שלום יוסי גורני. החלטתי לכתוב לך בעקבות מאמרך ב"הארץ" מה-30 ביולי ("מלחמת העצמאות השנייה"). אני בטוח שלא אפר במכתבי את שלוותך אבל כתיבתו תקל עלי להרגע. בתום מלחמת העצמאות מדינת ישראל השתרעה על 78% משטח פלשתינה המנדטורית במקום על 55% שהוכרו לה על ידי האו"ם. המאבק נגד המסתננים העסיק אותה עד למלחמת 1956. גבולותיה של המדינה לא הוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית. אחרי 1967 הפכנו לאדוני כל הארץ והתחלנו ליישב את השטחים שנכבשו.
המאבק על ביסוס העצמאות חופף מאז את המאבק על הרחבת ההתנחלויות. מלחמת העצמאות שוב לא התנהלה על 55%, שוב לא על 78% כי אם על מקסימום משטחי ארץ ישראל. הגולן ב-1967 וחוות שבעא הוסיפו שטחים לשטחי א"י שבידנו. במשך 18 שנה מלחמת העצמאות התחוללה גם על השלטון בדרום לבנון והנסיגה תחת אש נחוותה כסכנת נפשות לעתידנו. היום מלחמת העצמאות מתנהלת על בשרו של העם הלבנוני והפלסטיני כשסלעי המחלוקת שוב אינם גבולות 67′ כי אם שליטתנו בגולן ומדיניות החנקת הלאומיות הפלסטינית: להפרדת הגדה מהשטחים ולהרס הכלכלה והמוסדות הפלסטינים נלווים הסיכולים הממוקדים ומדיניות החרם על המנהיגים. זו היא מטרת מלחמת העצמאות הנוכחית: להתעצם עד לנפיחות המקסימלית ולהכות בכל הגזרות האפשריות.
מה הם התנאים הנחוצים להשלמת מלחמת העצמאות, כלומר ליצוב נוכחותינו המדינית באזור? לדעתי, גיבוש גבולות בטוחים ומוכרים וחוקה דמוקרטית (לא דמוקרטית-יהודית).
למטרה רצויה זו אפשר להתנהל בשתי דרכים קוטביות: לכפות עצמנו ותנאינו על שכנינו עד להכנעתם הסופית. בעוד 20 שנה, בעזרת השם, לאחר שניישב בשטחים ובגולן עוד חצי מיליון יהודים, שאלת החזרה לגבולות 67′ תהיה אנכרוניסטית. הרי אף אחד לא תובע היום מהאמריקאים להחזיר את ארצם לאינדיאנים. דרך מחשבה זו, הדומיננטית היום בישראל, תוליך בהכרח לעימות טוטאלי עם העולם הערבי ולברוטליזציה גוברת של המנטליות הישראלית. במקרה הטוב נתגבש כמבצר המטיל אימתו על סביבותיו. במקרה הרע – נתדלדל לגטו נצור שליחו הולך ומתייבש. הדרך השנייה, המנוגדת לזו שתארתי והמיושמת למעשה, מחייבת לשים קץ לדינמיקה הציונית שהביאתנו עד הלום ולהמירה בעוד מועד בדינמיקה דמוקרטית משוחררת מכל אתניציזם שהוא.
