקד את השטח תחת השליטה התורכית, והקים את 7 המושבות הראשונות, אך כידוע נקלע למשבר קשה ונשאב לתוך שיטת האפוטרופסות של הברון רוטשילד. למעט החבורה הביל"וית, החולמת והמפנטזת על מדינה עברית וצבא עברי, היו בני המושבות עסוקים בשגרת היומיום המעיקה והמתישה, אלא שמתוך תקנוניהן של המושבות לא עולה כלל השאלה: "מה הוא טיב יחסינו עם שכנינו"? כאילו שהמהגרים הגיעו "כעם ללא ארץ לארץ ללא עם", וכאותה נקודה המוצגת בראשית המאמר: "הגענו למקום שהיה שלנו ויהיה שלנו". הנוכחות הערבית במקום גם לא כל כך עניינה את הרצל וחבורתו, לכל היותר כ"ילידים" מאז ומעולם, ובכל מקרה בולטת הגישה הפטרנליסטית בנוסח הקולוניאליזם האירופי הקלאסי, ומתוך כך "מתחזקת" איפוא ה"שייכות" של הארץ לעם.
מי שאינו מצוי בשבילי הקולוניאליזם האירופי של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 פשוט יתקשה להבין כיצד בצידוקים, נימוקים "משכנעים", הסברים מיתולוגיים, עקרונות של "שליחות" תרבותית וחברתית, שלא לדבר על מיסיונריזם נוצרי, "מיתוס האדם הלבן" ועוד, שכנעו עצמן מעצמות אירופה מדוע הן עוסקות בתחרות תזזיתית, זו מול זו, כדי לתקוע את דגל הכיבוש, הקולוניאליזם, באזור "שכוח-אל" זה או אחר. באווירה זו גדלו והתחנכו מיטב הציונים במרכז אירופה ובמערבה, ובכללם הרצל ונורדאו, שלגביהם אף היהודים נישאים על גל "ההשתלטות הנאורה", במודע או שלא במודע, על אותו חבל ארץ שנקרא ארץ ישראל. אגב, הרצל בפנותו לשועי עולם בריטים, רוסים וגרמנים טרח להדגיש בפניהם את השליחות היהודית בכלל השליחות הקולוניאלית האירופית.
נו, ולאחר כל זאת, האם נתקשה להבין את עקרון השייכות לאזור שהוטמע בקרב היהודים באירופה?
בשנת 1898 נושא מקס נורדאו, יד ימינו ונאמנו של הרצל, נאום חוצב להבות בקונגרס הציוני השני, תחת הכותרת של Muskuljudentum (יהדות השרירים), בדבר הצורך להחיות מחדש את השרירנות היהודית, בפרט זו הקדומה, המקבית והבר-כוכבאית. אודה על האמת, לפני שנים לא מעטות, בשעה שעסקתי בחקר הקשר בין צמיחת הציונות לבין צמיחת אגודות הספורט היהודיות, התייחסתי לנאום זה די בחרדת קודש, ובפרט לאור העובדה שבעקבות נאום זה קמה בברלין אגודת ספורט יהודית, ציונית, בשם "בר-כוכבא ברלין". את הקשר הנ"ל בין צמיחה ספורטיבית לפריחה לאומית בחנתי ובדקתי לאור ההתעוררות הלאומית בגרמניה החל מאמצע המאה ה-19, ומצאתי גזירה שווה, מעניינת, בין שתי התופעות.
לימים הסתבר לי, תוך כדי עיון מעמיק במאמריו של נורדאו, במכתביו ובנאומיו, כי מחד גיסא קורא אמנם נורדאו לפריחה גופנית בקרב הנוער היהודי (Regenerazion, כלומר התרעננות, כפי שכינה זאת) ואף מציג את עמדתו בהתנסחות מליצית: "ברצוני שהיהודים יהפכו מ-Judenjungen (כינוי גנאי אנטישמי – "יהודונים") ל-Junge Juden (צעירים יהודים)" כבסיס לצמיחת תנועה לאומית יהודית, ומאידך גיסא הוא מבקש מהנוער להתחזק ממש, "להשתרר" (מלשון שריר), כדי שיוכל ליטול על עצמו משימות לאומיות בארץ החדשה.
ממש כפי שארע בגרמניה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 (עוד הרבה לפני צמיחת הנאציזם, אם כי לא בלי קשר אליו), עת ביקשה התנועה הלאומית הגרמנית לטפח בקרב הנוער לא רק כוח פיזי אלא גם ביטחוניזם ומעין נכונות להשתמש בכוח מול אויביה של גרמניה, כגון צרפת מזה ורוסיה מזה, כך מתייחס נורדאו ובחריפות רבה יותר מאשר הרצל לשילוב בין התנועה הציונית לבין ההתחזקות הגופנית. וכמו שההתחזקות הגופנית של הנוער הגרמני, למשל על-פי התיאוריה של פרידריך לודוויג יאהן או אדולף שפיס, תחשל את הקשר בינו לבין "הפאטרלנד" (ארץ האב / האם), כך גם האמין נורדאו בחישול הזיקה לארץ ישראל, בתביעת "היש" (זה שלנו), ולכן לא בכדי מפיח נורדאו בקרב המתעמלים הצעירים את הנוסטלגיה הרומנטית לגיבורי העבר, כמו המקבים או הבר-כוכבאים. והוא מוסיף עוד כהנה וכהנה תבליני גירוי ושיסוי כוחניים בנוסח של: "עד עתה היכונו ופרעו בנו, ומעתה נוכל לעמוד בנחישות על כבודנו" ועוד כיוצא ממין זה.
לטובת חישול הקשר עם ארץ ישראל ולהטמעת ההתנסחות "זה שלי", נרתמו מיטב ההיסטוריונים היהודים במחצית השנייה של המאה ה-19, כמו גרץ ודינור, והחרה-החזיק אחריהם במידה מסוימת דובנוב. הללו, כאילו חדורים אובססיה לאומית-לאומנית-נוסטלגית-מיתולוגית-פטריוטית, במודע ושלא במודע, פצחו בזימרת "מה יפית ארצי, מולדתי". כאילו הפעילו סוכני הממסד הציוני את מיטב הז’דאנוביזם התרבותי ובררו מתוך תולדות עם ישראל אותם קטעים ואירועים הראויים לשרת את המסר הציוני של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" ואת "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", ובכלל את "זה שלי". הללו פיתחו את אהבת-הערצת ארץ ישראל ותולדותיה, ללא כל ביקורת והסתייגות אקדמית ראויה. הללו דלו ודגו מתולדות העם והארץ אותם קטעים שיהיו ראויים לחיקוי בקרב בני נוער, וכך נבנתה לה המיתולוגיה הציונית "הראויה". אגב, עד היום ממש, למרות שתוכניות הוראת ההיסטוריה בבתי ספר עברו שינויים מרנינים ואופטימיים, נשארו רוב ספרי הלימוד כפי שהיו, ובכללם – העמקת ה"ערך" של אהבת העם והארץ.
עיוותים היסטוריוסופיים מכוונים אלה יצרו, עד עצם היום הזה, את האמונה העזה ב"צדקת הדרך" ובאתנוצנטריות, ומדי פעם בפעם דואגים הפוליטיקאי והגנרל להפיח אש במדורת-השבט ולא להשכיח מלב העם והאומה את החשיבות היוקדת ב"הגנת חפירות חיינו", כגון ההסתבכות העכשווית בביצה הלבנונית. הרי בשניות אלה ממש אנו לכודים בתוך צבת הצביעות הנ"ל: יצאנו למלחמה צודקת, כי חטפו לנו, כי טיווחו אותנו, כי הפכו אותנו לעיוורי מודיעין, כי חשבנו שמולנו מתרוצצות כנופיות קיקיוניות של חיזבלונים. כי הרעים הפכו את העורף לחזית, כי אנו נלחמים על הבית, כי עם לא נוטש את חפירות חייו ועוד ממין אלה. וגם אם לא מצאנו תשתית מוסרית למלחמתנו, אל דאגה, מצוא-נמצאנה, ולו זה יקח ימים ויגבה מאיתנו קורבנות יקרים (עיינו שוב בערך: 40 ק"מ ל-40 יום). ואגב, כל קורבן יקר ומיותר מעשת את הלגיטימציה להעמיק את האחיזה בביצה הלבנונית, כדי ש… קורבנותינו לא נפלו / יפלו לשווא.
