ב-12 ביולי 2006, יום פרוץ הקרבות, פירסמתי באינטרנט את מאמרי "תודה להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה". הייתי אז מראשוני המתנגדים למלחמה, ביחד עם קבוצת נשים (בעיקר) וא/נשי שלום שתויגו ע"י הקונסנזוס הלאומי המתלהב כ"בוגדים" וכ"הזויים". התנגדותנו למלחמה היתה כמובן מנומקת, מבוססת היסטורית, אסטרטגית ועניינית – ובעיקר ברורה מאוד. אותו "קונסנזוס" זעם עלי ועל שכמותי, אולי בשל המראה הלא מחמיאה שהועמדה בפניהם: היה די ברור שבתוך 4-5 שבועות רובם יחשבו כמונו. הנחת היסוד של "ביקורת מחלישה אותנו בזמן מלחמה" היא הנחת יסוד שגויה. לא מפליא שאותו קונסנזוס מבכה כעת את מיעוט הביקורת בזמן אמיתי, באותו זמן שהוא היה זה שהשתיק אותה. גם זה היה צפוי. כה חבל ששוב הטיפשות הלאומית-לאומנית הגורפת הזו עולה לנו במחיר דמים קשה, במחיר כלכלה מרוטשת, במחיר פגיעה קשה באוכלוסיות רחבות ובעיקר באוכלוסיות מוחלשות, במחיר המוסר הלאומי שלנו שהצדיק שוב את רצח האזרחים בלבנון בנימוקים אינפנטיליים של "הם הרביצו לנו קודם".
בפועל, הביקורת הנוקבת על התנהלות הדרג המדיני, הדרג הצבאי ועל תהליכי קבלת ההחלטות ובעייתיות הביצוע, לא נָדֲמה גם כשלכאורה היה עם ישראל בעד המלחמה והגדיר את המלחמה הרשלנית הזו כ"מלחמת אין ברירה". הקונסנזוס הזה הוכתב ע"י יחצ"נות לאומית מצוינת שהפעילה את העם דרך נגיעה צינית בפחדים וברגישויות העמוקות של כולנו, ובעזרתה המתלהבת של המדיה, המגויסת לקרב. כעת, הגיע זמנה של ההסכמה הלאומית להתהפך ולצאת נגד יוצרה. הגולם (תרתי משמע) עולה על יוצרו. כמו במלחמת לבנון הראשונה, כך גם כאן – אותו תהליך חברתי-פוליטי סביב המלחמה, ובאותו לוח זמנים. אנחנו לא לומדים. בינתיים, נהרגו יותר מ-100 חיילים, נוספו מאות אזרחים למשפחת השכול, נהרגו אזרחים ביישובי הצפון וביצענו טבח שיטתי באזרחים לבנונים במחיר אסטרטגי וטריוויאלי כבד של הגברת תמיכתם הפעילה בארגוני הטרור. ועוד לא דיברנו על ערים שיש לבנות מחדש, בשני עברי הגבול. בשביל מי? בשביל מה? האם היתה לזה מטרה? האם השגנו אותה?
את השאלות הללו צריך ללבן בשני ערוצים: ועדת חקירה ממלכתית ודיון ציבורי נוקב. מבין השניים, הדיון הציבורי חשוב יותר. רק לו יש את הסיכוי לחלחל לתוך מנגנוני החשיבה של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים, לייצר שינוי. המלחמה הזו חשפה את הבור העמוק שגלשנו לתוכו מבחינה אתית, מוסרית, העדר מוחלט של חשיבה אסטרטגית, שליטת גחמות-יחידים במהלכים צבאיים ולאומיים גורפים, הידרדרות קשה בתרבות הניהול – הן במסדרונות הפוליטיים והן בצבא, ואטימות מוחלטת לסבל אנושי. אבן שזרק טיפש לאותו בור, אפילו אלף חכמים לא יוציאו אותה. אבל אולי, רק אולי, 6-7 מיליון תושבי ישראל יצליחו למנוע את זריקת האבן הבאה. מלחמת לבנון הראשונה והדיון הציבורי שהתקיים אחריה, יצרו שינוי עמוק בתפיסת הלאומיות הישראלית, אולם לא עמוק דיו. כנראה שבכל זאת יש מטרה למלחמה הזו – להמשיך את תהליך החשיבה, שמשום מה עצרנו. להעמיק את חשבון הנפש הפנימי הקשור ביחס שבין הישראלי/ת לתפיסת הלאום, המרחב התרבותי-גיאוגראפי והביטחון שלו/ה.
