התפנית בפינות מסוימות של דעת הקהל בישראל נגד הממשלה, בעקבות מה שנתפס ככישלון בהשגת יעדים במלחמה, מעוררת חשש כיוון שנראה שהיא מעידה על צעידה ימינה של הציבור. את הטיעונים המרכזיים שלה ניתן למצוא בשפע בטוקבקים לכתבות על הפסקת האש, כגון זה:
"רוב אזרחי מדינת ישראל תפסו עד כמה נמוך המדינה הזו יכולה לרדת – כשפוליטיקאים מושחתים, ללא אידיאולוגיה, ללא אג’נדה – שהאינטרסים היחידים העומדים לנגד עיניהם הם שררה, כבוד, אגו והון אישי, חוברים לבעלי ההון", אומרת "המפוכחת" מהנגב ודומני שבכך אינה מציבה את עצמה באופן מובהק בימין הקיצוני, בהכרח. אולם מיד אח"כ היא אומרת: "כמה עוול עשינו למתנחלים, איך מכרנו את נשמתנו לאלילי הבורסה ושער הדולר ושכחנו את מדינת ישראל – על ערכיה, על חשיבותה בחיי העם הזה, ועד כמה עדיין אנחנו מצווים לעמוד על המשמר כדי שלא לאבדה".
באוקטובר 2000 נסעתי במכוניתו של חבר הביתה, אחרי הפגנה נגד הדיכוי הרצחני של המחאה. ברחוב אלנבי היבהבו הרמזורים בשעה אחת בלילה והמון של אנשים רץ בכביש, מלווה מכוניות משטרה, כדי לפרוע בפועלים ערבים בשכונת התקווה. היו רבים שהיו מוכנים לעבור דרך ארוכה ברגל לשם כך. מי שלא מצאו בסביבתם ערבים לפרוע בהם, למשל תושבי נווה שרת, יצאו לרחובות, הבעירו צמיגים וצעקו סיסמאות נגד המשטרה ונגד מי ש"לוקחים לנו את מקומות העבודה". לכאורה עירוב מוזר של עמדות, הזוי כמעט. למעשה, תוך כדי נסיעה איטית לצד המון מוסת שפרט ל"מוות לערבים" צועק גם "מדינת משטרה", שרובו פרולטריון שבאותו רגע חי את השיוך החברתי שלו בעוצמה רבה, הרהרתי בסמיכות המונחים "נציונל" ו"סוציאליזם".
אי אפשר שלא לחשוב על כך שוב כיום, נוכח המושג שהשתגר כל כך בטוקבקים, "הסכם כניעה".
"הכול היה לשווא אפוא… האם כל זה קרה רק כדי שכנופייה של פושעים עלובי נפש תניח את ידיה על המולדת"? כך מתאר את תחושותיו, כמה שנים אחרי חתימת ההסכם שסיים את מלחמת העולם הראשונה, היטלר ב"מיין קמפף". הרטוריקה לא שונה בהרבה מפניני הטוקבקיסטים. וכך אומר איאן קרשאו בכרך הראשון של ספרו על היטלר:
"מלחמת העולם הראשונה היא שעשתה את היטלר אפשרי. לולא המלחמה וההשפלה שבתבוסה ופריצת המהפכה, לא היה האמן הכושל הזה, הנפל החברתי, נכנס לפוליטיקה ומגלה את תכלית חייו ומוצא את ייעודו בתור תועמלן ודמגוג של בתי בירה. ולולא הטראומה של המלחמה והתבוסה והמהפכה, לולא ההקצנה הפוליטית של החברה הגרמנית בעקבות הטראומה, לא היה הדמגוג הזה מוצא קהל למסר הצורם שלו, רווי השנאה. ירושת המלחמה האבודה היא שהעמידה את התנאים שבהם התחילו מצטלבות דרכיהם של היטלר ושל העם הגרמני". העובדה המצערת, שהיטלר צמח על רקע טראומה של תבוסה, עומדת בניגוד חריף לתחושות בגרמניה בעקבות רצח פרנץ פרדיננד, שסימן את תחילת המלחמה. עיתונים מתונים כתבו אז: "הימים הראשונים האלה של אוגוסט הם ימי תהילה נצחית שלא היתה כמוה. כל הסכסוכים והמחלוקות בין מפלגות, דתות, מעמדות וגזעים, שהתעוררו בארבעה עשורים של שלום, עלו עתה בעשן של שלהבת הלהט הלאומי". והקיסר אומר: "איני מכיר מפלגות עוד. אני מכיר גרמנים בלבד".