ליחיעם בתור אחד שמשתייך למה שאני מכנה הקשת האנטי אשכנזית-ארופאית עלי להציג לך כמה עובדות שמפריכות טענות שונות שלכם:
1.כל מנהיגי הציונות היו אשכנזים. פשוט לא נכון: הרצל המנהיג הכרזמטי של התנועה היה בכלל ספרדי במוצאו שסביו וסבותיו באו מבולגריה והתיישבו בהונגריה, וסביב אף היה רב של הקהילה הספרדית. גם אנצו סרני היה מנהיג חשוב שבא ממשפחה בעלת שורשים עמוקים של דורי דורות באיטליה.
2. המנהגים היהודים התעניינו ביהודי ארצות ערב אחרי שואה, שקר מופרח. נכון שבגלל שלפני השואה 70% מיהודים התגוררו באירופה, ורק כ-15% באסיה ובצפון אפריקה אז רוב הפעילות מטבע הדברים התקיימה באירופה אך תנועות ציוניות פעלו שם כבר מתחילת המאה ה-20: אנצו סרני היה שליח מטעם הסוכנות היהודית בעיראק בשנות ה30- כאשר יהודי ורשה,ברלין, בודפשט ומקומות שונים באירופה עדיין חיו.
יש ביקורות מוצדקות כלפי המדינה בראשית שנותיה שלא הייתה חפה מטעויות בהתייחסותה לערבים ולעולים היהודים מארצות ערב, אך מכאן ועד האשמות זדוניות כלפי מנהגיה והיהודים יוצאי אירופה שאיבדו את רוב משפחתם בגולה ובנו בעמל רב את חייהם מחדש הדרך עוד ארוכה.
מאמר מדהים. ניתוח מאלף וחתרני של הנרטיב הכל-ציוני ללא שליפת עובדות חדשות מהבוידעם ( של ההיסטוריה הכל-ציונית ) אלא בניתוח ( מנקודת מבט חדשה ) של עובדות קיימות.
על הקשר ההדוק והגורדי והסימביוטי בין ספורט ללאומנות, מומלץ מאד מאד ספרו של פרופ’ שלמה שוהם: "אנטישמיות, ואללהלה, גלגלתא ואושוויץ" שמדבר בדיוק על זה.
על הקיטשיות הרדודה של הרצל ועל שאיבתו מתרבות אתנוצנתרית קולוניאלית מומלץ לקרוא בספרו של ארנסט פאול: הרצל.
על הספר ‘הרצל’ של ארנסט פאול כתבתי כאן:
— קישור —
ועל האלמנט האנטישמי בציונות כתבתי כאן:
— קישור —
אגב, הטענה הפמיניסטית הראדיקלית גורסת כי תפיסותנו ה"טבעיות" לעניין יופי חיצוני של אישה אינה אלא תוצר של הבניה חברתית מכוונות ומדוקדקת של בעלי עניין- אתה מציג ‘תזה’ דומה לגבי הציונות. יפה ומעניין!
ובנוגע למיסטר מקס נורדואו: הלה אינו אך ורק חלק מן ההיסטוריה הציונית אלא חלק מן ההסטוריה הנאצית- הוא היה פסיכיאטר והכריז בקול כי ישנה ‘אמנות מנוונת’: איני זוכרת היכן קראתי זאת אך זכור לי היטב כי בספר המתאר את תולדות התיאוריות הכמו נאציות ( למשל מדע מדידת האינטילגנציה מראשית המאה העשרים או מדע מדידת הגולגלות מן המאה ה 19 ) מצויין החלק של נורדו בהשתתפות בדיון ה"אקדמי" באותן תיאוריות.
בכל מקרה, הציונות אכן נישאה על גלי לאומנות, ואימצה לעצמה אלמנטים אנטישמים : בעצם ההכרזה על ‘יהדות השרירים’ והרצון ליצור ‘יהודי חדש’ הרי שהציונות הכניסה עצמה למיטת הסדום ולשדה השיח האנטישמי. אך יש לזכור שבעידן של פרעות כה קשות ושואה זו הייתה תרופה מובנת, שיש להבינה ממיטת הסדום שהייתה נתונה בה יהדות אירופה בתקופה ההיא
מבחינה היסטורית, כל המאמר הזה נאחז בנקודה שולית. הסיבה העיקרית להגירת יהודים – כמו כל הגירה – היתה המצב הרע במדנות המוצא, הן מבחינה לאומית (עליית האנטישמיות), והן מבחינה כלכלית.
הלגיטימציה של הארץ בעיני היהודים לא היתה הגורם העיקרי להגירה לכאן, אלא הגבלות על הגירה למדינות אחרות שכבר היו ריבוניות, לעומת הארץ – מחוז התורכי עם השפעת קונסולים אירופאים הזרים עד 1918, או המנדט הבריטי מאז שנה זו. זאת בנוסף לקירבה היחסית לאירופה, לעומת זאר ארצות אסיה ואפריקה.כל זה גרם לכך שהתנועה הציונית נפלה על קרקע פוריה, לעומת תנועות אחרות להגירה יהודית שגוועו ונעלמו.
הציונות היתה חלק מהתעוררות לאומית באירופה. איזו האשמה נוראה. והתנועה הלאומית הערבית היא כמובן תוצר של חשיבה עצמאית הנשענת על יסודות הפילוסופיה המוסלמית ההומניסטית. מה שהופך באופן אוטומטי את הערבים לצודקים ואת היהודים בכלל והישראלים בפרט לגרורה נאלחת של החשיבה האירופית. אופס, אירופה בכלל נגד ישראל. לא חשוב. העקר שישראל אשמה. ונכון שהיו מתנגדים לציונות אבל שורק "שכח" שתי עובדות. האחת שהיתה עוד התנגדות לציונות והיא באה על רקע אידאולוגי קומוניסטי והיא ראתה בציונות אז כמו היום הפרעה לסדר העולם. (רק שאז להבדיל מהיום היו הקומוניסטים מספיק פקחים להבין שזה לא מחיב לצדד באומה הערבית הנאורה והסובלת או אולי הם פשוט עדין "לא ספרו" את הערבים משום שלא היתה אומה ערבית אלא אוסף שבטים ברברים ופרימיטבים בעלי עבר ועתיד רצחניים). העובדה השניה היא שבעלי כל שלושת האידאולוגיות האנטי ציוניות הושמדו כמעט לחלוין על ידי רודנים מטורפים. בעלי האידאולוגיות ששורק היזכיר הושמדו ע"י היטלר ובעלי האידאולוגיה הקומוניסטית הושמדו ע"י שמש העמים. דבר זה לבדו היה צריך להביא את שורק וקהל חסידיו השוטים להבנה שלולא הציונות אתר זה והאידאולוגיה המובעת בו לא היו באים לעולם והם היו או מושמדים או לו שרדו היו מתבוללים או הופכים ליהודים חרדים שממשיכים לנאץ את הציונות ממש כמו הכותבים באתר זה לא על טעויותיה אלא בגלל צדקתה המוחלטת דוקא.
לשמאל החופשי
לא באתי לפשפש בציציותיו של אף אחד ממנהיגי הציונות בבחינת בדיקת אילן היוחסין הגניאולוגי שלו. הציונות היתה אירופית (מרכז ומזרח) ולא אפריקאית או אסיאתית.
ההנהגה הציונית הארצישראלית התעניינה ביהודי המזרח עוד בתקופת העליה הראשונה והשניה. עיקר כוונותיה להעלות יהדות זו ארצה היתה אולטרא-קולוניאליסטית – להעלות למזה"ת התורכי עולים המסוגלים לתרום פרודוקטיבית למפעל הציוני, ובעליה השניה לא התביישו לכנות אותם בשם "הפועלים הטבעיים", בבחינת שואבי מים וחוטבי עצים. ועוד הפליגו בשבח התימנים שהם מסתפקים במועט (מזכיר את הבדיחה העצובה והטראגית על זה שקיצץ בהדרגה את מנת האוכל היומית של חמורו).
