לפני קרוב לחודש התעוררתי בביתי שבחיפה לקולות פיצוץ לא מוכרים. זמן קצר אחריהם הגיעה האזעקה הארוכה שקרעה את האוויר והידהדה בעור התוף ובנשמה, וזהו – מאז הפכתי בעל כורחי לחלק מ"העורף הסופג". מדהים לגלות באיזו מהירות הגוף מתרגל למציאות החדשה ומסגל לעצמו דריכות מיוחדת. כל רגע יומיומי פשוט עלול להיקרע בידי הצופרים וקולות הנפילות שיכולים להגיע באמצע השינה, המקלחת, טיגון קציצות או שיחת טלפון. הדריכות החדשה הופכת לחלק ממני בלי לרצות, כמו צל סמוי שמרים את ראשו ברגעים בלתי צפויים.
דווקא מתוך המציאות ההזויה הזו, מתוך עירי האהובה חיפה, שהפכה שלא ברצונה ושלא ברצוני למטווח טילים, מתוך משחק הרולטה החדש הגורם לי לנחש איפה נפלו טילים במקומות המוכרים כל כך של העיר בה גדלתי כל חיי, מתוך המצב המטורף הזה אני מתנגדת למלחמה.
לפני כמה שבועות, במציאות אחרת, שיחקתי דמקה עם ילד שאני אוהבת. במהלך המשחק הבאתי בחשבון שאאבד כמה מחיילי, ידעתי שכשאני "אוכלת" אחד מהחיילים שמולי אני גם מסתכנת באובדן חייל שלי, ובעיקר, ידעתי שבסוף המשחק כל החיילים יקומו לתחייה ונוכל להתחיל עוד משחק מההתחלה.
חיילי צה"ל, בניגוד לחיילי הדמקה, לא יקומו לתחייה. חייל מת נשאר חייל מת גם הרבה אחרי שהדי המלחמה שוככים. חייל מת לא יאכל, לא יישן, לא יעשה אהבה, לא ייצא לבלות, לא יקרא ספרים ולא יגדל ילדים. אני רואה בטלוויזיה את תמימותם של החיילים היוצאים לקרב לכאורה בשמי, מאמינים בכל ליבם שהם מסכנים את עצמם כדי להגן עליי, מרגישים חזקים, גברים, בלתי מנוצחים.
ואני רואה בעיני רוחי את יום הזיכרון הקרוב בו הם יצטרפו לרשימות הנופלים הבלתי פוסקות, הרבה אחרי שכולנו נשכח מזמן את שמותיהם, כשיהפכו לפצעים מדממים בנשמתם של בני משפחתם, חבריהם ואוהביהם. בשם הכוח המשכר והמשקר, בשם תחושת הצדק וה"אין ברירה", מדינת ישראל הורגת מאות אזרחים לבנונים חפים מפשע. גם הפצצת לבנון נעשית, לכאורה, מתוך כוונות טובות, כדי לעצור את הפצצת חיפה והצפון. בפועל, כמקובל במזרח התיכון, נוצרת כאן נקמת דם מתגלגלת ובלתי פוסקת, כשכל הפצצה על ביירות נותנת לגיטימציה להפציץ את חיפה, ולהיפך.
אני ישראלית גאה – אני אוהבת את המקום הזה, את השפה, את האוויר, את האור, את האנשים. כשהייתי בגן למדתי לצייר את דגל ישראל בצבעי פנדה בלי לצאת מהקווים הכחולים ולנופף בו בגאווה. אני אוהבת את ישראל כי זה הבית שלי, אבל אני מתביישת עד עמקי נשמתי בכך שמדינתי האהובה הפכה לרוצחת ילדים ואזרחים. מבעד לכוונות המשוכללות של מטוסי צבאינו הגיבור לא רואים ילדים. משם המציאות דומה למשחק מחשב – איקס, מטרה, בול פגיעה ועשן. כל הכבוד לצה"ל.
אבל על הקרקע התמונה שונה. על הקרקע, שוב ושוב, אנחנו הורגים ילדים חפים מפשע. בעזה, בביירות, בכפר כנא, ילדים קטנים שמשפחותיהם מנסות לברוח צפונה מדרום לבנון המופגזת, למצוא מחסה בבניין מוגן אל מול האיום של פצצות חכמות שאינן מבחינות בין איש חיזבאללה לבין ילד קטן.
