עד שהדברים האלה יופיעו בדפוס, השיפוצניקים בתקשורת ובפוליטיקה כבר יעבדו הרבה מאוד שעות נוספות כדי להציג את התבוסה כהישג שאין דומה לו. לכמה מהם יש כוונות טובות, אבל הפחד מ"הימין" בשירות המרכז פוגם לעתים ביושר האינטלקטואלי. בעיקר ישתדלו האולמרטיסטים להפריז ב"הישגי" הרחבת הפלישה ערב הפסקת האש. אבל יהיו גם אחרים, אולי אפילו הרוב, שיכתבו אלפי מלים על התקלות הצבאיות. גם אלה ימעטו לעסוק בקונספציה שגרמה לצבא אדיר להתבזות בכישלון ידוע מראש. כיוון שלדעתי תהליך הפקת הלקחים חייב להיות מוקדש כולו לדרכים למניעת מלחמה דומה בעתיד, אני חושש שחשבון הנפש החלקי לא יועיל הרבה למדינה ולאזרחיה.

עשרות החיילים שנהרגו ונפצעו בימי הלחימה האחרונים לפני הפסקת האש יעמדו, ככל הנראה, במוקד ועדת החקירה שתקום בקרוב. האסון הנורא מכל פקד בתים רבים בישראל, של תומכי המלחמה ושל מתנגדיה, וקשה להתגבר על התחושה שקבלת הצעתו "הסבירה" (אפילו לדעתו של אהוד אולמרט) של ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, מלפני שלושה שבועות, היתה חוסכת חיי אדם בשני הצדדים, באותו מחיר מדיני שישראל משלמת עכשיו. לצערי, גם הוועדה לא תדון בנושא העיקרי שאותו הגדרתי כאן לפני כמה שבועות. לישראל יש אינטרס מבני וקבוע ב"הנמכת להבות", ולכן פשעי המלחמה שבוצעו בלבנון ובצפון ישראל מעידים על העדר שיקול דעת, על שחצנות ורהב שגובלים בטיפשות. כאשר יו"ר הכנסת דליה איציק לעגה לדמעותיו של ראש ממשלת לבנון בישיבת הליגה הערבית, היה ברור גם לספקנים שתכונות לאומיות מסוימות שהתגבשו בחברה הישראלית מאז 1967 הפכו למיפגע פוליטי וביטחוני.

היישות הפוליטית הקרויה "קדימה" פושטת את הרגל עוד לפני שצברה נכסים פוליטיים ופרקטיים כלשהם. עקרונית אני מסכים עם חברי אורי אבנרי וגדעון לוי שעצם הכישלון יכול להביא גם לתוצאות מבורכות לטווח ארוך. התנפצות המאצ’ואיזם וערעור האמונה העיוורת בעוצמה הצבאית עשויים להביא להתפכחות של ישראלים רבים, ולחידוש הדבקות במציאת פתרון פוליטי לסכסוך הישראלי-ערבי. אבל מי שמכיר היטב את רחשי לבו של הציבור לא ישלה את עצמו: שמאל שפוי ומשפיע לא עומד לקום כעת בזירה הפוליטית שלנו כתוצאה מהמלחמה, והתאוששותו תיקח שנים. תיתכן אמנם זליגה קלה של יונים ממפלגת העבודה למרצ, אבל מהם לא ניוושע אחרי ההתנהלות העלובה והמבישה של ח"כ יוסי ביילין ואנשיו בשבועות האחרונים. נדמה לי שגם האופטימיסטים המושבעים בחלק השפוי בחברה הישראלית כבר קלטו, שרק הימין ייבנה מהתמוטטות תפיסת הביטחון הישראלית. המסקנה שיסיק רוב הציבור תהיה הפוכה מהקונספציה ששטחתי כאן כבר בתחילת המלחמה על האינטרס התמידי של ישראל במניעת התלקחויות צבאיות. במקום כוחניות הם ידרשו מהעסקנים והצבא עוד כוחניות, נטולת מעצורים מוסריים ועוד יותר אכזרית. את הסימנים לכך ניתן למצוא בעמודי המערכת של "מעריב", המבטאים את דעתם של אלה שישלטו כאן בעוד שנה-שנתיים.