"עובדים על העם בעיניים ולכן הסכם הכניעה". "ארגון קיקיוני מנצח את ישראל", "נסראללה צוחק מאיתנו" ועוד כהנה וכהנה באים בד בבד עם טענות חמורות וצודקות על הפקרת אוכלוסיות מוחלשות בצפון. יוסי ביילין ואריה אלדד קוראים, כל אחד מטעמיו, להקמת ועדת חקירה. התחושה היא שגם השמאל הציוני וגם הימין קיפדו את זקפתם. אפילו אני שואל את עצמי מה לעשות עם פיסת אינפורמציה חדשה אחת: בעבר חשבתי שבחסות (או בשליחות) ארה"ב, ישראל לא תיגרר עוד למלחמה כוללת שתסכן את קיומה ואת קיום שכנותיה, והתבדיתי.
אמנם אין להשוות בין הטראומה הממושכת של מלחמת העולם הראשונה, שבאמת טרפה את הקלפים מבחינת ההיערכות הפוליטית של שמאל מול ימין באירופה, לבין החודש הנורא שחלף באזורנו, אבל זו הנקודה החשובה: יש מחיר כבד להתקרנפות של ה"שמאל" הציוני ולשתיקת האקדמיה והגורמים המתונים יותר בתקשורת בתחילת העימות האחרון. אין מדובר בהכרח בקשר סיבתי, נכון, אבל יש סמיכות מפחידה בין הקונסנזוס הגדול סביב "המלחמה שאין מוצדקת ממנה", שבתוך גבולותיו הפנימיים, ששורטטו ביד לא מהססת על ידי יקיר השמאל (לשעבר, אני מקווה…) פרץ, הסתופפו בצד האפי איתמים והאלדדים גם שלי יחימוביץ’, זוהר שביט, מבקרת הספרות אריאנה מלמד והפובליציסט גדי טאוב, לבין הקונסנזוס הרזה מעט יותר, שרואה בחתימה על החלטת האו"ם הסכם כניעה.
אחד הממדים הבולטים הנובעים ממה, הוא האירוניה המתבטאת באורח הגבישי ביותר באמירה של גדי טאוב בעיתון ידיעות: "הנרקיסיזם הזה, הטיפשי, לא מתחיל בעיתונות ולא בהפגנות. הוא מתחיל מדעיכת העורף המחשבתי של השמאל והתנוונותו לרפלקסים. זה הנזק שחוללה הפרדיגמה החדשה המכונה ‘ביקורת הרב-תרבותיות’. הביקורת הזאת מדברת לכאורה על האחר כל הזמן, אבל היא עסוקה בעצם לא באחר, אלא אך ורק בדימוי האחר כפי שהוא מופיע בשיח ההגמוני שלנו". כך טאוב על נרקיסיזם. מעבר לאירוניה שמקופלת בכך שהמלחמה הזו מאפשרת לטאוב לדבר על נרקיסיזם ולהצביע החוצה, בשעה שהמונח "פסיכואנליזה" כל הזמן בסמוך, יש משהו עצוב בכך שראיית האחר מופקעת על ידי מחייבי המלחמה לצורכי תעמולה וגיוס. "הפקרת העורף" שאינה נעדרת מביקורתו של איש מאנשי הימין שימשה גם את אריאנה מלמד השואלת "איפה המדינה":
"ובינתיים, בתוך סרחון השתן שהוא ריחה המובהק, העלוב של החזית האזרחית במקלט, אפשר להיזכר בגעגוע ובזעם, איך פעם ידעו מוסדותיה הקטנים והעניים של מדינה-בדרך לשלוח אספקה לאוכלוסייה בערים נצורות; ואחר-כך ידעו לנהל ערים שלמות של אוהלים לטובת עולים שהגיעו פתאום".
