בעקבות ההפגנה האחרונה נגד מלחמת לבנון השנייה בתל אביב וכמה קודמות לה עולים בי הרהורים קשים באשר ליכולת של חלקים מהשמאל הישראלי לאפשר שיח אמיתי והבעת דעות אשר אינן מתיישבות בהכרח עם הדעה המקובלת כעת כנגד המלחמה. עולות בי גם שאלות על אופיין של הפגנות ככלי לארגון הכוח הפוליטי. תמיד הרגשתי כי קריאת הסיסמאות הקצובה בעיקר אם נעשית על ידי מנהלי הפגנה מתלהמים וצרחנים, חשובה ככל שתהיה להעברת המסר אל הסביבה, משמשת כלי לשטיפת מוח, השתקת דעות מנוגדות ובאופן כללי תעמולה כוחנית.
בהפגנה היום בתל אביב היו מספר דברים החוזרים על עצמם שנראים פעוטים אך מפריעים ומטרידים באופיים. הנטייה הצעקנית לשקר ולספר על מספר מפגינים גבוה יותר מהנוכח בשטח, גם אם משמש להפגנת כוח אינו יותר משימוש אורווליאני בשפה באמצעות חזרה על שקרים על מנת להטמיעם בקרב המפגינים וזה אחד הדברים המראים את הסכנה הקיימת בכוח ושליטה. כל כוח ולא משנה נטיתו הפוליטית, נוטה לאגור שליטה ולטפלל את המציאות לצרכיו. השמאל הישראלי אינו שונה. כיום בהפגנה שהיו בה אולי שלשת אלפים איש הפכנו להיות עשרת אלפים. תאמרו שאני נטפל לקטנות, ניחא. בנוסף, זו הפגנה שנייה בה אני שומע כי מבקשים ממפגינים לא להגיע ולצעוד עם דגלי ישראל והיום ביקשו מיעל דיין (כך נאמר לי. לא לעלות עם הדגל הלאומי כי להרבה אנשים זה מסמל את הכיבוש הציוני. רבותיי, גם כלא ציוני אשר אינו מתרשם באופן כללי מסמלי מדינה ומדגלים בפרט, חורה ומעורר חשש לשמוע על שליטה כזו וסתימת פיות מחשבתית. כל עוד המדינה הישראלית נושאת את הדגל הכחול לבן ובעיקר בזמן התנגדות למלחמה חשוב לאפשר לכל הרוצה בכך להניף את הדגל בשם האפשרות להציע מדיניות אחרת, מוסרית יותר, אשר מעליה יתנוסס הדגל.
החמור מכל לדעתי היה כאשר יעל דיין עלתה לדבר והביעה את דעתה על כך שתחילתה של המלחמה הייתה מוצדקת ושכעת היא קוראת להפסקת אש. קבוצה גדולה וצעקנית השתיקה אותה בצורה אלימה ומכוערת ולא אפשרה את המשך דבריה והבהירה לי כי פשיזם, כוחנות וקריאה לדגל מאחד תחתיו אסור לחשוב בצורה שונה, קיים תמיד אצל כולנו ואנשי שמאל אינם מחוסנים מנטייה זאת. אינני רוצה להיות חלק מקבוצת אנשים ההולכת בצורה עיוורת אחר עניין כלשהו ואשר מצפה לציות מחשבתי ויישור הקו עם דעותיהם. רק בפלורליזם אמיתי וחופש ביטוי מלא בו אנו באמת מוכנים ורוצים להבין ולשמוע את השונה מאיתנו, רק באווירה כזו ניתן לקיים חברה חופשית ומתפתחת. רק בצורה כזו ניתן להתגבר על הסכנה שבכל משטר או נטייה. הסכנה לפשיזם והשתקת האחר.
מה שיעל דיין עשתה זו חוצפה וגועל-נפש! להגיע להפגנה כדי להביע תמיכה ולהשמיע מסרים מסתייגים ("אני לא כאן כדי למחות נגד צה"ל") זו ממש עזות מצח מהסוג הגרוע ביותר. יעל דיין היא פוליטיקאית, יש לה כח והשפעה, יש לה במות רבות לומר את דבריה הבינוניים. היא מקבלת מיקרופון בהפגנה נגד המלחמה ודבר ראשון בוחרת להסתייג מהמחאה!? שתלך הביתה.