לגבי ועדת החקירה, נעשים כעת ניסיונות של הדרג המדיני לבחור באלטרנטיבה הנוחה של ועדת חקירה פרלמנטרית. אסור לנו להסכים לזה. אני, אישית, לא יוצאת כמעט אף פעם להפגין ברחובות. למען קיומה של ועדת חקירה ממלכתית – אני מוכנה לצאת להפגנה. שכן, ועדה פרלמנטרית היא ועדה של גוף שחוקר את עצמו, המשך ישיר לתרבות הסיאוב שהכניסה אותנו אל תוך המלחמה הזו, כלי מצוין להלבנת הכשלים וניקוי המנהיגות הפוליטית והצבאית מיוהרתה, רשלנויותיה וכשליה (שלושה מושגים שמלווים את הלוחמה מיומה הראשון). לא שאני אופטימית – יש סיכוי גבוה שוועדה פרלמנטרית קום תקום, כמס שפתיים לתביעה לבדוק את כשלי המלחמה ועל מנת שבעצם לא יקרה כאן שום דבר: גם למלחמה הבאה נצא בפקודה לא כשרונית של אותם דרגים צבאיים ומדיניים, הלוקים באופן שיטתי בחשיבה קצרת רואי ולוקחים בעקביות החלטות חורצות גורל (לא גורלם, כמובן) שאינן מחזיקות מים.
בחמש שאלות מרכזיות על ועדת החקירה הזו לדון:
- תרבות הניהול והתקשורת בין הגורמים המנהלים
- תהליך קבלת ההחלטות
- אחריות והערכות המדינה לניהול ענייני העורף לפני, במהלך ואחרי המלחמה
- עקרונות החשיבה האתית-מוסרית-אסטרטגית של הצבא וההנהגה המדינית
- איפה החיילים החטופים, שהיוו את העילה לשוש-אלי-קרב? מה נעשה (או לא) על מנת להשיבם הביתה?
אין לי שום ספק שהנטייה הדומיננטית בוועדה כזו תהיה להתבוסס בשאלות של "מי אמר למי ומתי". צאו מזה. אנחנו דנים בתשתית החשיבתית, הרעיונית והביצועית שדרדרה אותנו עד הלום. אם לחבר את הדברים לסיסמא שנשמעה כאן שנים, ושרבים מתושבי מדינה לא הבינו ועדיין לא מבינים את משמעותה – "הכיבוש משחית" – הרי שעל הוועדה לדון בתוצאות ההשחתה הזו בכל רבדיה, החל מהקלות הבלתי נסבלת של החלטות יציאה לקרב, דרך שחיקה פיסית-רגשית של הצבא וחייליו, האטימות לסבל אזרחים בשני עברי הגבול; הקריאה של קצין אפסנאות ראשי לחיילי צה"ל לעסוק בביזה על מנת להשביע את רעבונם; הפרטת תושבי הצפון לחסדי אזרחים ועמותות; הפגזה חסרת אבחנה של ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בלבנון; האמירה של רמ"ט צפון בדבר מות החיילים בקרב היא אחריות אישית שלהם; הכניסה לקרבות במחיר דמים קשה לאחר שהתקבלה ההחלטה על הפסקת אש ועוד.
אז לסיכום, כפי שציינתי – כמו במלחמת לבנון הראשונה, כך גם היום, לוקח מספר שבועות לקונסנזוס להתהפך. אני מברכת את הקונסנזוס על התהפכותו. בסלחנות של מי שרואים צעד קדימה – לא ננטור לכם על שסייעתם לרשלנות המדינית-צבאית לשאוב את כולנו לביצה כאובה שקשה מאוד להחלץ ממנה. רק נזכיר לכם שהחוסן המדיני והצבאי שלנו קשור באופן הדוק לחשיבה ביקורתית ודיון ציבורי פתוח בענייני השעה, לא אחריה.
