מהדורת חדשות הרדיו של יום ו’ שעבר נפתחה בידיעה חגיגית כי כוח מיוחד של המשטרה הרג שני "מבוקשים" ליד בית-לחם, עם טיל שנורה אל תוך מערה שבה הסתתרו. האם ייחקר כיצד וִידעו את זהות ה"מבוקשים"? כיצד וידעו שה"מבוקשים" היו בני מוות? היִיבדק האם ניתן היה לפעול מבלי לירות טיל אל מערה סגורה, כפי שרומסים שרץ ארסי? ובכלל מה עשה כוח מיוחד של המשטרה בארץ לא-להם?

רטוריקה בלבד. על דברים בעלי משמעות לא ייחקר במקומותינו איש, ולא יבוא איש על עונשו. כך מתעוררת סערה על-כך שהרמטכ"ל עסק בענייני בוּרסתו (עם ידע פנימי), אך לא נחקרת בארצנו פקודתו להטיל פצצת ענק על בית אזרחי בעזה, בהרג אזרחים, ובגישתו הצינית לנושא. לא ייחקר ולא ייענש אותו רמטכ"ל על הודעתו כי על כל טיל שיִיָרה על עיר בישראל יופצצו עשרה בניינים גבוהים בביירות. שר המשפטים המתפטר, ייחקר בנושא נשיקות חטופות, אך לא על הודעתו ברדיו, בזמן המלחמה, שאם הוא יוכל להציל ילדים ישראלים, לא יהסס לפגוע ולהרוג ילדים בלבנון. ייחקרו מחדלים צבאיים, טכניים בהתקפה על לבנון. אך לא ייחקר ולא ייענש איש על הריגת מספר רב של אזרחים בלבנון, על הרס שהרסנו בכוונה ובשוגג.

המצב המוסרי שהגענו אליו מעורר צמרמורת ומעלה זיכרונות קשים מהקודרת שבתקופות עמנו. אני קורא את ספרו המונומנטאלי של הסופר המחונן והרגיש, אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", שבו הוא מזהיר, נבואית, בניסיון קורע-לב להבין, כי הם "לאט לאט גילו … עובדה פשוטה, כובשת – הכל מותר … נפשות פשוטות שהבינו אט אט – אין מי שיעניש, אין מי שינזוף … כמה רחוק עוד אפשר ללכת? בלי איזון, בלי מעצור … אנחנו עושים את הנורא מכל ועדיין מותר … אחרי המלחמה יחזור הכל לקופסאות", (ע’ 383).

Share on Facebook