הדוברים הרשמיים של צה"ל והממשלה עברו קורס מזורז במלאכת כיבוס מלים – מביעים צער על פגיעה ב"בלתי מעורבים", משוכנעים שילדים ונשים וזקנים וחולים יכלו לרוץ ולברוח מבעד לכבישים מחוקים וגשרים לא קיימים, נאחזים ב"הזהרנו" וב"לא בכוונה" ויאללה, לטעות הבאה.
דוברינו המסוקסים נאחזים בטיעון ה"מגן האנושי", כאילו שאנחנו כאזרחים יכולנו לעשות משהו מול לוחמים חמושים שמאלצים אותנו להישאר במקומנו וכאילו שבסיסי צה"ל ומתקנים ביטחוניים לא יושבים בלב ליבה של אוכלוסייה אזרחית בחיפה, בתל אביב או בדימונה.
אין בי כל רחמים או אמפתיה כלפי נסראללה וחבר מרעיו – ראשית, מפני שאין בי כל רחמים או אמפתיה כלפי כל מי שבוחר בדרך האלימות, שנית, מפני שאין להם כל צידוק חוקי או מוסרי למלחמה למעט תאוות הכוח והשליטה, וגם בשל הסיבה הפשוטה שהם רוצים להרוג אותי ואת יקיריי, ברמה הכי אישית.
אבל זה שאני נמצאת תחת איום, זה שאנחנו נמצאים תחת איום – זו אינה סיבה לאפסן בבוידעם את הערכים, העקרונות והמוסר. אסור להרוג אזרחים חפים מפשע, אסור להרוג ילדים (ולא משנה איזה פשע עשו הוריהם, אחיהם או שכניהם) לא מסיבות של הסברה, לא בגלל שזה נראה לא טוב בתקשורת הזרה, אלא פשוט מפני שזה אסור. לא הגון. לא מוסרי. רע.
מוסר הוא לא מלה גסה. מוסר הוא הבסיס שעליו כל חברה אנושית מתקיימת, מוסר הוא מה שנובע מיכולתינו לחשוב ולשקול, להתלבט ולהרגיש, מוסר הוא מותר האדם.
ולהרוג ילדים זה לא מוסרי, נקודה. בלי "אבל", בלי כוכבית, בלי אותיות קטנות. לכל ילד מגיע לשחק, לבכות ולצחוק, ללמוד, לרוץ ולקבל חיבוק ונשיקה ממי שאוהב אותו.
הילדים שנהרגים במלחמה המיותרת הזאת ובכל המלחמות המיותרות האחרות הם לא "שבבים שעפים כשחוטבים עצים". הם נשמות שלא עשו כל רע, בני אדם שנקלעו שלא ברצונם לשדה הקרב ואינם יכולים להגן על עצמם. ילד הוא ילד הוא ילד – בנצרת ובטבריה, במרע’ר ובכפר כנא, בעזה ובשכם, בביירות ובחיפה. ילד הוא ילד הוא ילד, ולאף ילד לא מגיע למות, לא בכוונה ולא בלי כוונה ולא בכלל.
לכל הילדים, גם באזור המטורף בו אנחנו חיים, מגיע לשחק, מגיע להם אפילו "להרוג" חיילי-כאילו שיקומו לתחייה מיד בתום המשחק.
ומגיע להם, ולי, ולכולנו – לכל אזרחי הארץ המדממת הזאת מכל צידי הגבול וה"אין גבול", מגיע לנו להפסיק להיות חיילי משחק בידיהם של מנהיגים שמקדשים את הצדק, והלאומיות, והאדמה, ושכחו את הדבר הקדוש ביותר והבסיסי ביותר – קדושת החיים.