מה לעשות. הציונות היתה קולוניאליסטית בנפשה ובחזונה. וזו היתה התייחסותה הן כלפי הערבים והן כלפי "הערבים-היהודים", קרי – יהודי ארצות האיסלם.
ורק למען הגילוי הנאות אצהיר בזאת כי "מזרחיותי" מתבטאת בעובדה שהורי הגיעו ממזרח-אירופה.
הציונות הייתה הרבה יותר מנורדאו. נורדאו גויס כי הוא היה יפה, בריא, חזק וידע לדבר. אבל הוא רק נאם ונאומים הם לא בדיוק מסה אינטלקטואלית.
מלבדו, היו הרבה אנשי רוח יהודיים אחרים (שפינוזה, שד"ל, הס, גרץ הירש…) שבגדול ניסו לפתור ע"י הגות את הבעיה של דת ולאום (מה אנחנו, דת, לאום, שניהם? או במילים אחרות, מה זה יהודי? מה מחבר בין יהודי איטליה ליהודי גליציה ליהודי מרוקו??) המסות שהם כתבו מאלפות, ולעיתים רחוקות מסתמכות על ציטוטים מהתנ"ך.
מן הסתם הייתה כאן התנשאות אירופאית על עמי המזרח התיכון כי התפיסה הייתה אז של אמונה בקדמה (בעיקר קדמה טכנולוגית) אבל ההגות שהייתה השכילה לדעתי להצדיק הקמת מדינה יהודית, גם בארץ ישראל.
באיזשהו מקום אני יכולה להבין את הנכבה (גם אם זה מעורר בי צמרמורת וכאב) כי אל תשכח שהיה כאן קשה מאוד ליהודים לשרוד את החיים עם הערבים כל הזמן היו התנכלויות, מריבות, גניבות (של תרנגולים, למשל) ונראה היה שהם באמת תקועים כאן כמו עצם בגרון. אז (וגם היום) היינו פרנואידים וחלשים מידי כדי להציע מדינה דו לאומית (ואולי היינו גזעניים מידי….) אבל לא רק החולשה שיחקה פה, היו לנו יסודות של הגות עמוקה כדי לעשות מה שעשינו. קראתי סיפורים של נשים בישוב הישן והן באמת חיו עפ"י אידיאולוגיה עמוקה ודי סדורה! הן לא כתבו בסיסמאות וקלישאות כמו שכותבים היום.
אבל מאז נכנס הפוסט מודרניזם והמערב וה"קדמה" כבר לא במרומי האולימפוס…יש לתרבויות אחרות שנראות פרימיטיביות עומק ואמת משלהן. עכשיו זה הזמן לשים בצד את השד"ל וגם את נורדאו ולהביא במקומם את ספרי ההומניסטים (לווינס, למשל) כי אנחנו לא ב- 48 ולא מגיעים לכאן שלדי אדם ממחנות שצריך להציל ולמנוע מהם שואה נוספת.
צריך לשים לב לשם ספרו של הרצל : מדינת היהודים, ולא מדינת ישראל.הרעיון המרכזי היה חברת מופת, שבזה יהיה כוחה.מהרגע שהציונות הפכה לתלוית מקום, היא חדלה להתקיים.ברגע שהצליחו לשכנע את הרצל בקונגרס הראשון לומר את" אם אשכך ירושלים תשכח ימיני", ממש באותו רגע ניטלה נשמתו של הרעיון הציוני שהיא לטעמי קודם כל השאיפה להקמת חברת מופת,מקומה הוא עניין שולי לחלוטין.מהרגע שארץ ישראל הפכה להיות המהות, כל האנרגיות סטו מהרעיון המקורי.
הרצל שלפי כל הנראה היו בו ניצוצות של גאונות, לא אמר מילה וחצי מילה על סכסוך עקוב מדם שיתפתח עם הרבים בארץ. מהבחינה הזאת את המאורע העיקרי שמעצב את חיינו כאן לא ידע לחזות, בכך כשלונו.
פיענוח המיתולוגיה של ההסטוריוגרפיה הציונית חשוב כשלעצמו. השאלה שעל המחבר להשיב: מהי האלטרנטיבה שהוא מציג לזהות הלאומית הקיימת?
באשר לציונות השתייכתי עד כה למתלבטים. פעם כן, פעם לא, פעם אולי. עתה, אחרי קריאת מאמרו של יחיעם שורק, שוכנעתי סופית שמקומי בין הציונים.
אני אכן מסכימה איתך. הציונות לקתה ברומנטיות קיטשית לאומנית פאתוסית נוסח המאה ה 19, אך יש להבין את הקיטור ה’לאומי’ ואת הדחף הפשיסטי משהו ליצור "יהודי חדש" ( קרי להודות ב’אמת’ של ההסתכלות האנטישמית על היהודי ) – לאור התקופה: רדיפות ופרעות.
הציונות עשתה את הפנטסטי ואת הבלתי אפשרי- לגרום לעם שלם, מפורד ומפוזר להגשים את חלום שיבת ציון. אני זוכרת פעם שאירחתי לפני מס’ שנים תיירים אנגליים בדירתי, וכן, ניצלתי את האירוח לקצת הסברה על ‘מהי ציונית’ ( משהו נאלח בעיני השמאל הראדיקלי כי להסביר את ישראל זה להיות ‘מקורנף’ ); הם שאלו אותי "אז איך כל היהודים באותו זמן רצו לעלות לארץ ישראל"? את ה’איך’ הזה יצרה הציונות, וכדי לייצר אינרציה לעליה כה המונית לא די להגיד ביובש- ‘יש פרעות, בואו לפלשתינה’- צריך ליצור מיתוס, אידיליה, נרטיב. מבחינתי- אני רואה בדיעבד את אבות הציונות כמי ששבויים בשדות שיח קיטשים לאומנים ( בעיקר את הרצל ); אך הסתכלות יותר רחבה בעיני תראה כי יצירה מכוונת של הבניה חברתית של ‘כמיהה לציון’ היא היא חלק מהתפנית שעשו אבות הציונות מן הגלות: לקיחת אחריות על גורל העם, ופירושה של לקיחת אחריות זו היא גם הבניית תודעה. בימים כתיקונם הבניית תודעה ( ציונית במקרה זה ) עלולה להוות כלי דכאני- אך בימים של פרעות, פוגרומים ושואה- הבניית התודעה היא אותו הדבר ה’נוסף’ שעם שבור צריך כדי להתקומם- אודות למייסדי המדינה אנו כאן, חבורת פלצנים אינטלקטואלים היכולים לשבת בניחותא בביתנו ולקרוא תיגר על הנארטיב הכל-ציוני. וזאת מפני ש*יש* לנו בית לשבת בו!
אני מודה שאת המאמר הפסקתי לקרוא אחרי הפיסקאות העוסקות במלחמה בלבנון.
דר’ שורק טוען ש…ישראל אשמה.
נכון,הוא אומר,שהחיזבאללה חטף 2 חיילים והרג עוד 8 מהצד הישראלי של הגבול (וגם ירה קטיושות על ישובים ישראלים כפעולת הטעיה) אבל אנחנו אשמים כי רגלינו חומסות את חוות שבעה.
הריני להזכיר למי שכבר שכח, שמדובר על טריטוריה סורית שסוריה החזיקה בו עד 1967 ומעולם לא היה שייך ללבנון. לפתע פתאום ,לאחר אישרור האו"ם כי הקו הכחול הוא הגבול בין ישראל ללבנון,הוצאו החוות מנפטלין ההיסטוריה ונען שישראל כבשה זאת מלבנון.
מה שקורה הוא מרטיט לב. סוריה מותרת על ריבונות החוות ללבנון כדי שלחיזבאללה תהייה עילה לתקוף את ישראל במקום שסוריה תעשה זאת וכל השמאל הרדיקאלי מיישר קו עם אבירי זכויות האדם אסאד ונסראללה.