אין זה נכון כלל שהיתה אחדות דעות בהפגנה! ההפגנה היתה מגוונת מאד מבחינת דיעות והשקפות עולם. יוצגו בה מפלגות ליברליות (בל"ד) סוציאליסטיות (חד"ש), קבוצות אנארכיסטים/ות, קוויריות/ים ועוד קשת רחבה של דיעות שלאו דוקא מתיישבות זו עם זו.
על הבמה נאמו א/נשים נגד המלחמה בשם השמירה על הסביבה, הגנה על החיים, מאבק מזרחי, מאבק פמיניסטי ועוד. הסיבות היו מגוונות, הא/נשים היו מגוונים/ים, הדיעות היו רבות – וכולןם התנגדו למלחמה בנחרצות.
אין כל פסול בלסמן את גבולות הקואליציה הזו כך שהן לא יכללו את יעל דיין, במיוחד לאור הדברים שבחרה להגיד.
פוסט-מודרניזם שיטחי.
קריאת ‘בוז’ לדובר/ת איתו לא מסכימים הינה לגיטימית, ובטח ובטח שאינה "פאשיזם".
אתה נותן יד לתעמולה הציונאצית!
כשיעל דיין עלתה על הבמה ואמרה שהיא לא מפגינה נגד הצבא כעסתי וצעקתי בוז. כשאמרה שפתיחת המלחמה הייתה מוצדקת כעסתי אפילו יותר.
צעקתי בוז והרגשתי לא בנוח. אני חושבת שנכון היה לצעוק בוז, ובאותו הזמן נכון היה גם להרגיש לא בנוח.
כאשר יעל דיין נואמת בהפגנה היא אמנם אומרת את דעתה הפרטית, אבל היא גם מייצגת את כלל המפגינים, אשר לא מתאפשר להם לשאת מילים.
כאשר יעל דיין אומרת מעל הבמה שפתיחת המלחמה הייתה מוצדקת היא אומרת למעשה שהמלחמה עצמה מוצדקת, היא פשוט לא אוהבת את המחיר. זה לחלוטין לא ייצג את דעת רוב המפגינים במקום.
במצב כזה ראוי, ודמוקרטי, שיודיע הקהל לדוברת כי הוא אינו מסכים עם דבריה.
דרך אגב, לדעות שונות או אפילו לציונות אין קשר לכך – לנעמי חזן אף אחד לא הפריע.
מצד אחד, אסטרטגית אנו זקוקים ליעל דיין ובעקבותיה ליולי תמיר ואופיר פינס. לבד, האנטי-ציונים, לא נוכל לעצור את המלחמה. הטוהרה המוסרית שלנו לא תעצור את המלחמה.
מצד שני, איננו יכולים לעמוד מאחורי אמירות כמו המלחמה צודקת אבל הגיע הזמן לסיים אותה.
אינני יודעת כיצד ליישב בין הדברים. כרגע, אני חושבת, אנחנו מספיק מצומצמים, והתמיכה של השמאל הציוני לתמיכה בנו כל כך קטנה, שהגיוני להגיע לנסחה של התחשבות, משני הצדדים, כמו שהיה עם נעמי חזן
כמו שנראה מהסקרים ומהרחוב בכלל התמיכה למלחמה הזו גורפת בצורה מזעזעת. ואפילו גדלה.
אני מסכים עם עניין השקרים הקטנים והמיותרים כמו ניפוח המספרים. עדיין לא הבנתי מה הטעם בזה.
גם לא צרם מאוד כשיעל דיין אמרה שהיא הסכימה עם המלחמה בהתחלה ועכשיו לא. אבל לצערי, אנשים מתפגרים להם מדי יום בשני הצדדים, ואני רוצה לעצור את המלחמה הזו. בסופו של דבר אולמרט יגיד שדי וכולם יהנהנו, למרות שכשאנחנו אמרנו שדי זרקו עלינו ביצים. כדי להגיע ליום הזה צריך לעבור דרך הרבה פוליטיקאים בעלי דעות יותר פשרניות. העיקר הוא שהם מתנגדים כרגע למלחמה.
המצב המוסרי בארץ רק מתדרדר, כך שאוטופיות כמו שאנחנו שואפים להן רק מתרחקות. אז אני מוכן שהמסר שלי בשלב זה ילך קיבינט, העיקר שיפסיק הטירוף הזה, שרק הולך ונהיה יותר גרוע.
