בנאומו האחרון, שהרגיז כה רבים, אמר בשאר אל-אסד משפט שדווקא כדאי לשים אליו לב: "כל דור ערבי חדש שונא את ישראל יותר מאשר הדור שקדם לו". מכל מה שנאמר על מלחמת-לבנון השנייה, זהו אולי המשפט החשוב ביותר.
התוצר העיקרי של המלחמה הזאת הוא השנאה. תמונות המוות וההרס בלבנון חדרו לכל בית ערבי, ולכל בית מוסלמי, מאינדונזיה עד מרוקו, מתימן עד לרובעים המוסלמיים בלונדון ובברלין. לא במשך שעה, לא במשך יום, אלא במשך 33 ימים רצופים – יום-יום, שעה-שעה. גוויות מרוטשות של תינוקות, נשים בוכות על הריסות בתיהן, ילדות ישראליות הכותבות "ברכות" על פגזים לפני ירייתן לעבר הכפרים, אהוד אולמרט מדקלם על "הצבא הכי מוסרי בעולם" על רקע תצלום של ערימת גופות.
הישראלים התעלמו מהמראות האלה, שלא הופיעו בטלוויזיה שלנו. אמנם, גם אצלנו אפשר היה לראותם בתחנת אל-ג’זירה וגם בתחנות מערביות, אך הישראלים היו יותר מדי עסוקים במראות ההרס בערי הצפון שלנו. רגשות הרחמים והאמפתיה עם סבל של לא-יהודים קהו במקומותינו מזמן.
אבל טעות נוראה היא להתעלם מהתוצאה הזאת של המלחמה. היא חשובה לאין ערוך יותר מאשר הצבת כמה אלפי חיילים אירופיים לאורך הגבול שלנו, בהסכמתו האדיבה של החיזבאללה. היא עלולה להעסיק דורות של ישראלים אחרי שאיש לא יזכור עוד את השמות אולמרט וחלוץ, ואפילו נסראללה ישכח את השם עמיר פרץ.
כדי להבין את משמעות דבריו של אסד יש לראותם בפרספקטיבה היסטורית.
יש המשווים את המפעל הציוני כולו לאיבר זר שהושתל בגופו של אדם. מערכת-החיסון הטבעית מתקוממת נגד השתל, הגוף מגייס את כל כוחותיו כדי לדחות אותו. הרופאים משתמשים במנה גדושה של תרופות כדי להתגבר על הדחייה. זה יכול להימשך זמן רב, ולפעמים עד למותו של הגוף עצמו, יחד עם השתל.
(מובן שיש להתייחס למשל הזה, כמו לכל משל, בערבון מוגבל. משל יכול לעזור להבנת תבנית כללית, לא יותר מזה).
התנועה הציונית שתלה גוף זר בארץ, שהיתה אז חלק מהמרחב הערבי-מוסלמי. תושבי הארץ, והעולם הערבי כולו, התקוממו נגד היישוב הציוני. בינתיים היכה היישוב שורשים והפך לאומה אותנטית חדשה. כוח ההגנה שלו מול הדחייה גדל. המאבק הזה נמשך כבר 125 שנה, באלימות גוברת מדור לדור. המלחמה האחרונה אינה אלא אפיזודה אחת נוספת בו.
מהי המטרה ההיסטורית שלנו בעימות הזה?
טיפש יאמר: לעמוד מול הדחייה בעזרת מנה הולכת וגדלה של תרופות, המוענקות לנו על-ידי אמריקה ויהודי העולם. והגדולים בטיפשים יוסיפו: אין פיתרון. זהו מצב נתון, שיימשך בלי סוף. אין מה לעשות, חוץ מאשר לעמוד על נפשנו במלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה. והרי המלחמה הבאה כבר עומדת בשער.
חכם יאמר: המטרה שלנו היא לגרום לכך שהגוף יקבל את השתל כאחד מאבריו. שמערכת-החיסון שלו לא תראה בנו עוד אויב שיש לסלקו בכל מחיר. ואם זוהי המטרה, היא צריכה להפוך לציר המאמץ העיקרי שלנו. משמע: כל מעשה ממעשינו צריך להישקל על פי אמת-המידה הפשוטה הזאת: האם הוא מקדם את המטרה או מסיג אותה לאחור?
