לא לעתים מזומנות מתנהל פולמוס על הזכות ל"מותג" שמאל. אפי יער ("מה קרה לשמאל", "הארץ" 7/8) פותח פולמוס שכזה (ולא ברור אם בתור איש שמאל נעלב, או כמומחה "ליישוב סכסוכים וגישור"). כיוון שאני מזהה את עצמי בפתולוגיה שמנתחים יער והפסיכולוג רוקיץ’, הדבר מקנה (במובן הפרלמנטרי) את זכות התגובה.

למותר לומר שאין במערכת הנורמטיבית שאנו חיים בה כל אמצעי היכול למנוע, ממי שחפץ, להגדיר עצמו כשמאל, אפילו הוא בעד הכיבוש (ראו יגאל אלון, יעקב חזן, ישראל גלילי ורבים טובים אחרים). יכול לראות עצמו כשמאל אפילו מי שצידד או מצדד בניסיונה ההיסטורי של ברית המועצות. לתרומתו של יער יש מובן רק אם "השמאל הדמוקרטי" מבקש את קירבתו או את שותפותו של ה"שמאל הטוטאליטרי". אגב, חשוב לתת את הדעת על כך שכל האפיונים הללו מחולקים על ידי יער עצמו, אולי בזכות ניסיונו ביישוב סכסוכים.

אישית הייתי נגד ההתקפה על לבנון מתחילתה (ואיני חוזר בתשובה) ועם זאת איני מבין באיזה מובן איני שמאל דמוקרטי: עמדתי נקבעה אישית, איני חבר בשום גוף (ודאי לא בגוף מחייב). נכון הדבר שבנושא היחסים בין ישראל ושכנותיה הערביות מצאתי את עצמי, לפחות מאז 1967, בהתנגדות חריפה ביותר לכל ממשלות ישראל. על מנת להגן על עמדה מפוקפקת בנושא המלחמה הנוכחית צריך כנראה להכפיש בתוארים של "אי-דמוקרטיות", "טוטאליטאריות", "דוגמתיות", "שבטיות"(?), אי-יכולת להתמודד עם אינפורמציה כיאות ועוד. כל זאת, בכרוז בן פחות מ-400 מלה, שבו לא מוצגת אף לא עובדה אחת שבגללה יוצא הקצף.

ובכן, בנושא המלחמה שבעיצומה, חשוב להזכיר את העובדות הבאות: חיזבאללה השתלט והתבצר בדרום לבנון כתוצאה של מדיניות ממשלת ישראל בזמן ובעקבות מלחמת לבנון של 1982, בצירוף החולשה האנדמית של השלטון המרכזי בלבנון. מדינת ישראל לא ניסתה מעולם לתרום ליציבותה של מדינת לבנון, בעיקר מכיוון שמדיניות כזו היתה מחייבת הסדר מקיף עם הפלסטינים. קשה לראות ברקע גורם אחר של חיכוך בין ישראל ללבנון. פרט לתרומה אפשרית סורית. אולם מאז ניסיונם של יצחק רבין ואהוד ברק, ניתן להסיק שגם ממד זה קשור בצורך להביא לסיום את ההתפשטות הטריטוריאלית של 1967.

בעקבות ההתנתקות החד-צדדית, של ברק מדרום לבנון (בדומה לזו של שרון-אולמרט מרצועת עזה), לא נעשה כל ניסיון לבנות על בסיס ה"וויתור" כל מדיניות לטווח ארוך, לקידום תהליכים לקראת שלום ויציבות. שתי ההתנתקויות שימשו בעיקר להשפלת הצד שמנגד. התוצאה היא שהפלישה של 1982 ביססה את מעמדו של החיזבאללה בדרום לבנון, שהתגלה ככוח היחיד במרחב הלבנוני (ואולי מעבר לכך) המסוגל להתמודד עם הצבא הישראלי, אחרי שהתגלתה ערוותו של צד"ל. קיימת אנלוגיה הדוקה למעמדו של החמאס בקרב הפלסטינים.

כך אנו מוצאים עצמנו בתחילת יולי 2006 עם כוח מאורגן, רב-עוצמה על גבול הצפון, כוח שישראל אינה מוכנה להכיר במעמדו (דה-פקטו) כשם שהיא דוחה כל רעיון של הסדר אזורי שישלב כוח זה במסגרת המדינה הלבנונית. שוב, כנראה, בגלל החשש מהצורך המתחייב של הסדר השאלה הפלסטינית. בנוסף לכך בבתי כלא ישראליים נמצאים אסירים (חטופים) אנשי חיזבאללה. מצב בשֶל לתקריות גבול מזדמנות, כתוצאה מהערכות משתנות של יחסי כוחות.

תקרית הגבול היא אירוע חמור. אך עד להשתוללויות של ארה"ב ושל נאט"ו בעיראק ובאפגניסטן, הקהילייה הבינלאומית יצקה דפוסי התנהגות לטיפול בבעיות מסוג זה. אולם הצמד ישראל-ארה"ב חש עצמו מאויים בכל הקְשר של סדר ומשפט בינלאומיים, מתוך תפיסה קורבנית בעולם "מעבר לאידיאולוגיה". מעניין היה להחכים, ממומחה "ליישוב סכסוכים וגישור", וללמוד על גרסת העובדות המשמשת ל"שמאל הדמוקרטי" להצדקת ההרס וההרג שאנו מנחיתים על לבנון כולה, ובצידם הכאב על הקורה לתושבי הצפון, שלמען שלומם יצאה ישראל למערכות נוראות פעם אחר פעם.

ולסיכום, תוספת קטנה לטענתו של יער על-כך שאנו (אני) טוטאליטריים ודוגמאטיים בכך שעמדתנו הביקורתית על מדיניות הביטחון והחוץ (ולמרבה הבושה אף החברתית) היא בלתי משתנה. חשוב שגם "השמאל הדמוקרטי" יבין שעיכול מושג "החטא הקדום" מסוגל לקדם גישור והבנה. במקרה שלנו חטא זה הוא הכיבוש על כל השלכותיו (40 שנה), ובראש וראשונה ההתנחלויות. בהקשר זה קשה, למרות רצון טוב, למצוא צידוקים לצעדים מדיניים חד-צדדיים של ישראל, מבלי שתתקבל למפרע עמדה השוללת, מן היסוד, את מצב הכיבוש. בסופו של יום, מה שיותיר אנשים עם הצורך לאפיין עצמם כשמאל כלשהו, תהיה יכולתם, גם באיחור, להבין אמת בסיסית זו.

Share on Facebook