לדרך הראשונה אין שום סיכוי לקדם את השלום. בכל תרחיש אפשרי נישאר מוקפים באויבים בפועל או בכוח, ללא ידידי אמת. בדרך זו אנחנו מתנהלים כבר 100 שנים. בתחילה, כדי להבטיח את אחיזתנו בארץ: הבטחת עצמאותנו הלאומית התנהלה תוך דחיפות מרפק בלתי נמנעות שלא קראו תיגר על הלאומיות הפלסטינית אבל התעלמו ממנה. אחר כך, מ-1947 פעלנו כדי להצר את תחומיה של לאומיות זו ואחרי 67′, פעלנו בדרכים שונות כדי לרמוס בשיטתיות את הלאומיות הפלסטינית כדי למנוע כל אפשרות לפשרה טריטורילית בארץ שממזרח לירדן. מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים ב-1967 לא נבלם על ידי אף אחת ממשלות ישראל עד עצם היום הזה, וכולן, ללא יוצא מן הכלל, פעלו להרחבתו. גם פינוי מתנחלי הרצועה משתלב באותה אסטרטגיה ראליסטית הפועלת לעיקור הסוברניות הפלסטינית בכל הדרכים האפשריות, בהתחשב בנסיבות הפוליטיות ובדעת הקהל הבינלאומית. שרון, בניגוד לליברמן, הבין שהשלמת ההשתלטות על מרבית חבליה של ארץ ישראל הוא תהליך התובע לא רק נחישות כי אם גם אורך רוח …
מראשית דרכנו בארץ מחנה אויבנו מורכב משני מקורות: מאלה שמאז ומתמיד התנגדו לעצם נוכחותינו באזור. אם כי כעבור זמן מחנה זה מייצג מיעוט הולך וקטן. מנגד, גדל בהתמדה המחנה המתגונן כנגד המגמה המתחזקת – ככל שהמפעל הציוני הולך ומתפתח – לנשלם לחלוטין מביתם ומארצם. כל עוד הדינמיקה הציונית תמשיך לבטא את החיוניות הישראלית, מחנה אויבנו הפלסטינים ילך ויתעצם עד שיקיף את האוכלוסייה הפלסטינית כולה. מחנה זה יישאר תמיד הטרוגני, מורכב ממגוון רחב של גופים, דעות, אינטרסים ואידיאולוגיות שונות אבל יטביע חותם יותר ויותר עממי על המאבק הפלסטיני נגד מדיניות הכיבוש והדכוי. וככל שנענה אותם כך יתעצם מרדם בנוכחותינו על שארית נחלתם. היום המרי והמרד הפלסטינים מוזנים בעיקר על ידי העוולות שאנחנו גורמים להם ורק מעטים לוחמים בנו מתוך כוונת בראשית כדי לשרשנו לחלוטין מנופו של המזרח התיכון.
כך מתפתחת עכשיו גם בלבנון האיבה לישראל. יש השונאים אותנו שם על עצם היותנו אבל כבר מזמן נוספו אליהם כל נפגעי 18 שנות שליטתנו שם. היום, כל לבנוני בעל כבוד אויב לנו, רוצה בחזרה את שבויו הנמקים בכלאנו (ממשלת ישראל הפרה הבטחה בעניינם) ותובע מאיתנו את חוות שבעא, המקבילה לטאבה המצרית. היום, ישראל מגייסת לה אויבים לשנים ארוכות מקרב שכבות אוכלוסייה שאהדו אותה עד כה… כל פצצה נוספת מאחדת את העם הלבנוני ומקילה עליו להתגבר על החיכוכים והמאבקים העדתיים הקורעים מזה שנים את רקמתו. הקנאות הדתית, הא פריורית, נדחקת הצידה מפני הסולידריות הלאומית הנחנכת בצל ההרס הנגרם להם על ידינו.
אותה התפתחות מבשילה גם אצל הפלסטינים. שתי האינתיפאדות מרמזות בבהירות גוברת כי מדיניותה של ישראל, כמו של כל כוח דורסני שאינו יודע להתרסן, תבצר ברגע מסוים את האחדות הלאומית ותצייד את הפלסטינים בקיר של ברזל עליו יתנפצו כל התחבולות הקולוניאליסטיות ששרתו עד כה בהצלחה את עניינה של הציונות. קיר הברזל הומלץ לנו על ידי ז’בוטינסקי כדי להחזיק מעמד בתחילת דרכנו מול הקמים עלינו. היום הוא מבטא את תהליך הפיכת מלחמת השחרור הפלסטינית לראשונה – למלחמת שחרור עממית. עוד מעט ולא תשמע יותר על חמאס ופתח ועל מלחמת כנופיות כי אם על מאבקו של הנוער הפלסטיני הלוחם על עתידו עם הגב אל הקיר. היום אחוז אחד או שנים הם לוחמים בפועל. מחר הם יהיו שלושה וארבעה וחמישה. מול מכבש דיכוי יותר ויותר לחצני תתעצם הסולידריות הפלסטינית וההתנגדות לכיבוש.