בתחילת המלחמה כתבה מלמד מאמר נגד המכתב של צ’מסקי, סאראמגו ושות’ והשוותה בין "תגובתם האוטומטית", הלא ספקנית והעיוורת לבין היותו של היידגר חבר במפלגה הנאצית. היה בכך יותר משמץ של הצדקה של המלחמה וראה מאמר של חיים ברעם באתר זה, על האנטומיה של הדרדרות לקראת לאומנות של סבר פלוצקר.
לעיני השמאל העקבי, שיודע שהמדינה מעולם לא היתה "לטובת עולים שהגיעו פתאום", מתגלות, אם כן, שתי חזיתות מסוכנות וסמוכות. בראשונה מנוכס השיח החברתי לימין ומתבטא כעירוב בין "הפקרת העורף" לבין "הסכם הכניעה" בניסיון לערער את הסדר הפוליטי. בחזית השנייה נערכת מתקפה (ניאו ליברלית, נקרא לה?) על הרעיונות השמאליים ומייצגיהם, בחסות מתקרנפים חדשים ומתקרנפים משכבר, תוך האשמות ב"ביקורת הרב תרבותיות" או ב"ניאו מרקסיזם אוטומטי". אין דבר אוטומטי יותר מחבירה למדורת השבט כאשר נפתחת מלחמה וצירוף קולך לקונסנזוס הדורסני. לעומת זו, הטיעונים בזכות משא ומתן ופתרונות מדיניים לא נובעים מתפיסת עולם כאוטית והפכפכה, אלא משיקול דעת ועקביות הומנית. לא שמעתי איש ממתנגדי המלחמה בארץ שטען בזכות נסראללה ואחמדינג’אד ואולם המקהלה הקרקרנית של אלה המגלים את עוצמת הציונות המפעפעת בהם, מזדהים באופן אוטומטי ומוחלט עם הקוטב האמריקאי ונעמדים לצד המחייבים מלחמה גלובלית קטלנית במידה שלא תשוער.
ואולי בכל זאת אחמדינג’אד ונסראללה אוסרים מלחמה גלובלית ולא מתעניינים כל כך בחיבוטי הנפש של הרב תרבותיות שהופכת יותר ויותר להיות עיר המפלט של הניאו- ריאקציונרים משנות התשעים? הרי בתגובות הניבחנות כאן בשבע עיניים כותבים אנשים כנביל או יורם בר שכל מאווים הוא להשמיד את המדינה הציונאצית על יושביה היהודים.
גלגול עיניים
אף אחד ממתנגדי המלחמה לא טען בזכות נסראללה אבל מתנגדי המלחמה יישרו קו עם אותו צורר שהאג’נדה שלו ושל שולחו היא השמדת מדינת ישראל. יישור הקו עם נסראללה הוא בכך שמתנגדי המלחמה תמכו בכך שישראל תמשיך להיכנע לתכתיביו של נסראללה בלא לגבות מחיר על ההתגרויות והתוקפנות של האוייב
הממשלה הזאת לא תיפול – זו ממשלה בעלת הצבר ההכוח הפרלמנטרי הגדול בתולדות ישראל, כפי שכתבתי ביום שאחרי הבחירות — קישור —
מה שיקרה קרוב לודאי הוא שיערפו ראש או שניים, וציפי ליבני תחליף את אולמרט, ובא לציון גואל.