א. תודה על הדברים. חשוב לנהל דיון מתמיד על אופן המאבק ושיטותיו. דיון ממש ולא כמו ההם, שמנהלים כאילו דיון מתיישרים תמיד לפי זה שמסמן את הקו הרצחני ביותר.
ב. צריך לקבוע הנחה: מאבק פוליטי אינה מסע שיווק מסחרי. אנחנו לא אמורים לחקור את ‘עמדות השוק’ או איך שקוראים לזה, ולהתאים על פיהן ‘סלוגנים’. צריך להביע עמדה על פי קריאת המציאות, להביע אותה בקול ברור ובהיר עד שתבקיע את גבולות הלגיטימציה. גבולות הלגיטימציה ולא ההסכמה. שינוי בעמדה יבוא אחר כך, טיפין טיפין, כמו זליגת קרחונים. התנועה נגד מלחמת לבנון הקודמת לא הייתה הופכת לתנועת המונים אילו נציגי חד"ש בכנסת לא היו יוצאים חוצץ נגדה מיום פריצתה, ומעדיפים ניסוחי "אבל" ו"אומנם" ו"פנים לכאן ולכאן" (כך גם לגבי יוני 67′).
ג. ההפרעה ליעל דיין הייתה מטופשת.אז היא לא מפגינה נגד הצבא ואני כן. היה ברור שהיא אורחת ואנחנו מארחים. החשוב הוא הזרימה ההיסטורית ולא התמונה הסטאטית: היא באה אלינו, החלה הזליגה וצריך לעוד אותה, לא להיות "גיבור" במונחי משחקי חבורה של כיתה א’.
איתן, כל כך מזדהה עם מילותיך, קיוויתי מאד, כששמעתי את קריאות הבוז, שיהיו עוד שיחושו כמוני-כמוך.
תודה על דבריך.
עינת, ה"טוהרה" המוסרית שלכם לא תעצור את המלחמה בין השאר משום שהיא לוקה כל כך במוסריות חלקית, מהעבר הנכון של הגבול, מזדהה כל כך עם סבל של אחד השייך לצד ה"נכון" ולא עם זה של משנהו. מקוה שהיו יותר איתנים בהפגנה מעינתיות.
למי שהאשים אותי בפוסטמודרניזם : לא הפריע לי גם אני קראתי בוז, הבנתי שזרקו בקבוקים לעבה ובאיזשהוא אופן נחטף או נלקח ממנה המיקרופון.
למגבי הטוען שאני עוזר לתעמולה הציונאצית : הכיצד הרצון לשמור על פקחון עיניים ותמיכה בזכות להביע דעה גם אם איני מבסכים איתה לחלוטין הופכת אותי לתומך בתעמולה הציונית .
כמה דברים :
1. גם לי הפריעו מאד הצעקות המתלהמות של סיסמאות מעל הבמה – מיותר לחלוטין וכן, יצר אוירה של התלהמות ההמון ולא של קבוצת אנשים נבונים חושבים ומקשיבים, גם השקר הגס בנוגע למספר המפגינים שנצעק שוב ושוב מעל הבמה קומם אותי עד מאד, המארגנים בעצם שיקרו לנו מתוך מה שנשמע כנסיון לצור תחושה של כוח מזוייף.
2. יעל דיין – המסר של דבריה אמנם לא התאים למטרת ההפגנה באופן הצר ביותר שניתן לפרש אותה אבל אפשר לכבד דובר גם אם הוא מביע דעה שונה. לפי טעמי האישי השמאל אמור להיות מסוגל לאפשר פלורליזם משום שחלק מהמסר שלנו הוא קריאה להקשיב לאחר ולצד השני. אפשר להקשיב גם לאלה שאני מוחים נגדם, ואחר כך להעלות את הטיעונים נגד. אם הינו נותנים ליעל דיין לסיים את דבריה ודוברים אחרים היו מתיחסים אליהם בהמשך היה יכול להווצר מעיין דו שיח הנוגע לנקודות המחלוקת ומבהיר אותן באופן נעים יותר והרבה פחות תוקפני. יש אבסורד מסוים בכך שאנשים שמפגינים נגד תוקפנות וכוחנויות מתנהגים באופן כוחני ותוקפני.