כנראה ששעתו של ביבי נתניהו כמעט והגיעה. הרי יעקב אחימאיר כבר הכריז על כך במאמר שטוח ב"מעריב". מנהיג הליכוד שמר על שתיקה מכובדת כאשר שנוא-נפשו אהוד אולמרט (יש להודות שהאיבה היא הדדית) נאם כמו וינסטון צ’רצ’יל והתנהג כמו נוויל צ’מברליין. נתניהו אפילו נירתם למאמץ ההסברתי והציף את מאזיניו מארצות-הברית במליצות דביקות (שקסמו כל כך לאותו אחימאיר), בהחלט סחורה עוברת לסוחר בציבור השמרני-רפובליקני ובחלק הימני של הקהילה היהודית הממוסדת. אין לכחד שראש הממשלה הוא המפסיד הגדול במלחמה הזאת, והמחמאות הקולניות של שלושת ידידיו, דן מרגלית, אמנון דנקנר וטומי לפיד, לא יועילו לו הרבה. עם זאת, חבל לבזבז דמעות על אולמרט, הורס לבנון וקברניטה של מלחמה אומללה ומיותרת. כדאי להקדיש כל דמעה כנה שנותרה לנו לחיילים שנהרגו ונפצעו במתקפת העיוועים על לבנון, ולבני משפחותיהם. מי שבאמת אוהב את ארצו ומזדהה עם אזרחיה, יהודים וערבים כאחד, ראה בעיניים כלות את ההתנהלות המדינית והצבאית של הממשלה, ואולי גם מחה. אלא שהמחאה נפלה על אוזניים ערלות. אולמרט רצה מלחמה "מוצלחת", הציבור רצה דם ונקמה והתנהג כמו במלחמת שבטים מתקופת התנ"ך. הדיווחים בתקשורת, באחד החודשים הרעים בתולדות המדינה, סבלו מעודף דברת וממיעוט מידע אמיתי. הפרשנים, בעיקר בטלוויזיה, התנהגו כמו מקהלה יוונית קלאסית, המלווה את הטרגדיה ומפיצה את המסר הדרמטי בסגנון מליצי. תקופה מבישה. כך נשארנו רק עם האמפטיה העצומה לתושבי צפון ישראל ולתושבי לבנון.

מטבע הווייתי כסוציאליסט אני כמעט מנוע מלהאשים את "העם" ולכן מכוון את כל החצים לממסד. אבל היושר האינטלקטואלי מחייב אותי לומר, שהממשלה שבאמת לא סיפקה שום מנהיגות פשוט נגררה אחרי רחשי לב לאומניים של הציבור. הלאומנות הכמעט גזענית היא נחלת המרכז, לא פחות מאשר הימין, ומכאן הקונסנזוס שנוצר סביב ההחלטה לפתוח במלחמה הגדולה. אולמרט ושותפו עמיר פרץ ניהלו את המלחמה בצורה שלומיאלית, ולא הבינו כלל שעקירת כמה מוצבי חיזבאללה תעלה לישראל במחיר בלתי אפשרי. עכשיו הם צריכים לשון גדולה במיוחד כדי ללקק את כל הפצעים: הריסת המיתוס של כוח ההרתעה; החורבן בצפון והחורבן בלבנון; מותם של מאות אזרחים חפים מפשע משני הצדדים; נפילתם של עשרות חיילים לשווא; קיעקוע שמה הטוב של המדינה בקרב כל האנשים ההגונים בעולם הדמוקרטי; חשיפה פומבית ומסוכנת של כל חולשות החברה הישראלית; פרימת התפרים העדינים של המרכז הלאומני, ותחילת החזרה של חלק מהעסקנים לימין הרדיקלי; פתיחת חלון הזדמנויות חדש לפושטי רגל פוליטיים כמו נתניהו ואפילו לימור לבנת; ירידה לטמיון של מיליארדי שקלים; הידרדרות נוספת ביחסים בין אזרחים יהודים וערבים בתוך המדינה; הבניית המיתוס של חיזבאללה בכלל ושל מנהיגה חסן נסראללה בפרט. כל זה בחודש אחד, מבלי להביא בחשבון את נפילתה הסופית של מפלגת העבודה ושל האתגר הסוציאל-דמוקרטי שהיא הציבה, כביכול, בפני החברה הישראלית.