ניתן היה עם הווצרות קדימה לפני 9 חודשים לזהות בה מגמה המגלמת את העצמת מגמות הסאוב, הקירבון והבזיזה בחברה הישראלית (ולא מגמה חדשה). העצמת מגמות זו הוותה הצבת גישה מונומנטליסטית לביצוע פרוייקטים לאומיים אדירים תוך קירבון האוכלוסיה בשרותם, בדומה למונומנטליזם הפרעוני, שקירבן רבבות בשרות מפעליו.
הווצרות "קדימה" כגילום מונומנטליזם לאומי מקרבן ובלתי יעיל
— קישור —
הנקודה המעניינת היא שזיהיתי מגמה זו של מונומנטליזם מקרבן ובלתי יעיל שמחירו – הקרבת הרבים – מייד בתחילתו. אלא שלא צפיתי את היציר המונומנטליסטי המסתבר ביותר, הניגזר מהמגמות שזיהיתי: מלחמה לא יעילה, המקרבנת את האוכלוסיה בקנה מידה ענק. והרי היתה זו בדיוק מלחמת לבנון השנייה, כאשר הארוע השולי ב-12 ביולי של החיזבאללה כנגד חיילי צה"ל (ארוע צבאי גרידא, מצומצם מאד במימדיו, וכלל ללא קטיושות) – ארוע קטן זה היה עילה ליזימה מונומנטליסטית של מלחמה עצימה, שקרבנה הן את אוכלוסיית ישראל, וכמובן את העם הלבנוני, במימדי ענק שלא היו כמותם. מלחמה זאת היתה כמובן לא יעילה, שהרי צפיתי שמדובר במונומנטליזם חסר יעילות.
מעניין עוד יותר שניתן היה כבר בשלב זה לצפות את מגמות האטימות, האכזריות, הנוקשות הצדקתנית והתקרנפות. במאמר נכתב סמוך לסופו:
"למה ניתן לצפות עתה, עם מירכוז והעצמת הכוח ההגמוני למימדים חסרי תקדים?
תחושתי המעיקה ברגע זה, רגע הווצרות "קדימה עם שרון", היא, כי ניתן לצפות בעתיד הקרוב במערכות החברתיות, התרבותיות והציבוריות, לגבור אקלים מוקצן של בינוניות מחליאה, הן אינטלקטואלית, והן ביצועית, ואוריינטצייה תכנונית של הקמת מונומנטים לאומיים גרנדיוזיים, כתחליף לגישה עניינית וטכנוקטית מיומנת, הפותרת ביעילות, אך באופן חסר ספינים ותהודה בעייה אחר בעייה. אקלים של חוסר סובלנות, נוקשות צדקתנית, רשעות ואטימות, אי פתיחות, ובלימת הגורמים היצרניים והמחשבה החופשית".
ההקשר הכללי (ראו הקישורים שם):
— קישור —
יעני חומסקי? האם זה בצחוק?
עם תחילת המלחמה, הביקורת שנשמעה נגעה לחטא הגדול מכולם – היציאה לשתי מלחמות, בעזה ובלבנון שלא לצורך. משא ומתן לחילופי שבויים היה מחזיר את החייל שליט ומביא להפסקת ירי הקסאמים (שעדיין נמשך כיום). אין פשע גדול מיציאה למלחמה שלא לצורך. רק בשל כך על הממשלה להתפטר לאלתר.
בשמאל ובמרכז נשמעו קולות תמיכה במלחמה בלבנון, ובימין היתה לא רק תמיכה אלא קריאה להרחבת הפעולה הצבאית ולהסרת ה’מגבלות’ המוסריות. מישהו אמר ‘תנו לכיף הזה להמשך’.
נקודת המפנה היתה כפולה – חילחול לתודעה בימין ובשמאל שהמבצע הצבאי נכשל, ובעקבות דברי אולמרט (באמצע המלחמה) על המשך מימוש תכנית ההתכנסות: ההתגיסות של חוגי ימין (אנשי ארץ ישראל השלימה בעיקר) למערכה הפוליטית להפלת הממשלה בכל מחיר כדי למנוע את מימוש ההתכנסות.