על פי הקריטריון הזה, מלחמת-לבנון השנייה היתה אסון.
לפני 59 שנים, חודשיים לפני פרוץ מלחמת-העצמאות, פירסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי". היא נפתחה במלים הבאות:
"כשאבותינו הציונים החליטו להקים ‘מקלט בטוח’ בארץ-ישראל היתה בידם הברירה בין שתי דרכים:
"הם יכלו להופיע בקדמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע ה’לבן’ ואדון ה’ילידים’, דוגמת הקונקוויסטדורים הספרדים והקולוניסטים האנגלו-סכסים באמריקה. כך עשו בשעתם הצלבנים בארץ-ישראל.
"הדרך השנייה היתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו – הרואה בעצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של הגזע השמי, והמוכן לסייע לעמי המרחב השמי במלחמת-שחרורם מעול הניצול האירופי".
מדינת-ישראל, שקמה כעבור כמה חודשים, בחרה, כידוע, בדרך הראשונה. היא נתנה יד לצרפת קולוניאלית, ניסתה להחזיר את בריטניה לתעלת-סואץ, ומאז 1967 הפכה לאחות הקטנה של ארצות-הברית.
זה לא היה בלתי-נמנע. להיפך, במרוצת השנים גברו הסימנים לכך שמערכת-החיסון של הגוף הערבי-מוסלמי מתחילה להשלים עם השתל כמו שגוף יכול לקבל איבר של קרוב-משפחה, ומוכן לקבל אותנו. סימן כזה היה בואו של אנואר אל-סאדאת לירושלים. כזה היה השלום שעשה איתנו המלך חוסיין, צאצא הנביא. ומעל לכל, כזו היתה החלטתו ההיסטורית של יאסר ערפאת, מנהיג העם הפלסטיני, לעשות שלום עם מדינת-ישראל.
אבל אחרי כל צעד אדיר כזה קדימה בא צעד ישראלי אחורה. היה זה כאילו השתל דוחה את השלמת הגוף עימו. כאילו התרגל כל-כך להיות דחוי, עד שהוא משתדל במעשיו להמשיך ולהידחות ביתר שאת.
על רקע זה יש לשקול את דבריו של אסד-הבן, איש הדור הערבי החדש, בתום המלחמה האחרונה.
אחרי שנמוגו בזו אחר זו כל המטרות שנקבעו למלחמה אומללה זו, הועלתה עילה נוספת: המלחמה היתה חלק מ"התנגשות הציוויליזציות", המערכה הגדולה של העולם המערבי וערכיו הנעלים מול הברבריות החשוכה של העולם האיסלאמי.
זה מזכיר, כמובן, את דבריו של אבי הציונות המודרנית, בנימין זאב הרצל, שכתב לפני 110 שנה במסמך המכונן של התנועה הציונית:
"בפלסטינה… נהווה למען אירופה חלק מהחומה נגד אסיה, נשרת כחיל-חלוץ של התרבות נגד הברבריות". מבלי דעת, חזר אהוד אולמרט כמעט על הניסוח הזה כהצדקה למלחמתו, כדי למצוא חן בעיני הנשיא בוש.
כפי שקורה מפעם לפעם בארצות-הברית, מישהו ממציא שם סיסמה חסרת-שחר אך קליטה, והיא משתלטת על השיח הציבורי. ככל שהסיסמה מטופשת יותר, כן גוברים סיכוייה להפוך לאורים ותומים של האקדמיה והתקשורת – עד שבאה סיסמה חדשה, ומשכיחה את הקודמת. הדוגמה הטריה ביותר היא "התנגשות הציוויליזציות", הסיסמה שטבע הפרופסור סמואל פ’ האנטינגטון ב-1993 (שהחליפה את "קץ ההיסטוריה").