באמת זה לא מוסרי להרוג ילדים בכל תנאי? נניח שמישהו מחזיק 100 ילדים בני ערובה. את יודעת שאם תעשי פעולה שתהרוג 5 מהם תצילי את 95 הנותרים אבל אם לא תנקטי בפעולה זו יהרגו נניח 20 ילדים. מה את עושה? זה בדיוק המצב שמדינת ישראל נקלעה לתוכו – כל הצפון בני ערובה בידי ארגון טרור שיש לו מדינה ומפעם לפעם הוא רוצח כמה ילדים ואזרחים ישראלים כדי להראות שהוא קיים ובפעמים אחרות הוא מנסה ולא מצליח. ישראל החליטה להרוג את חמשת הילדים מהדוגמא כדי להציל את היתר. וזה הרבה יותר מוסרי מלצעוק שאסור להרוג ילדים. ועוד הבדל אחד. אלה לא הילדים שלנו ולממשלת ישראל יש אחריות על ילדי ישראל ולממשלת לבנון אחריות על ילדי לבנון. אם אכפת להם מילדים לבנונים שירסנו את חיזבאללה שלא יפגע בילדים ישראלים כי אם ילדים ישראלים יפגעו אנחנו לא נדאג יותר מדי ללבנונים. ועדין אנחנו דואגים לילדים הלבנונים יותר מהחיזבאללה. אני מניח שלא ראית את סרטי הירי של חיל אויר כשמבטלים פגיעה בטרוריסט כדי לא לפגוע בשלשה ילדים ולא שמעת את ההתלבטויות של הטיסים. טוב אבל אלה פושעי מלחמה ואילו נסראללה וחבורתו צדיקים שרק הם זכאים להגנה.
טלי אני מסכימה עם כל מילה שלך.
אני מזמן הגעתי למסקנה שלשבת על הגדר ולבקר מבוקר עד ערב לא תורם דבר.
ספרי לי טלי יקרה, מה את בעצם מציעה לעשות? יש לך פתרון פלא אחר? לו היית אולמרט, מה היית עושה אחרת?
תעני לי טלי, בואי נהיה מעשיות לרגע, חדל קשקשת לשם הקשקשת בלבד.
רשומה נפלאה שכתובה בצורה מהפנטת ופיוטית. ומעבר לכך- דואב הלב על ילדי הצפון כמו גם על ילדי לבנון. הלב כואב כשאני חושבת על תושבי לבנון הנצורים והלכודים במלכודת המוות- לבנון, שגשריה מופצצים, ושאין להם איך לברוח, וכבר לא כוח ודאי כי העדר אספקה הומניטרית מכלה את הכוחות לברוח גם אם הכרוזים הופצו. אני חושבת על כל התושבים בלבנון שאיבדו בית, חיים שלמים המגולמים בתוכו, סיכוי לחיים נורמלים בטווח הקרוב שכן הגשרים נהרסו, דרכי התחבורה, החיים שותקו ונהרסו בלבנון. כואב לי הלב- לבנון היא מדינה כל כך דומה לישראל מבחינות רבות.
זוהי מדינה רב עדתית, שיש בה מאבק דומה לזה שבישראל בין עדות שונות. היא מוקפת אוייבים ( לא רק אנו, מסתבר )- ישראל עם ‘תגובות היתר’ מדרום, וסוריה שרצחה את חרירי, כבשה כיבוש דורסני, והעלימה קרוב ל 17000 לבנונים בצפון. כשסניורה בכה חשבתי מיד על 3 סיטואציות דומות
– על ויצמן, בתום השואה ומלחמת העולם השניה, כשהוא עושה את ההסברה שלו בקרב מנהיגי ארצות הברית. באחד המפגשים מרר בבכי על יהדות אירופה
– על לוי אשכול, ערב מלחמת ששת הימים
– על דובצ’ק ב’אביב פראג’ ב 1968- ערב הפלישה הסובייטית
כשאני חושבת על מנהיגים בוכים אני חושבת על ממדינות קטנות עם סיפור טראגי. מדינות ש’חוטפות’ פעם אחר פעם מכות רעות, לא פרופורציונאליות משכנים אטומי לב אשר ממשיכים להכות גם כשהמוכה חבול ומדמם.
דמעותיו של סניורה גרמו לי לאהדה כלפיו, וכלפי לבנון, יותר מאשר ההצהרות המתלהמות וחישובי הבחירות הבאות של המנהיגים שלנו.
"שריפה אחים, שריפה, העיירה בוערת"- השיר הזה, פתאום מקובע בתודעתי דווקא בהקשר לבנון.
בירות בוערת.
אני מסכים לדברייך טלי. בשבוע הבא אני נמצא באיזור הצפון לרגל לוויה שאני אמור להשתתף בה, ואשמח להפגש איתך לכוס קפה וטוסט זיתים.
אתם בטח קוראים פה ושם מה כתוב גם באתר הזה.
אז הנה מסר לבוסים שלכם.
אולמרט פרץ וחלוץ – התפטרו עכשיו.
לא פחות ולא יותר. פשוט להתפטר.