החפיפה הכמעט מושלמת בזמנים, של התעצמות הביקורת בימין על התנהלות הממשלה במלחמה ושל תחילת ה’מלחמה’ נגד ההתכנסות אינה מקרית היות והביקורת מימין בעניין המלחמה משמשת כיסוי מושלם למתנחלים וניהנית עקב כך אפילו ממראית העין של ה’קונצנזוס’ כביכול של הביקורת מימין ומשמאל נגד הממשלה.
הבעיה היא שאכן בקונסטלציה הזאת אין לממשלה זו סיכוי לשרוד (גם אם השמאל העיוור שלנו ייחלץ לעזרתה). הימין הלוחם עכשיו נגד ההתכנסות עוטף את הריטוריקה שלו באריזות ‘אנאליטיות’ ברוח הפרופסורים למען חוסן מדיני, ומציג עתיד איסטראטגי חדש שאין בו משא ומתן אלא רק פתרונות צבאיים בהקשר של מלחמת עולם ושל לוחמה מתמדת בעצימות נמוכה.
מלחמת היהודים תושבי הגדה ביהודים הרוצים ‘התכנסות’ ללא הסכם עם הפלסטינים כבר נמצאת בעיצומה. השמאל ה’עיקבי’ טוב יעשה אם יימנע מלשרת את המטרות, גם של היהודים הרוצים ל’התכנס’ וגם של הנלחמים בהם ברגע זה, – ויתכונן ל’יום שאחרי’, היום שאחרי נפילת הממשלה.
"קיפדו את זקפתם" נשמע לי כמו ביטוי של הימין דווקא.
לכבוד: שי אילן. קראתי את המאמר שלך. מצאתי אותו כמאמר קצת ארוך ומורכב. באמצע קצת התבלבלתי. אני לא מבין, מי אלה "המתקרנפים החדשים".
יכול להיות שגם אני כזה. חבר מפלגת "מרצ-יחד". אשר חושב, שהיציאה למלחמה היתה מוצדקת. אבל בנוגע למהלהכיה יש לי ביקורת ודיעה שונה, מקברניטי המדינה.
האם אתה חושב, על מועמד ראוי לראשות הממשלה בישראל, ל"בחירות" הבאות. או שרק אני. כי אני כבר הרבה זמן שואל את עצמי: למי יש את הסיכויים הגדולים ביותר, להפוך לדיקטטור?
בברכה.
יניב בן חנן.
——-
ליניב, תודה על תגובתך: מתקרנפים יש לנו לדעתי למן המרכז הימני (קדימה) ועד פאתי השמאל הציוני (מר"צ), גוש גדול שנודד ימינה כל אימת שיש מלחמה או כל סוג אירוע אחר שמעמיד במבחן את הרטוריקה השמאלית לכאורה של הגוש הזה (פיגועים, אירועי אוקטובר 2000) שמתחתיה רוחש סנטימנט לאומני, לצערי תת ההכרה הסטנדרטית של הפרטים בחברה הישראלית. במיוחד אני רואה קרנפיות בקרב הדוברים של הגוש הזה, שמתהדרים באיזון ומתינות, אבל למעשה נותנים יד למלחמות הבל ומושכים ידם ממה שכל מי שרואה בעצמו בעל הכרה שמאלית צריך לעשות באופן נואש: לפעול למען הפסקת הטירוף הצבאי כלפי חוץ וההסתה הגזענית כלפי פנים (וראה מאמרו של טאוב היום ב – YNET, לכאורה על מסגרת השלום הרצויה, למעשה על הצורך ב"רוב יהודי מוצק" בתוך הקו הירוק.)
אשר למועמדים לראשות הממשלה, אני מניח שיש רבים מלבדך שחושבים על זה. המועמדים שלי, לצערי, לא מועמדים לנצחון.