אולמרט נשלח ללשכת ראש הממשלה על ידי המעמד הבינוני כדי לשמור על מדיניות חוץ וביטחון מאוזנת, להנציח את ההגמוניה של העשירונים העליונים בחברה ובכלכלה ובעיקר להבטיח שהיחסים עם ארצות-הברית ובמידה ידועה גם עם אירופה – לא ייפגעו. אולמרט השחצן, הבטוח בעצמו, המוכשר אך חסר הניסיון בעמדות הנהגה בכירות חייב לשאול את עצמו כיצד מעל בשליחותו ופגע בכל היעדים שציינתי כאן, רק בגלל התגרותו (החמורה כשלעצמה) של מנהיג סיעה דתית חמושה בסדר גודל של סניף של מפלגה קטנה בבאר-שבע. גם אם נוותר לדעת הקהל הלאומנית שלנו, ונסכים ששום מדינה ריבונית אינה יכולה להבליג על חטיפת חיילים בתחומה, נגיע למסקנה ההגיונית והשקולה שפעולת קומנדו מיומנת של ישראל היתה יכולה להביא לשטחנו שבויים כקלפי מיקוח. אבל אולמרט והרמטכ"ל הפתטי דן חלוץ העדיפו הפצצה פחדנית מהאוויר, ורק אחרי שמלאכתם הקטלנית של הטייסים לא צלחה הוקרבו חיי חיילים כדי לנסות ולהשיג יעד בלתי-אפשרי.

אין מנוס מהמסקנה שימיו של הטייס חלוץ בראש הצבא הם ספורים. גם בשל הצורך הדחוף לחזק את יחידות היבשה, בעיקר את הסיירות המיוחדות והשריון, וגם בגלל התנהגותו השחצנית והבלתי מכובדת. הופעותיו בטלוויזיה היו נוראות, כאילו דיבר בפני ועדת חקירה. בלי משקפי השמש המיתולוגיות שלו קשה היה להסתיר את ההבעה המיוסרת שהתאכסנה על פניו והעכירה את מבע עיניו. אם אחד מתפקידי הרמטכ"ל הוא להפיח ביטחון בעורף, אז הופעותיו היו מבהילות. הגיע הזמן לפטר אותו, ולחזק מאוד את פיקוד העורף ואת תקציביו. מיגון עיירות הפיתוח והיישובים במגזר הערבי הוא עתה בראש סדר העדיפויות של החברה הישראלית כולה.

הפסקת-אש היא רעיון טוב בנסיבות שנוצרו. היא תחסוך חיי אדם ותביא למעורבות בינלאומית בצפון. החשדנות החולנית בארץ כלפי זרים היא עובדה קיימת, אבל היא משחקת רק לידי הקנאים הדתיים-לאומנים, המתנחלים ותומכיהם. ההסתגרות, האמונה באלוהים כתחליף להומניזם ושמירת זכויות האדם, האדישות לחיי אדם (אם מדובר בלא יהודים), מחלחלים עתה מהימין הפונדמנטליסטי אל הימין החילוני. לא תמיד מניב הייאוש מכוחניות, מעבר ישיר לרציונאליות והבנה עמוקה של מגבלות הכוח. לפחות לטווח הקצר תגיע שעתם של הדמגוגים.

אחרי זוועות אוקטובר 1973 שאג מנהיג הליכוד מנחם בגין במליאת הכנסת לעברה של ראש הממשלה גולדה מאיר: "למה לא קרבתם את הכלים?" (כלי המלחמה אל תעלת סואץ. ח.ב), ובכך הפך את הבעיה המורכבת של הסתבכות ישראל במלחמת יום הכיפורים לפשלה טכנית של הממשלה והצבא. בפרספקטיבה היסטורית יש המון אירוניה בסיטואציה שתיארתי עכשיו, כיוון שגולדה היתה הרבה יותר נצית מבגין, ואף התנגדה לרוב מהלכיו לקראת הסכם השלום עם מצרים כמה שנים מאוחר יותר. אבל עקרונית אנחנו נתקלים במצב דומה. נתניהו הוא המבטא האולטימטיבי של הפשטנות הקלאסית של הימין החילוני ומבחינה זו הוא יורש אמיתי של בגין. הליכוד הממוזער יעשה עתה כמיטב יכולתו למשוך את האגף הניצי של קדימה לשורותיו וכוחה של סיעת אולמרט יתדלדל וילך. העדר מנגנון ומערכת מגייסת בתוך מפלגת השלטון יחרוץ תוך כמה שנים ואולי אפילו כמה חודשים את גורלה לשבט. רעידת האדמה תמשיך לבעת אותנו גם אחרי הפסקת האש.

Share on Facebook