איזו התנגשות רוחנית יש בין אינדונזיה המוסלמית וצ’ילה הנוצרית? איזו מלחמת-נצח נטושה בין פולין ומרוקו? מה מאחד את מאלזיה עם קוסובו, שתי מדינות מולסמיות? ומה מאחד שתי מדינות נוצריות כמו שוודיה ואתיופיה?
במה נשגב עולם-הרעיונות של "המערב" מזה של "המזרח"? היהודים שברחו מלהבות המוקד של האינקוויזיציה הנוצרית בספרד התקבלו בזרועות פתוחות על-ידי הממלכה העות’מנית המוסלמית. האומה האירופית התרבותית ביותר בחרה באופן דמוקרטי את אדולף היטלר למנהיגה וביצעה את השואה, מבלי שהאפיפיור ירים את קולו במחאה.
במה עולים הערכים של ארצות-הברית, אימפריית המערב, על אלה של הודו וסין, המדינות העולות של המזרח? האנטינגטון עצמו נאלץ להודות: "המערב ניצח בעולם לא הודות לעליונות הרעיונות או הערכים או הדת שלו, אלא בעליונותו בשימוש באלימות. אנשי המערב שוכחים עובדה זו לעתים קרובות, אך אנשים שאינם מערביים אינם שוכחים זאת לעולם". גם במערב זכו הנשים בזכות-הבחירה רק במאה ה-20, והעבדות בוטלה שם רק במחצית השנייה של המאה ה-19. וכן, במדינה המובילה של המערב מרים עכשיו הפונדמנטליזם את ראשו.
איזה עניין, למען השם (סליחה על הביטוי), יש לנו להתייצב כחיל-החלוץ הפוליטי והצבאי של "המערב" בהתנגשות מדומיינת זו?
האמת היא, כמובן, שכל הסיפור על ההתנגשות התרבותית אינו אלא כיסוי אידיאולוגי למשהו שאין לו שום קשר לרעיונות ולערכים: ההשתלטות של ארצות-הברית על אוצרות העולם, ובעיקר על הנפט.
מלחמת-לבנון השנייה נתפסת על-ידי רבים כ"מלחמה על-ידי באי-כוח". כלומר: חיזבאללה היא הדוברמן של איראן, ואנחנו הרוטויילר של אמריקה. חיזבאללה מקבל כסף ורקטות ותמיכה פוליטית מהרפובליקה האיסלאמית, ואנחנו מקבלים כסף, פצצות-מצרר ותמיכה פוליטית מארצות-הברית.
זה בוודאי מוגזם. חיזבאללה היא תנועה לבנונית אותנטית, בעלת שורשים עמוקים בעדה השיעית. לממשלה שלנו יש אינטרסים משלה (השליטה בשטחים הכבושים), שאינם תלויים באמריקה. אבל אין ספק שיש הרבה מן האמת בטענה שזו היתה גם "מלחמה באמצעות שליחים".
ארצות-הברית לוחמת באיראן, מפני שאיראן תופסת עמדת-מפתח במרחב שבו ממוקמים אוצרות-הנפט העיקריים בעולם. לא זה בלבד שהיא יושבת בעצמה על מצבור אדיר, אלא שבאמצעות האידיאולוגיה האיסלאמית המהפכנית שלה היא מאיימת גם על השליטה האמריקאית בארצות-הנפט השכנות. הנפט הולך ונעשה יותר ויותר חיוני בכלכלה המודרנית. מי ששולט בנפט שולט בעולם.
ארצות-הברית היתה תוקפת את איראן בשצף-קצף גם אילו היתה מדינה של אסקימוסים המאמינים בדת הדלאיי-לאמה. יש דמיון מדהים בין ג’ורג’ בוש ומחמוד אחמדינג’אד. זה משוחח עם ישו וזה סוגד לאללה, אך שם המשחק הוא השתלטות.
איזה עניין יש לנו להסתבך במאבק הזה? איזה עניין יש לנו להיראות – ולהיראות בצדק – בעיני העולם המוסלמי בכלל והעולם הערבי בפרט כמשרתם של אויבם הגדול?