אני מקווה שהפעם תגובתי לא תצונזר
למגיבי שלום,
למשועשע! אכן הציונות היתה חלק בלתי נפרד מההתעוררות הלאומית באירופה, כמו התנועה הגרמנית, חלקי התנועות האוסטרו-הונגריות ועוד. על כך מעידים לא רק מיטב החוקרים, אלא אף ראשי הציונות וקברניטיה, ובראשם הרצל. מי שאינו נותן לעובדות לבלבל את תפישת עולמו. שייבושם לו.
לשירה, השמות שציינת (שד"ל, הירש ואחרים) כלל לא קשורים לציונות, לא בזמנם ולא במהות ובוודאי שלא בתפישת עולמם וחלקם, לו נכנסו למכונת זמן היו הופכים לאנטי-ציונים מובהקים.
נורדאו היה בהחלט אינטלקטואל, אלא שגישתו היתה כוחנית-ימנית (צירוף "מוזר", הלוא-כך?!).
שירה חביבתי, הסיפורים על הערבים הגנבים, הגזלנים, החומסים ועוד ממין אלה, הינם חלק ממיתוס ציוני, כזה שנולד על מנת לתשתת את האידיאולוגיה הציונית, ש"אנו פה, בסך-הכל נלחמים על חיינו. על הבית …" (מזכיר לנו משהו עכשווי?!). לא שלא היו מתחים בין יהודים לערבים, אלא במקרים לא מעטים נעשו פרובוקציות ואף מעשי אלימות מטעמם של היהודים (מה שניתן לקרוא בשפע ביומני "השומר").
קחי למשל את ההתנכלויות וההתאמרויות של המתנחלים בכפריים הערביים, וכיצד המתנחלים ומחרים-מחזיקים אחריהם פוליטיקאים ואנשי צבא, כי מה קורה פה בסך הכל? נלחמים על הבית.
לשם השעשוע, את מוזמנת לעיין בספרי ילדים ונוער של תקופת המנדט ולראות כיצד מתבשל ומתאפה המיתוס של "מוחמד הרוצח", "מוסטפה השודד" ועוד ממין אלה.
לאיציק – את המשפט "אם אשכחך ירושלים…" אמר הרצל בקונגרס הששי (1903) ולא הראשון (1897) בעקבות סכנת הקרע בתנועה הציונית לאחר שרוב (!!!) הצירים הצביעו "דווקא" עבור אוגנדה. את המשפט, אגב, הרצל לא קרא מהמקור מכיוון שלא ידע עברית, ואת המשפט הצהיר, אקס קתדרה, כשהוא כתוב באותיות לטיניות. מזכיר משהו את נאומיו של חה"כ לשעבר פלאטו שרון בכנסת.
לגבי הערבים הרצל או שהתעלם מחד, או שהתייחס אליהם, ממש כגישה הקולוניאליסטית הרווחת, כפרימיטיבים הראויים לתירבות. ממש נאצל. שהרי תפישה כזו ודומותיה שרתו את הרעיון המקוממם העיוועי של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם".
מר שורק אולי תעשה מאמץ ותנסה לענות לי על שאלה פשוטה שאני לא מצליח למצוא לה תשובה .
אתה אומר : "הציונות היתה קולוניאליסטית בנפשה ובחזונה" . אם כך אני שואל אותך מדוע הציונים לא מימשו את חזונם ואת מה שהתחולל בנפשם הקולוניאליסטית ע"י הצטרפות לקולוניאליסטים הצרפתים והאנגלים ? בשביל מה היה צריך מדינה קולוניאליסטית יהודית דווקא ?
ליוסי ברנע, שלום,
אינני מתעסק ברגע זה ובנסיבות אלה באלטרנטיבה. על כך אקדיש, אני מבטיח כאן חגיגית מאמר שלם ומונמק. באתי לנתח ולפרק איזשהו מיתוס השאול מנבכי מגרותיה של הציונות מראשית דרכה.
ואגב, כלל לא יזיק להימנע בכלל, מעבר להיבטים הטכניים, מזיהויים לאומיים, אשר בנסיבות מסויימות הופכים ללאומנים ופרוטו-פשיסטיים, ואתה מוזמן לעיין בדבקיות של "עם חזק", "מדינה חזקה", "אנו ננצח" ועוד ממין אלה.
לא בכדי אני נדרש מדי פעם לאמירה של "הפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל".
למודה לי על ציוניותו,
נראה לי שמאחורי הציניות מסתתרת עמדה מאוד ברורה של פטריוטיזם ציוני. שיבושם לך. ואם את חלקי תרמתי לגיבוש עמדתך, הרשה לי לא להשתמש באידיום של "צדיק, מלאכתו נעשית בידי אחרים".
לענבל, שלום,
כל ניסיון ורצון לראות ההתנהלות הציונית כהבניית הגיגי עבר בתיבול עם מסרים מודרניים באירופה, נראה יותר מדי מתוכנת ולוקה בדימיון רב.
הציונות המערב אירופית כלל לא חלמה על פלסטינה, נהפוך הוא, ומדובר בחלקיק קטן של האוכלוסיה היהודית. רוב מניינה ובניינה של יהדות מערב אירופה חלם על מימוש האמנסיפציה והאסימילציה הכוללת באירופה.
הציונות במזרח אירופה דברה אך ורק על פלסטינה, אך לא במשמעות לאומית, אלא מתוך פרגמטיזם המשולב באמונה דתית. רוב-רובו של הציבור היהודי במזרח אירופה שאף להמשך שגרת חייו, והדתיים משני עברי אירופה, ובעיקר במזרח האירופי בכלל חלמו על ביאת המשיח והגדירו את הציונות כמעשה שטן עלי אדמות.
אז מה הזיז את ציוני מזרח אירופה? האנטישמיות האלימה, הפוגרומיסטית מחד והעדר אפשרות להיקלט במקומות אחרים, מחוץ לפולין ולרוסיה.
אין מדובר בתנועה מאורגנת, מכווינה, מיתולוגית-אגדית, שבהינף קולמוס ושוט הביאה מיליוני יהודים למזרח התיכון.
אגב, מעניין לקרוא את מכתביהם הנואשים של מתיישבי העליה הראשונה, שרק ציפו שבמטה קסם מישהו יחזירם למולדתם, לנארודניה הרוסית.
הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל הינו עובדה
היסטורית שלא ניתנת לעירעור. אילו לא היה קיים
הקשר הזה לא הייתה מצליחה התנועה הציונית כלל
ועיקר. והסיבה לקשר הזה הוא פשוט ביותר – בארץ
ישראל הפך העם היהודי לעם. ואין זה כלל קשור
אם סיפורי התנ"ך היו אגדות או לא. רוב היהודים החיים כיום הינם צאצאים ישירים של תושבי ממלכת
יהודה, שמאוחר יותר כונתה פלשטינה. בניגוד לעמים רבים מלפני 2000 שנה, העם היהודי לא נעלם מעל במת ההיסטוריה. למרות הגלות והפיזור
בכל העולם, הצליח העם לשמר את זכרונו ההיסטורי
ואת הקשר הריגשי למקום הולדתו.
אבות הציונות היו יהודים חילונים לחלוטין. הדת לא הייתה מניע לאידיאולוגיה שלהם. המניע החשוב היה המניע הלאומי.
שורק גם טועה לגבי ה"קולוניאליזם". מאחורי
כל קולוניאליזם תמיד עמדה מדינת אם, ששלחה את
אזרחיה לארצות אחרות כדי להרחיב את השפעת מדינת האם וכדי לנצל את אוצרות הקולוניות
לטובתה. מעולם לא היה כל קשר היסטורי או ריגשי בין הקולוניזטורים לקולוניות. אך, מאחורי
התנועה הציונית לא עמדה מדינת אם והקשר ההיסטורי והריגשי בין ארץ ישראל ועם ישראל
הינו עובדה.