עד לאחרונה נהגתם לחשוב ש"הכלבים ינבחו אבל השיירה תעבור". מזה שנים שלוח הזמנים הדיפלומטי של ישראל הוא הצביעות. ניצלתם (פה אני עובר לגוף שני רבים) לאורך השנים את כל החולשות של הפלסטינים (נחשלות, קנאות, אינדיפרנטיות פוליטית, האגואיזם והשחיתות של האליטות הפלסטיניות המתגוררות בחו"ל או מיובאות מחו"ל, מכת המתאבדים) ופוררתם את אחדותם באמצעות לחצים ופיתויים מכל מיני סוגים (דילים מפוקפקים, רצח, מחסומים, מאסרים המוניים, גיוס אלים של מש"תפים) כדי להגיע עד הלום, עד לסף ההתמוטטות הסופית של הקולקטיב הפלסטיני. אסטרטגיה זו הגיעה עכשיו לקיצה משום ששעת האמת הגיעה וצפירותיה מהדהדות בכל אוזן קשובה: פלשתינה עכשיו או אף פעם. לחיים או למוות! היום כל פלסטיני לומד לדעת שהציונים לא ירפו מצוארו עד שישטחו אותו פרקדן על הרצפה. המדיניות הכוחנית המופגנת בלבנון היא שיעור מצוין לכל מי שלא הבין עדין שהציונות התגלגלה ברבות הימים מתנועה הבונה את הכלים להבטחת קוממיותו של עם ישראל כעם סוברני בארצו לתנועה אתניציסטית, שבטית, הבזה לזולת ונוסף לכל – נגועה בחידקי המגפה הנאו קונסרבטיבית שכבר השמה את עיראק ואפגניסטאן.
יוסי, השמעת את דבריה של גאולה כהן ברשת ב’ ב-29.7.06 בשעה שש? כך דיברו הנאצים. והיא איננה היחידה הנוהמת כך את לאומיותה החייתית. האם גם אתה חושש ששלום מוקדם מדי עלול להטמיע אותנו באוקיאנוס ערבי? האם גם אתה מקווה להציל את "יחודנו" מאחורי חומה ובריח החותכים בבשר החי של שכננו? בטווח הארוך יותר, רק הגטו או מדיניות האדמה החרוכה סביבנו יוכלו לעכב את סכנת ההתבוללות במזרח התיכון. יפעל בו אותו הגיון הפועל כבר עכשיו, שישים שנה אחרי השואה(!) בצרפת על יהודי צרפת, ובארה"ב על היהודים החיים בה. הברירה היחידה הנתונה בידי הישראלים היא זו: מי יבולל את מי? התנצח הדמוקרטיה במדינת ישראל נאורה או שנוכרע על ידי חוסר הסובלנות, הנחשלות, הקנאות והשחיתות הרוחשים סביבנו ובתוכנו.
יוסי, כדי שמדינת ישראל תחיה ותשגשג על הציונות לפנות המקום ללאומיות שפויה. כל ליחה כבר יבש וליבה פועם אך ורק בקרב הגנרלים, הרבנים והעסקנים שלא למדו מההיסטוריה ש"תפשת מרובה לא תפשת". הציונות תלויה היום כאיבר מדולדל על בלימת ה"רק כך!". וככל שנכה בהם כך תואץ הערכותם של המוני העם הפלסטיני להתמודדות המכרעת נגד הכובש הישראלי. פה לא מדובר ב"אל קעאידה" כי אם במלחמת עצמאות! המאבק אינו בין דמוקרטיה לפונדמנטליזם מוסלמי כי אם בין ישראל אימפריאלית לקורבנותיה!
הניסיון להבטיח את קיומה של ישראל על פי מסורות דוד, ירבעם מלך ישראל או אלכסנדר ינאי עלול להעלות לישראל בחייה! כבר היו דברים מעולם. הרס לבנון, הרס פלשתינה, צריכים לצרוב את התודעה של כל ישראלי אוהב עמו כפעמוני אזעקה לגורל ארצו. ככל שהסיכוי לפלשתינה עצמאית או שוות זכויות ילך וייחלש כך פניה של ישראל ילכו ויתעוותו, ילכו ויתבהמו.
ביינתים, יוסי, אתה לועג לניתוחי שהרי אתה ולא אני מוקף על ידי המוני ישראלים ישרי דרך המוטעים כמוך על ידי החונטה של הגנרלים והעסקנים האפורים המנחה את המדינה, המוכנה להפוך את כל המזרח התיכון לאדמה חרוכה כדי "לנצח" ובלבד שבוש יתן לה אור ירוק.