אנחנו רוצים לחיות כאן גם בעוד 100 ובעוד 500 שנה. האינטרס הלאומי הכי-בסיסי שלנו הוא לתת יד למדינות הערביות המקבלות אותנו, ולפעול יחד איתן לשיקום המרחב הזה. זה היה נכון לפני 59 שנים, וזה יהיה נכון גם בעוד 59 שנים.
פוליטיקאים קטנים כמו אולמרט, פרץ וחלוץ אינם מסוגלים לחשוב במושגים כאלה. הם רואים בקושי את קצה האף שלהם. אך היכן אנשי-הרוח, האמורים להיות בעלי מבט מרחיק יותר?
יתכן שבשאר אל-אסד אינו גאון הדור. אבל כדאי מאוד לחשוב על מה שהוא אמר.
1."ארצות-הברית היתה תוקפת את איראן בשצף-קצף גם אילו היתה מדינה של אסקימוסים המאמינים בדת הדלאיי-לאמה"- אם כן למה לא תקפה ארה"ב את איראן של השאה אלה להיפך חימשה אותו.
2."איזו התנגשות רוחנית יש בין אינדונזיה המוסלמית וצ’ילה הנוצרית"- אם היה אבנרי קורא את ספרו של הנטי’ הוא היה יודע שדרום אמריקה היא ציוילזציה אחרת,מהמערב והיא לא בעימות עם האיסלם.כנ"ל לשאר הדוגמאות שאינן קשורות, לספרו של הנט’ כהוא זה.
3."אבל אחרי כל צעד אדיר כזה קדימה בא צעד ישראלי אחורה."- כן, מה למשל? האם ישראל "שתלה" 15000 רקטות בגבול הצפון יורתה אותם ספורדית כדי לכפות על פעולת חטיפה?מי עשה כאן צעד אחורה?
ועוד מליון דוגמאות
רדידות, כרגיל
כשיהודי שונא ערבי, זו הוכחה לכך שהיהודי גזעני.
כשערבי שונא יהודי, זו הוכחה לכך שהיהודי עשה מעשים רעים שגרמו לערבי לשנוא אותו.
סקר שפורסם לאחרונה מעיד על אלימות בשיעור של כ95% בקרב בני נוער פלסטינים, השאילה למה, האם זה תורשתי?????
…תוצאןת הסקר: ילדים פלסטינים מוולים את מרבית זמנם בהלוויות ובבתי קברות.
ולכן לחיזוק טענת אסד הבן הם עוד יהיו אלימים דור לאחר דור כלפי ישראל,
בתור אדם שלא מכיר אישית את אבנרי נודע לי מתישהו שאריאל שרון היה נוהג לקרוא את מאמריו ןאף להעיר לו עליהם, לא תמיד באופן שלילי. את שואלת למה זה לא השפיע על שרון ועל סביבתו?
ההערכה שלי היא שמדובר בחולי מערכתי – גם אם מנהיג אחד או שניים קורא את הדברים ורושם אותם לפניו, יכולתו לגרום לבולי העץ הצבאיים שיושבים בצמרת לחשוב לטווח ארוך יותר מטווח הקריירה שלהם היא מוגבלת ביותר.
גם שנאת הערבים המושרשת בכל שכבות האליטה השלטונית-הצבאית בישראל משחקת תפקיד כמובן.
וחוץ מזה בל נשכח את הממשל בארה"ב, שהצורך בשלום לתושבי האזור לא ממש מעניין אותו.
חהסכמתי עם חלקים מדבריך אך צר לי לראות שוב איך השמאל הצפוי מעוות כל מציאות שתתאים להשקפתו המקובעת. הסכם שלום עם מצרים וירדן הוא קבלת הוף השתל כפ שאתה אומר, ומה אם לראות זאת כניסיון של השתל, כפי שהצעת להתערות בגוף.
