עזה ושכם שבו בסוף השבוע להיות זירת הפעולה הטבעית של חיילי צה"ל. שם הם גיבורים. שם אפשר להראות הצלחות מיידיות. בלבנון נכשלו. נגד הפלסטינים הם גיבורים גדולים. כי מה פשוט יותר מאשר לחטט בתיקים של זקנות במחסום, או לפרוץ לחדרי שינה דרך קירות ולהחריד ילדים במיטתם, או לסכל מהאוויר, או לבצע נוהל שכן (או שכנה). אין בזה סיכון, ותהילת הגבורה מובטחת, ומחיאות הכפיים של המתנחלים ועוזריהם גם הן תשמענה מקצה הארץ ועד סופה. בקיצור, גבורה אינסטנט. נקייה, לאומית ומבטיחה שקט תעשייתי. אבל שקט הוא רפש ותסיסת הרקב תתפוצץ בפנינו הנדהמות ותותיר בהן שבילים נוזלים של זוהמה. כנראה שלא הופק כל לקח ממלחמת השלוף שהסתיימה זה עתה בלבנון. "טרם בשלו התנאים לשלום עם סוריה" אמר פרץ בשבוע שעבר. התנאים לשלום אף פעם לא מגיעים כאן לידי הבשלה. התנאים למלחמה תמיד דרוכים ומוכנים לזנק כקפיץ מקופסת הקסמים. תנועות המחאה מוחות על הדברים הלא נכונים, ולכן נמשיך לחכות עד בוש שיבשילו התנאים. ולדימיר ואסטרגון אינם פרי דמיון, הם אנחנו, הם איתנו ורק הזמן שלא קורה בו דבר, יכלה אותם: "דבר אינו קורה, איש אינו בא, איש אינו הולך, זוועה" (בקט, מחכים לגודו).
