תא"ל אלון פרידמן, ראש מטה פיקוד צפון, אמר אתמול ל-ynet, בתגובה למותם של 12 מילואימניקים מקטיושה: "אני לא הולך לבנות לכל חייל בונקר ולשים מוצב ממוגן ליד כל חייל. התפקיד של החיילים הוא להילחם, מדובר במלחמה והם לוקחים את הסיכונים שלהם" (ראש מטה פיקוד צפון: "לא נבנה לכל חייל בונקר"). לא רק שהיוהרה גובה מחיר דמים, היא גם מעזה להרים את הראש ולהתחצף אלינו.
לאפרת וייס מ-ynet מגיע את צל"ש אזרחי המדינה. בלי כל אמירה ישירה, פשוט בהבאת הדברים בשם אומרם, היא חשפה בפנינו את זחיחות הדעת המערכתית ובכך גם את הסיבות האמיתיות שהביאו אותנו למלחמה המיותרת הזו: טמטום, יוהרה, זלזול, פה גדול ואגו נפוח. של מי? של גנרלים ומנהיגים, שחיי ילדינו ממש אינם חלק ממערכת השיקולים שלהם. כשנאמר ע"י חלק מהפרשנים במדיה שלצה"ל אין כנראה שום מושג מה הוא עושה, עוד פקפקתי בקביעה הזו. אחרי קריאת דבריו של ראש מטה פיקוד צפון – אני מאמינה.
פרידמן לא הסתפק במשפט המצמרר הזה. בתגובה לשאלה מדוע היו חיילי המילואים חשופים כך בשטח פתוח, יצא פרידמן להגנה על המפקד שהחליט את ההחלטה הרשלנית והרת האסון הזאת: "מותר לו, זה בסדר גמור. המפקדים עושים את זה כל הזמן, יש להם את שיקול הדעת שלהם".
ואולי כדי להרגיע אותנו ולתת לנו את התחושה שאנחנו בידיים טובות, הוא מוסיף: "אנחנו בלחימה, יש לה מחיר של למידה שאנחנו נדרשים לו תוך כדי כניסה. כל יום אנחנו מפיקים לקחים".
אז למדנו, פרידמן. למדנו כבר מזמן, למשל, שחיילים שמגיעים למילואים בצו 8, אינם "לוקחים את הסיכונים שלהם". כי הם קיבלו צו 8, אין להם ברירה. אם לא יגיעו, אתה תשלח להם את מצ"ח והם גם ישלמו מחיר אישי וחברתי יקר בחברה המיליטריסטית – לאומנית – מתלהמת שצמחה כאן. משום מה זה מפחיד אותם יותר מאשר האפשרות שימותו לשווא, וכנראה שהם יודעים למה. למדנו שהקונסנזוס הלאומי שיצרתם עובד: אף אחד מהם לא סירב להגיע. וכנראה שהם באמת חשבו שאין להם ברירה. רובם לא היו כאן עדיין או היו ילדים קטנים מאוד כשאלי גבע קם, במלחמת לבנון הקודמת, ואמר שהמלך הוא עירום. קם ופשט את המדים כי במלחמה חסרת תוחלת, רצחנית, חסרת מטרות ממשיות ושגויה אסטרטגית וטקטית, הוא לא משתתף. אולי זה הזמן, לאור דבריו של פרידמן, להזכיר לחיילים-ילדים של היום שכבר היינו בסרט הזה פעם, ושאלי גבע כבר הראה לנו את הדרך: תמיד, בכל מלחמה, יש לכל חייל ברירה – לא להשתתף בה.