מכל זה ברור, שלעם ישראל ישנה זכות בלתי
ניתנת לעירעור לשיר "לנו, לנו ארץ זו".
היום, היהודים החיים בישראל, מהווים את
הקהילה היהדית הגדולה בעולם.דבר שלא היה מאז חורבן הבית. בעוד זמן קצר יחיו רוב היהדים בעולם בישראל. אני יודע שהדבר אינו
לרוחו של שורק, אך אין הוא יכול לעשות דבר
בעינין. השאלה הנשאלת היא מדוע נשאר שורק
לחיות במדינה קולוניאליסטית שגזלה את אדמתו
של עם אחר? הרי בהיותו חי כאן, עובד ומשלם
מיסים ואולי (שומו שמיים) שרת בצבא, הוא הרי
מחזק את "ישות הציונית הקולוניאלית". ברור
שאני מברך על היותו כאן, כי זה רק מחזק
אותנו…
לעודד שלום
אני מקנא באלה המסוגלים לרדת לעומק מאמר כלשהו רק מקריאת שני המשפטים הראשונים.
חבל שלא המשכת לעיין במשפט השלישי, הרביעי, החמישי ושאר עוקביו (ובינינו אני משוכנע שכך נהגת). היית, או-אז, נחשף להפתעה כלשהי, הרבה מעבר לצמידות למצב הנוכחי, העכשווי.
ולשיטתך, חוות שבעה שייכות לסורים? אדרבה, החזר "אבדה" לבעליה, ומנף בדרך זאת אופציה להסכם/הסדר.
ההסכם/ההסדר עם הסורים הוחמץ מספר פעמים וגדול המחמיצנים (ולא המחמיצים) היה מיודענו אהוד ברק הנץ בכסות יונץ.
ואתה יודע מה? עוד נגיע לאחר מניין עצום של קורבנות להסכם עם סוריה תמורת השבת השטחים הכבושים מצפון מזרחנו – רמת הגולן. סמן את מילותי-דברי!
וכיצד זה מסתדר עם מושא מאמרי – "לנו-לנו ארץ זאת"? הרי לך נקודה למחשבה מאתגרת!
לצחי שלום
אתה "פשוט" מתפרץ לדלת פתוחה. הרצל וחבורתו היו "מה-זה-מתים" לחבור לתנועה הקולוניאליסטית הבריטית ואף הגרמנית, ואין מדובר בהנחה הזויה. אמנם טענותיו הקולוניאליסטיות של הרצל חבויות כמעין אג’נדה דיפלומטית מול הגרמנים או הבריטים, ובמידה מסויימת גם הרוסים, אלא שההיטמעות המערב-ציונית בחברה הגרמנית, למשל, היו כה עמוקים, עד כי ראו עצמם, במידה מסויימת, ואף תת-הכרתית כנושאי אבוקת "האור ליושבי החושך" במזרח. תובנות אלה כרוכות גם בממד האריסטוקראטי של חבורת ההנהגה הציונית שבמערב אירופה.
קח למשל את היהודי הממוצע היושב בארה"ב ומרגיש עצמו כאמריקאי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והקאובוי מטקסס (מיודענו בוש) מייצג עבורו את האינטרסים האמיתיים, הנכונים, הצודקים, הליברלים, ההומניטריים בשדות הקטל של עיראק.
אין מדובר בהקמת מדינה ציונית קולוניאליסטית סתם כך, לשם תפארת המליצה. הציונות צמחה באירופה ואירופה היתה קולוניאליסטית ופטרוניסטית בכל הנוגע לעמים ה"ברברים" שבמזרח. כך חשו הרצל וחבריו מזה ופינסקר וחבורתו מזה. הם שאפו להתברג בתנועה הקולוניאליסטית האירופית גם במהות וגם במעטפת הטכנית, ואכן בבואם למזרח-התיכון התברר להם עד כמה ש"צדקו". הם שפטו את המקומיים על בסיס טכנולוגי ומדעי, על תשתית של התנהגויות שונות, על בסיס מיתוסי עבר ועוד.
הנה לך הקולוניאליזם בהתגלמותו הציונית.
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.
ועוד דבר –
בעצם הימים הנוראים הללו, אנו הופכים להיות פיון עלוב במערכת המישחק הגלובאלי של ארה"ב. אף זו הינה משמעות קולוניאלית-אמריקאית.
ד"ר שורק, הקולוניאליזם האמריקאי כיום הוא הרבה יותר מתוחכם, כוחני ואלים, גם אם אנחנו לא רואים חיילים אמריקאים באמצע תל אביב. הפעם הכיבוש הוא כלכלי. בעוד שנגד כיבוש צבאי ניתן להתקומם ולהילחם, נגד מי נילחם בכיבוש בכלכלי? נגד סניפי מקדונלד’ס? חברות תוכנה אמריקאיות? הבעיה היא שלנו, כילידים יש אינטרס רב בהותרת הקולוניאליזם הזה על כנו, כי רבים מאיתנו נהנים ממנו באופן ישיר. הקולוניאליזם הציוני ניסה בתחילה להיות קולוניאליזם כלכלי. פועלים ערבים הועסקו במושבות, ואחרי הכיבוש ב-67′ תושבי השטחים עבדו בבניית ההתנחלויות והבתים הישראלים. אגב, מאמר הפנייה של בן כספית לאחמד טיבי במעריב יש בו מוטיבים קולוניאליסטיים רבים, אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו.
ליעקב שלום
צר לי, אך מה שנראה לך כעובדה ברורה ומוגמרת (ואני מקנא באלה שכל ההשתלשלות ההיסטורית מסתדרת להם נפלא) נתון בהרבה סימני שאלה.
העם היהודי שנפוץ בעולם וחלקו שעבר גלגולים רבים בארץ כלל לא ברור האם מדובר באותם שרידים קדמונים.
ומה אתה רוצה יותר מזה, בדיקות ד.נ.א בנידון הסתיימו בסימן שאלה אחד גדול.
לא הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא שהגשים את הרעיון הציוני, ולראיה, לא רחוק היה ואפילו מאוד-מאוד קרוב, שהצעת אוגנדה תתממש ואזי היית מדבר לגמרי אחרת.
זאת ועוד, המסות הגדולות של היהודים שטולטלו לארץ, לפלסטיין, היו ברובן הגירות של ברירת מחדל ושל שילוב בין אנטישמיות מחד וסגירת שערי העולם מאידך. זוהי ציונות מאונסת ומאולצת.
נוכחות במקום מסויים אינה מקנה בעלות, ולראיה – הנוכחות הישראלית על אדמת פלשתין, ומה יקרה אם מחר-מחרתיים נאבד איזשהו שטח לטובת מדינה מוסלמית כלשהי, האם תסכים שזו תטען לבעלות רק בגין נוכחות ישיבתה שם?
ובאשר לי באופן אישי, כפי שאתה מאתגר בציניות – אולי חי אני פה כדי להביא לתיקון עוולות היסטוריות?!
לקורא שלום.
ראשית – אתה צודק.
שנית – הכיבוש הכלכלי לא נולד היום והוא תוצר של הקולוניאליזם המאוחר, מה שמכונה בשם אימפריאליזם.
שלישית – אנו כנראה אוהבים להתרפק על מיתוס ההישענות על הפריץ שבמזרח אירופה בבחינת – אהבתי את אדוני.
אנו משלמים רבה-געלט לאמריקאים ונהנים מהיותנו פיונים במישחק השחמט שלהם.
אנא, כנס לספריה הרפואית הקרובה וקרא את המאמר של Hammer MF וחבריו, שפורסם ב-Proc Natl Acad Sci U S A. 2000 Jun 6;97, ואז תלמד
שהקשר הגנטי ביו יהודים מארצות שונות, כגון תימן,גרמניה, צרפת, עירק, פולין, ועוד, הינו
הרבה יותר חזק מאשר הקשר בין היהודים לבין
שכניהם הלא יהודים. קשר חזק במיוחד נמצא בין
יהודים תימנים ליהודים גרמנים. בנוסף נמצא
שהיהודים, כקבוצה קרובים מאד לפלשטינים ולסורים, דבר המצביע על מוצא משותף. מחקר
ה ד.נ.א. מוכיח בברור שאתה טועה ושמוצא היהודים של היום, הינו במזרח התיכון.
