לפני שצפיתי בסרטו החדש והיפיפה של הבמאי דרור שאול "אדמה משוגעת", נאמר לי שהוא אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחרי הצפייה בסרט, המציג על רקע חיי הקיבוץ של שנות ה-70 את סיפור התבגרותו הכואב של דביר, ילד שמצבה הנפשי של אימו הולך ומתדרדר במהלך שנת הבר מצווה שלו, הבנתי שהטעות נבעה מקישור "טבעי" בין המושג "אדמה" והמאבק על גבולות הארץ. למרות שנופי הקיבוץ שהוצגו בסרט ושלל הדמויות הרבגוניות שפועלות בו אינם תבנית נוף המולדת המייצג את ילדותם של כולנו, הסרט גרם לי לחשוב שהמאבק הקיומי על הגבולות משכיח יותר מדי פעמים את הכשל הבסיסי של מערכים חברתיים רבים שהוקמו כאן לענות על הצורך של הפרט במימוש עצמי.

האנשתה של האדמה בשמו של הסרט, "אדמה משוגעת", מחליפה את ההתייחסות לאימו המשוגעת של דביר, ומרמזת על מה שמומחש לאחר מכן באופן עלילתי. אי-כשרותה הנפשית של אימו הביולוגית של הגיבור לתפקד באופן בוגר ואחראי הינה למעשה פרפרזה לאי-כשרותו של הקיבוץ לתפקד כראוי. המושג "אם טובה דיה", אותו תבע הפסיכולוג דונאלד ויניקוט, מגדיר ומנתח את תפקידה של האם בגידול תינוקות בריאים בנפשם. מושג זה מתייחס לאמא שמסגולת לשים את צרכיו של התינוק לפני צרכיה שלה תוך היענות למחוותיו הספונטניות של תינוקה. "אדמה משוגעת" מצליח ליצור קישור למצב שבו האשם אינו מתמצה דווקא באם פרטית, אלא במערך חברתי שתפקידיו חופפים את אלו של האם. תופעה שאינה תמיד מומשגת באופן הולם והשלכותיה החמורות אינן נדונות בפרספקטיבה הטיפולית הנדרשת.

הסרט ממחיש את אי כשירותו של המצע החברתי-ערכי של הקיבוץ לתפקד באופן שניתן להקביל אותו לתיאורים פסיכולוגיים של אם שאינה טובה דיה: מצד אחד, הקיבוץ מתערב בחייו של היחיד במקומות בהם התערבותו אינה נדרשת, כמו למשל ההחלטה הקיבוצית כמה זמן צריך לאפשר לאהובה של האם להתארח בקיבוץ, ומצד שני הוא אינו מסוגל להיענות לצורך בסיסי של הפרט כמו, למשל, חום אנושי כאשר הוא נדרש לכך. דבר שמודגם בסצנת הממוכנת שבה קולם של התינוקות הבוכים לבדם באמצע הלילה נשמע במכשיר האינטרקום בעמדה המאוישת על ידי ילדים.

בנוסף למצב הנפשי ומקומה החברתי הרעוע של אימו, דביר מתמודד עם עובדת מותו של אביו בנסיבות עלומות. האופן שבו הקיבוץ מתמודד עם מצב זה מאפיין אותו כמקום שבו מתקיים שיבוש ברצף הבין-דורי המכוסה בשקרים ושתיקות. מעמדם האיתן של הסבא והסבתא במערך החברתי בקיבוץ אינם מכסים על כך, אלא מעצימים את בדידותו של דביר בהדגישם את חסרונו המוחשי והנפשי של דור הביניים. הם גם מחריפים את הפער בתפיסת האחריות האישית מול זו הקולקטיבית, דבר המתבטא בכך שהם מאשימים את האם במותו של האב ואילו היא מאשימה את הקיבוץ כולו. חוסר היכולת לאתר את הגורם האחראי והעדרם של דמויות מפתח בחייו של דביר מעצימים את בדידותו וחשיפותו במקום בו נולד ובו הוא אמור להרגיש בבית.

מצב זה של מערך חברתי בלתי מספק מוביל למצבים קשים ומסוכנים, אך אינו משולל יתרונות לחלוטין. כפי שטען הפילוסוף הדני סרן קירקגור, ליוצא מהכלל יש יכולת יתר להבהיר את הכלל כי הוא זה שרואה אותו מבחוץ וחושב עליו מתוך תשוקה וערגה. הצגת העלילה דרך עיניו של מי שמוצא מהכלל בנוף הקיבוצי ונמצא בשולי המערך החברתי שלו, מאפשרת מסע קולנועי המשמר ומאיר את המבנה הקיבוצי על צדדיו המכוערים והיפים כאחד, בהציגו בתום ופשטות האופייניים לנקודת מבטו של ילד את הטראגי בצד הקומי. בשמו של גיבור הסרט, דביר, קודש הקודשים, ניתן למצוא רמז לקשר (אותו מציין הפילוסוף האיטלקי ג’ורג’יו אגמבן) בין הפקרת חייו של היחיד על ידי המערך החברתי והצגתם כקדושים. אך דווקא הקשר למלה "דיבור" שמציע השם מרמז על התהליך התרפויטי שעושה המסע הקולנועי הזה אל העבר. היות והיכולת לדובב ולחשוף את המבנה החברתי הכושל מבטלת את שיתוף הפעולה שבשתיקה עם עוולות העבר, ומהווה צעד חשוב בריפוי עצמי וחברתי.

סיפורו של הדחוי, מי שעולמו הפנימי, שאיפותיו ורצונותיו אינם מוכרים על ידי אם המולדת, הוא במובן מסוים הסיפור של כולנו. ניתן להציג אותו בפרספקטיבה החוזרת שלושים שנה אחורה בזמן, כמו במסע הקולנועי המרגש והמומלץ זה. אבל האין זה עדיף לעשות זאת ברגע בו הכשל החברתי הופך גלוי לעין כל? והאין זו השעה לקרוא למהפכה חברתית כוללת, כאשר נקודת התורפה של החברה הישראלית נחשפת בין השאר בחוסר יכולתו ומוכנותו של הסדר החברתי-ציבורי הקיים לדאוג נפשית וחומרית לרווחתם של תושבי הצפון בשעת המלחמה?

Share on Facebook