לכבוד הוא לי להיות בין האזרחיות והאזרחים המעטים (מדי) שראו את המיותרות, הרשלנות, הטיפשות, העדר התכנון והחשיבה, היוהרה והניהול הכושל של המערכה, המדינה והאינטרסים המהותיים של כולנו. אין מלים בפי לבטא את הערכתי לאותן/ם מעטות ומעטים סביבי, שלא נתנו את ידם להחלשת החוסן האנושי והאזרחי שלנו ע"י אותו קונסנזוס, שהזיק לנו לא פחות מהנזק שגרמה המלחמה עצמה. תודה, אני חשה גאווה להיות חלק מכן, מכם.
בינתיים, פירסמתי ריכוז מאמרי ביקורת מס’ 3, שעניינו הפעם – "לקראת ועדת החקירה", כחומר לחשיבה ובחינה מחודשת של עמדות. המאמרים – של מגוון כותבים רחב ממגוון דיסציפלינות.
האם יהיה כאן גם דיון ציבורי נוקב שיביא לשינוי בפעם הבאה? נותר לי רק לקוות.
נ.ב.
בקשה אישית לתושבי ישראל: רק אל תיכנסו ל"ריבאונד" ותחזירו את ביבי לעמדת כוח, רק משום שהוא מעביר ביקורת על המלחמה. חשבון הנפש בשש אחרי המלחמה הוא הזדמנות לחשוב חכם, ולהפסיק לפעול מהבטן.
מיכאל שרון היציע וועדת חקירה לחקר הפאשלה הנוראה ביותר בתולדות ישראל עוד ב-31.7 כאן ובמקומות נוספים
— קישור —
מיכאל שרון כתב באופן ביקורתי מאד על המלחמה הזאת מתחילתה — קישור — עוד משלב עליית המדרגה בטבח עזה החל מתחילת יוני 2006. והיה בכך בין הראשונים בישראל – בעקבותיו הלכו אחרים ולא להפך, כולל גם חלק ממערכת המושגים הספציפית שהיציב לביקורת מלחמת לבנון השנייה, על יחודיותה (ואיני מגזים, אלא דווקא נוקט בטון מינורי). למשל, כשהכותבת משתמשת במינוח "תרבות הסיאוב" ראוי שתאזכר ברשימת מבקרי המלחמה שהיא נותנת באתרה את זה שהיציב מינוח זה והקשורים בו, במקום ל"מחוק" כל זכר לביקורתו – שהרי הכותבת אינה כלל מזכירה אותו ברשימה שלקטה אודות מתריעי המלחמה – אבל מאידך מצהירה על כך שהיא היתה הראשונה שבמבקרי המלחמה (במאמרה הקודם) "ובין האזרחיות והאזרחים המעטים (מדי) שראו את המיותרות, הרשלנות, הטיפשות" (שבמאמרה הראשון, אין, אבוי כל איזכור להם) מיכאל שרון אמנם ביקר את גב’ בית הלחמי באופן אישי-לכאורא, אך עם זאת, ענייני מאד. אלא שכאן המקום להתעלות מאחורי חשבונות קטנוניים, ולא להתעלם, להתמם, או להמעיט בזדון ציני. אין זאת האנציקלופדיה הסובייטית. שם לפחות מחקו את טרוצקי ואחרים מסיבות אידאולוגיות, אך כאן המחיקה נטולת כל זיקה אידאית, והנה התחשבנות קטנונית גרידא, שאינה ראוייה.
אחד הנושאים הקריטיים לבדיקה שהעלה שרון עוד בשלב מוקדם הוא נושא שיום כוח האדם, וטיב כוח האדם הניבחר לתפקידים בדרג בינוני וגבוה, ושאלת הקריטריונים לקידום, ואמנם, דומה שזה הוא הנושא הישיר ביותר המסביר את נושא הפשלות, כולל היעדר יכולת התאום והאירגון והנטייה להכנס לכאוס, בעקבות כל משבר קטן שמתפתח.