3. לגבי הדגל – מסכימה לחלוטין, אנחנו מנסים כרגע לשאוף לשלום בין שתי יישויות: ישראל ופלסטין, אם יש ייצוג לדגלי פלסטין אין סיבה שלא יהיה לדגל ישראל.גם אם בטווח הארוך אני לא מאמינה שלאף אחת מהיישויות האלה צריך להיות קיום כפי שהן כיום אלא שצריכה להווצר יישות מדינית שלישית שתאחד את שתיהן, כגע השאיפה היא לישראל אחרת אבל בנתיים הדגל עוד לא משתנה;-)
4. השמאל הרדיקלי בישראל ואוטיזם:
אנחנו מצליחים לדבר רק עם עצמינו. אנחנו לא מצליחים להסביר את עצמנו, להעביר מסרים ולשכנע. אנחנו לא מצליחים להרחיב את המעגלים. אני מאמינה שאלה הם תנאים הכרחים ליצירת שינוי חברתי אמיתי, אבל יש להם מחיר כואב – פשרה, עידון, שיח סבלני, הקשבה לדעות שונות, גישוש ומציאת דרך להגיע לאחרים, חיפוש מכנה משותף עם אנשים שחושבים אחרת…כל זה לא פשוט…מצריך גמישות מחשבתית הרבה יותר קל להיות עסוקים בלשכנע את עצימנו…
נצליח להשפיע על המדינות המעוותת שמובילה את המלחמה המיותרת הזאת רק אם נוציא לרחובות חמישים אלף ומאה אלף איש (ולא שלושת אלפי שקוראים להם עשרת אלפים)
זאת נוכל לעשות רק אם נרחיב את המעגל ונקבל לתוכו את
כ ו ל ם : כל מי שמתנגד למלחמה;
גם אלה שמחבקים את חייל צה"ל, גם אלה שיורים ובוכים גם אלה עם לב האבן שבודאי יחזרו בקרוב מאד ללבוש שחור אבל לא יפסיקו להלל את יפים ואומץ ליבם של "טובי בנינו" . גם אלה שחשבו עד לפני שעתיים שהמלחמה מוצדקת ושצריך "להכנס בהם".
אם אנחנו באמת רוצים לעשות שינוי אנחנו חייבים להפסיק להיות אוטיסטים ולתת לעוד אנשים לדבר מעל הבמות שלנו, לצור שיח אמיתי לאו דוקא הרמוני ומסכים להכל אבל בהחלט מקשיב ומחפש מכנה משותף.
כשהם יארגנו הפגנה הם כלל לא יזמינו אותנו להשתתף ובודאי שלא יתנו לנו במה. בכל זאת נבוא על מנת להגביר כמה שיותר את הקול נגד המלחמה. בינתיים כאשר הם בצד "הלוחם" ורק מתי מעט באים להפגנות ובכל זאת נותנים להם במה מן הראוי שיכבדו את גבולות הקונצנזוס הברורים מאוד כפי שעשתה נעמי חזן ולא יפזרו מלח על הפצעים כפי שעשתה יעל דיין על מנת להצטלב לפני שהיא משתתפת בהפגנה.
בקשר להגזמה במספר המשתתפים, זו תגובה הולמת לדעתי לצמצום מספרם ע"י התקשורת.
כשצעקו על יעל דיין בוז – הצטרפתי.
כשכמה חבר’ה ניסו להוריד אותה מהבמה בכח – התביישתי.
אני חושב שזאת הייתה אשמתה, שבמקום לדבר אל המפגינים היא קודם כל התחילה להטיף למפגינים ולדבר נגדם בנוסח השיר "אנשי בסדר" של חנוך לוין. אבל זאת גם אשמתנו שלא שמרנו על עצמנו מספיק וכמעט נגררנו לאלימות. אלימות בתוך הפגנה יכולה רק לפגוע בה בסיקור התקשורתי.
אני מאמין שצריך למצוא נוסחא שבמסגרתה גם האנשים שהתנגדו למלחמה מראשיתה וגם האנשים שחושבים שבהתחלה היא הייתה מוצדקת ועכשיו כבר לא – יוכלו להפגין יחד.
המלחמה הזאת יותר מדי מסוכנת והפסקת האש היא צורך יותר מדי דחוף מכדי שנפלג ונחליש את תנועת המחאה. אם הפעולות של אולמרט כופות עלינו להפגין יחד, אז לפחות נעשה את זה בסדר.
