זה הגיע אלי הבוקר מארצות הברית, אם כי נדמה לי שמקור היצירה הוא דווקא בארץ. זהו כביכול עמוד שער של הניו יורק טיימס ממאי 1943. במרכז – התמונה הידועה של יהודים מבועתים מוקפים חיילים נאצים במגפיים גבוהים, ומלפנים הילד הקטן, המוכר כל כך, שטלאי צהוב על בגדו וידיו מורמות בפחד.

"מרד גטו ורשה – תגובת-יתר, אומרים מנהיגי אירופה המאשימים את היהודים בתגובה לא פרופורציונית". כותרות אחרות באותו עמוד שער מדומה אומרות שהמרד היהודי מונע השגת פיתרון סופי בשלום, וכן הלאה וכן הלאה.

הידיד האמריקאי ששלח לי את היצירה הזאת נתן לה את הכותרת "חומר למחשבה". מכיוון שהוא אדם הגון – יהודי קשיש בן 83, שהיה עם הצבא האמריקאי כששיחרר את אחד ממחנות המוות בגרמניה – לא רציתי להגיב במלוא החומרה, אבל השבתי לו שבעיניי זוהי יצירה מתועבת וגם הסברתי לו מדוע. שלחתי את התמונה לכמה מידידי ומיודעי, כדי לחלוק איתם את תחושת הזעם והתיעוב שהיא מילאה אותי. אבל אחר כך שאלתי את עצמי, מדוע כל פעם שישראל מבצעת מעשי זוועה, קופצים כל מיני אנשים וממהרים לתחוב את השואה לדיון. ברור שהכוונה היא להציג את עצמנו כקורבנות – ולא משנה שישראל היא המעצמה הצבאית מספר אחת במזרח התיכון, שיש לה חיל אוויר, חיל ים, שיריון ואמצעי לחימה מן המשוכללים ביותר, ושמולה מתייצבות קבוצות קטנות שאין להן אף אחד מן הכלים הנ"ל, רק קסאמים, קטיושות ואולי עוד כמה טילים קצת יותר ארוכי טווח. ולא משנה שלישראל יש מערך תמיכה מדינית וכלכלית שאין לאף מדינה אחרת בעולם. ולא משנה שישראל ניצחה את כל שכנותיה שוב ושוב ושוב, שמעצמת העל היחידה בעולם עומדת מאחוריה ללא סייג – בעיני עצמנו אנחנו עדיין גטו קטן מאויים, עם טלאי צהוב על הבגד, מוקף קלגסים חמושים, ואין מושיע.

מעבר לעניין התעמולתי (מה שקוראים אצלנו "הסברה" – כאילו העובדות הן לטובתנו ורק צריך להסביר אותן למי שלא מבין) – יש כאן תופעה פסיכולוגית-סוציולוגית מעניינת מאוד. אינני מתפלאת שרוב הישראלים, וגם יהודים וידידי-ישראל רבים ברחבי העולם, הפנימו את המחשבה שהערבים הם תת-אדם, כי זוהי תופעה מוכרת: אנשים לא אוהבים לחשוב שהם גורמים לבני-אדם אחרים עוול וסבל, אז הם עושים תרגיל מנטלי של דה-הומניזציה, וזה עובד. גברים עשו (ועושים) זאת לנשים, לבנים לשחורים, קולוניזטורים לילידי המושבות, מעמדות גבוהים לנמוכים, וכן הלאה. לכן כאשר נראה בטלוויזיה הישראלית ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, משתנק מבכי בדברו על הנשים והילדים הלבנונים שנהרגו ונפצעו בהפצצות הישראלית, הזדרז אחד מפרשנינו להסביר שהאיש אינו בוכה על סיבלם של נשים וילדים בני-עמו, אלא הוא בוכה ממבוכה על כך שמדינות ערב אינן תומכות בלבנון… הרי לא יתכן שהערבי הזה הוא בן-אדם כמוך וכמוני, והדמעות עולות בגרונו במצב בו אנחנו במקומו היינו בוכים!

לא זוהי התופעה שמדאיגה אותי במיוחד. מדאיג אותי שיהודים ככל הנראה אינם מסוגלים לדמיין את קיומם הקיבוצי אלא במתכון של גטו. כלומר, התמונה חייבת להיות "עם לבדד ישכון", מוקף חומה או גדרות, שמחוצה להם מתגודדים נוכרים עוינים, ורצוי מאוד שיהיה גם פריץ גדול וחזק שידאג לרסן את הגויים הצמאים לדם יהודי. ולמרות שאבות הציונות טענו שהמדינה היהודית תרפא את מחלות הנפש של העם הזה, שחי דורות רבים כמיעוט נרדף, ותהפוך אותו לעם נורמלי, מסתבר שהתהליך נקטע באיבו.

אני משערת שמיד יגיע לאתר "הגדה" גל של תגובות שיצביעו על כך ששכנינו הערבים סירבו לקבל את נוכחותנו באזור ותמיד התנכלו ליהודים באיבה ואלימות. וזה נכון – אני לא אכחיש שזוהי עובדה היסטורית. אבל, ממה נפשכם? – הרי אין עם המקבל בשלווה קבוצה זרה הבאה להתיישב בארצו ולתפוס מקום יותר ויותר רחב, יותר ויותר מרכזי, יותר ויותר חזק, מבלי להתקומם. נשאלת השאלה, איך מתמודדים עם ההתנגדות הזאת, איך מנסים להקטין את העימות וליצור אווירה שתקדם דו-קיום? וכאן נראה לי שהציונות נכשלה כישלון חרוץ, כי היא הפנימה את הדגם הקולוניאליסטי והתייחסה מן ההתחלה אל תושבי הארץ הזאת ושכנותיה כאל יצורים נחותים שאפשר יהיה לכפות עליהם מרות וכניעה – בכוח, בכסף ובכל דרך אפשרית. ובינתיים, נמשיך לחיות כמו תמיד בגטו – אמנם גטו עשיר, גטו חמוש ומצויד בכל אמצעי הלחימה העדכניים (כולל "לא-קונבנציונליים" מכל הסוגים), ובחסות פריץ גדול ואדיר. כך נחייה, וכך תימשך ההיסטוריה היהודית, וכאשר ייפגעו בנינו, נשווה את מצבנו למצבם של היהודים באירופה תחת הכיבוש הנאצי, ותמונת העולם שלנו תישאר שלמה.

כמה שזה עצוב!

Share on Facebook