בהיסטוריה אין "כמעט". אוגנדה כשלה, כפי
שארגנטינה ובירוביז’אן כשלו, מכיוון שעם ישראל
דחה אותם. מצד שני, הציונות הצליחה רק מכיוון
שהעם, בסופו של דבר תמך ברעיומה המרכזי – הקמת
מדינה יהודית בארץ ישראל. הצלחה מרשימה זו, הינה ללא תקדים בהיסטוריה. גם הפיכת השפה העברית המתה לחיה ותוססת, הינה תופעה ללא תקדים. חבל, שאינך מסוגל להביט על זה בצורה
אוביקטיבית ללא הדעות הקדומות האנטי ציוניות.
נכון, היו יהודים שבאו לארץ מחוסר ברירה.
אבל, אילו לא היה פה היישוב הציוני, לא היה
להם לאן לבוא. ורובם נשארו כאן גם כאשר חלפה
הסכנה באירופה. ב – 1948 היו כאן 600,000
יהודים. היום ישנם למעלה מחמישה מיליון.
ולצערך, ממשיכים לבוא. למרות המלחמה, זה עתה
הגיעו מאות עולים מארה"ב וצרפת, ולא מכיוון שלא הייתה להם ברירה אחרת.
אם אתה באמת חושב שישראל לוחמת בחיזבאללה
בגלל ארה"ב, אתה באמת מאכזב. להתעלם ממטרות
החיזבאללה, המוצהרות באופן גלוי על ידם,
מראה על תלישות מהמציאות. אך, הדבר אינו
מפתיע.
ד"ר שורק, נדמה לי שגם הזיית "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס יש בה אלמנטים בוטים של קולוניאליזם. איך אמר פרס: "אנחנו נביא את השכל והערבים את כוח העבודה". מה הפלא שהערבים דחו בבוז את כל ההסכמים שעליהם חתום פרס? הרי הכוונה כאן היא, במלים אחרות: "אנחנו ננציח את עליונות היהודים ואת נחיתות הערבים גם בעתיד. היהודים ינהלו את עבודת הערבים". בשנות ה-80, עשור לפני הרפתקת אוסלו, דודו טופז כתב על זה מערכון: "אם אחמד מניח 10 מרצפות בשעה, ומוחמד מניח 8 לבנים בשעה, כמה מרוויח מזה ברקוביץ’?".
לא ה-DNA קובע רציפות של עם (אלא אם כן אתה דוגל בתפיסה מסוימת שרווחה בגרמניה של שנות השלושים-ארבעים) אלא הרציפות התודעתית. העם היהודי דבק כבר 2000 שנה באותה סולידריות, באותם מנהגים בסיסיים (שעברו אבולוציה מסוימת) ובאופן כללי באותה תודעה של זהות והשתייכות.
הקשר בין ארץ ישראל ובין עם ישראל הוא ועוד איך ליבתו של הרעיון הציוני. רעיונות של קוממיות יהודית מחודשת בארץ ישראל רווחו עוד לפני המאה ה-19. לנפוליאון היו תןכניות סתומות (שלא ברורה רצינותם) בנושא זה, ובמאה ה-19 בנימין ד’יזרעאלי כתב לא מעט על רעיון זה . זמן רב לפני שהרצל פיתח תודעה פוליטית כלשהי כבר היו אגודות "חובבי ציון" במזרח אירופה והגירה יהודית אידיאולוגית לארץ ישראל. כשהרצל התעורר, כבר הציונות המעשית הייתה קיימת. הרצל תמך מלכתחילה במדינת יהודים בארץ ישראל והבחירה בארץ ישראל הייתה בחירה טבעית (מעניין למה) רעיון אוגנדה לא התממש בדיוק בגלל סיבה זו. הרצל תמך ברעיון משום שידע כי יהדות אירופה עומדת בפני קטסטרופה גדולה והיה מוכן להתפשר על ארץ אחרת מתוך ראיית הצלת העם היהודי כעומדת לפני הכל
הניסיון הפתטי שלך ושל אחרים להציג את הציונות כתנועה קולינאלית שבחרה "במקרה" בארץ ישראל הינו שקרי ביסודו.
ולגבי בעלות: עם נוכחות איננה מקנה בעלות, אז מה כן??? סבורני שהפלסטינים לא ישושו על כך שבאבחת משפט שמטת את הטיעון היחידי שלהם לבעלות על הארץ…
לעמי כהן שלום,
אכן, טרם זמנו של הרצל, פעלו במזרח אירופה אגודות ציוניות. הללו היו קיקיוניות, אם כי גישתם היתה אידיאולוגית עמוקה ונלהבת, והם, מה-לעשות, הושפעו מהאווירה הפרו-לאומית ששררה באירופה אותן שנים.
לו באמת האידיאולוגיה הציונית היתה בנפשם של העולים אני מתקשה להסביר את עוצמת הבריחה מן הארץ מול הקשיים הראשונים. והידעת כי למעלה מ-90 אחוז מעולי העליה השניה ירדו/עזבו/ברחו. למה? היכן האידיאולוגיה? הדבר מחזק את תפיסת ההגירה של ברירת המחדל.
אתה טוען כי הרצל שאף מלכתחילה להקים מדינה ב"ארץ ישראל"? שלילי לחלוטין! תפישת עולמו היתה, ועל כך הוצהר בקונגרס מספר טעמים, ובעיקר ב"מצע באזל": "יותן לנו חבל ארץ במקום כלשהו על פני כדור הארץ …" זה ממש לא נשמע "ציוני" – "ארצישראליסטי". אתה פשוט צריך להבין כי מנהיגי הציונות צמחו על קרקע אירופית, אריסטוקרטית, בורגנית, ויותר מזה – קולוניאליסטית, והם היו מאוד פרגמטים. שילוב זה הביא לכך, שאולי המקום האחרון שהם שאפו להביא לשם את "עלובי החיים", היה "ארץ ישראל".
ליעקב שלומות,
לא תארתי לעצמי שאאלץ להיגרר לציון עובדות בסיסיות, שהן, כך דומה, רק חלק מהפאזל של רשימתי. ובכן, הצעת אוגנדה התקבלה ברוב מוחץ, למעלה ממוחלט. ובמחאה עזבו כל אותם צירים, והכוונה למיעוט, שהתנגדו להצעה, ומדובר בנציגים הציוניים ממזרח אירופה. הרצל יכול היה לומר להם "תישקוני" (אופס, סליחה!), שהרי ההצעה התקבלה באורח דמוקרטי לחלוטין – בהצבעה, אלא שהרצל חשש, וטעמו עימו, כי מהלך זה עלול לגרום לקרע בציונות, ולא להתנגדות בקרב "העם". כתוצאה מכך יצא לפייס אותם, ובסופו של דבר הצהיר, אקס-קתדרה, את המשפט הקלאסי של "אם אשכחך…". המהלך של הרצל, איך שלא נביט עליו, הינו אנטי-דמוקרטי לחלוטין. שווה בנפשך, כי לאחר הצבעה דמוקרטית בכנסת ייבהל היו"ר, או רה"מ, או כל פונקציה מובילה, וידרוש מיידית לשנות/להפוך את ההחלטה על פניה.
בכל מקרה, הוסכם כי תצא לאוגנדה משלחת חקירה כדי לבדוק את תנאי המקום. וכדאי לשים לב לכך, כי מתנגדי ההצעה ("אומרי הלאו") כלל לא מתחו ביקורת על הצעה זו, אלא ששנה אחר כך נפטר הרצל, ובקונגרס השביעי של 1905, החליטו, ב"העדרו" של המנהיג, לדחות סופית את הצעת אוגנדה.
צא ולמד…
זאת ועוד, וצר לי שהנני צריך לחזור על טענתי ה"אנטישמית": לא משנה מתי? רוב-רובם של העולים, ובמידה מסויימת עד עצם היום הזה, ובעיקר לאחר המלחמה, כשמדובר היה בניצולי השואה, הגיעו לארץ כברירת-מחדל.