אני מסכים עם המגיבה עינת בהקשר הזה. הנאום של נעמי חזן באמת עבר טוב, בניגוד לנאום של דיין.
לא זרקו שום דבר על יעל דיין.
לפי עדותו המהימנה של ידידי ישי מנוחין שעמד על הבמה, הוא נאלץ לחסום בגופו אנשים שעלו על הבמה כדי לסלק את יעל דיין. זה חורג מקריאות בוז. ולא שאני אוהב את יעל דיין.
מסכים עם איתן לרנר. ככה לא בונים חזית. היחס כלפי יעל דיין היה מבזה.
אישית אינני מסכים עם חלק מהדברים שאמרה יעל דיין. אבל ככה לא מצרפים גופים נוספים למאבק הצודק נגד המלחמה.
בזכותם של מק"י חד"ש וגופי שמאל רדיקאלי נוספים אנו עדים שמשבוע לשבוע המחאה גוברת. הגברת המאבק וצירוף גופים נוספים מחייבים להיות סובלניים גם לקול כפי שהשמיעה יעל דיין.
גם אני התאכזבתי מהיחס ליעל דיין.
ההתלהמות שהיתה על הבמה ובקרב הקהל אינה תורמת להרחבת השורות.
צדק המגיב שטען שהיחס אל יעל דיין היה מבזה.
אני נמנית לאלו שלא הסכמתי עם חלק מדבריה של יעל דיין. אבל חזית רחבה נגד המלחמה צריכה לגלות סובלנות גם לדעות של השמאל הציוני.
אני משוכנעת שניתן לתקן את המעוות, רק מתוך מטרה אחת להגיע להפגנה של רבבות ומאות אלפים של מתנגדים למלחמה הארורה, שבכוחן לחולל תמורה מדינית ממשית.
לרנר תמים. הפגנות לא נועדו להפגין כח פוליטי. הן נועדו כדי להראות למשתתפים כמה הם יפים וצודקים מול עולם אכזר ומושחת. זה נכון להפגנות השמאל כמו להפגנות הימין. ולמה אתה מתפלא שסותמים פיות ליוצאי דופן. זה מפריע לחום המשותף ולתחושת הצדק. וגם בענין הזה אין שום הבדל בין שמאל קיצוני לימין קיצוני. הם כל כך קרובים שהם מוכרחים להתנהג בצורה דומה.
לדידי ההפגנה הזו הוכיחה דבר אחד מאוד ברור:
השמאל אינו נושא "טוהרה מוסרית" אלא אידיאולוגיה ברורה המכוונת להצגה חד מימדית ופשטנית של האירועים. צד אחד הוא טהור והצד השני הוא הנבל.
מי שיורה קטיושות על אוכלוסיה אזרחית,מפר ריבונות על ידי הרג וחטיפות (כבר פעמיים) הוא הצודק והטהור (זה למען האמת בגלל היותו בר פלוגתה לישראל ובכך משתתף במלחמה נגד האימפריאליזם האמריקאי מהצד ה"נכון") הוא טהור ומוסרי ולוחם חופש ואת דגליו נרים לשמיים.
ואילו את המותקף שמגיב במלוא העוצמה ומתגונן כנגד הפרות ריבונותו והרג אזרחיו במכת נגד נמרצת(ופוגע עקב כך,למצער,באזרחים) הוא הנבל הפרו אמריקאי ולכן גם קולוניאליסטי וגם אמפריאליסטי וגם ציוני נוסף לכל הצרות! איך הם מעיזים!!!
באמצו עמדה פשטנית ויש שיאמרו גם פרימיטיבית
הוא שומט את הטיעון המוסרי מתחת לרגליו ואינו אלא צד במלחמה גלובלית רוויה אינטרסים,והוא יצדד באנטישמים כמו צ’אווז,אנטי קומוניסטים כמו אחמינינג’אד,בריון כמו נאסראללה או דיקטטור כמו אסאד.
אין בזה פסול,אבל יש לקרוע את מסווה ה"מוסר" ואז אולי גם אורוול יהיה מרוצה.