האלטרנטיבה לתרחיש הנורא המאיים עלינו היא התנערות ממדיניות של "עוד דונם ועוד עז", ומן המיתוסים הדתיים לאומיים המזינים את הפוליטיקה הישראלית. מול ספר יהושע יש להציב את הנביא ירמיהו. מול יהדות הגטו המתבצרת מאחורי החומה יש לנער את האבק החונק את חיוניותה של היהדות שפרצה גבולות, מרדה בהגיון פרושי בן 2000 שנה והולידה את איינשטין את מרקס ופרויד. היא גם הולידה… את הציונות החלוצית שבנתה מדינה לתפארת אבל פשטה את הרגל פוליטית ומוסרית משעה שנאלצה להתמודד ברצינות עם השאלה הערבית.
בשעת המשבר הנוכחית האמת יוצאת לאור ומוכיחה בברור כי כבר מראשית דרכה הציונות על כל זרמיה נכשלה בהבנת האלטרנטיבה המתחייבת: חתירה לבניין חברה דמוקרטית בארץ או דחיקת הערבי מפני היהודי המתיישב.
התוצאה: על ישראל לבחור עכשיו בין מלחמת שמד או דו קיום. המשכה של מלחמת העצמאות היהודית כמוה כהיסחפות למלחמת שמד.
אנחנו פוסעים במהירות לקראת הברירה הבאה: אחווה יהודית ערבית או פאשיזם דורסני. ברירה זו היא כולה שלנו שהרי היום אנו החזקים, אנו הכובשים ואנו בעלי היוזמה לטוב או לרע.
גם אתה, יוסי תצטרך לנקוט עמדה … או להיסחף בזרם.
בידידות של ימים עברו
שאול גינזבורג
מאמר מעולה. חשיבותו העיקרית בקביעה כי "בדרך זו אנחנו מתנהלים כבר 100 שנים". אכן חוליי הציונות לא החלו ב-1967 ואף לא ב 1948 אלא למן הרגע שבו נוצר קונצנזוס מוסדי גורף סביב אפליית לא יהודים בחברת המהגרים החדשה שהתגבשה בארץ הזאת.
— קישור —
1. ההשוואה של חוות שבע לטבה-טבה היתה שטח במחלוקת שההכרעה עליו הועברה לבוררות בינלאומית.חוות שבע הוכרה על ידי הגופים הבינלאומיים כשייכת לסוריה. ישראל הודיעה בעבר שתסכים להעביר את השטח לסוריה בתנאי שסוריה אכן תצהיר כי היא מוותרת על השטח- משום מה האחות הגדולה סוריה מסרבת לעשות כן
2. במקום לציין שוב ושוב את המילה אסירים לבנונים-חוץ מסמיר קנטור ויוסף נאסר(אזרח ישראלי דרך אגב) – מי הם האסירים האחרים?
מספר הערות (ברשותכם):
א. זה זמן לא קראתי מאמר כל כך מבין ומאיר עיניים.
ב. אכן, רק מרחוק ניתן לראות כל כך בהיר ולא לפחד לומר אמת.
ג. שרון אינו עדיף על ליברמן, פשוט ליברמן טרם תפס את השלטון (אולי יום זה אינו רחוק) ולכן עמדותיו עדיין מכסימליסטיות.
ד.לכותב: זה מקרה אבוד. חבל"ז. הסוף יבוא עקב איבוד דם (אני למשל בדרך החוצה). אם ניוושע, זה יהיה ע"י כך שחוד מאבקנו יופנה למישור זכויות אדם. במישור זה, כלומר לתביעה לשוויון זכויות לתושבי הגדה המערבית לרבות זכות הבחירה, ניתן לגייס תמיכה בינלאומית מקיפה, מה שיביא עלינו מדינה דו לאומית או יגרום להתפכחות מהחלום הציוני של טרנספר הפלסטינים לירדן ממש ברגע האחרון.