זה גרוע בהרבה
— קישור —
בעקבות הפסקת האש בצפון מתרחשים עכשיו בישראל מספר מהלכים באופן סימולטני, ודי קשה להפריד ביניהם לצורך הדיון וגם לצורך פיתוח המודעות למהלכים אלה שחלקם כמעט סמויים מהעין בגלל רעש הקרבות שעדיין מזמזם בראשינו:
יש מימין ומשמאל ביקורת על התנהלות הממשלה בשתי המלחמות, בעזה ובלבנון, אך הביקורת מימין משמשת מסתור לסוג חדש של תעמולה ימנית שבאה כתגובה ישירה לנאום אולמרט על קיום תכנית ההתכנסות בעיצומה של המלחמה. היחלשות הממשלה עקב הכשלון במלחמה נתפשת על ידי תושבי הגדה הישראליים כהזדמנות בלתי חוזרת להפלת הממשלה, ובכך לביטול תכנית ההתכנסות.
זהו תרחיש מסוג חדש, והוא יביא קרוב לוודאי לבחירות בזמן קצר, וכפי שחוששת חנה בית הלחמי, יביא פוליטיקאים כדוגמת ביבי נתניהו לממשלה – זו תהיה ממשלת גנרלים המתנגדים למשא ומתן מכל סוג שהוא בכל נושא שהוא.
אך בעוד שמטרתם של מפילי הממשלה מהזן החדש היא חסימת האפשרות של הסכם עם הפלסטינים כדי למנוע את יציאת ישראל מהגדה, דווקא ממשלה חדשה (חוסמת) תהווה קטליזטור – תביא למיצוי האופציה הצבאית, ותסמן על דרך השלילה את כל מה שלא ניתן לעשות באיזור – וזה יוכל להוביל (לאחר כמחצית קדנציה שתגמר במלחמה כושלת נוספת) לפניה לאפיק המדיני, ולמשא ומתן. הסיכון שבמיצוי מסוג כזה כמובן אדיר.
השמאל הישראלי צריך להשאיר עין פקוחה גם בעת שהכל עוסקים בהרכב וועדות החקירה שיהיו, ולהפנות את תשומת הלב למהלכים הראשונים המתרחשים כעת של המלחמה בתוך המלחמה – מלחמת הישראלים תושבי הגדה בממשלה במסווה של ביקורת על אופן ניהול המלחמה בלבנון.
יש לשמאל עכשיו פסק זמן של שנתיים בערך כדי להתאושש וכדי להתכונן למערכת הבחירות שלאחר המלחמה הבאה בעוד כשנתיים ומחצה.
מאמר ביזארי אפעס..
הקונצנזוס הלך ימינה, והבקורת היא לא על "מדוע נכנסנו ללבנון" אלא "מדוע לא נכנסנו באמ-אמא של לבנון" הבדל קטן, סמנטי בעיקר, אבל למרות זאת בעל משמעויות מסויימות.
הקונצנזוס לא מתקרב לגברת בית הלחמי, אלא הוא מתרחק ממנה במהירות הולכת וגדלה.
שמה גברת הלחמי מחזיקה המשקפת שלה הפוך?
חנה לא יודע למה בתוכך את יודעת את התשובה
ביבי ,מסקנתיך היא כנראה הטובה לעם ישראל,
עלי והצליחי
חנה, ישר כוח על עוד מאמר חזק ונכון ועל האומץ והיושרה שגילית בביקורתך הנוקבת לאורח המלחמה. לצערי, יש לי רושם שעדין לא בשלו התנאים הפוליטיים-ציבוריים לעסוק בשאלות החשובות שניסחת כאן. במיוחד לא נראה כי הגיעה – מבחינה ציבורית – שעתן של שאלות העומק המוסריות והאסטרטגיות העשויות לערער על אמונות מושרשות היטב בציבור, בצבא ובמערכות השילטוניות. הטרגדיה היא שכנראה נצטרך לעבור עוד מערכה קשה שכזו כדי שהדברים שכה ברורים לך ולעמיתיך הספורים יחלחלו לעומק השיח הישראלי.