לו ארצות הים היו פותחות לפניהם את השערים, תמונת המצב ה"ציונית" היתה, איך לומר, "לא-כל-כך-ציונית", כאותה נמלה על גב הפיל במורד הגבעה הזועקת מתענוג – "וואוהו, כמה אבק אנחנו עושים!".
כדאי לך לבדוק, רק לשם השעשוע ההיסטורי את התכתובת בין ההנהגה האמריקאית לזו הבריטית לאחר המלחמה העולמית לגבי העלתם של 100,000 העקורים מאירופה, ויסתבר לך עד כמה הכל פוליטיקה ורק מעט-מעט מוסריות ואידיאולוגיה.
ארה"ב לא היתה מוכנה לקלוט פליטי שואה, עקורים, בארצה, ולעומת זאת פתחה את שעריה בפני אלפי, אם לא יותר, מדענים נאצים, מטעמים פרגמטיים לחלוטין. ואינני עוסק כרגע במדיניות האמריקאית, אלא בברירת המחדל של המהגרים לארץ.
לכותבים בנושא " העם היהודי"
אם הכוונה בעם היא למושג לאום, הרי אין לאום יהודי,כי אם היה היהודים מבחינת הזהות הלאומית שלהם היו בעלי זהות אחת המכוונת למדינת לאום אחת.לא זה המצב וגם זה לא היה.
האם היהודים ראו את עצמם כקולקטיב לאומי? האם פוליטית הם היו שותפים לאותה תפיסת זהות?
הציונות התמודדה ב: אוטונומיזים, קומוניזים, טריטוריאליזים,אורתודוכסיה חרדית, אז האם ניתן לזהות את היהודי עם הציוני?
ומרגע שנוצר ישוב שהגדיר עצמו כישוב עברי, האם הוא ראה את עצמו כישוב יהודי שהוא בהכרח של כל היהודים בתקופות העליות, ראשונה עד חמישית?
והשאלה הגדולה- איזו זהות לאומית תכפון אזרחי ארצנו, כך שתהיה מכלילה ולא מוציאה?
שלומות
אניח לרגע שאתה טועה בתמימות ולא מזדון.
ראשית, הרצל בהחלט כן ראה בארץ ישראל את היעד הטבעי למדינה יהודית. בחיבורו "מדינת היהודים" בשנת 1896 (שנה לפני שייסד את הקונגרס הציוני הראשון) נכלל המשפט המרכזי והחד משמעי הבא: "ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה,ה יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקות לשוב אליה". חוסר הפרקטיות של השגת מדינה בתחום שהוא חלק מהאמפריה העותומנית גרם להרצל להרהר בארגנטינה ומאוחר יותר באוגנדה. כלומר, בניגוד לנגיון הקולינאליסטי, ארץ ישראל נבחרה ל-מ-ר-ו-ת שלא הייתה הפיתרון האידיאלי מבחינה מעשית (מדינית וכלכלית). הרצל חשש מאוד לגורל יהודי אירופה (ובצדק כפי שהסתבר מהפוגרומים במזרח אירופה בראשית המאה העשרים והשואה כעבור דור) ולכן ראה בראש סולם סדר העדיפיויות את עצם השגת המדינה ורק אחר כך את מיקומה.
בנוסף, חובבי ציון ממש לא היו "תנועה קיקיונית". הם עמדו מאחורי הגירה ענפה למדי לארץ ישראל והקמת שורה של מושבות חקלאיות בה. הטענה שלך בדבר עזיבת חלק גדול מהעולים (יותר בעליה השניה מאשר בראשונה, אגב) דווקא מוכיחה את האופי האידיאולוגי של ההתיישבות. אילו היה מדובר בהגירה קולינאליסטית לארץ עשירה ומרובת הזדמנויות (ואף אחד לא חשוב את ארץ ישראל לכזאת במאה ה-19) אזי גם לא היית רואה שיעור עזיבה כזה. עזבו מי שהקשים היו חזקים עבורם מהאידיאולוגיה. אילו מראש היו מחפשים את החיים הטובים, הרי שלא היו מגיעים כלל לארץ ישראל.
ונקודה לסיכום: הפרגמטיזם של מנהיגי הציונות המדינית איננה סותרת כלל את תקפותו של הרעיון הציוני ואת ההבדלים המהותיים בינו לבין תנועות קולנייאליסטיות.
לקורא שךום,
אני בהחלט מצטרף לפתיח של תגובתך. כל משפט, יהיה זה של פרס או של אולמרט, בבחינת "נשנה את כללי המישחק במזה"ת!", מדיפים ריח חזק של פטרנליזם קולוניאליסטי.
ואגב אורחא, אחת ממטרות המבצע/מלחמה, היתה להחזיר את הכבוד/כוח ההרתעה של צה"ל – אף היא מדיפה אותו ריח, בבחינת הביריון השכונתי, שאינו פוחד לאיים גם על שוטרי המקוף.
הסכמתי גם עם התייחסותך לגבי דודו טופז, כבדיחה, שבנסיבות אחרות יכולה היתה ללא ספק ל"רצף" לא מעט "אריחים" ב"דר שטירמר".
ליוסי ברנע,
יהדות איננה בבחינת לאום, אלא עם, ואף זאת בהסתייגות רבה, ובעיקר בשל ההקשרים הדתיים-אמונתיים הכרוכים בהגדרה.
אשמח להתייחס לסגיר של תגובתך אם תואיל להסבירו!
לעמי כהן שלומות,
ראשית – שלפת משפט מתוך הקונקסט, אנא התייחס לקונגלומרטיות שלו.
שנית – גם בחיבורו הידוע, המפורסם, האוטופי, "אלטנוילנד", שנכתב ב-1902, מדבר הרצל על ארץ ישראל, אלא שהרומן אוטופי ומול הכתיבה הבלטריסטית שלו אנו מעיינים ביומניו ואף בתמליל הרצאותיו-נאומיו בקונגרס, ומה מתגלה לנגד עינינו? פשוט מדהים! הרצל הולך עקב בצד אגודל, ומחרים-מחזיקים עימו חבריו לתנועה, אחר התורה הטריטוריאליסטית (כדאי לך לבררר את מהותה ומשמעותה). כאמור, המקרה היחיד בו מדבר הרצל על ארץ ישראל הינו בפרשת אוגנדה, וגם אז לא שינה מהותית את עמדתו אלא בחר בצעד טקטי על מנת להימנע מקרע בציונות.
שלישית – מה לעשות, אך תנועת חו"צ היתה קיקיונית. קיקיונית מול הנטיה הכוללת להישאר במזרח אירופה למרות הפוגרומים; קיקיונית מכיוון שהנוהים אחריה היו מעטים אפילו מול היהודים שהשתייכו למפלגות לאומיות מקומיות; קיקיונית מכיוון שנשרכו אחריה לאו-דווקא אידיאליסטים.
אלמלא סיועו של הברון היה היישוב ה"ציוני-אידיאליסטי" פה באזור נמחק ומתאדה.
רביעית – אם כבודו לא מתייחס לירידה של 90% מן העולים/מהגרים כמפלה אידיאולוגית, אני מתקשה להבין מפלה אידיאולוגית מהי!
חמישית – לגבי משפטך – "אילו היו מחפשים את החיים הטובים לא היו עולים לא"י", הרי כדלקמן: רוב נפגעי הפרעות נשארו במזרח אירופה. אלה שיכולים היו כלכלית בעיקר לעזוב ע-ז-ב-ו. איני סונט בהם ואיני מקנטר או מלעיג-מלהיג. אדם-הוא-אדם-הוא-אדם-הוא-אדם. אלא אחת ולתמיד יש לעקור את המיתוס המעוות של "לו רצו…אזי…". יקירי. רצו מאוד אך לא יכלו.