מתוך האמור ניתן להסיק שלדעת הכותב הפתרון הוא ויתור על הלאומיות הישראלית. רק לא טרח הכותב להסביר מדוע לותר על הלאומיות הישראלית ולא על הלאומיות הפלשתינית. כשקוראים את האמור יכול כל אחד להבין שישראל היא שדחתה פעם אחר פעם פתרונות לשלום והרי האמת הפוכה לחלוטין – בכל פעם שישראל הציעה תנאים לשלום היא נענתה בפרץ של רצחנות ברברית. הסכמי שביתת הנשק ב 1949 היו אמורים להוביל לשיחות שלום והתוצאה היתה פידאיון. ב 1967 הציעה ישראל דיונים על שלום ונענתה בשלשת הלאוים של חרטום. באוסלו נעשה נסיון להגיע לשלום עם הפלשתינים תוך החזרת הנהגתם המנודה לגדה ונענינו בפיצוצי אוטובוסים וברצח מאות ישראלים. גם ברק ניסה את כוחו בויתור כמעט על כל השטחים הכבושים ויציאה מלבנון ונענה בטרור רצחני. הכתבה יפה נכונה ומכוונת למטרה טובה אבל היא מופנה לכתובת הבלתי נכונה. אגב, כדאי לשים לב שדעות הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני זהות – מלחמה לעולם עד השמדת אחד הצדדים.
מאמר נפלא, מצוין, שצריך להיקרא בכל מקום. מדוע? כיוון שבניגוד לאמרות השפר של השמאל הראדיקלי, אשר אינן מבחינות בין היות התנועה הציונית צודקת בראשיתה, מתגוננת בשנים 1947 – 1967- וקולוניאליסטית החל משנת 1967, מבחין כותב מאמר זה בין היות הציונות צודקת מלכתחילה, לבין התפנית הגזענית שערכה. ועל כך יש לשבח אותו, יחיד סגולה ב’גדה השמאלית’ ( כמעט ).
הנה ציטוט ראוי של הכותב, אשר הופך את המאמר לפנינים:
המדיניות הכוחנית המופגנת בלבנון היא שיעור מצוין לכל מי שלא הבין עדין שהציונות התגלגלה ברבות הימים מתנועה הבונה את הכלים להבטחת קוממיותו של עם ישראל כעם סוברני בארצו לתנועה אתניציסטית, שבטית, הבזה לזולת ונוסף לכל – נגועה בחידקי המגפה הנאו קונסרבטיבית שכבר השמה את עיראק ואפגניסטאן.
והנה קישורים לביקורתי על השמאל הראדיקלי:
א.http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2712&CategoryId=53
ב. — קישור —
אני מסכימה לחלוטין עם כותב המאמר כי את הטרור יש לעקור אך ורק מן הלבבות, שכל פעולה אובר-תוקפנית של ישראל רק תעצים את התמיכה בטרור, שהגדלנו את התמיכה בטרור בעצם התוקפנות והכיבוש שנקטנו. אך להבדיל מכותבים אחרים ב’גדה השמאלית’ נקודת המבט של הכותב הינה ציונית: עלינו לחדול מתוקפנות גם משום שהיא לא מוסרית, אך גם משום שהיא בעוכרנו ולרעתנו. איני אוהבת שכותבי ‘הגדה’ שופכים את התינוק עם המים: עצם העובדה שכיבוש פלשתין או הפגזת לבנון גרועים ורעים, כולנו יודעים זאת, אך מי שבאותה נימה אומר שהציונות מראשיתה לא צודקת, שופך את התינוק עם המים.
אני מצטרפת לכותב המאמר: כדי להמשיך את המפעל הצודק של שיבת העם לארצו, הוא המפעל הציוני, עלינו לפנות לדרך של שלום, השתלבות והכרת הצד השני: זה תואם את האג’נדה הציונית. הציונות הייתה תנועת שחרור וקוממיות לאומית, ועל כן מבחינה תכליתית עליה לתמוך בתהליך דומה לפלשתינים. בציונות אמרו: "אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה" ועל כן לא יתכן שנחריב את לבנון.
שלום עם הפלשתינים, שלום עם לבנון ( אפשרי אחרי מה שעוללנו? ספק ), אך לא מטעם רטוריקה שמאלנית ראדיקלית של שנאת ישראל, אלא כהמשך טבעי לתנועה הציונית. לו לאחר ניצחון 67 היינו שועים לעצתו של פרופ’ ליבוביץ’ ז"ל, ועושים שלום עם כל שכננו, ומוסרים את שטחי הגדה לפלשתינים, היה פה שלום של אמת, זו הייתה קוהרנטיות ציונית. התפנית של 67′ היא סטיה חמורה מהתכלית של הציונות, לא המשכה, ומי ששופך את התינוק עם המים, מגנה את התוקפנות שלנו אך תומך בתוקפנות שלהם ("חמאס וחיזבללה אינן אלא תנועות שחרור" ) ומגנה את הציונות שהינה תנועת שחרור במקור, במקום לגנות אך ורק את התפנית התוקפנית שלה- מי ששופך את התינוק עם המים יש לו נקודת מבט חד צדדית ופשטנית.