איראן האיסלאמית, לאגובלת בישראל ואין לה שום סיבה לסכסוך עם ישראל, מצחיק תמיד לראות איך שמדובר בשמאל הצפוי על ארה"ב וישראל ומדינותין תמיד זה מלא קונספירציות,תחבולות, ציניות ומטרות נסתרות, אך כשמדברים על איראן חבקת השלום או סוריה מדינת החופש, תמיד דאגתם לאחיאם הפרסים, סליחה הערבים תמיד תמימה וכנה, ותמיכתם באגוני טרור הן ממניעי של התנגדות עממית חמה. זה תמים ומעוור.
כפי שאמרת ה השולט בנפט שולט בעולם, למה ניסיון של אירן לביסוס מעמדה כמעצמה אזורית נתפס כלגיטימי וארה"ב לא. לא שאני תומך בזו הו אחרת אבל התסכל טוב טוב, איך התעוורנו למציאות. חוגים שמרניים ימנים בארה"ב בעיניך חמורים יותר ממדינה שקוראת להשמדת מדינה אחרת ומכחישה את רצח העם היהודי.
העולם מורכב אז אל תפשט צד אחד ותסבך צד אחר.
שאלה רצינית לאורי אבנרי: האם מישהו שם בהנהגה או בין חברי הכנסת או מקבלי ההחלטות קרא בעיון את המאמר הזה וניסה להפנים את ראיית העולם ארוכת הטווח שבו? כי כמו שזה מצטייר, ניחנת בראיית עולם ארוכת טווח יותר מאשר מרבית המנהיגים הקטנים שלנו. כיצד מוודאים שמסר של מאמר שכה מגיע למקבלי ההחלטות צרי המוח ופותח להם צוהר לעולם יותר מתקדם משלהם?
1. אורי, אין הבדל בין ילדות שרושמות ברכות על פגזים לבין ילדים שמתחננים להיות שאהידים וצועדים ברחובות בלבוש מפלצות האדם מהחזבאללה והחמאס.
2. מה לעשות שדווקא יש הבדל ואפילו אמפירי בין המערב למזרח ובעיקר לאיסלאם. הבדל ברמה כזאת שאם ישראל היתה שואפת להיות כמדינות מוסלמיות הדבר הראשון שעליה לעשות הוא להשליך מהחלון רפואה ,מדע, טכנולוגיה ולהכניס מבעד הדלת בורקה ופצצות מצרר אנושיות.
3. לכל אומה ישנם ציטוטים נבחרים כדוגמת אמרות השפר של הרצל ואני בטוח שלו הייתי מצטט כאן כמה מההבלים שפלטו מנהיגי מדינות ערב לגבי זכותה של ישראל להתקיים היית נזעק.
4. אני מסכים עם אסד שכל דור של ערבים שונא את ישראל יותר מקודמו ככה גם כל דור של יהודים שונא את הערבים יותר מקודמו רק שלשנאה מצטרפת גם התנשאות המשכילים על הבורים שכל כך מתבקשת כאשר בוחנים את ההבדלים ביננו לבניהם
צודק המגיב כי יהודי שונא נקרא גזען ואילו ערבי שונא יקבל תירוץ לשנאתו.
לא יתכן שאזרחי ישראל יצתרכו להוות מין דמות הומנית פלקטית שלא קיימת בעוד לעולם הערבי מוסלמי ניתן האפשרות למעשי זיוועה המתורצים ע"י השמאל הישראלי.
כיצד אנחנו נגעלים למראה חברי כענה הקוראים מוות ליהודים אחרי פיגוע, אבל לא מצליחים להאשים את המוסלמים הקוראים מוות ליהודים ומחנכים את ילידהם לכך. זאת צביעות לשמה!!
1. ברוך גולדשטיין הוקע מתוך החברה ולא ראית את אורי אבנרי מצדיק את פעולותיו בכך שכעס על הערבים או על מדינות מוסלמיות משום שנכון לטרור ורצח אין תרוץ, אבל שערבי מתפוצץ באוטובוס ישר יחפשו סיבה להצדקה. עליבות צבועה לשמה.