פרידמן חושף בפנינו, במספר קטן ואיכותי של משפטי מפתח, את ערוותה של מערכת קבלת ההחלטות כולה, שעל החלטותיה קם ונופל ביטחוננו האישי והלאומי, שלא לדבר על חוט השדרה המוסרי והאתי שלנו, כבני אדם. הרשלנות והזלזול העמוק בחיי אדם שהביאו למותם של 12 מילואימניקים, אינם תופעה בודדה. כבר שמענו כאן בעורף, ממילואימניקים המומים, את הסיפורים האישיים שלהם. פרידמן יכול לצאת להגנת המערכת המסואבת שלכאורה מגנה עלינו, זה לא יעזור לו כי גם אנחנו המערכת: תושבי ישראל הם החיילים שלה, הם בשר התותחים שלה, הם נמצאים שם בפנים ורואים ויודעים ומספרים בבית הכל.
אז לך הביתה, פרידמן. החיילים הללו נרצחו הרי שלוש פעמים: פעם אחת ע"י מפקדים שהורו להם בניגוד לכל הגיון, בניגוד להוראות פיקוד העורף, בניגוד להנחיות הצבא להיות כולם יחד בשטח פתוח ולא ממוגן, פעם שנייה ע"י הקטיושה עצמה והמרצחים ששלחו אותה ופעם שלישית על ידך – שמגלגל את האחריות אליהם, רואה במותם המיותר סוג של עקומת למידה ומנסה לנקות את עצמך, את המפקדים ואת צה"ל מהכתם העמוק הזה.
אנחנו, אזרחי המדינה, לא צריכים מפקדים כמוך פרידמן. אנחנו לא מגדלים ילדים כדי שאתה לא תבנה להם בונקר ותאמר שמותם בא להם מידי עצמם.
ושתדע כל אם עבריה שאלו מפקדיו של הילד שלה. בידיהם נתון גורלו.
תיקון: יש כשישה סרבני מילואים בבתי-הכלא הצבאיים נכון לעכשיו בשל סירובם לשתף פעולה עם מלחמת הברירה בלבנון.
אולי לא הבנת אבל תפקיד כל חיל הוא להיהרג אם יש צורך בכך. זה מה שבא תא"ל פרידמן להגיד אבל למי שמימלא חושבים שמפקדי צה"ל הם פושעי מלחמה אפילו טפשותם שלהם היא עילה לתקוף את צה"ל.
תודה לחנה בית הלחמי על הקטע המעולה. לדעתי המדינה כולה היא מופרטת, הערבות ההדדית חוסלה והאנשים הם רק אטומים בתהליך הייצור, גם של חומרי מלחמה והשימוש בהם. תא"ל אלון פרידמן איננו אלא עובד מדינה בשירותם של הטייקונים ולא עוד קצין בצבא העם. היחס שלו לחיילים דומה ליחס של האוצר לפועלים, למובטלים, לאמהות חד-הוריות, לחולים ולקשישים.ההומניזם איננו ניתן לחלוקה, ופרידמן הוא רק תוצר (רע) של רוח התקופה.
מאמר מצוין. אזרחי ישראל כבר מזמן הופקרו בגזירות הכלכליות. המדינה מפריטה את השירותים החברתיים. למה מדינה אשר שולחת אזרחים לרכוש בכסף שירותים חברתיים לא ‘תרכוש’ לה בשוק החופשי בתנאי השוק בשר תותחים ועורף "מחובק" במקום לגייס את העורף והחיילים? ( הרי זוהי הפרטה, לא? )
נכון ונוקב . תיקון קטן : אלי גבע מראה לאחרונה סימני התקרנפות , לפחות בתחילת הלחימה קראתי באחד היומונים שהוא תומך ומצדיק את המלחמה .
כך שגם צדיקים עלולים להפוך עורם .
אלי גבע לא התנגד גם למלחמה הקודמת. הוא היה מח"ט שריון שנלחם עד פאתי בירות וסירב להכנס אליה כמפקד חטיבה אבל הציע שימשיך להלחם כחיל פשוט. תמחק עוד אחד מרשימת השוטים.
בתגובה ל"מה את אומרת":
מה אתה אומר???????!!!!!!!!
אולי נחסוך ונוציא להורג חיילים מתברברים, הלומי-קרב, נכים, קטועי-גפיים.זכור:חיילים–תפקידם להיהרג אם יש צורך בכך. דוגמא לצורך??