ובאשר להרצל: שמאלנים ראדיקלים מרבים לצטט מדבריו כדי להוכיח כי התנועה הציונית מראשית דרכה הינה ‘קולוניאליסטית’. שטויות!
אני אביא ציטוט משלי: עמוס איילון, בביוגרפיה של הרצל מצטט מרשומותיו של הרצל: "זו תהא ארץ שבה נוכל לגדל זקנים שחורים, וזקנים אדומים, ואפים עקומים"
זהו המאפיין המובהק של תנועת שחרור, מיעוט נרדף אשר מחפש טריטוריה אשר בה יוכל שלא להרגיש נרדף. כל המלל הקיטשי וינאי של הרצל על ‘חזית נאורה של הקידמה מול הברבריות’- יש להבין אותו בהקשר של התקופה, הזמנים, המצוקה היהודית ולא לראות בכך הוכחה לכך שהתנועה הציונית "קולוניאלית".
עוד על הרצל: — קישור —
ועל התפנית של עליית השתן של הציונות ב 1967: — קישור —
אני מודה ומתוודה, כבר הרבה זמן לא קראתי כאן מאמר שאפשר היה להגדירו כטוב. ולא רק טוב כי הכותב יודע לכתוב אלא כזה בגלל שהוא חופף במידת מה למציאות חייו של האדם הסביר ונטול את אותה התלהמות בוטה המקובלת על רוב הכותבים האחרים.
אני מסכים עם כל מילה בחלק הראשון. במלחמה אין תקומה לעם ישראל וסופנו יהיה רע ומר. כותב המאמר ניסח זאת באופן מוצלח ולכן אני יעבור לחלק השני – הקוטביות השניה. לדעתי גם בתרחיש של תהליך שלום מדינת ישראל תחדל להתקיים ובסופו של דבר תוקם מדינת פלשתין על חורבותיה של ישראל. מדינת ישראל היא אנומליה אזורית והטבע שואף לאיזון. כתוצאה מתהליכי הגירה פנימה של פלשתינאים מחפשי עבודה והגירה החוצה של יהודים מחפשי חיים טובים יותר ישתנה המאזן הדמוגרפי בארץ. תיתכן גם מלחמת אזרחים במקרה הגרוע או עליה ברמת הפשיעה יחד עם הידרדרות סביבתית כתוצאה מהזנחה שכבר קיימת ורק תיגבר. אני לא צופה את קיום המדינה לאורך זמן ולכן אני מציע לוותר כבר עכשיו. לדעתי על העם היושב בציון להודיע לעולם הרחב שהוא מוכן לוותר על אדמתו ולצאת לגלות מבחירה. כל זאת מתוך דאגה כנה לשלום העולם ובצפיה שהמעשה הנשגב שלנו יהיה אות ומופת לאומות העולם וצעד ראשון לקיום של שלום. כמובן שאין בכוונתי לצאת מושפל לגלות. על מדינות העולם הנאור יהיה לספק לנו מקלט ואזרחות. אני למשל אשמח לעבור לניו-זילנד. כמובן שגם סיוע כלכלי ידרש, סה"כ אנו משאירים אחרינו מדינה מערבית בנויה לתפארת. אני מניח שכארבע מיליון ישראלים יענו להצעה ובכך נשיג שתי מטרות: עליונות מוסרית מוכחת. השניה: יציאה בזמן מפרויקט שנידון לכישלון.
אני מודה שהרעיון שלי אכן נשמע מופרך בהתחלהאבל שחושבים על זה אז זה קורא כל הזמן. מיליון פליטים לבנונים עזבו את בתיהם בתוך חודש. אז מה הבעיה לארגן עזיבה מסודרת שתארך כשנתים לארבע מיליון בני אדם? הכל שאלה של רצון טוב ושאיפה אמיתית לשלום.