על השאלות החשובות, שאלות העומק המוסריות שעלינו לשאול ??
מודה לך על התיחסותך.
תשובה לשאלה, בתקווה להאיר עיניים מזווית ראיה נוספת.
ראשית לעניין האסטרטגיה: לישראל אין כל מדיניות אסטרטגית מגובשת. היא לא קיימת ומעולם לא היתה. כל החשיבה והתכנון מופנים לטווח המיידי-קצר. וכשאין אסטרטגיה המדיניות היא אופרטוניסטית, והאופרטוניזם הזה מתקשר גם לשאלות מוסר. מאז ומתמיד, ברגע שיש לנו הזדמנות אנחנו "יוצרים עובדות בשטח" מתוך מחשבה שכך אנחנו מכתיבים תנאים מיטביים לנו. אנחנו כובשים שטח ומיישבים אותו תוך הבטחה להשאר בו לנצח אך בורחים ממנו כשהתנאים משתנים לרעה – הכל ללא תוכנית מרחיקת רעות, ללא נסיון לבחון חלופות וללא כל התחשבות במחיר האנושי הנגבה.
שרון היה מלך האופורטוניסטים ואין צורך להרחיב את הדיבור על פועלו ועל הנזק הבל ישוער שגרם בכל אשר פנה. ההתיחסות ללבנון וסוריה לאורך עשרות שנים נגזרת ישירות מגישה זו. סוריה נראית חלשה? הבה נתעלם ממנה כאילו אינה קיימת. האם לא יתכן שחתימה על הסכם עם סוריה הכולל נסיגה מלבנון לפני הסכמי אוסלו היה חוסך מאבק מר עם החיזבאללה והחמאס (גלים של פיגועי התאבדות תוזמרו מדמשק בכל פעם שהיתה התקדמות מדינית) ודוחק את ערפאת ואנשיו לפינה מתונה וריאלית יותר? האם לא היה ניתן לפעול אז דרך הסורים לכונן קשרים עם איראן של חתאמי המתון?? אבל כמובן שאיש לא העלה אז על דל שפתו הירהורים שכאלה שהיו בבחינת תבוסתנות בוגדנית, שהרי אנחנו חזקים ומכתיבים את המציאות. כל שנותר לעשות הוא ליישר קו עם ארה"ב ולהרחיב בסתר את ההתנחלויות…
וכך אנו מתנהלים לאורך שנים, כספינה מטלטלת ללא כיוון ברור והחלטה חד-משמעית כיצד לכונן יחסים עם שכנינו, לקבוע גבולות לריבונות והאם נכון וראוי לשלוט במליוני בני-אדם לאורך שנות דור ולהתעקש על "גושי התיישבות" בתוכם.
בלחץ האירועים ומתוך חרדה קיומית תמידית ומיידית, אנחנו מתעלמים משאלות מוסר בסיסיות (כי זה אף פעם לא הזמן): על מה ולמה, ובאיזה מחיר לצד שלנו ולאזרחים בצד השני, יוצאים למלחמה יזומה? האם המלחמות האחרונות שלנו הן אכן מלחמות קיום או מלחמות נדל"ן (יו"ש, רמה"ג)? האם אנחנו באמת עושים הכל – ובתום לב -להגיע להסכמים מדיניים ברי-מימוש? (וכמובן, כמובן זה לא בא להפחית במאום מאחריותם של גורמים בצד השני המטרפדים מצדם, בטמטום לא פחות מרשים, נסיונות פשרה), וחייבים גם לשאול שאלות נוקבות על הדרך בה אנו פוגעים בסיטונות באזרחים בלבנון ובעזה (דוגמה קטנה מלבנון: לפחות שלושה מיניבוסים עמוסי פליטים שנענו לקריאת צה"ל לנטוש את ביתם נפגעו פגיעה ישירה בדרכם צפונה, אירועים בהם נהרגו יותר בני אדם מהפצצת כפר כנא).
וישנן סוגיות נוספות למחשבה, אך גם כך הארכתי כאן יתר על המידה…