המלחמה אינה מוסרית משום שאינה מלחמת הגנה או מלחמה על הקיום, היא מקריבה אזרחים, נשים גברים וילדים כדי להשיג השגים פוליטיים, להראות מי בעל הבית כאן, למי מותר להתחמש ולאיים על כל הסביבה ולמי אסור. זה הצד המוסרי של המאבק נגד המלחמה שלא ניתן לנתק מהצד הפוליטי וראוי להציג אותו.
אפשר להאשים את כל הצדדים ולחפש גינויים לכל הכיוונים ואז אין מה לעשות רק להיות "צודק". העובדה היא שמי שפתח במלחמה כוללת ומי שיכול לסיימה (ועל כך הדגש) היא אך ורק ישראל. הפרת הריבונות של ישראל ע"י החיזבללה בתגובה או לא על הפרת הריבונות הלבנונית ע"י ישראל אינה בשום אופן פתיחת מערכה כוללת של הרס טוטלי ורצח ללא הבחנה של מאות ואלפים. כאמור זו אינה הסיבה למלחמה אלא הרצון להראות למי מותר ולמי אסור.
כאשר יעל דיין נואמת, היא מייצגת בדבריה את רוח ההפגנה, אלא אם כן המפגינים מתנערים ממנה. ההתנערות מיעל דיין הייתה הדרך היחידה של המפגינים להסיר את מסך העשן שהיא ניסתה לפזר סביב המסר של ההפגנה. הטעות המרכזית הייתה שהזמינו אותה מלכתחילה, הרי כל השתלשלות האירועים שקרתה הלאה הייתה צפויה מראש ומיותרת.
ואם יורשה לי לדבר בנימה כללית יותר, במלחמה האחרונה שוב חזינו בסתירה המובנית של השמאל הציוני, שהוא מצד אחד ספוג בלאומנות, במיליטריזם ובקונספציות האמריקאיות על "ציר הרשע" האיסלמי, ומצד שני מחויב לפחות כמס שפתיים לרעיון הכללי של שלום כדי לקבל תמיכה מהשמאל העולמי ולשמור על הדימוי העצמי הנאור שלו.
כך קיבלנו שוב, שמאל ציוני נבוך, מבולבל, חסר-אמירה. עם פתיחת המלחמה העמדה הבסיסית שעלתה היא תמיכה עקרונית במלחמה בשם זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה מפני פגיעה בריבונותה, בתוספת הסתייגויות שאיש אינו זוכר, כמו התנגדות להרחבת הפלישה הקרקעית או העדפת לחימה בדרום-לבנון על פני איזור ביירות. כך מרצ נמנעה בהחלטה על המלחמה, כך תנועות הנוער הכחולות לא גיבשו לגביה עמדה, כך בכל ההפגנות ההמוניות לא הייתה נוכחות לשלום עכשיו ויתר השמאל הציוני, עד להפגנה אליה הגיעו יעל דיין ונעמי חזן.
יש היסטוריה ארוכה של ריבים בהפגנות משותפות בין אנשי השמאל הציוני לבין אנשי השמאל העקבי, שהגיעה במקרים מסוימים לאלימות של פעילי שלום עכשיו נגד סרבנים, או לאלימות של קומונרים מהנוער העובד והלומד נגד אנרכיסטים שלא כיבדו את ההמנון. לדעתי הפתרון הוא ברור, הפגנות נפרדות: הפגנות של השמאל הציוני במקום אחד, ושל השמאל העקבי במקום אחר.
כאשר מביטים על האינטרסים היסודיים אשר מניעים את שתי המחנות, מבינים כי רב הנבדל על המשותף, גם אם לעיתים עמדות קונקרטיות בזמנים מסוימים יוצרות אשליה אופטית המראה כי המאבק הוא אותו מאבק.
חשוב שכל המתנגדים והמתנגדות להגמוניה הנוכחית יתאחדו ביחד. לא אחדות אשר מטשטשת את המחלוקות הפנימיות והייחודים השונים, אלא אחדות מתוך הבנה כי הכוח אשר אנו מתמודדים עמו דורש כוח נגדי, וכוח כזה אפשרי רק על ידי שיתוף פעולה. אך מחנה יהודי-ציוני, לבן, ניאו-ליברלי ופרו-אמריקאי, הוא לא שותף גם אם הוא מכנה את עצמו "שמאל". הוא יריב פוליטי, בצד השני של המתרס, וכך יש להתייחס אליו.