במענה למגיב האלמוני הראשון:
אין המדובר בלאומיות הישראלית (שהרי משרד הפנים ובית המשפט העליון של מדינת ישראל חוזרים ומכריזים על כך שלאומיות כזו אינה קיימת), אלא בלאומיות הציונית.
הציוניזם הוא אחיו המבוגר (אם כי הקטן ותר בגודלו ובהשפעתו) של הערביזם והפלסטיניזם שליחו. אין בינו לבין הלאום הישראלי דבר זולת אמוצו החלקי של הראשון את השפה העברית.
הכותב מתעלם מן הנתון הבסיסי ביותר שעולה במלחמה זאת: חידלון הכוח הישראלי.
הציונות מבוססת מראשיתה על איון וכוח המגבה את האיון (והיא שונה במובן זה, החל מהעלייה השנייה – מקולוניאליזם קלאסי, הגם שיש קווים משותפים. המשבר הנוכחי הוא שלב חדש, שעדיין מעטים עיכלו את משמעותו: שלב התמוטטות הכוח. זהו כוח הכרוך ברמייה וסאוב כצידו המשלים, ומכאן גם הספקטקל שאנו רואים כיום בישראל: ריב נוכלים. ריב נוכלים היא תופעה של תגובת אנשי נכלים לספיגת מכה מאז’ורית לבסיס כוחם. היחודי במציאותם הוא שעולמם הוא בבחינת ג’ונגל של כל דאלים גבר, תוך התמוטטות בריתות וקואליציות שונות, במעין לוגיקה של מלחמת הכל בכל. מאידך, במערכת המבוססת על ערכי ומאמצי ייצור, הרי שמפלה קשה אינה מביאה לריב נוכלים, אלא למאמצי שיפור תוך הפקת לקחים אפקטיבית, ושינויים. כך, אנו רואים ריב נוכלים הן בצבא, הן כזה בין המרכת המדינית לצבאית. סיבתו של ריב הנוכלים (כתחליף לשינויים בונים) הינו שמדובר במערכות הבוזזות יצרנים ובוזזות מאמצי בנייה, ולכן – מסבוססות הונאה. מקור חשוב להונאה זו הינו הן הונאת יהודי העולם להתגייס למפעל הציוני (הונאות מסוג: ארץ ללא עם; כולנו אתנוס יחידני, הומוגני לכיד ונרדף וכד’), והן הונאת הערבים והעולם. כלפי הערבים תצורת ההונאה והנכלים כללה בצידה המשלים את הכוח המאיין. יש להבין, שכל שימוש בהונאה כלפי גורמים יצרניים או אותנטיים, הינו גם איונם האונטולוגי. זה שמשתמש בהונאה (אפילו בתחום הצרכנות) רואה במושא ההונאה יצור "קל ודליל" מבחינת תכונותיו האנושיות, ותכופות הוא יוצר קריקטורה מעוותת שלו, לעיתים דמונית, ולעיתים ניקלית ועלובה.
ליבת הציונית ההגמונית היא כוח שהמעטפת שלו היא איון והונאה, ותוצרם ההכרחי – סאוב. בשל הסאוב ואי היעילות כשל במלחמת לבנון השנייה בסיס הכוח. כאן תם איפוא עידן הפלשתיניזצייה הבלעדית של הסכסוך, כאשר ארצות ערב, שחששו מכוחה המדומה של ישראל, נסוגו ממאבקם בציונות. ניצנים לחזרת מדינות ערב לבסיס הסכסוך אנו רואים בהצהרותיו של אסאד, ובהצהרות נשיא תימן, וכן תחושת קיצה הקרוב של ישראל בקרב ההמונים הערבים. המאמר כאן, הינו לקוי ברוב הנחותיו להבנתי, ואנו שוב פוגשים בשבלונות מימיות משהו.
למערכת : אנא הביא גרסא שנייה זאת ולא הראשונה)
הכותב מתעלם מן הנתון הבסיסי ביותר שעולה במלחמה זאת: חידלון הכוח הישראלי.