לעניות דעתי, בחינת היחסים הבין-מדינתיים דרך פריזמה מעמדית-כלכלית אינה משקפת את שורש הבעיה שהוא לאומי-אתני במהותו. איראן, כפועל יוצא מהשאיפה הלאומית/אתנית להגיח כמעצמה "מזנבת" בהגמוניה האמריקאית בסיוע של גורמים נוספים שרואים עצמם כמעצמות שלא מכירים מספיק בכוחן (רוסיה, סין). אם האיראנים היו אסקימוסים הם לא היו שואפים למצב את עצמם כמעצמה והקונפליקט עם ארה"ב היה נמנע.
באשר לקריאה להשתלב במרחב התרבותי של המזרח התיכון, אני חייב להביע ספק בהיתכנות המימוש שלה. באופן פרדוכסלי, המטען התרבותי של תפישת ה’אחר’ שאפשר לך (והדגש הוא עליך כסמן תרבותי) להגיע לתובנה שיש צורך בהיטמעות הוא בדיוק הדבר שיאבד במידה והגורמים ה’זרים’ בהוויה הישראלית יושמטו.
דפוס המחשבה של רוב היהודים בישראל, שלא השתנה גם לאחר מלחמה זו, היא שאין דרך לפתור בעיות במזרח התיכון אלא בכוח. לכן התסכול מהמלחמה הזאת כי "בעיית החיזבללה" לא נפתרה סופית בכוח ועל כך יוצאת הצווחה. "משהו כאן השתבש ולכן יש למצוא את האשמים ולהחזיר את הכוח וכוח ההרתעה" (שנמצא בראש של הישראלים). המשמעות היא מלחמה נוספת לתיקון מה שהתעוות.
התוצר של מחשבה זו היא בדיוק מה שהגדיר אסד – שנאה.
לשנאה אין פתרון פוליטי. אם חשבתי שלסכסוך יש פתרון פוליטי הרי שנראה כי שלאחר שנמלאה סאת השנאה פתרון כזה כבר בלתי אפשרי. ישראל חתמה הסכם שלום עם מצריים וירדן אבל ישראלי שמגיע לשם מסתכן בנפשו. בקונייקטורה מסויימת ישראל תוכל לחתום על עוד הסכמים מסוג זה אבל יהודים לא יוכלו לחיות כאן.
דברי אסד מתחברים לתחושתי הברורה, שאמנם איני יכול להוכיח נכונותה, כי למרות מה שאנחנו מתענים לעם הפלסטיני זה שנים רבות, בעצם זמן רב לפני קום המדינה, היתה איזו כימיה, איזו סימפתיה, שנבעה משותפות הגורל, בין רבים מהפלסטינים ורבים אצלנו, וסימפתיה זו עברה לאחרונה משבר חמור. הם למדו עברית וביקרו אצלנו ומבלי למחול על כבודם ותביעתם להגדרה עצמית ותיקון העוול ההיסטורי אחזו גם בידידות ופירגון אמיתיים. בשנים האחרונות הציניות הישראלית חצתה קווים אדומים. יותר ויותר ילדים מצאו מותם בחזית המאבק הפלסטיני לירות. ואזי, גם הפלסטינים שהאמינו בשותפות הגורל ובסיכויי השלום – נפל להם האסימון. אכן, נפל דבר רע ביחסים בין העמים וזה בא לידי ביטוי בין השאר בעלייתו של החמס. אסד כנראה יודע ומבין משהו ומכאן התבטאותו. אם מישהו שותף לתחושתי – אשמח אם יתייחס לעניין. אל לנו להשלים עם הדברים. דומני שעלינו להתחיל את התיקון בהקמת מצבה ענקית לילדים ההרוגים בשני הצדדים. דומה שעלינו לקנות שטח בנגב ולהקים את המצבה ולהעמיד משמרת – יום ולילה וכל ימי השנה מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא ולעולמי עד – של מקוננים. דומה כי דם הילדים צועק ומוכרחים להשביעו ולהשקיטו. להחזיר לחיים – זה עניין לא לנו, אבל להשיב לזעקה – זו חובה. כל הצרות התחילו מרצח הילדים הסטרילי באמצעות פצצות "חכמות", שבעצם מסמלות את שיא הטפשות האנושית מאז תפסה הטפשות שלטון בעם ישראל. רמי יובל