שמירה על מסגרת התקציב. שמירה על מקום סבבה אצל חברות דירוג-האשראי. חוץ-מזה זה חסכוני:מייתר תשלום קצבאות למיניהן, עלויות טיפול ושיקום.
בקיצור, למה לא??שווה לנסות. מבצע סופעונה.
שימו לב לשמות הנופלים,לרקע החברתי ממנו הם באים,לרקע הפוליטי,לרקע הסוציואקונומי.
תראו שגם צבא הגנה לישראל עבר תהליך של הפרטה
כשהתגייסתי ליחידה קרבית, לקחתי בחשבון שיש אפשרות שאהרג. לא ציפיתי שיקנו לי שכפ"ץ חסין מכל קליע (אף כי יש כאלה אי שם) ולא חשבתי שחוטאים לי כשלא הצמידו לי חומת בטון לכל מקום שהלכתי פן אפגע חס וחלילה. העיסוק הצבאי מטבעו מסוכן ואי אפשר לקחת בחשבון ולמנוע כל פגיעה. חיילי המילואים מגיעים בשל תחושת חובה ולא בשל כפייה חיצונית שהרי מי שרוצה להתחמק משירות צבאי (גם מסדיר ועוד יותר מכך ממילואים) עושה זאת ללא קושי. חבל לחיות במושגים של ישראל מלפני עשרים שנה: החברה הישראלית כבר מזמן איננה מליטריסטית, השתמטות משירות צבאי (ןבוודאי משירות קרבי) היא נורמה בשכבות רחבות והעיסוק הצבאי כבר מזמן איננו קרש קפיצה לקריירה אזרחית (חוץ ממקרים חריגים). להיפך, מי שעושה מילואים עלול להתקשות במציאת עבודה, כי איזה מעסיק מוכן לסבול העדרויות ממושכות על בסיס קבוע?
חוסר אחריות בכל הרמות.
ובעיקר של פרידמן.
תפקידו העיקרי של המפקד לדאוג שכל חייל יחזור הביתה בשלום. ובפרט שאין שום דבר שוויוני וסולידארי מדי בחלוקת הנטל היום.
אל תגיד מה אתה לא הולך לעשות אלה מה אתה מתכוון לעשות כדי שחייליך ימוגנו, יתנהגו בצורה חיילית.
אני ראיתי הפקרות על המסך מתחילת הקרבות ושיפשפתי את העיניים. כעת זה גובה מחיר. צא לעבודה או שתדאג שיבוא מישהו במקומך שידאג לזה.
אני לא מאמין אבל אני מסכים.
אגב, מפתיע לראות ב"גדה השמאלית" שימוש בכינוי "מרצחים" כלפי החיזבאללה ולא כנגד צה"ל.
מה קרה, התקרנפתם?
לעידו כץ:
קבל תיקון: תפקידו העיקרי של המפקד הוא להביס את אוייבי מדינתו, ואם אתה מעדיף מינוח אחר: להגן על המולדת.
אבל יש עוד כלל חשוב:
מפקד טוב צריך לשאוף תמיד למצב שחייליו שלו לא יהרגו למען המולדת, אלא חייליו של האוייב.
לאלישע.
תפקידו של מפקד בצבא הגנה לישראל להגן על המולדת ולנצח או להביס את האויב.
אני מניח שמות אותם חיילים בהתנהלות הרשלנית והשחצנית בעיני – לא תרם לאותן מטרות עלהין אתה ואני מדברים. דומני שהתנהלות זו היא שמובילה למה שנקרא :דמורליזציה.
אז מה שקרה זה שנהרגו חיילי צהל בפיקודו ובניהולו של פיקוד צהל לגווניו השונים.
בנקודת ההרג. תיקון משמעותי, אלישע. מטרת צהל לנצח או להביס את האוייב. האמצעי לעתים זה להרוג. זו לא המטרה. יש צבאות וקרבות שנצחו בלי לשפוך דם כמעט.