הציונות מבוססת מראשיתה על איון וכוח המגבה את האיון (והיא שונה במובן זה, החל מהעלייה השנייה – מקולוניאליזם קלאסי, הגם שיש קווים משותפים. המשבר הנוכחי הוא שלב חדש, שעדיין מעטים עיכלו את משמעותו: שלב התמוטטות הכוח. זהו כוח הכרוך ברמייה וסאוב כצידו המשלים, ומכאן גם הספקטקל שאנו רואים כיום בישראל: ריב נוכלים. ריב נוכלים היא תופעה של תגובת אנשי נכלים לספיגת מכה מאז’ורית לבסיס כוחם. היחודי במציאותם הוא שעולמם הוא בבחינת ג’ונגל של כל דאלים גבר, תוך התמוטטות בריתות וקואליציות שונות, במעין לוגיקה של מלחמת הכל בכל. מאידך, במערכת המבוססת על ערכי ומאמצי ייצור, הרי שמפלה קשה אינה מביאה לריב נוכלים, אלא למאמצי שיפור תוך הפקת לקחים אפקטיבית, ושינויים. כך, אנו רואים ריב נוכלים הן בצבא, הן כזה בין המרכת המדינית לצבאית. סיבתו של ריב הנוכלים (כתחליף לשינויים בונים) הינו שמדובר במערכות הבוזזות יצרנים ובוזזות מאמצי בנייה, ולכן – מסבוססות הונאה. מקור חשוב להונאה זו הינו הן הונאת יהודי העולם להתגייס למפעל הציוני (הונאות מסוג: ארץ ללא עם; כולנו אתנוס יחידני, הומוגני לכיד ונרדף וכד’), והן הונאת הערבים והעולם. כלפי הערבים תצורת ההונאה והנכלים כללה בצידה המשלים את הכוח המאיין. יש להבין, שכל שימוש בהונאה כלפי גורמים יצרניים או אותנטיים, הינו גם איונם האונטולוגי. זה שמשתמש בהונאה (אפילו בתחום הצרכנות) רואה במושא ההונאה יצור "קל ודליל" מבחינת תכונותיו האנושיות, ותכופות הוא יוצר קריקטורה מעוותת שלו, לעיתים דמונית, ולעיתים ניקלית ועלובה.
ליבת הציונית ההגמונית היא כוח שהמעטפת שלו היא איון והונאה, ותוצרם ההכרחי – סאוב. בשל הסאוב ואי היעילות כשל במלחמת לבנון השנייה בסיס הכוח. כאן תם איפוא עידן הפלשתיניזצייה הבלעדית של הסכסוך, כאשר ארצות ערב, שחששו מכוחה המדומה של ישראל, נסוגו ממאבקם בציונות. ניצנים לחזרת מדינות ערב לבסיס הסכסוך אנו רואים בהצהרותיו של אסאד, ובהצהרות נשיא תימן, וכן תחושת קיצה הקרוב של ישראל בקרב ההמונים הערבים. המאמר כאן, הינו לקוי ברוב הנחותיו להבנתי, ואנו שוב פוגשים בשבלונות מימיות משהו.
אחד כותב דברי הבל והאחרת מוכרת ספרים ועוד אחת מפנה ל"קישורים" שלה וכותבת לחלוטין לא לעניין. חלס, בעל המאמר טרח הרבה כדי להראות מאין זה התחיל ולאן זה הולך. אני (לא אצטנע כאן) מראה דרך אופטימית: לפעול בכל החזיתות והמישורים למען המטרה של הכרה מלאה בזכויות הפוליטיות של הפלסטינים. התוצאה תהיה כנסת שבה האינטרסים הפלסטיניים יזכו לייצוג מלא ואילו האינטרסים היהושיים לא יינזקו כלל. אינטרסים של שתי העדות, כגון – רק לדוגמא – תחבורה ציבורית ורכבות בשבתות ושבוע עבודה יותר הגיוני – יקודמו. אז למה לוותר? הציוניזציה של הארץ יכלה להתבצע בהגינות וללא גרימת נזקים אלמלא הכוחנות והשרירות של הציונים עד כה. אפשר לשנות ויש מפתח לשינוי. זה יקח זמן אבל זה בר בצוע. למה ללכת לניו זילנד, מדינה שאינה אוהבת זרים? בואו נבנה כאן חברה חילונית סוציאליסטית ושוויונית המעניקה חינוך לערכים לנוער ומאפשרת לכל אזרח לקדם את תרבותו ולשונו.
comrade cirrus האם התעניינת אי פעם מי מהמדינות העולם רוצה לקלוט 4 מיליון יהודים?????????????
למה אתה מדבר שטויות????????