ובינינו, רק לצורך השעשוע ההיסטורי, ואני מוכן לכאורה לסובב את מחוגי השעון חודש לאחור, כדי שלא תחשוב שמדובר על תקופה מלחיצה וטירופית. שווה בנפשך שמדינה כלשהי, נאמר ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, או ניו-זילנד, מוכנה לקלוט כל יהודי ארצישראלי לכל תקופה שהיא. נראה לך שהיה נותר מישהו במדינה שיכבה את החשמל?!
חומר למחשבה!
כן.
בהחלט היו נשארים. אני ורוב משפחתי וחברי, למשל. וכמוני עוד רבים. ובכלל לא ספרתי את הדתיים שמחשיבים את הישיבה בארץ כמצווה החשובה מכל.
נכבדי, אתה טועה ומטעה. טועה עקב אי-דיוק בעובדות ההיסטוריות:
א)התנועה ציונית נוצרה עקב מצבם הקשה של היהודים בסוף המאה ה-19 – אנטשמיות מודרנית (בעיקר במרכז ומערב אירופה) ומצב כלכלי קשה יחד עם שנאת יהודים ישנה (בעיקר במזרחה). על רקע זה נבנתה התנועה הציונית, ועל בסיס האידיאולוגיות שהיו אז. סביר להניח שאם היתה קמה במאה ה-16 היתה תנועה דתית, במאה ה-18 תנועה של "נאורות" ו"לאומיות", וכיום תנועה של "הגדרה עצמית".
ב) רוב הציונים תמכו בתכנית אוגנדה מכיוון שרצו מקום מקלט ליהודים, אבל רצו לפייס את המיעוט, והרי זה לגיטימי לגמרי. וגם העובדה ששינו את דעתם, שהרי תכנית כזו נועדה לכשלון.
ב) האם מדינת ישראל היתה קמה אילולא השואה? – שאלה שאין לה תשובה חד-משמעית וכנראה שלעולם לא תהיה. אבל לאור ההגירה היהודית לארץ ממזרח אירופה בשנות ה-30, הערכתי היא שהיתה קמה בממדים יותר קטנים.בעניין זה, מובן שהכל ניחוש.
ג) "מוחמד הרוצח" ו"מוסטפה השודד" בימי המנדט הם אבותיהם הרוחניים של הערבים בספרי דנידין וחסמב"ה. אבל לא צריך להגיד איך מוצגים היהודים עד היום ברוב ארצות ערב כולל ברשות הפלסטינית – ממש "דר שטירמר" במהדורות ענק.
ד) האגודות של חובבי ציון היו "קיקיוניות" – הכל יחסי. באגודות אלה היו אלפים רבים של חברים, ובתנועה הציונית 50 אלף עם הקמתה. והרי גם תנועה זו היתה חסרת חשיבות באותן שנים, כלומר ארגון הגירה קצת יותר גדול מהתנעות שקדמו לו, מדי פעם ראשיו משיגים פגישה עם ראש מדינה באירופה. זו היתה באמת תנועה קטנה, בייחוד יחסית למה שבא אחר כך.אבל צריך להתחיל מאיזה מקום.
ומדוע הינך מטעה – אתה אומר שהציונות היא תנועה קולוניאלית. נניח שזה נכון, אבל הגירה כזו היא לגיטמית לזמנה, ממש כמו פלישות השבטים שהביאו את הערבים לארץ בזמנו, שהרי אבות-אבותיהם לא היו פה מאז ראשית ההיסטוריה או עידן המערות.
קבל ח"ח ( חיזוק חיובי ). משב רוח מרענן לשמוע קול ריאלי שמבין את נסיבות היווצרות התנועה הציונית ולא בא בגישת "טפו על מדינת ישראל ועל הציונות הקולוניאליסטית". נעים לשמוע!
שוב, אני אחזור: עובדה היא שאוגנדה כשלה.
אתה יכול לכתוב ספר על סיבות הכישלון, אך מה
שחשוב וקובע הוא שהיא כשלה. הסיבה הישירה
לכישלון היה העדר כל קשר בין העם היהודי
לאוגנדה.
למרות הקושי העצום, אלפים מבין העולים לארץ
נשארו כאן. הודות להם, יכלו אלה שברחי מהנאצים
להגיע לכאן, וגם אלפי הניצולים היגיעו לכאן
בזכות של אותם ציונים חלוצים.
תתבונן ביהודי בולגריה למשל. בזכות העם
הבולגרי, ניצלו כל היהיודים שם. ב – 1948 היו שם כ – 50,000 יהודים. כאשר קמה המדינה. תוך
4 חודשים עלו 45,000. לא הייתה שם אנטישמיות
וליהודים לא היה רע. הם לא רק עלו. הם גם
נשארו.
שמתי לב שלא התייחסת למחקר הגנטי. תקוותי
שקראת את המאמר ושעכשיו ברור לך שרוב היהודים
של היום אכן מקורם במזרח התיכון.
המדינה היהודית הייתה קמה עם או בלי השואה. אל תשכח שדווקא בין היהודים של מזרח אירופה, שרובם ניספו בבשואה הייתה התנועה הציונית חזקה במיוחד.
לסיום, ישנם היום בישראל למעלה מחמישה
וחצי מיליון יהודים. רובם נולדו בארץ. עבורם
זאת ארצם, בזכות ולא בחסד. אין הם יושבים
ב"קולוניה", כפי שהיו, אילו הייתה המדינה
באוגנדה, אלא בארצם הם.
צר לי לאכזב אותך מר יעקב אך מקורם של יהודי אירופה אינו במזרח התיכון כפי שאולי רצית אלא מקורם הוא בממלכת הכוזרים . הכוזרים התגיירו במהלך ההיסטוריה שלהם וכאשר הממלכה שלהם התפרקה הם נטמעו בתוך העם הרוסי ו/או הפולני . זה לא מקרה שרוב רובם של יהודי אירופה מרוכז בעצם במזרח אירופה .ממלכת הכוזרים היתה ממזרח לרוסיה .
אתה כותב : " מאין שאבו כל אותם יהודים בגלות את עקרון השתייכותם לארץ ישראל, ובעיקר את שייכותה של זו אליהם? את התשובה אין לחפש בנבכי מגירה עמוקה ומאובקת, אלא למול חוטמינו היא מזדקרת, והיא סיפורי התנ"ך, על ברכיהם התחנכו ילדי ישראל לאורך "אלפיים-שנות-גלות" " . עד כמה שאני יודע מר שורק התנ"ך הוא ספר לא משמעותי מנקודת מבטה של היהדות החרדית בוודאי לא הפן הלאומי-ממלכתי שבו . איך הגעת לזה שיהודי אירופה החרדים שהיו רוב רובה של יהדות אירופה חינכו את ילדיהם על ברכי התנ"ך , הרי ליהדות האורתודוכסית-חרדית היה יחס של תיעוב כלפי לאומיות בכלל ולאומיות יהודית בפרט . ילדים ומבוגרים חרדים התחנכו על ברכי הגמרא ומשניות וסידורי תפילה למיניהם . אתה גם טוען שזה היה לאורך אלפיים שנות גלות . נשמע לי מוזר . תקן אותי אם אני טועה .
לצחי שלום,
ראשית – כשאנו דנים בציבור שהיה מחובר בצורה זו או אחרת לכיוון הציוני, אנו מוציאים מיידית מכלל מיגזריות את הסקטור החרדי. עם זאת, הרי אין להעלות על הדעת שהוא היה מרוחק מעולם התנ"ך.
שנית – בהנחה מוצקה כי עסקינן בציבור הדתי הלא-חרדי, והוא אכן התחנך על ברכי התנ"ך, ממש כמו שהיום "לוקה" בכך הסקטור האמוני, הרי כמעט כל פסוק בתנ"ך מחזק עבורו את ההנחה כי הוא מגיע לארץ מולדת קדומה, לארץ המובטחת …
שלישית – "אלפיים שנות גלות" הינו מושג מיתולוגי-תרבותי אשר השתרש בלשון העם. אפשר לבחון כמעט את כל ספרי השו"ת של ימי הביניים, כדי להגיע להנחה כי הציבור הדתי התחנך על ברכי התנ"ך.